ירושת רבנות ושררה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"יפקד ה' אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" (כ"ז ט"ז).

"וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות, מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה  שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי, אמר לו הקב"ה נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז) בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה" (מדרש רבה פנחס כ"א י"ז).

 

 

הנה נחלקו הפוסקים והאחרונים אם יש ירושה ברבנות, והחת"ס בשו"ת או"ח סי' י"ב כתב דהראיה הגדולה מכולן הוא ממדרש זה וז"ל "וכעת אני רואה ראיה אחרונה גדולה מכולן והוא דאיתא במדרש פרשת פנחס ע"פ יפקוד אלקי הרוחות וכו' שהיה משה סבור שבניו יורשים מקומו ונוטלים שררתו וכו' אמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סבור וכו' הרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא פורס את המחצלאות וכו' נוצר תאנה יאכל פריה וכו' עכ"ל מדרש יע"ש, והנה מרע"ה בעצמו אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יכול לעמוד נגד רוח כל אחד ואחד כמבואר במדרש ואילו לא היה יודע בבניו כל אלו המדות לא היה מבקש להם גדולה שהיה סותר א"ע בתפלתו, אע"כ היו הבנים ראויים לכך והקב"ה לא אמר שיהושע יותר הגון לכך אלא שסידר הספסלים ואת המחצלאות, וקשה הא כתיב תחתיו מבניו אע"כ בכתר תורה לא נאמר זה, וזה ראיה ברורה לפע"ד".

וכיון שסוגיא זו רחבה ועמוקה והאחרונים נחלקו בה בדעותיהם, אשנה פרק זה.

 

א

 

כתב הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה סעיף כ"ב "מי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אעפ"י שבא לשם גדול ממנו, אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת, ובמקום שיש מנהג לקבל רב לזמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם". ומקור דברי הרמ"א הלא הוא הרמב"ם שכתב בפ"א ממלכים ה"ז "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אעפ"י שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו", וכ"כ בפ"ד מכלי מקדש הלכה כ' "כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה ואע"פ שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה  והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו" הרי שכתב דברים ברורים דכל שררה ומינוי בישראל זוכה אדם לזרעו אחריו.

וגם באו"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה כתב הרמ"א "ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אעפ"י שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקום אביו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכול למחות בו" והמג"א שם ס"ק נ"ג כתב "וכ"ה בספרי שכל המנויין בניהם קודמין, ורשד"ם ביו"ד סי' פ"א כתב דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן כן, ובספר עשרה מאמרות דכל המנויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין", הרי שחילקו בין שאר מנויים ושררות לרבנות שאין התורה ירושה והמג"א הסכים לדבריהם.

ובדברי החת"ס יש לכאורה סתירות בין תשובותיו, ולענ"ד יש לייחס משקל מיוחד לדברי החת"ס בהלכה זו דהלא הוא הגבר אשר החזיר עטרת הרבנות ליושנה והעלה את קרן התורה וכבוד הרבנות עד לרום המעלה.

בשו"ת או"ח סי' י"ב כתב עיקר כשיטת הרשד"ם והרמ"ע מפאנו דאין ירושה ברבנות והוכיח כן אף מהמדרש לגבי משה רבינו כנ"ל, והסיק למעשה "היוצא לנו מזה לנדון שלפנינו דאם אין רוב הציבור מסכימים עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה, אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל" עי"ש.

אך בסימן י"ג שם נראה לכאורה שחזר ונטה לדברי הרמ"א, דלאחר שהזכיר את מה שפסק שאין ירושה ברבנות דכתר תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבא ויטול חזר וכתב "ואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א סי' רמ"ה, דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"צ ואטו מפני שהוא ג"כ שר התורה מגרע גרע, הרי קמן דמהלל ואילך אע"פ שהיה נשיא תורה מ"מ כיון דפתיך בהו ג"כ זכר למלכות ב"ד ירשו בניהם ה"נ דכוותיה, וב"ה שזכיתי להפך בזכותיה דת"ח ובניהם אחריהם". ולכאורה יש כאן חזרה מפסקו הקודם. (אלא שלהלכה פסק שם כיון שהנדון היה להיות רב המדינה כולה במדינת מעהרין לא יהני ליה ירושה דרב המדינה צריך להיות גדול מכל רבני הכרך כולה עי"ש).

ועוד כתב בזה החת"ס בשו"ת חשן משפט סי' כ"א בנדון רב אחד שקם וזכה ברבנות במקום אבותיו ורב אחר השיג גבולו וכתב החת"ס בתו"ד "ואל אכניס עצמי עתה בפלפול זה אם הבן יורש כבוד אבותיו בגדולת התורה והרבנות דזה היינו צריכים אם בתחלת המינוי היה הרב רוצה לזכות מטעם ירושת אבותיו אבל אחר שכבר זכה וכתורה עשו אנשי הקהלה וקבלוהו עליהם ונוהג רבנות שלו במישור זה כמה שנים איך יבוא זה וידחהו מגבולו אפילו יהיה רק מלמד או אומנות אחר וזה נכנס בגבול שלו נקרא רשע יורד לאומנות חבירו" ומדבריו אלה משמע שהוא כמסופק בהלכה זו, ושתי תשובות אלה נכתבו בשנות תקפ"ד ותק"צ לאחר התשובה שבסי' י"ב שנכתב בשנת תק"פ.

ולענ"ד היה נראה לכאורה דעיקר דעת החת"ס הוא המבואר בסי' י"ב שם כתב דברים נחרצים וברורים כשיטת המג"א הנ"ל דאין ירושה ברבנות, ואין שום הכרח בתשובות הנוספות שחזר בו, דבחו"מ לא נכנס כלל לעובי הקורה בזה, וגם בסי' י"ג אף שחידש סברא חדשה דכאשר הרב משועבד לשרת את הצבור והוא מקבל את משכורתו מן הקהלה הוי כשאר שררות ויש בו ירושה לא החליט בזה דבר ברור ומשמע מדבריו שבא "להפך בזכות ת"ח ובניהם" כמ"ש שם, ומשו"כ לכאורה אין ספק מוציא מידי ודאי.

אך ראיתי בדברי בנו הגדול במכתב סופר ביו"ד סי' קכ"ג שכתב דהחת"ס חזר בו ובסוף ימיו הנהיג ברחבי מדינת הונגריה שינהגו ירושה ברבנות, עי"ש.

 

ב

 

ותלמידו הגדול בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רכ"ח כתב שהחת"ס בסי' י"ג חזר בו קצת, ומדעתיה דנפשיה כתב דקשה לדחות דברי הרמב"ם והרמ"א שנקטו דבכל המנויים יש ירושה ורבנות בכלל, וחידש בזה שני חידושים גדולים בהלכה.

א' אף לפי השיטות שאין ירושה ברבנות, אין זה אלא כשיש אחר הראוי יותר לרבנות וגדול מן הבן בתורה וביראה, אבל בשוין לכו"ע צריך להקדים את הבן.

ב' אף אם יש דין ירושה ברבנות מ"מ צריך גם את הסכמת הציבור שהרי אמרו בברכות (נ"ה ע"ב) "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בצבור", הרי דצריך גם הסכמת הצבור, אלא שעל הצבור רובצת החובה להמליך את בנו תחתיו, ואף שלכאורה יש כאן סתירה, דהרי אם יש בזה ירושה, איך יהיה ביד הצבור לקפח נחלתו וזכותו, וכתב דאם אין הצבור רוצה בו ממילא אין הרבנות ברכה אלא קללה ואינו זכות אלא חובה וממילא אין בזה ירושה. אך בשו"ת מהרש"ם ח"ד סימן קמ"ג כתב דאפילו אם רוב הצבור מתנגד אין הבן מפסיד זכותו והמליץ בזה את דברי המשנה בפאה (פ"ד משנה א' - ב') "אפילו צ"ט אומרים לחלוק ואחד אומר לבוז, שומעין לו מפני שאומר כהלכה".

ונראה בזה לענ"ד, דאף לפי השיטות דיש ירושה ברבנות שאני ירושה זו מירושת ממון ופרשת נחלות, דברבנות לא אמרינן דבמקום שאין בן יורש האב, ואם אין אב יירש האח וכך הלאה בסדר נחלות, ובשלמא בבת, הלא אין הבת ראויה לרבנות ושררה אך למה לא יירשו הבאים אחרי הבן בסדר נחלות. ועוד דכבר כתבו הפוסקים דאם הרב זקן ותש כוחו זכותו להמליך בנו תחתיו או לצדו מכח הלכה זו, וכך מבואר מדברי הרמ"א בסוף סי' נ"ג לגבי חזן שזכאי הוא להעמיד בנו לסייעו בתפלתו, וכבר מצינו כן בשו"ת התשב"ץ ח"ד טור א' סימן ז' אות ד' דרב או ש"צ יכול למנות בנו תחתיו בחייו, ומבואר מדבריו דלמד זאת מ"הוא ובניו בקרב ישראל". הרי שדין אחד וגדר אחד הוא עם ירושת שכרה, ועיין בחקרי לב ח"א סימן כ' ובשו"ת מנחת שי סי' צ"ב דרב שמנוהו בעיר אחרת זכותו למנות בנו תחתיו במשרה שהוא עוזב, הרי מכל זה שבשררה יש ירושה בחיים. והרי בירושת ממון פשיטא שאין שום דין ירושה מחיים.

אלא ע"כ דאין כאן דין ירושה ממש אלא הלכה מיוחדת בדיני שררה בישראל דבן קם תחת אביו למלאות מקומו, והלכה זו אין מקורה בפרשת נחלות אלא מפרשת המלך (דברים י"ח כ') "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" ואמרו בספרי שם "הוא ובניו שאם הוא מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ת"ל הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו". ועוד מצינו הלכה זו לגבי כה"ג בתורת כהנים (ויקרא ט"ז ל"ב) "ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, מלמד שהבן קודם לכל אדם", ונראה דצריך קרא למלך ולכהן גדול דמסברא יש מקום לחלק לכאן ולכאן דמלך כל ענינו שררה ושלטון ודמיא טפי לירושת ממון, וכה"ג אין בו שלטון ושררה, אך כה"ג זוכה בעבודה שהיא זכות שענינה מעמד של כבוד ורוממות והו"א שרק בו יש דין ירושה ומשו"כ צריך קרא בתרווייהו, אך מ"מ אין כאן דין ירושה ממש אלא הלכה דברא כרעא דאבוה.

וכבר מצינו גדר מיוחד בבן שקם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה, וגם הלכה זו דין מיוחד הוא בבן ולא משום ירושה, כך נלענ"ד.

ובדרכנו מובן עוד דהלא זה פשוט דבדין ירושה כל היורשים זוכין בשוה בנחלת האב, אבל בירושת הרבנות אין זכות האב מתחלקת בין בניו, אלא אחד מבניו קם תחת אביו, דירושה זו אינה דומה כלל לירושת ממון וזה ברור לענ"ד (והארכתי בזה להלכה במק"א).

ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמ"ג דן בהניח האב שני בנים והבן הגדול קם ברבנות במקום אביו, ושוב עזב את משרתו מחמת קטטה ואמר שהוא מוותר על זכותו לטובת אחיו הקטן אך רק לו ולא לזרעו, ושוב נפטר האח הגדול וזמן מה אח"כ גם אחיו הקטן שבחל"ח, ושניהם הניחו בנים הראויים לאותה אצטלא, ופסק המהרש"ם דבן הקטן הוא שזוכה ברבנות כיון שהגדול איבד חזקתו עי"ש. אך בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' נ"ג כתב ברב שמת וחתנו מלך תחתיו ושוב נלב"ע, דבנו הקטן זכאי ברבנות ולא איבד זכותו משום שמלך חתנו בינתיים עיי"ש.

 

ג

 

ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' שי"ב אות א' כתב לחדש דכשיש מחלוקת בעיר בענין רבנות היורש בטלה הירושה לגמרי שהרי מבואר בהוריות י"א ע"ב ובכריתות ה' ע"ב "אין מושחין מלך בן מלך, ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלוקת אדוניהו" ורש"י פירש בכריתות "בזמן ששלום בישראל היה המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה מתחילה" עי"ש.

וזה חידוש עצום, וגם ממנו מוכח מה שכתבתי לעיל אות ב' דאין כאן ירושה ממש אלא דין מסוים במלכות ושררה שבן קם תחת אביו, ובזה ניתנה הלכה דכשיש מחלוקת אין הבן קם תחת אביו.

אך מדברי הרמב"ם מוכח דאין הירושה בטלה כלל ע"י המחלוקת אלא שהיו מושחין את בן המלך כדי להשקיט את המריבה וז"ל (פ"א הי"א מכלי המקדש) "אין מושחין את בן המלך אלא על גבי מעיין, ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל, ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע שזה הוא המלך לבדו", הרי שדעת הרמב"ם דאין משיחה זו עצם ההמלכה אלא כל ענינו לסלק המחלוקת, ולשיטתו פשוט דאין המחלוקת מקפחת זכות היורש ברבנות.

ועיין בחקרי לב ח"א סי' י"ט שגם הוא עמד על המחלוקת שבין רש"י והרמב"ם ונקט עיקר כדברי הרמב"ם דאיך נוציא את הרבנות מחזקת הבן נגד שיטת הרמב"ם דהלא ספק תורה לחומרא, ועוד דאפשר דרק במלך גזרה תורה שהמלכות צריכה להיות מקובלת על העם ולא בשאר מינויים עי"ש.

ולענ"ד נראה טפי דלא שייך בזה הא דספק תורה לחומרא דלא במילי דאיסורא עסקינן אלא בזכויות שהם כעין זכויות ממון, ומסתבר טפי לענ"ד לומר דהקהל נחשב כמוחזק והבן הוי כמוציא ומספק אינו יכול לתבוע את הרבנות מן הקהל. וגם מש"כ לחלק בין מלכות לשאר מינויים לענ"ד מסתבר טפי לומר דון מינה ומינה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, דהלא אין ממנים פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בצבור, וגם ברבנות יש חשיבות מרובה שהרב יהיה מרוצה על הקהל, כך נלענ"ד.

והנה אף שהאבנ"ז הסיק שם באריכות גדולה דיש ירושה ברבנות ודחה את כל דברי החת"ס, חידוש כתב שם בנו הגדול בעל שם משמואל (שכתב שם מאות כ' עד אות כ"ט) בשם אביו דאין הבן קם במקום אביו אלא א"כ הוא נתמך ע"י רוב מנין או ע"י רוב בנין של בני העיר, אבל אם אין לו לא רוב מנין ולא רוב בנין אינו זוכה בנחלת אבותיו, וכתב שכך פסקו הגאון ר' יהושע מקוטנא והגאון רח"א זקס מקאליש במחלוקת שהיתה בעיר לויביטש, ואביו האבנ"ז הודה להקב"ה שחנן להם דעת להוציא דין אמת לאמיתה של תורה עי"ש. ( אך מש"כ שם שהושיבו בי"ד שישבו בה גאונים הנ"ל תמוה לכאורה דהגר"י מקוטנא היה חותנו של הגאון מקאליש ופסולין הם לישב ביחד בדין, ואולי קיבלו עליהם פסולין).

הרי לן דאף לאלה שנקטו דיש ירושה ברבנות מצינו הגבלות ותנאים שונים, ואין דין ירושה זו ככל ירושת ממון וז"ב.

ויתיישב בזה מה שתמה המהרי"ק בשורש קס"א במה שנקטו הראשונים דאין ירושה בטובת הנאה כיון שאין בה ממש והלא מצינו ירושה בשררה וכתב דצריך לחלק בין זל"ז וסתם ולא פירש, ולענ"ד צ"ל כנ"ל דבאמת אין דין ירושה בשררה, אלא דין מסוים הוא דהבן קם תחת אביו, ודו"ק בזה.

 

ד

 

ובענין השאלה אם גם חתן זוכה ברבנות חותנו נחלקו האחרונים. הגאון ר' שאול בן הג"ר העשיל בתשובה שנדפסה בסוף שו"ת הרמ"א כתב דבמקום שאין בן יורש החתן את הרבנות דעומד הוא במקום הבת היורשת במקום שאין בן, ויש רבים מן האחרונים שהניחו לפי דבריו דגם יורשים אחרים ישנם בכלל ירושת השררה ועיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ע' דבן הבת יורש לפני החתן דעומד הוא במקום אמו, וזה חידוש, ויותר נראה דהחתן עומד במקום אשתו ממש דאשתו כגופו ולמה יירש הנכד כשאמו קיימת והיא היורשת וזוכה לבעלה.

ומהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט סי' ו' כתב דבן הבת קודמת לאח, ומשמע מדבריו דנקט דגם אח יורש שררה מאחיו, וכ"כ להדיא בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' נ"ג.

ויש מי שחולק על כל ההנחה שחתן יורש רבנות עיין שו"ת עבודת הגרשוני סי' מ"ט, ולענ"ד עיקר כדבריו, דאין לנו בזה אלא מה שמצינו בדברי חז"ל והרמב"ם דבן קם תחת אביו, ומשמע דוקא בן ולא חתן ולא נכד ובודאי לא אח ושאר יורשים, חידוש הוא שחידשה תורה ואין לך בו אלא חידושו.

אמנם ראיתי שוב שיש מקור בדברי חז"ל אף לשיטת האחרונים דכל סדר נחלות נוהג אף בירושת השררה, דהנה בתוספתא (שקלים פ"ב ט"ו) שנינו לגבי מינוי אמרכלים שבמקדש "מי שיש לו בן בן קודם, אח, אח קודם, כל הקודם בנחלה קודם בשררות" וע"ע תורת כהנים א' א' "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' ובנים לא היו להם", שאילו היה להם בנים היו קודמין לאלעזר ולאיתמר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד", הרי לן שני עדים נאמנים דכל סדר נחלות נוהגת גם בשררה.

ואפשר דשאני בזה ירושת הכהונה ושררה שבמקדש דמתחלה ניתנה למשפחת הכהנים מדין ירושת הרבנות, ועדיין צ"ע בזה.

ונראה טפי דבאמת יש בזה דעות חלוקות בדברי חז"ל. ולהלכה נראה ברור דאף אם יש ירושה ברבנות אין זה אלא בבן ולא בשאר הקרובים דאל"כ לעולם לא תוכל קהילה כלשהי להמליך רב גדול בתורה כרצון יראי ה' וחושבי שמו דאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים.

 

ה

 

ועוד חידוש מצינו בזה בדברי מהרי"ט אלגאזי בשמחת יו"ט דאף אם מה"ת אין ירושה ברבנות מ"מ תיקנו חכמים שיהיה הבן קם תחת אביו, וכ"כ בבית יצחק יו"ד ח"ב סי' ס"ט בדעת הרמ"ע מפאנו דמה שנהגו מימות הלל הנשיא ואילך שיהיה בן קם תחת אביו לנשיאות תקנה היא לדורות לנהוג שררה ברבנות, והדברים חידוש, ובדברי מהרשד"ם והמג"א שם מבואר להדיא דעתם דאין ירושה ברבנות כלל, וספר עשרה מאמרות אינה תח"י לעמוד על דבריו, ועוד חזון למועד.

ועוד ראיתי שוב בשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ג' סי' ז' – ח' מה שנחלקו בסוגיא זו דירושת רבנות בעל גינת ורדים ואחד מחכמי דורו הגר"י אריפול, והגרי"א הביא מעשה שהיה בעיר צפת שנפטר הרב אברהם שלם והניח בן קטן והקהל נמנו וגמרו להמליך את הגר"מ אלשיך שהיה מגדולי הדור והיה כבר בן ששים שנה, ומנעם הגר"ש אלקבץ והמתינו עד שיגיע הקטן לבר מצוה והמליכוהו תחת אביו, והוא מעשה פלא לענ"ד.

ועוד ראיתי שם בסי' ח' שכתב דבספק ירושת רבנות אזלינן לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא, אך בשו"ת זרע אמת או"ח סי' ט' חלק עליו וכתב דהקהילה נחשבת כמוחזק והבן הרוצה לנחול חזקת אביו הוי כמוציא ועליו הראיה, ושמחתי מאוד שכוונתי בזה לדעת גדולים.

 

ו

 

ואחרון חביב, בראית החת"ס מדברי המדרש דמשה רבינו בקש שבנו ירד אחריו לכבוד והקב"ה המליך את יהושע בן נון הרי דאין ירושה ברבנות, במהר"ם שיק וכן באבני נזר שם באות מ"א דחו דבריו דשאני התם דבנו של משה לא עסק בתורה כמבואר במדרש שם, ומאידך היה יהושע תלמידו הגדול ותלמידים נקראו בנים עי"ש. וכנראה שהחת"ס נקט לדבר פשוט דודאי בניו של משה רבינו עסקו בתורה כראוי אלא שלא שימשו אותו כיהושע בן נון, וממילא איכא למשמע מיניה, ודו"ק בכ"ז.

 

 

בדין הוא שיטול שכרו"הנני נותן לו את בריתי שלום" (כ"ה י"ב).

"בדין הוא שיטול שכרו" (רש"י שם).

כבר הארכנו הרבה בפרשה עלומה ונשגבה זו של קנאת פנחס והשכר שניתן לו ע"י הגומל טוב לשומרי מצוותיו. (עיין מנחת אשר שיחות על התורה עמוד שכ"א מאמר "ויכפר על בני ישראל"). ונראה בזה להוסיף טעם ותבלין.

הנה יש לעיין בדברי רש"י שמקורן במדרש רבה "בדין הוא שיטול שכרו". מאי קמ"ל והלא אף שאמרו חז"ל על קנאת פנחס "הלכה ואין מורין כן" (סנהדרין פ"ב) מ"מ מצוה קעביד, ופנחס קידש שם שמים מחד ומנע חילול ש"ש נורא ואיום, וא"כ פשוט שיטול שכרו.

אלא שכבר הארכנו (שם) דאין קנאת הקנאי ראויה ונשגבה אלא כאשר כל כונתו לשם שמים, וכל רגשותיו וסערות לבו ממדת הרחמים הם נובעים ולא ממדת הכעס, דכיון שבא להרוג את הנפש ללא חיוב וללא ציווי בית דין לא ניתנה רשות לעשות כן אלא בכונה זכה וטהורה.

דבר מבהיל כתב רבינו פרץ בהגהותיו על הסמ"ק (מצוה פ"ג) "ובשם ריב"א ההורג צריך שיזהר מאבק שלהם כי אם ח"ו יכשל ההורגים בעבירה כיוצא בהם יחשב לו אותו נהרג לדם נקי וראיה מיהוא שנענש מדמי בית אחאב אע"פ שציוה לו הנביא להרגם לפי שנכשל בעבירה של בית אחאב, מפי הר"י מקורביל". הרי דאף שחייב אדם להרוג את הרודף אחר נערה המאורסה (סנהדרין ע"ג ע"א) וניתן להצילה בנפשו, מ"מ המציל יזהר מאוד שלא יכשל בעוון זה.

לא רשות היא הריגת הרודף אלא חובה גמורה, וכל הנמנע מלהרגו עבר בעשה וביטל שצי מצוות ל"ת (עיין רמב"ם הלכות רוצח פ"א הט"ו), אך מ"מ הרג את הנפש, ואם לא יהיה הוא נקי בתכלית מעבירה זו, ייחשב כשופך דמים.

ובדרך זה נראה לבאר מה שאמרו "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". (יומא כ"ג ע"א), הנקימה והנטירה מצד עצמן עבירה הן ומן המידות המגונות ביותר ואעפ"י כן יש והאדם צריך גם לנקום ולנטור כאשר יש בזה כבוד שמים ומלחמה בכוחות הרשע. אמנם אם יתערב במחשבתו מחשבה שלא לשמה, אם יעשה כן לכבוד עצמו, יחשב בידו כאילו עבר עבירה חמורה של "לא תקום ולא תטור".

וזה כונתם שאינו נוקם ונוטר כנחש, שהרי אמרו (תענית ח' ע"א) שהנחש אין לו כל הנאה כשהוא נושך את בני האדם, ואם יקום ויטור כנחש זה, הותר לת"ח לנקום ולנטור לכבוד שמים.

וכעין זה אמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה" (נזיר כ"ג ע"ב). בקיום המצוות אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". לא כן בעבירה, אף כאשר הותר לעשות עבירה, מ"מ אין זה אלא אם כל כונתו לשם שמים. כי רק מחשבה זכה שבזכה מעולם האצילות יש בכחה לטהר את השרץ ולקדש את העבירה.

וזה שאמרו השבטים "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט בישראל". ולכאורה תמוה לומר שדיברו דברי הבל ורעות רוח דמה ענין פנחס אצל אבי אביו.

רצו השבטים למעט בגדולת קנאותו של פנחס ולערער על טוהר כוונותיו. וזה שאמרו הלא בן פוטי הוא ואבי אמו עובד עבודה זרה היה, ובודאי גם הוא אינו כמלאך ה' צבאות, נוקם ונוטר הוא אבל לא כנחש אלא כארי שדורס ואוכל להנאתו.

ולפיכך בא הכתוב וייחסו אחרי אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. גם פנחס כל כולו רחמים ואהבה וכמדותיו של אבי אביו, ומתוך מדת הרחמים קינא קנאת ה' צבאות.

ולפיכך אמרו "בדין הוא שיטול שכרו".

™ ˜

ונראה עוד בזה.

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (פאה פ"א מ"א) במה שאמרו "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. כבוד אב ואם וגמ"ח... והבאת שלום בין אדם לחבירו... ותלמוד תורה כנגד כולם".

"וענין מה שאמרו אוכל פירותיהם והקרן קיימת לו, מה שאומר לך, כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים, החלק האחד במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא כגון ציצית ותפילין ושבת ועכו"ם, והחלק השני במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם... כשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו יגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא, וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב לפי שעשה המצוות, וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם".

פנחס בקנאותו קינא קנאת ה' צבאות, אך גם כיפר על בני ישראל, נמצא שבקנאת פנחס יש גם תועלת והטבה לבני ישראל בעולם הזה וראוי אפוא שיאכל פירותיהן גם בעוה"ז.

וזה שאמרו "בדין הוא שיטול שכרו".

 

תגיות: