הקרבת קרבנות בזמן הזה (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (ל"ח כ"א).

"המשכן משכן שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל" (רש"י שם).

 

 

א

אם הקריבו קרבנות לאחר החורבן

 

הנה כתב הגר"י עמדין בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סימן פ"ט דרבותינו התנאים הקריבו קרבנות לאחר חורבן הבית והביא שתי ראיות להנחה זו.

א: בסנהדרין י"א ע"ב אמרו לגבי עיבור השנה דרבן גמליאל שלח איגרות לגולה שבהן כתב "מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין וזימנא דאביבא לא מטא ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין". והרי כבשים וגוזלות אינן אלא לקרבן פסח ולקיני יולדות, הרי דבזמן ר"ג לאחר חורבן הבית עדיין הקריבו קרבנות.

אך לא ראה הגרי"ע דשאלה זו כבר נשאלה ע"י הראשונים ולא העלו על דעתם לומר כדבריו. ועיין מש"כ בזה בחידושי הר"ן שם.

"וקשה לאחר החרבן היאך היו שולחין גוזליא רכיכין ואמריא דקיקין והרי לא היה להם קרבן פסח ולא קיני זבין ויולדות. וצ"ל שאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אילו היה בית המקדש קיים שאם יבנה הבית בימיהם יהיו הענינים על מכונם".

ובאמת כתב הגר"י עמדין גם פירוש זה מדעתא דנפשיה אך נטה לומר דאכן הקריבו קרבנות לאחר החורבן, עי"ש.

ב: ועוד הביא ראיה מהמשנה בפסחים ע"ד ע"א "מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה". הרי לן בפירוש דרבן גמליאל שהיה לאחר החורבן הקריב ואכל קרבן פסח.

ומסקנת הגרי"ע דסמוך לחורבן עדיין היה להם אפר פרה לטהר טמאי מת, והמזבח עדיין עמד במקומו, ומשו"כ היה בידם להקריב קרבנות, עי"ש.

ועוד כתב שם הגרי"ע דלא הקריבו אלא קרבן פסח דשאר קרבנות ציבור אין מקריבין אלא משקלי הציבור, ולאחר החורבן לא תרמו שקלים, ואף דיחיד יכול למסור לציבור כמבואר בפ"ד דשקלים, אין זה אלא לתשמישי הקרבן ולא לקרבן ציבור גופה, ומשו"כ כתב דלא הקריבו אלא את הפסח בלבד, עי"ש.

אך לכאורה סתר דברי עצמו מיני וביה, דהלא בסנהדרין דיברו גם על גוזלות דקיני זבה ויולדת, שהם קרבנות יחיד. ובאמת כבר תמה במהר"ץ חיות שם, דהלא ודאי לא הקריבו קרבנות יחיד לאחר החורבן.

אך באמת נראה דלדעת הגר"י עמדין לא קשה מידי דכיון דהיה להם אפר פרה אין שום מניעה מלהקריב קרבן יחיד, ורק בקרבן ציבור נקט דלא הקריבו כיון שאינם באים אלא מתרומת הלשכה, ודו"ק בכ"ז.

ובהגהות הרש"ש בפסחים שם כתב דסופרי העמים כתבו דבן כוזיבא חידש את בית המקדש ובנאו מחדש עד שאדריינוס חזר והחריבו, אך לא מצאנו לזה רמז בדברי חכמינו ז"ל. ועוד כתב שם דשמא כונת המשנה לגדי מקולס שנהגו לאכול בלילי הפסחים זכר לקרבן פסח וקראוהו ק"פ זכר למקדש, עי"ש.

ואפשר עוד דרבן גמליאל זה היה רבן גמליאל הזקן שהיה בזמן הבית ולא ר"ג דיבנה, וגם לר"ג הזקן היה עבד ששמו טבי, ואפשר דעבד זה עבר בנחלה מר"ג הזקן לבנו ר"ג דיבנה.

ונראה עוד להוכיח מדברי הראשונים דלאחר החורבן לא הקריבו אף לא קרבן פסח. דהנה בפסחים ג' ע"ב אמרו על רבי יהודה בן בתירה שאמר לו לאותו כותי שעלה לירושלים לאכול קרבן פסח, מאליה מי קספו לך, ולשנה האחרת ביקש לאכול מן האליה והרגוהו. ותמהו התוס' וכל הראשונים על ר' יהודה ב"ב שלא עלה לרגל ותירצו בכמה דרכים.

ולכאורה תמוה שלא מצינו לאחד מן הראשונים שיתרץ בפשטות דמעשה זה היה לאחר החרבן, ומ"מ הקריבו קרבן פסח, דהלא זה מילתא דפשיטא דאין חיוב לעלות לרגל לאחר חורבן הבית. דכשאין בית אין ראית פנים, ועוד דנראה פשוט דאף לר' יהושע דמקריבין אעפ"י שאין בית אין זה חיוב אלא רשות. וכך מוכח מדברי החינוך במצוה תר"מ דיש איסור כרת בשוחט קדשים בחוץ בזמה"ז דהוי ראוי לפתח אוהל מועד כר' יהושע דקידשה לע"ל, ומ"מ אין חיוב להקריב קרבנות בזמה"ז עי"ש. והאריך בזה בקהילות יעקב זבחים סימן ל'. ופשוט א"כ דאין חיוב לעלות לרגל כשאין בית. ואתי שפיר מ"ש במכות (י' ע"א) אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שמעתי בנ"א שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי". הרי לן דאף שדוד קידש את קרקע העזרה מ"מ כל זמן שאין בית הבחירה בנוי אין מצוה לעלות לרגל.

ובאמת כבר תמה מהר"ץ חיות שרבי יהודה בן בתירא שהיה בימי רבינו הקדש, היה כבר מחכמי הדור בזמן הבית עד שאמרו עליו את בנציבין ומצודתך פרוסה עד ירושלים, וחישב ומצא שלכאורה חי כמאתיים שנה. אך לכאורה היה מסתבר טפי לומר שמעשה זה היה לאחר חורבן הבית. ומוכח מזה דכל הראשונים כולם פשוט היה להם דלאחר חרבן הבית שוב לא הקריבו כלל קרבנות ואף לא קרבן פסח, וכדמוכח גם מדברי הר"ן בסנהדרין דף י"א כמבואר, ודו"ק בכ"ז.

 

ב

קדושת ירושלים בזמה"ז

"אמר רבי יהושע שמעתי שהיו מקריבין אעפ"י שאין בית... מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא" (זבחים ק"ז ע"ב).

 

וכך פסק הרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה הלכה ט"ו – ט"ז:

 

"לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואיה מוקפת במחיצה. ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אף על פי שאין שם חומה. שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ולמה אני אומר במקדש וירושלם שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינו בטלה. והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל".

 

ובהשגות הראב"ד שם כתב "סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב... כך נגלה מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

ועי"ש ברדב"ז שכתב על דברי הראב"ד "אם נגלה אליו הדבר בסוד ה' ליראיו אני מאמין, אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש ואפילו היה נגלה אלי כי הייתי אומר לא בשמים היא ומידי פלוגתא לא נפיק" (ועיין במש"כ הראב"ד בפ"ח מלולב ה"ה "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים". ובשו"ת מהריב"ל ח"ג סימן ק"י הבין כונתו לרוה"ק ממש, אך בכפות תמרים סוכה ל"ב ע"ב כתב דאין כונתו אלא למליצה בעלמא עי"ש).

והנה על סמך דברי הרמב"ם דמקריבין אעפ"י שאין בית, התעוררו במשך ימי גלותנו להקריב קרבנות בירושלים. בכפתור פרח פ"ו כתב:

 

"אחרי שהענין כן (שקדושה ראשונה קידשה לע"ל) הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. גם כי אמר אלי בירושלים כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלים והוא בשנה שבע עשרה לאלף הששי ושיקרב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס".

 

ולפני כמאתיים שנה התעורר הגאון מוה"ר צבי הירש קאלישר זצ"ל שהיה מתלמידי הגרעק"א להשתדל אצל השלטונות העותומאניים ששלטו בירושלים ע"מ שיאפשרו להקריב קרבנות בירושלים, ורבים מגדולי הזמן דנו בשאלה זו לבנות ולסתור לחייב ולשלול. הגרצ"ה העלה את רעיונו בספר דרישת ציון וכלל בספרו תשובותיהם של גדולי הזמן, ולעומתו כתב הג"ר חיים נטנזון ספר עבודה תמה לסתור את כל דברי הדרישת ציון ולהוכיח שא"א בשום פנים להקריב קרבנות בזמה"ז. ועוד האריכו בזה הגר"ד פרידמן מקרלין בקונטרס דרישת ציון וירושלים שבשו"ת שאילת דוד והגרצ"פ פרנק בספר מקדש מלך, עי"ש.

ונעסוק בקצרה בעיקרי שאלה זו.

 

 

ג

טומאה דחויה בציבור

ראשית דבר דנו גדולי הזמן איך נוכל להקריב קרבנות והלא כולנו טמאי מת, וטמא שנכנס למקדש חייב כרת (רמב"ם פ"ג מביאת מקדש הי"ב) וכהן שעבד עבודה בטומאה חייב מיתה (רמב"ם שם פ"ד ה"א).

אלא שכבר כתב שם בכפתור ופרח דלגבי קרבנות ציבור הלא טומאה הותרה בציבור, וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"ו דאי משום הא אין מניעה מלהקריב קרבנות.

אך באמת זה תמוה דהלא פסק הרמב"ם בפ"ד הט"ו מביאת מקדש כמ"ד טומאה דחויה בציבור ולא הותרה, ולהדיא מבואר בדבריו דכיון שטומאה דחויה ולא הותרה צריך ריצוי ציץ וכ"כ שם בה"ז, ובאמת כך מבואר בגמ' פסחים ע"ז ע"א. (אך ביומא ז' ע"ב כתבו התוד"ה מכלל, דבאמת לא צריך ריצוי ציץ אם דחויה טומאה בציבור ועיין מש"כ בזה במנחת אשר פסחים סימן ע"ג ואכמ"ל).

וכיון שאי אפשר למנות כהן גדול בזמה"ז דאינו מתמנה אלא ע"י סנהדרין גדולה כמבואר בתוספתא (פ"ג ה"ב דמס' סנהדרין) וברמב"ם (פ"ד הט"ו מכלי המקדש) וללא כה"ג לא שייך ריצוי ציץ בזמה"ז דהלא דעת הרמב"ם (בפ"ד מביאת מקדש ה"ח) דאין הציץ מרצה אלא כשהיא על מצחו של כה"ג, וללא ריצוי ציץ שוב לא דחויה טומאה בציבור.

והנה התוס' ביומא שם הוכיחו דע"כ אין ריצוי ציץ מעכב בדיעבד שהרי אין הציץ מרצה על טומאת גברא כלל ואעפ"כ הותרה טומאתן בציבור, אך הרמב"ם הרי כתב בפ"ד מביאת מקדש הלכה ז' דהציץ מרצה אף על הגברא ולשיטתו אין כל הכרח דריצוי ציץ לא מעכב בדיעבד, ונראה יותר לשיטתו דריצוי ציץ מעכב אף בדיעבד, וא"כ בזמה"ז אין להקריב קרבנות.

אמנם חידוש כתב שם מהר"י קורקוס, דהנה לכאורה סתר הרמב"ם את דבריו דבגמ' נחלקו ר' יהודה ור' שמעון (יומא ז' ע"ב) אם אין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו של כה"ג או שמא מרצה אף כשאינו על מצחו והקשו מכה"ג ביוה"כ שאין הציץ על מצחו ומרצה, ותירץ רבי יהודה שאני כה"ג ביוה"כ דטומה הותרה בציבור. והיוצא מסוגיה זו דלמ"ד אין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו בהכרח ס"ל דטומאה הותרה בציבור, וא"כ קשה דהרמב"ם פסק מחד דטומאה דחויה בציבור, ומאידך פסק (שם ה"ח) דאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו.

ותירץ דהיכי דאי אפשר ע"כ דחויה טומאה בציבור אף ללא ריצוי ציץ, עי"ש.

ולפי"ז היה אפשר להקריב קרבנות בזמה"ז מצד טומאה דחויה בציבור אף שאין לנו ציץ לרצות.

(ובעיקר דין מינוי כה"ג דעת התוס' ביומא י"ב ע"א וזבחים י"ח ע"א שנתמנה ע"י המלך ואחיו הכהנים ולא צריך בי"ד הגדול, וכך מוכח מהמבואר ביבמות ס"א ע"א דמרתא בת בייתוס העלתה לינאי המלך תרקבא דדינרא והעלו את יהושע בן גמלא לכהונה גדולה, הרי דלא צריך בי"ד. אמנם עיין שו"ת חת"ס חו"מ סימן כ' שכתב דלאחר שהמלך מינהו לכה"ג הסכימו בדיעבד גם אחיו הכהנים כדי שהעבודה לא תפסל, וי"ל כן גם לגבי בי"ד הגדול, דבדיעבד יסכימו למינוי כדי שהעבודה לא תתחלל, ודו"ק בזה).

 

ד

כהנים מוחזקים

 

ועוד העיר שם בכפתור ופרח דאין לנו כהנים מיוחסים בזמה"ז ולעבודת המקדש צריך כהנים מיוחסים, וכ"כ הגרעק"א בתשובתו להגרצ"ה ומשו"כ נקט דא"א להקריב קרבנות בזמה"ז.

אך החת"ס (שו"ת יו"ד סימן רל"ו) נקט דדי בכהנים מוחזקים להקריב קרבנות, דהלא אף חלל שלא נודע עבודתו כשרה וכמו שדרשו (תרומות פ"ח מ"א, קידושין ס"ו ע"ב) מ"וברך ה' חילו" וא"כ שפיר יש לסמוך על חזקת כהונה בזה.

אמנם באמת אין ראיה כלל מחלל שלא נודע, דכאשר עבד עבודה היה מוחזק ככהן גמור ובזה נתחדשה הלכה דכיון שלא נודע פסולו עבודתו כשרה, משא"כ בני"ד שאנו מסופקים בכל עיקר כהונתו, ולכאורה לא מהני חזקה זו אלא למה שהוחזקו בפועל וכמבואר במס' כתובות כ"ד ע"ב "דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה שנאמר ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול". הרי לן דלא מהני חזקת הכהונה אלא למה שהוחזקו בפועל. (וידוע מה שנחלקו גדולי הדורות בכל עיקר חזקת כהונה בזמן הזה. עיין יש"ש ב"ק פרק ה' סימן ל"ה ובחולין פרק ח' סימן ד' שדעתו שדין כהנים בזמה"ז כספק כהנים וגריעי מכהנים מוחזקים. ודבריו הובאו בש"ך יו"ד שכ"ב סק"ט ובמג"א תנ"ז ס"ק ט', וכ"כ בשאילת יעבץ חלק א' סימן קנ"ה ובמור וקציעה או"ח סימן קכ"ח. אך לדעת רוב האחרונים דינם ככהנים גמורים מכח חזקת כהונה).

אך חידוש כתב החזון איש (אהע"ז סימן ב' אות ז') "ואפשר דבליכא כהן אחר לא העמידו חכמים דבריהם, לכן בזמן הזה אי איתיהב רשות להקריב קרבן פסח אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד' אמהות...ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף כה"ג, ושמענו שדנו בזה רבותינו האחרונים".

 

ה

בגדי כהונה

 

ועוד דנו האחרונים, דהלא ד' בגדי כהונה מעכבים ובזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם (זבחים י"ז ע"ב). ובאבנט צריך תכלת וכיון שאין לנו תכלת בזמן הזה אין לנו אבנט. ובאמת נחלקו (יומא י"ב ע"ב) באבנט של כהן הדיוט אם הוא כאבנט של כה"ג שעשוי מד' מינים- שש, תכלת, ארגמן ותולעת שני. וכך פסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ח ה"א, ועי"ש בכס"מ ובמשנה למלך).

וכבר כתב כן הגרעק"א בדרישת ציון, והגרצ"ה השיב על דבריו דכשם שאין התכלת מעכבת בציצית כך אינה מעכבת באבנט, ועוד דבקדשים צריך שנה עליו הכתוב לעכב.

אך באמת אין  כל הכרח לדמות ציצית לבגדי כהונה ומה שאין התכלת מעכבת את הלבן היינו משום שמדובר במצוה וקי"ל להו לחז"ל דעיקר מצות ציצית בעצם חוטי הציצית ואין מצות התכלת מעכבת, אבל בבגדי כהונה לא מדובר במצוה ללובשן אלא דלבישתן מכשרת את הכהן לעבודה וכיון שזו צורת האבנט וענינו מהי"ת לומר שאינה מעכבת.

ומטעם זה נראה לדחות גם מה שכתב הגרצ"ה דכיון דלא שנה עליו הכתוב לעכב אין התכלת מעכבת, ולענ"ד אין כל גדר "שנה עליו הכתוב לעכב" אלא במצוות ובמעשים, אך כיון שזה ענין האבנט ומהותו אין לנו אבנט זולתו.

והנה הרמב"ם כתב לגבי צבעי התכלת והארגמן (כלי המקדש פ"ח הי"ג) "וכל מקום שנ' בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים שהוא פתוך מן הכוחל. הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום. ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת".

ולכאורה משמע מדבריו דבתכלת דבגדי כהונה אין צריך דוקא דם חלזון כבציצית וכל ענין התכלת אינו אלא כצבע השמים, וכמ"ש לגבי ארגמן שהוא צבע אדום, אך במשנה למלך שם נקט בפשיטות דאין תכלת אלא מדם חלזון ותמה על הרמב"ם שהשמיט דבר זה ונדחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות ציצית פ"ב שצבע התכלת הוא מדם החלזון, עי"ש.

אך רבים מן האחרונים פירשו כונת הרמב"ם כפשטות לשונו דלא בעינן בבגדי הכהונה אלא צבע התכלת, עיין במרכבת המשנה בהלכות ציצית פ"ב ה"א, באבני נזר או"ח סימן ט"ו ובתשובת הגרעק"א שם. ולשיטתו אפשר לעשות אבנט מתכלת וארגמן גם בזמה"ז. אך רש"י פירש בפרשת תרומה (כ"ה ד') "תכלת צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק", וכ"כ שם לגבי ארגמן "צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן". וכיון שלא ידענו בבירור חלזון זה מהו, וכן לא נדע מהו מין הארגמן לכאורה א"א לעשות אבנט, ואם אין אבנט אין כהונה.

 

ו

מקום המזבח

עוד כתב שם הגרעק"א דלא נוכל להקריב קרבנות בזמה"ז כיון שאין אנו יודעים בדקדוק מזבח זה איה מקום כבודו, דהרי חזינן דבבית שני עלו עמהם ג' נביאים, והנביא גילה את מקום המזבח כמבואר בזבחים ס"א ע"א, עי"ש.

והגרצ"ה כתב לעומתו דאפשר למדוד בדקדוק מכותל המערבי ולכוון מקום המזבח. ודבריו תמוהים דלכאורה נראה מדבריו דהכותל המערבי חומת העזרה היא, וזה אינו אלא הכותל מחומת הר הבית הוא, ואין לנו כל אפשרות לקבוע את המרחק מכותל הר הבית למזבח דכל מה שידענו אינו אלא דהר הבית חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כמבואר במשנה (מדות פ"ב מ"א) ורובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון ומיעוטו מן המערב. אך לא נאמרו שם כל מידות מדוייקות ביחס שבין ביהמ"ק להר הבית.

ובדרישת ציון כתב עוד דיש לכוון את מקום המזבח ביחס לאבן השתיה, אך כבר דחו דבריו שהרי נחלקו הראשונים לגבי מקום הארון בקודש הקדשים. לשיטת רש"י (מגילה י' ע"ב) היה הארון באמצע קה"ק, לדעת התוס' ב"ב כ"ה ע"ב היה למזרח קה"ק, ולשיטת הרמב"ם בפ"ד מביהב"ח ה"א היה הארון במערבו, וא"כ שוב לא נדע מהיכן למדוד.

אמנם נסתפקתי האם צריך שיהיה המזבח במקומו המדוייק במקום שעמד מקדם, או שמא די שיהיה מובלע בחלקו במקום המזבח, ואם די בו בהבלעת תחומין באמת יש בידנו לקבוע מקומו, שהרי המזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה וכל מקום קודש הקדשים היה עשרים על עשרים אמה וא"כ לעולם אפשר למדוד מאבן השתיה שהיה בקה"ק ומקומו ידוע היום (כמ"ש הרדב"ז ח"א סימן תרצ"א) למקום המזבח ואין נפ"מ במקומו המדוייק של הארון, וצ"ע בזה.

ומ"מ כתב הגרעק"א דאין אנו יודעין מקום המזבח כדי להקריב עליו קרבנות.

 

ז

שקלי הציבור

ובשו"ת החת"ס שם כתב דא"א להקריב קרבנות בזמה"ז ממ"נ, בקרבן יחיד לא הותרה טומאה ובק"צ אינם באים אלא מתרומת הלשכה ומשקלי הציבור, וכיון שבעוונותינו שרבו עם אחד מפוזר ומפורד בין האומות אנחנו וא"א שרוב הציבור יתרמו לקרבנות הציבור. והגרצ"ה השיב לעומתו דגם יחיד יכול למסור לציבור יפה יפה כמבואר בר"ה ז' ע"ב ובב"מ קי"ח ע"א.

(אמנם נראה פשוט דאין חיוב על היחיד ליתן משלו לקרבנות הציבור דמצוה זו על הציבור מוטלת ואין היחיד מחויב אלא במחצית השקל בלבד, וז"פ).

וכבר הבאתי לעיל את דברי הגר"י עמדין דאין היחיד יכול למסור לציבור אלא את מכשירי הקרבן אבל עצם הקרבן אינו בא אלא משקלי הציבור, עי"ש.

 

 

ח

ולא אריח בריח ניחוחכם

בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן א') חידש סברא חדשה לומר שא"א להקריב קרבנות בזמה"ז דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא כ"ו ל"א) "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" וכיון שתוכחה זו נתקיימה בנו וחרב בית מקדשנו ותפארתנו, איך נקריב קרבנות, והלא בזבחים מ"ו ע"ב אמרו "לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, ולשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח ולשם ניחוח". וכיון שהכתוב אומר ולא אריח בריח ניחוחכם איך נקריב לשם ריח ולשם ניחוח, עי"ש.

והגה"צ רצ"ה קאלישר והגר"א מגריידיץ השיבו על דבריו, דהלא הנביא אומר "גם כי תרבו תפלה אינני שומע", וכי נחדל מלהתפלל משום כך, והלא עוד אומר הנביא "ובפרשכם ידיכם אעלים עיני" (שם) ואטו הפסקנו מלשאת כפינו, אלא אנן בדידן והקב"ה כטוב בעיניו יעשה.

אך באמת אין בכל אלה קושיא כלל דודאי פשוט דמה דמיפקדת איבעי' לך למעבד, אך שאני קרבנות, דהלא נצטווינו להקריב לשם ריח ולשם ניחוח כמבואר במשנה בזבחים, כיון שהקב"ה אומר ולא אריח בריח ניחוחכם אין בידנו להקריב לשם ניחוח וז"פ.

וכדברי הבנין ציון כתבו עוד בשו"ת הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי מקדש מלך עמוד צ"ז, הנציב בהעמק דבר (ויקרא כ"ו ל"א), ובחזון איש מנחות סימן ל' אות ה' "ואפשר דבזמן הגלות פקעה מצות תמידין, ולא מחמת אונס אלא זו בכלל גזירת הגלות וכדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם".

אמנם יש להעיר על דבריהם, דהרי הרמב"ן שם (ויקרא כ"ו ט"ז) כתב באריכות גדולה דהתוכחה שבתורת כהנים מתייחסת לחורבן בית ראשון ותקופתה בעוד התוכחה שבמשנה תורה מתייחסת לחורבן בית שני והגלות שבעקבותיה. ויש לעיין לשיטתו דכיון שבחורבן הבית הראשון אמר הקב"ה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, אך בנו את הבית השני והקריבו בו קרבנות, וע"כ צ"ל דכיון שעשו כן על פי נביא, ידעו אל נכון שגזירת שמים זו בטלה ושב הקב"ה להריח בניחוחי קרבנותינו שעולים לרצון.

והרי בתוכחה שבמשנה תורה לא נאמר כלל ולא אריח בריח ניחוחכם וא"כ מנ"ל לומר דקללה זו חוזרת וניעורה, ומסתבר טפי דכיון שנדחה נדחה וכיון שבטלה בטלה, ודו"ק בכ"ז.

 

ט

הלכתא למשיחא

 

ולמסקנה דמילתא נראה דכל זה אינו אלא לפלפול בעלמא, ודרוש וקבל שכר, וכבר כתב בבנין ציון שם להוכיח מן הספרי דאין להקריב קרבנות אלא עפ"י נביא, וכעי"ז כתב החת"ס בתשובתו שם לגבי בנין ביהמ"ק, דרמז הקב"ה בתורתו ככל אשר אני מראה אותך... כן תעשה לדורות, דכשם שאני מראה אותך במשכן שבמדבר, כן תעשה לדורות. דרק עפ"י נביא נבנה את בית מקדשנו ותפארתנו.

וידוע בשם הגרי"ז מבריסק במה שאמרו בזבחים (ע"ה ע"א) "תניא ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי הגלילי פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל, בדבר הנעשה בפנים לא פיגל... אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכתא כר' אלעזר, אמר רב יוסף הלכתא למשיחא, א"ל אביי אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא ליתנו הלכתא למשיחא, אלא דרוש וקבל שכר".

ותמה הגרי"ז וכי למה הוי כל שחיטת קדשים הלכתא למשיחא, והלא מקריבין אעפ"י שאין בית, אלא ע"כ דלמעשה לא נקריב קרבנות עד שיבא משיח צדקנו, יהיה הטעם אשר יהיה.

ומו"ר מרן אדמו"ר בעל דברי יציב היה אומר בשם רבינו הדברי חיים מצאנז לגבי הפולמוס הגדול בענין הקרבת קרבנות בזמה"ז. "יש בידנו לפתור את כל השאלות בהלכה בסוגיא זו אך לא לשם כך התייסרנו אלפיים שנה בגלות, כדי להקריב קרבנות בחסות השלטון העותומאני ובנדיבות לבו של השר מונטיפיורי", אין אנו ממצפים אלא למזבח של אש שירד מן השמים ושם נקריב מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם אל מזבחך בב"א.

וכבר כתב הרמב"ם (פי"א ממלכים הלכה א') "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות ביד דוד לישנה הממשלה הראשונה ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה". הרי שרק בימיו של מלך המשיח שוב מקריבין קרבנות, ודו"ק.

 

אלה פקודי המשכן

"אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (שמות ל"ח כ"א-כ"ג).

"אלה פקודי המשכן ... א"ר יעקב בר' אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך בשביל ששקול כנגד בריאת עולם כיצד בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב (תהלים ק"ד) נוטה שמים כיריעה ובמשכן מה כתיב ועשית יריעות עזים (שמות כ"ו) בשני יהי רקיע ואומר בהן הבדלה שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם (שם) בשלישי כתיב מים שנאמר יקוו המים ובמשכן כתיב ועשית כיור נחשת וכנו נחשת וגו' ונתת שמה מים (שם ל') ברביעי ברא מאורות דכתיב יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן כתיב ועשית מנורת זהב (שם כ"ח) בחמישי ברא עופות שנא' ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות (ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה) (שם) בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א') ויברא אלהים את האדם בצלמו בכבוד יוצרו ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה' בשביעי ויכולו השמים והארץ ובמשכן כתיב ותכל כל עבודת בבריאת העולם כתיב ויברך אלהים ובמשכן כתיב ויברך אותם משה בבריאת העולם כתיב ויכל אלהים ובמשכן כתיב ויהי ביום כלות בבריאת העולם כתיב ויקדש אותו ובמשכן כתיב וימשח אותו ויקדש אותו ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל') אף משכן עדות לישראל שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות לכך נאמר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך וגו'" (תנחומא פקודי פרק ב').

מדברי המדרש עולה שמעשה המשכן מדוקדק בפרטיו כעין בריאת העולם, המשכן עולם קטן הוא, עולם ומלואו בזעיר אנפין. וממילא פשוט שקיום המשכן כימי עולם, וקיים הוא לעד. ואכן, משכן שעשו ישראל במדבר לשעה ולדורות עשוי, לא שלטו בו זרים ולא נפל ביד אויב. משכן וכליו הינם עדות לישראל, כאז כן עתה.

וראה בדברי הספורנו (שמות פרק ל"ח כ"א) "משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא".

מקדש שעשה משה מופלאים שבדור עמלו בהקמתו ובשל כך לא שלטה בו יד זרים, כי לא יבואו זרים בקודש.

לא כן מקדש שעשה שלמה אף כי בקודש כל פועל עשייתה מכל מקום נשתתפו בבנינו שלוחי חירם מלך צור להיות אף הם בעושי המלאכה, הללו לא יבינו ולא ישכילו לידע את סוד השראת שכינתו ית"ש בבית ארזים. נקצבו איפוא ימי הבית בהם תשרה שכינה בהר אשר חמד אלוקים, ומשתמו אלה כמו מאליהם הורעו יסודות הבית. השראת שכינתו יתברך תלוייה היא בחפץ הלב, באהבתו, בכמיהתו, באמיתת בקשת האדם השראת שכינה.

ויברך אותם משה אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ד' אלו' עלינו וגו' והוא אחד מי"א מזמורים שבתפילה למשה (רש"י).

לעתיד לבוא מקבצין אומות העולם כל כסף וזהב שבעולם ובונים בית מקדש לשמו, וקודשא בריך הוא בז להם ואינו חפץ אלא בקדש שעשו ישראל ה"ד אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (מדרש שה"ש).

וצריך ביאור, למה יבוז הקב"ה למשכן האומות אם אכן יבנו בית אשר גדול יהיה בתפארתו מכל קודמיו.

נראה ביאור הענין לפני מה שכתב הרמב"ן (שמות כ"ה א') "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר - וכמו שנאמר שם (לעיל כ"ד ט"ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה' כ"א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ' ל"ד) והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו" והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד' ל"ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז' פ"ט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד' ל"ו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כ"ט מ"ב מ"ג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי. והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כ"א) יבין סוד המשכן ובית המקדש".

מעתה, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, בל יהינו המוני עם ליקרב אל מלאכת עשיית הארון פן יהרסו לראות. לבד משה ובצלאל חושבי שמו -

ויעש בצלאל את הארון בכולם לא הזכיר בצלאל אלא על הארון לומר שהיה בצלאל יודע סוד הארון והמרכבה שהארון הוא כנגד כסא הכבוד (בעה"ט ל"ז א').

"וכן אמרו במדרש רבה מפני מה כל הכלים כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון אמר רבי יהודה ברבי שלום אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר" (רמב"ן כ"ה י').

ארון העדות נשגב מיתר הכלים "יבואו כולם ויתעסקו בעשייתו" ומהו העסק שיתעסקו בו "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזרו לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר"

פתח בצלאל בפני דורשי ד' צוהר אל הקודש, אל סודות מעשה מרכבה והיו הם מתעסקים בארון חושבי מחשבתו ומכווני כוונתו, הוי אומר ועשו ארון. ללמדך כי עיקר מלאכת המשכן וכליו בכוונה טמירה וטהרת לבב ורק על ידי כן תשרה שכינה במשכן.

הוא שאמר דוד המלך ע"ה בהתנדבו לבנין הבית "וידעתי אלוקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאים פה ראיתי בשמחה להתנדב לך".

בנין המשכן הוא יצירת עולם - וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה ע"א) אודות חכמת בצלאל: "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתי תהומות נבקעו".

לחשוב מחשבות פירוש לצרף ולחשוב כביצירת שמים וארץ בבנין עולם המתוכן לגילוי כבודו יתברך לחשוב מחשבות לבוא אל החצר הפנימית לראות בזיו הטרקלין. בנין הבית טמיר ונשגב הוא, ברגש הלב, בטהרת הדעת, בסוד המחשבה האלוקית. וכן נאמר בזוהר (חלק ג' דף קי"ז א') "עלמא תתאה לא אשתלים ולא הוה שלים ולא אשתכח בקיומיה עד דאתא אברהם ואתקיים עלמא אבל לא אשתלים... אתא יצחק ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב אחיד באמצעיתא בגופא ואתכליל בתרין סטרין אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט. ועם כל דא לא אשתלים בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין ושבעין נפשאן ואשתלים עלמא. ועכ"ד לא אשתלים עד דקבילו ישראל אודייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו ואתבסמו עלאין ותתאין". בעשיית המשכן נשלמה יצירת בראשית. כונן עולם בו תשרה שכינה, נשלם חפץ העליון, ביום כלות משה להקים את המשכן.

עתה נבין מאמרם ז"ל:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה א').

והתמיהה עולה מאליה, מה נתפעל משה מתשובתו של בצלאל, הלא דרכו של עולם הוא לבנות הבית ואח"כ להכין הכלים להכניס בתוכו? - אלא מכך שאמר בצלאל "מנהגו של עולם", התפעל משה רבינו. לא מדרך הבנאים והנגרים לבדם למד בצלאל, אלא מבריאתו של עולם. ירד משה רבינו לסוף דעתו של בצלאל, שיצירת המשכן היא כבריאת העולם. כך היה מנהג ד' בבריאת העולם, יצר עולמו, ואח"כ מלאו בבעלי חיים ובני אדם, אף המשכן כן. זו חכמה של מי שהיה בצל א-ל ויודע שהמשכן כנגד בריאתו של עולם הוא. אם יודע בצלאל סוד זה, הגון וראוי הוא למלאכת המשכן. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

וזאת עלינו לדעת, המשכן לא נפל ביד אויב. לא נפסק כוחו ולא כלה. המשכן - בידינו הוא. עסק התורה הנרמז מן הארון, אור האמונה המבהיק מן המנורה, שולחנו של אדם הדומה ללחם הפנים, כבש המזבח שלא נבנה במעלות המרמז שיזהר אדם בכבוד זולתו שלא לבזותו, מעיל הנשמע בבוא כהן אל הקודש מכוון כנגד חטאי הקול, חושן העדות מכוון אל עיוות הדין, ציץ הקודש מכפר על עזות פנים. מקדשו של משה לא שלטו בו זרים. עודנו קיים. וכן נאמר בתנחומא פרשת תרומה -

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כל דבר שאמר הקב"ה בתורה 'לי' ישנו בעולם הזה ולעולם הבא כיצד והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ (ויקרא כ"ה) בעוה"ז ולעוה"ב. כי לי כל בכור (במדבר ג') בעוה"ז ולעוה"ב. והיו לי הלוים (שם ח') לעוה"ז ולעוה"ב. ישראל דכתיב (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בעוה"ז ולעה"ב. ויקחו לי בעוה"ב ולעה"ב.

"ואלה פקודי המשכן משכן העדות. מהו העדות? - שכל זמן שישראל עוסקים בתורה ובקרבנות תהא עדות להם שאינם יורדים לגיהנום" (שמו"ר נ"א ז'). הוא אשר אמרנו - כל זמן שישראל עוסקים בתורה - משכן העדות קיים.

תגיות: