תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם

מרן הגאב"ד שליט"א

"מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה" (כ"ח כ"ג).

"כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידין קודמין למוספין וכו' שנאמר 'מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה'" (משנה זבחים פ"ט ע"א).

"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, דם החטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה, אברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהוא כליל לאישים, חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן לד' קרנות וכו' (משנה שם), מנא הני מילי דת"ר 'ופר שני בן בקר תקח לחטאת וכו'" (גמ' שם ע"ב).

 

הנה מבואר בסוגיה זו דמקרא למדנו שני דיני קדימה, כל התדיר מחבירו קודם לחבירו, וכל המקודש מחבירו קודם לחבירו. ולקמן צ' ע"ב איבעיא לן תדיר ומקודש איזה מהן קודם ולא איפשיטא, ומשו"כ פסק הרמב"ם (פ"ט מתמידין ומוספין הלכה ב') "וכיצד סידור הקרבתן מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החודש ואחריו מוסף יום טוב שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה" אך רבינו עובדיה בזבחים שם נקט דתדיר קודם למקודש, ולכאורה דבריו דברי תימה דבעיא היא דלא איפשיטא.

והט"ז או"ח סימן תרפ"א סק"א האריך בסוגיא זו ונקט להלכה דתדיר קודם למקודש ואף דבעיא לא איפשיטא, מ"מ תדיר קודם דכלל הוא בכל מקום דתדיר קודם, וכבר תמה עליו השאג"א סימן כ"ח ד"ה ודע דהלא גם הא דמקודש קודם כלל הוא וילפינן לה מקרא וא"כ מהי"ת להקדים את התדיר עי"ש.

וכבר כתבו האחרונים דאף דבזבחים לא איפשיטא בעיין, במנחות מ"ט ע"ב נקטו דתדיר קודם למקודש לגבי מה שאמרו תמידין קודמין למוספין "אילימא דיומיה תדיר ומקודש תדיר עדיף", הרי לן סתמא דסוגיא דתדיר קודם למקודש. אך באמת יש קושי גדול בגירסא זו דהרי שם בע"א אמרו "פשיטא תמידין עדיפי דהו"ל תדיר ומקודש". ופרש"י דתמיד דיומיה הוי גם תדיר וגם מקודש דתמיד של שבת ויו"ט הוי קרבן של שבת ויו"ט כמו המוסף ושניהם מקודשים. ומשו"כ כתב שם בהגהות הרש"ש דגם בע"ב צריך לתקן הגירסה "תדיר ומקודש עדיף", עי"ש. ועדיין י"ל בזה.

ונראה עוד דבירושלמי משמע דתדיר קודם למקודש. עיין ירושלמי נזיר ל"ד ע"ב לגבי נזיר וכה"ג במת מצוה מי מטמא עצמו ואמר ר' אליעזר דיטמא נזיר ואמרו דס"ל כב"ש דתדיר ומקודש מקודש קודם וכמבואר בברכות נ"ו ע"ב (בירושלמי) דלב"ה יין קודם משום דתדיר קודם ומסתבר דלב"ש קדושת היום קודם לברכת היין משום דמקודש קודם, וגם בירושלמי יומא ל"ז ע"א אמרו דר' אליעזר בשיטת ב"ש אזיל דמקודש קודם לתדיר, ותמה שם בגליון הש"ס למהרי"א איטינגא דלא מצינו בשום מקום דלב"ש מקודש קודם לתדיר, ולענ"ד נראה כנ"ל שהדברים משלימין זא"ז, ודו"ק. (ועי"ש בפני משה דנזיר הוי תדיר משום דנוהג בכל אדם וכה"ג הוי מקודש, ובקה"ע פירש בדרך הפוכה עי"ש), הרי מבואר בדברי הירושלמי דב"ש וב"ה שנחלקו בברכת היין וקדושת היום איזה מהן קודם נחלקו אם תדיר קודם או מקודש, ולמדנו מזה דדעת ב"ה שהלכה כמותם דתדיר קודם למקודש ולכן ברכת היין קודמת לברכת היום (ובבבלי ברכות נ"א ע"ב אמרו רק דלב"ה מקדים ברכת היין דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אך לא אמרו דברכת קדושת היום מקודשת טפי עי"ש ודו"ק). וא"כ מצינו בית אב להני פוסקים דלהלכה תדיר קודם למקודש.


ב

בגדר מקודש

 

הנה לא נתבאר לי היטב גדר "מקודש", ולכאורה נראה דאין זה גדר מוגדר ומסויים דהלא אמרו במשנה שם בזבחים דדם חטאת מקודש מדם עולה משום דמרצה אף דאין בזה כל נפ"מ ומעליותא להלכה, וכן באברי עולה שקודמין לחטאת משום דהוי כליל, וקרבנות שבת קודמין לקרבנות חול כמבואר בדף צ"א ע"א שם, ומשמע דכל שיש בו ענין כלשהו דקדושה יתירה הוי בכלל מקודש אף שאין לזה כל ביטוי הלכתי.

ומאידך נחלקו האחרונים בדאורייתא לגבי דרבנן אם נחשב מקודש, הצל"ח בברכות ד' ע"ב ונ"א ע"ב וכן בנודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' ל"ט נקט בפשיטות דהוי מקודש, ובהגהות רעק"א או"ח סימן ז' ס"א הביא דבריו לענין ברכת המזון ואשר יצר איזה מהן קודם ונראה כמסופק בדבר, ובעמודי אור סימן ל"ו פקפק בדברי הנוב"י שם וכתב שאין בהם הכרח, והשאג"א בסימן כ"ב חידש דכל דרבנן לגבי דאורייתא הוי כרשות ולכן אין דאורייתא קודם לו, דרק לגבי שתי מצוות אמרו תדיר קודם אבל אין חיוב להקדים מצוה לרשות וכל דרבנן לגבי דאורייתא כרשות היא, ולדבריו אין חיוב להקדים דאורייתא לדרבנן, לא משום דחמורים דברי סופרים כדברי תורה אלא אדרבה משום דלגבי ד"ת הוי דברי סופרים ממש כרשות. אמנם לענ"ד סברא רחוקה היא דמ"מ מצוה היא וכי קלה דברי סופרים בעינינו, ומסתבר טפי כדברי הנודע ביהודה.

ומ"מ נראה בגדר מקודש לא בחומרא וקולא תלי' אלא גדר בפני עצמו הוא דכל שיש בו מעלה יתירה הוי מקודש מחבירו כנ"ל. אבל במצוה שיש בה חומרא יתירה, קודמת היא גם לתדיר וגם למקודש.

וראיה לזה מיו"ד סימן רפ"ה ס"א דתפילין קודמין למזוזה משום דהוי חובת הגוף ומזוזה אינו אלא חובת הבית אף דמזוזה תדיר דתפילין אינו נוהג בשבת ויו"ט, ולכאורה יש לתמוה דהלא תדיר קודם הוי גזה"כ כנ"ל, ומהי"ת לדחותה משום הסברא להקדים מצוה שהיא חובת הגוף, ואף אם נאמר דחובת הגוף הוי כמקודש לגבי התדיר, עדיין צ"ע דהלא תדיר ומקודש הוי בעיא דלא איפשיטא ומה שירצה יעשה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, ולשיטת הרע"ב להלכה קיי"ל תדיר קודם וא"כ מנ"ל דחובת הגוף עוד עדיפה ממעלת המקודש והיא קודמת לתדיר.

וצ"ל דכך הבינו חז"ל בעומק דעתם דכל מעלת התדיר והמקודש נאמר רק בשתי מצוות השקולין מצד חומרתם, ובכה"ג הוי תדיר ומקודש דיני קדימה, אבל זה פשוט דמצוה חמורה קודמת למצוה קלה, ובפרט כאשר אין המדובר בקדימה בלבד אלא בדחיה, סברא פשוטה היא דמצוה חמורה דוחה מצוה קלה, וקבעו חז"ל דמצוה דגופו חמור ממצוה שעל הבית, ומשו"כ כשאין בידו אלא למצוה אחת תפילין קודמין למזוזה,ודו"ק בזה כי פשוט וברור הוא.

ובהבנת סברא זו דבתפילין הוי מצוה שעל גופו משא"כ מזוזה נחלקו האחרונים, הבית הלל הבין דבתפילין המצוה מתקיימת על גופו ממש דהיינו בהנחת תפילין על ראשו וזרועו ומשו"כ פסק דתפילין קודמת גם ללולב. אך בשו"ת הגרעק"א סי' ט' ביאר כונת הדברים משום דתפילין הוי מצוה חיובית משא"כ מזוזה דמי שאין לו בית דירה פטור מן המזוזה, ולשיטתו דין לולב כדין תפילין, עי"ש.

ונראה ביאור דבריו דכאשר מדובר בדחיה פרסומי ניסא עדיפה, דאין לבטל פרסומי ניסא בשביל מעלת התדיר, וכך מדוקדק בלשון המג"א, עי"ש.

 

ג

תדיר לענין דחיה

כתב המגן אברהם בסימן תרפ"ד ס"ק ב' דאף דבשבת חנוכה שחל בר"ח קורין של ר"ח לפני של חנוכה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, לענין ההפטרה מפטירין בשל חנוכה דכיון דאין מפטירין אלא בפרשה אחת אין מעלת התדיר לדחות אלא להקדים. ועי"ש שהעיר מדברי התוס' בסוכה נ"ד ע"ב דמשמע מדבריהם דאף בדחיה יש מעלת תדיר עי"ש.

ויש לתמוה לכאורה דבאמת מבואר להדיא בשתי סוגיות מפורשות, בבבלי ובירושלמי דגם בדחיה יש מעלת תדיר, דהלא במנחות מ"ט ע"ב נסתפקו אם אין לציבור אלא לקרבן אחד אם מוסף דהיום קודם או תמיד של מחר, ונחלקו שם אם תדיר קודם או מקודש הרי לן להדיא דאף בדחיה נאמר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וכך מוכח גם בירושלמי בנזיר ל"ד ע"ב לגבי נזיר וכה"ג במת מצוה כמבואר לעיל, וצע"ג ליישב דברי מאור ישראל המגן אברהם.


ד

תדיר שאינו מזומן האם קודם לשאינו תדיר

באורח חיים סימן כ"ה סעיף א' איתא "אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין" ובבית יוסף שם כתב שני טעמים דציצית קודמת לתפילין א' משום דשקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ב' ציצית תדיר דנוהג גם בשבת והוי תדיר לגבי תפילין שאינו נוהג בשבת ויו"ט עי"ש, ומ"מ כתב שם הרמ"א "מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין על הציצית אלא מניח תפילין וכשמביאים טלית מעטפו", הרי נתבאר דאין תדיר קודם אלא כאשר התדיר מזומן בידו אבל אין להמנע ממצוה שאינו תדיר ולאחרה כדי להקדים תדיר שאינו מזומן לפנינו.

והנה נחלקו האחרונים במצות לולב בימי החג מתי לקיימה, דבשו"ע סימן תרמ"ד סעיף א' איתא דאחר חזרת הש"ץ מברך על הלולב לפני הלל, אך הבכורי יעקב שם כתב דלכאורה עדיף לקיים לולב לפני תפלת השחר דהלא זריזין מקדימין למצוות, ועפ"י האריה"ק יש לברך על הלולב בתוך הסוכה כמבואר בפרי עץ חיים שער הלולב פ"ג, וכ"כ המג"א סימן תרנ"ב סק"ב מהשל"ה, וכ"כ בסדור בית יעקב להיעב"ץ בשם אביו החכם צבי וכך נהג הגר"ח מוואלז'ין כמובא בספר כתר ראש סימן ק"ט וכך הוא במנהג חת"ס וכיון שבימי קדם לא היו הסוכות בבתי הכנסיות נהגו רבים לברך בסוכותיהם לפני שהלכו לבתיהכ"נ (וכך משמע לכאורה בדברי הגמ' סוכה מ"א ע"ב כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת ולולבו בידו וכו' הרי שגם בהליכתו לבית הכנסת לולבו בידו).

ובשו"ת אגרות משה תמה על הנוהגים ליטול לולב לפני התפילה והלא תפלה תדיר הוא וקודמת ללולב שאינו תדיר ואף דענין יש ליטול לולב בסוכה, אין זה דוחה הא דתדיר קודם עי"ש.

אך יותר נראה דכיון דיש לו מנין קבוע לתפלת שחרית אין סיבה להמנע מלהזדרז במצות לולב לפני כן דכל קדימת התדיר אינו אלא כששתי המצוות מזומנות לפניו לקיימן באופן מיידי, אבל כאשר בלא"ה אינו מקיים את התדיר אלא לאחר זמן למה לא יקדים לה את שאינו תדיר.

אמנם לכאורה נחלקו הראשונים בשאלה זו, דהתוס' בברכות כ"ח ע"א כתבו דלפי המבואר שם דמנחה קודם למוסף משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ביוה"כ שמאריכין בתפלה צריך להקפיד להתחיל מוסף לפני זמן תפלת מנחה, אך שוב כתבו דכיון שיש זמן רב עד מנחה קטנה מותר להתפלל מוסף בזמן תפלת מנחה גדולה עי"ש. וכ"כ בתלמידי רבינו יונה שם, וז"ל "ויש לשאול ביוה"כ שאנו מתפללין מוסף אחר ו' שעות ומחצה למה אנו מקדימין תפלת מוסף קודם תפלת המנחה דכיון שהגיע זמן המנחה היה לנו להקדים תפלת מנחה ותירצו רבני צרפת ז"ל דהכא במנחה קטנה שהיא מט' שעות ומחצה ומעלה עסקינן ובכה"ג אמרו דכיון שהגיע זמן מנחה קטנה מתפלל מנחה תחילה ואח"כ מתפלל מוסף אבל בזמן מנחה גדולה כיון שעוד היום גדול מתפלל מוסף ואח"כ מנחה וביוה"כ מש"ה אין אנו חוששין להתפלל מנחה קודם המוסף מפני שעדין אינו זמן מנחה קטנה", ועיין במאירי דמבואר להדיא בדבריו דיש בזה שני דרכים. א: כיון שיש זמן ארוך עד מנחה קטנה אין בזה קפידה. ב: כיון שאינו רוצה להתפלל אלא בזמן מנחה קטנה אין בזה דין תדיר קודם, הרי לן די"א דרק משום שיש זמן רב ל"א ת"ק וכשיטת האגרות משה, בעוד דעת רבינו יונה מסייעת לדרכנו דבכל ענין שאינו מתכוין לקיים את שתי המצוות כאחת ל"א ת"ק ודו"ק בזה.

ושו"ר גם בתוס' הרא"ש שכתב להדיא שני תירוצים. א' רק במנחה קטנה שהיא עיקר זמן מנחה אמרו דמתפלל מנחה קודם. ב' כיון שעדיין אינו רוצה להתפלל מנחה יכול להקדים תפלת המוסף, עי"ש.

 

ה

בגדר תדיר

 

יש לעיין בדין תדיר מה הדין כאשר מצוה אחת נוהגת ביותר זמן אך מצוה אחרת מתקיימת יותר פעמים בפחות זמנים, איזה מהן נחשבת תדיר. ונראה דנחלקו בכך האחרונים, דהנה המטה אפרים סימן תקפ"א סעיף ו' כתב דבראש חודש יש להקדים "ברכי נפשי" ל"לדוד ה' אורי וישעי" דברכי נפשי הוי תדיר דנאמר בכל ר"ח אף דפשוט דלדוד ה' וכו' נאמר יותר פעמים דבכל יום בחודש אלול אומרים פרק זה ב' פעמים, הרי דנקט דמה שנאמר בכל ר"ח בכל השנה כולה הוי תדיר. ומאידך מצינו בשאגת אריה סי' כ"א דברכת המזון תדיר מספה"ע כיון שחייבין לאכול פת בכל שבת ויו"ט כמה סעודות והוי יותר ממ"ט ימי הספירה, ומשמע דלולי כן הוי ספה"ע תדיר אף כנגד ברהמ"ז שנוהג בכל שבתות השנה. אך י"ל דבאמת מודה השאג"א לדברי המט"א אלא דעדיפא מיניה אמר כיון דבחינת המספר תדירה ברהמ"ז מסה"ע, ודו"ק בזה.


ו

מצוה הקודמת בזמן לענין קדימה

 

הנה מבואר בפסחים קי"ד ע"א, ובעוד כמ"ק "בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין מפני שהיום גורם ליין שיבוא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום מפני שהיין גורם לקידוש שתאמר", הרי מבואר בשיטת ב"ש דכיון שמצות ברכת היום קדמה בחלות חיובה יש להקדימה בקיום כמבואר ברשב"ם וכ"כ רש"י בסוכה נ"ו ע"א, ונראה דאף בית הלל מודה לסברא זו אלא דס"ל דמטעם אחר יש להקדים ברכת היין כיון שהוא גורם לקידוש שתאמר, וכך כתבו הפוסקים בפשיטות בכ"מ. ועיין מט"א תרכ"ה סקכ"ב דמטעם זה סוכה קודם ללולב כשא"א לקיים שניהם.

ויש להעיר מזבחים צ' ע"ב "שלמים של אמש ושלמים של היום של אמש קודמין" ועוד מבואר שם דשלמים של אמש קודמין לחטאת של היום לר"מ, ורש"י כתב "דזלזול להשהותן כ"כ והואיל ובאו ראשון יקרבו ראשון" ובתוס' הביאו בשמו דאין להשהות של אמש משום שצורת הבשר מתקלקלת ועי"ש שכתבו בזה עוד טעם אחר, הרי שהראשונים התחבטו בביאור דין זה שבמשנה, ולמה לא אמרו בפשיטות דשלמים של אמש קודמין להקרבה ולאכילה משום שקדמו לבוא לעזרה וקדמה מצותן, וצריך לחלק דבמה שבאו קודם לעזרה לא חשיב קדימה בזמן אך לפי המבואר בתוס' דמיירי מבשר השלמים שאחד קרב אמש ואחד קרב היום ודאי חל מצות אכילה של קרבן אמש לפני קרבן היום וגם הרמב"ם בפ"ט מתמידין ומוספין הי"ג כתב דשל אמש קודמין מפני "שקרב זמנם" ולא כתב מעיקר הדין משום שקדמה מצותן, (ועי"ש בלח"מ וצ"ע בלשון הרמב"ם שם בהל' י"ב "כל הקודם בהקרבה קודם באכילה" וצ"ע בזה ולא נתפניתי כעת לעיון וחיפוש).

ובשיחה עם מרן הגר"ש הלוי וואזנר שליט"א העיר ליישב קושי' זו לפי"ד הרמב"ן בפרשת צו (ויקרא ז' ט"ז) דעיקר מצות אכילת שלמים אינו אלא ביום הראשון אלא שאם נותר לשני אוכלו וא"כ אין להקדים שלמים של אמש משום שקדם חיובו כיון שיש יותר מצוה בשלמים של היום ודפח"ח, אך דברי הרמב"ן לאו דכו"ע נינהו ועיין במנחת אשר לפסחים סי' ס' מש"כ בזה בדברי הראשונים, ועדיין צ"ע בזה.

ועוד יש לעיין בזה במנחות מ"ט ע"א דבתמידין דיומיה ומוספין דיומיה פשיטא דתמידין קודמין דהוי תדיר ומקודש ובפירוש ב' ברש"י דתמידין קודמין משום דקרבי ברישא וכיון שזמנם קודם קודמין להקרבה והיינו כנ"ל דכל הקודם בזמן חיובו יש לו דין קדימה, ואף דמיירי שאין להם די אלא לתמיד או למוסף מ"מ חזינן שדנו בזה בדיני תדיר ומקודש הרי שגם בכה"ג הוי כדין קדימה במצוות, אך לפי' א' ברש"י שם יש כונה אחרת בדברי הגמ' בזה עי"ש.

 

 

כאילו חרב בימיו

"צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט).

הנה יש לתמוה על פסוק זה, הלא תחילתו תפילה, תקוה, והבטחה על עתיד זוהר שבו ימי הצום והאבל יהיו לימי שמחה ואורה, ומה ענין רישא לסיפא, שבו דברי מוסר ותוכחה "האמת והשלום אהבו"?

"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא ה' ע"א).

דבריהם ז"ל נוקבים עד עומקא דתהומא רבא וכחרב הם המתהפכת מעל ראשנו.

מעלין עליו כאילו הוא החריבו! הלא אילו היינו ראויים להשראת השכינה היינו זוכים בו ברגע לבית המקדש של אש שירד מן השמים (רש"י ותוס' ר"ה ל', סוכה מ"א, ושבועות ט"ו) ואם לא זכינו אין זה אלא משום שלא נמצינו ראויים לכך, ומשום כך הרי זה כאילו אנחנו החרבנו את בית המקדש בזמנינו.

בימים קשים אלה על כל אחד ואחד לצייר בדמיונו ולראות בעיני רוחו את הלהבות האוכלות בקורות הבית ואת פרחי הכהונה זורקים את מפתחות ההיכל לשמים ונופלים לתוך להבות אש.

ודבר זה מטיל אחריות כבדה על כל דור, על כל ציבור, ועל כל יחיד, לפשפש במעשיו, להטיב דרכיו ומעלליו ולעשות מה שבידו כדי שמהרה יבנה בית המקדש.

ובעיקר צריך לחזק ולהתחזק באותם הענינים שהביאו לחורבן הבית בראשונה ובשניה, כי הן הסיבות המונעות את בנינו בכל דור ודור.

והנה אמרו חז"ל (נדרים פ"א ע"א) "על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו" עד שפירשה הקב"ה בעצמו "על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחילה" והר"ן כבר כתב שם דפשוט שלא משום ביטול מצות ברכת התורה בלבד חרב הבית אלא משום "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם", לא די בכך שאנו עוסקים בתורה אלא צריך שתהיה התורה חשובה בעינינו, שנבין ונדע, "כי היא חייכם ואורך ימיכם", שנדע ונבין ש"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו שנאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי, עשה לו כדי שיחיה", ולשונו הזהב של הרמב"ם צריכה להיות שגורה בפינו וחקוקה על לוח לבנו "חיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובין" (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), אין אנו ראויים להשראת השכינה עד שנשמח בדברי תורה ונשתעשע בהם ונדע כי הם חיינו ואורך ימינו.

ב

וכבר כתב בדגל מחנה אפרים פרשת בשלח בשם זקינו ומורו הבעש"ט שבזמן החורבן לא בירכו את ברכת "והערב נא" וכתב שזה דבר פלא, ולכאורה אכן פלא הוא, הלא הברכה האחרונה, אשר בחר בנו היא המעולה שבברכות, (ברכות ט"ו ע"א) הראשונה היא ברכת המצוה "אשר קדשנו במצותיו", והערב נא היא הקטנה שבברכות התורה ואינה אלא סמוכה לחבירתה, מדוע אפוא חידש הבעש"ט דרק משום חסרון ברכה זו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתן.

והנראה בזה, דרק אם נזכה שתהיה התורה חשובה בעינינו, רק אם נשמח ונשתעשע במתיקות עריבותה, רק אז נוכל להבטיח שגם בנינו אחרינו יצעדו בגאון בדרך התורה ובתלמודה, ולא בכדי הסמיכו חז"ל "והערב נא…ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" וכן כתוב בשירת האזינו "וענתה בי השירה הזאת…כי לא תשכח מפי זרעו" רק אם התורה תהיה שירה בפינו ונשיר את זמרתה בשקיקה ובצמאון יובטח "כי לא תשכח מפי זרעו".

ולכן אמר הבעש"ט זי"ע כי רק משום שחדלו לומר והערב נא אבדה הארץ, חרב הבית, וגלו ישראל מעל אדמתם.

ובדבר זה עלינו להתחזק, להרבות בשמחת התורה, בשירה ובזמרה, בצמאון ובשקיקה כדי להשרות השכינה בישראל.

ג

והבית השני חרב בעון שנאת חנם (כמבואר ביומא ט' ע"ב) ורק כאשר נתקן חטא זה, ונרבה שלום בין איש לרעהו באהבה ובאחוה יבנה הבית במהרה.

ובפרשת בחוקתי כתב רש"י (ויקרא כ"ו ו') "ונתתי שלום בארץ, שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה... אם אין שלום אין כלום... תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל'".

ונראה בזה כונת חז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" דרק ע"י השלום יש קיום ותוחלת במאכל ומשתה ובכל השפע והטוב, וככלי שמחזיק מה שבתוכו שלא ילך לאיבוד, כך השלום בישראל "כלי מחזיק ברכה" היא.

הקב"ה משפיע עלינו בחסדיו המרובים שפע אלקי, ברכות שמים מעל ברחניות ובגשמיות אך אם אין בידינו כלי מחזיק ברכה לא נשאר בידינו מאומה. משל לאדם שמוזגים לו כוס יין המשומר ושמן אפרסמון, אך אם הכלים שבידו סדוקים ושבורים, קנקנים דולפים לא ישאר מאומה בידו. ולא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

ראה נא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (פ"ד הי"ד) "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". והדברים מבהילים, כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם!

וזה שאמר הנביא "והאמת והשלום אהבו" אמת – היא תורת אמת, כאשר תורת אמת תאהבו ובכך תתקנו את חורבן הבית הראשון, והשלום אהבו, ובכך תתקנו את חורבן הבית השני, אז ורק אז תזכו שצום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א.

 

  

תגיות: