מתנות כהונה ולויה (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מועד" (י"ח, כ"א).

א


כתב הקצות החשן (סי' רמ"ג ס"ק ד') לבאר מה דיכול האדם ליתן ה' סלעים דפדיון הבן ושאר מתנות כהונה אף לכהן קטן שאינו בר קנין, לפי דברי התוס' בסנהדרין (ס"ח ע"ב) דקטן יכול לזכות בשכר פעולתו ופרי עמלו ואין צריך מעשה קנין לזכות בשכר עבודה אלא בעצם עבודתו זכה בהן, וחידש הקצות דכיון דכתיב במתנ"כ שכר הוא לכם חלף עבודתכם הו"ל כשכר פעולתו וקטן יכול לזכות בו עי"ש.

ולכאורה דבריו תמוהים דמתוך דקדוק במקראי הקודש שבפרשתנו נראה לכאורה דשאני מתנות כהונה ממתנות לויה ביסוד גדרם, ורק מתנות לויה הוי חלף עבודתכם ולא מתנות כהונה, ובאמת לא מצינו בכתובים לשון זה של חלף עבודתם אלא במתנות לויה, "ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים" (במדבר י"ח כ"א), "ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באהל מועד" (י"ח ל"א). אבל במתנות כהונה לא כתיב חלף עבודתכם אלא עבודת מתנה הם עובדים וזוכים במתנות כהונה משלחן גבוה, ונראה עוד לדייק יסוד זה ממה דכתיב גבי הכהנים "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (שם כ"א) הרי דכהנים לא נחלו בארץ משום דה' חלקם ונחלתם, אבל לבני לוי נאמר (שם כ"א) "ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם" (ושם כ"ד) "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" הרי דטעם אחר יש במה שאין הלוים נוחלים בארץ משום שמעשר שלהם הוא נחלתם.

והדברים מתקבלים מאוד גם ביסוד גדר עבודתם של הכהנים והלוים דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו בעבודת הקרבנות וכל עבודתם לגבוה ובדין הוא שיאכלו משלחן גבוה, אבל עבודת הלויים שעליה הם נוטלים שכרם אינה עבודת הקרבנות ושלוחי דידן נינהו ובדין שיטלו חלף עבודתם כדין פועלים דעלמא.[1]

ועיין באור החיים (במדבר י"ח כ"ד) "והנה בלויים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלויים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר, והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד" הרי כתב כדברינו דרק מתנות הלויים הם כשכירות בעלמא חלף עבודתם אבל מתנות כהונה מהקב"ה הם ומשלחן גבוה קא זכו, ולכאורה קשה מכל זה על דברי הקצות שנקט בפשטות דגם מתנות כהונה כשכירות הם חלף עבודתם ומשום כך כתב דיכול ליתן ה' סלעים לכהן קטן.

 

 

ב

 

אמנם באמת מצינו מקורות נאמנים וברורים בדברי רבותינו הראשונים דגם מתנות כהונה חלף עבודתם הם, ונבארם בפירוט.

בדרכי משה סי' נ"ג הביא הרמ"א מאור זרוע דיש לשלם שכר לחזן שליח הציבור העובר לפני התיבה דתפילות תחת קרבנות תיקנום והחזן ככהן המקריב קרבנות ע"ג המזבח הוא וכשם שהכהנים והלויים נטלו מתנות חלף עבודתם כן השליח ציבור העובר לפני התיבה ראוי שיקבל שכר חלף עבודתו, ומקור הדברים באור זרוע הל' תפילה סי' קי"ג עי"ש, ומבואר מדבריהם דגם מתנות כהונה חלף עבודתם הוא, אך בשו"ת מהריט"צ ח"א סי' ק"ד חלק על זה וכתב דאין לו לש"צ לקחת שכר אלא יתנו לו מתנות בלבד וככהני המקדש שזכו במתנות משלחן גבוה עי"ש, הרי דנחלקו אם מתנות כהונה חלף עבודת הכהנים הוא או מתנה בעלמא משלחן גבוה.

ובקידושין דף ו' ע"ב כתבו הריטב"א והמאירי דאסור לכהן לסייע בבית הגרנות משום דחלף עבודתם הם נוטלים ולא חלף שכרם, הרי דגם בדבריהם מבואר דמתנ"כ חלף עבודתם הוא.

ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תר"צ כתב דכהן מכת הקראים שאינו מודה בעבודה אינו זכאי ליטול מתנות כהונה דחלף עבודתן הן וכיון שאינו מודה בעבודה בטל זכותו.

ועיין עוד בדברי הרמב"ן על התורה (ויקרא ז' ט') דבשר הקרבן הנאכל לכהן המקריב הוי חלף עבודתו וכך מבואר גם בדברי רש"י בב"ק ק"ט ע"ב שבשר הקרבן הנאכל לכהן הוא שכר עבודתה וכ"כ רש"י בערכין ל"ד ע"א דכהן המקריב אוכל בשר הקרבן "משלחן גבוה שכר עבודה", ולמדנו מדבריו לא רק שבשר הקודש נאכל לכהן בשכר עבודה אלא דאין סתירה בין מה דזוכה משלחן גבוה למה דהוי שכר עבודה. וניחא לפי"ז מש"כ רש"י בקידושין נ"ג ע"א דבעל מום נוטל חלק בבשר הזבח "דאף הן היו מתליעין בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים", וכונתו מבוארת דכיון דהכהנים זוכים בבשר בשכר עבודתם למה יזכו בעלי מום וע"כ משום דאף הם היו עובדים בעבודת הקרבנות, והנה לפי מה שנתבאר לעיל דהלויים נטלו שכר מתנות חלף שמירת המקדש מגיע גם לקטנים דהרובים היו משמרים דהיינו קטנים כמבואר בריש מס' תמיד, והארכתי בזה במנחת אשר במדבר סימן ב'.

ויש מכל זה סייעתא לדברי הקצות דגם מתנות כהונה הוי בשכר עבודת הכהנים. אמנם עדיין נראה לכאורה דחלוקין מתנות כהונה ממתנות לויה בכך דמתנות כהונה הוי שכר לכהנים מאת הקב"ה ועל שלחן המקום הם אוכלים ולכן אומרים הם תרומה שאסורה לזר, אלא דהוי שכר עבודתן וכמ"ש רש"י בערכין, אבל מתנות לויה חלף עבודת הלויים הן מאת בני ישראל, וכמו שביארנו לעיל גם מלישנא דקרא בפרשתינו.

אך אין מזה קושיא על הקצות דכיון דהוי חלף עבודתו יכול קטן לזכות בו בין אם משלחן גבוה הוא זוכה ובין אם זוכה מחבירו כיון דמ"מ אין זה מתנה בעלמא אלא שכר עבודתו, אמנם בהגהות יד אפרים ביו"ד סי'  ס”א טען נגד דברי הקצות דעד כאן לא כתבו התוס' אלא בשכר פעולה ממש דיש בו שיעבוד וחיוב לאדם מסויים בשכר עבודתו אבל במתנ"כ דאין הם תמורת עבודת הכהן המסויים אלא שאמרה תורה שינתנו לכהנים ולויים חלף עבודתן, דהלא קטן אינו עושה עבודה כלל ופסול לעבודה כמבואר בחולין כ"ד ואעפ"כ זוכה במתנות, ואין זה דומה לשכר פעולה ממש, עי"ש.

והנה יש מקור בספרי בכל עיקר שאלתנו. עיין בספרי פרשת קרח "כל מצות כהונה קנאו לשם ונתנו לכהונה חלף עבודתם דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר אף זו קנאה השם ונתנה ללוים שנאמר וכל מעשר הארץ" (ויקרא כ"ז ל') ואומר ולבני לוי הנה נתתי את מעשר בישראל לנחלה" הרי לן דלכאורה נחלקו תנאי ר' יאשיה ור' יונתן אם גם מתנות לויה הוי משלחן גבוה או שמא מתנות לויה שאני ממתנ"כ והוי חלף עבודתם מבני ישראל, עי"ש ודו"ק.

ולפי מה שנתבאר לחלק בין מתנות כהונה למתנות לויה, דמתנות כהונה לה' הם והוא זיכה אותם לכהנים ומשלחן גבוה הם אוכלים אבל מתנות לויה כשכירות דעלמא הן מן העם אל הלויים, יש ליישב דבר תמוה לכאורה ברמב"ם בפ"א ממעשר ה"ג "לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים" הרי מבואר בדבריו דאין הלוי מפריש מעשר אלא כדי להפריש ממנו תרומת מעשר ולולי זאת היה פטור מלהפריש מעשר כיון דמעשר שלו הוא, וקשה אם כן למה כהן צריך להפריש תרומה והלא הוא זכאי בתרומותיו, ולפי המבואר יש לומר דשאני תרומה דניתן לגבוה וכהנים משלחן גבוה זוכים בו וגם הכהן צריך ליתן מתנותיו לה' אלא ששוב זכאי הוא לזכות בו מגבוה משא"כ במעשר דהוי מתנות לויה הניתן מבני ישראל ללוים וא"כ למה יתן הלוי והו"ל כאילו נותן לעצמו ואפוכי מטראתא למה לי, אלא דצריך להפריש מעשר כדי להפריש ממנו תרומת מעשר ודו"ק בזה.

אמנם כתב הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל (פרק י"ג הלכה י"ב) "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך" ומשמע שה' חלקם ונחלתם של כל בני לוי שלא חילק בזה בין כהן ללוי ועל כולם נאמר שה' הוא נחלתם, ואפשר שלמד זאת מקרא (דברים י"ח א') "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיך ה' הוא נחלתו" הרי דבכל שבט לוי נאמר שה' הוא נחלתו וכן הוא בפר' עקב (י' ח') "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" ודו"ק.


ג

נתינת מתנות כהונה לכהן קטן

ובעיקר השאלה איך אפשר ליתן מתנ"כ לכהן קטן שאינו בר קנין, נראה דאין צריך במתנות קנין אלא נתינה בלבד ועל ידי קיום מצות נתינת המתנות לכהן נעשו המתנות שלו אף ללא קנין גמור דזה דין התורה במתנ"כ שינתנו לכהן ויקוים בהם מצות הנתינה ובכך זוכה בהם הכהן מדין תורה.

ולא מיבעי בהני מתנות דאף לפני נתינתם הוי כבר ממון השבט כגון הבכור ותרו"מ דבהם מסתבר לומר דכיון דהמתנות הם כבר ממון השבט לפני הנתינה אלא שנתנה התורה לבעלים טובת הנאה ליתן לאיזה כהן שירצו, א"כ על ידי נתינת הבעלים לכהן מסויים כאילו הוברר כהן זה לעמוד במקום כל שבט הכהנים ולזכות במתנות אלו ואינו צריך לקנות אלא לקבל המתנות בלבד וממילא הוי' שלו ע"י דממון השבט הם והוא זוכה בשם כל שבט הכהונה (ויש להוכיח מדברי הרמב"ם בתרומות פרק ט' ה"ט דגדר ממון השבט הוא קנין גמור ולא רק זכות בעלמא דכתב שם דבכור שנולד בבית ישראל מותר להאכילו כרשיני תרומה ומקורו מתוספתא, הרי דהוי קנין כספו של כהן אף לפני שהגיע לידו) אלא אף בהני מתנות דלא הוי ממון השבט לפני הנתינה לכהן כה' סלעים דפדיון הבן מ"מ לא צריך בהם קנין אלא נתינה בלבד דזה דין התורה דיש לקיים מצות נתינה במתנ"כ ובהדי נתינתם לכהן נעשים אף אלו ממון הכהן כמו שתרו"מ נעשין ממון השבט בהפרשתן, (והרי זה דומה קצת למה שכתבו האחרונים בגט אשה דאין צריך בו קנין אלא דהאשה קונה את הגט על ידי שניתן בידה (ועיין בזה באריכות במנחת אשר לגיטין סימן ל"א אכמ"ל).

והנה מבואר בכמה מקומות בש"ס דין מכירי כהונה דכיון דרגיל בעל הבית ליתן תרומותיו לכהן זה הו"ל כאילו הגיעו לידיו אף לפני נתינתן ומפשטות סוגיות הש"ס והראשונים גיטין ל' ע"א, ב"ב קכ"ג ע"ב, וחולין קל"ב ע"ב משמע דהוי קנין ממש לכהן. (אך בכתובות ק"ב ע"א ובכורות ל"ה ע"ב משמע בדברי התוס' דאין זה אלא כמצוה בעלמא ליתן לו וזכות מסויימת ולא קנין ממש וכ"כ הריטב"א במכות ב' ע"א), ובטעם הדבר דהו"ל כאילו הגיע ליד כהן נאמרו בראשונים ג' דרכים, הרשב"ם בב"ב שם כתב דכיון דהבעלים מזכין לו זיכוי גמור אך שם לא נתבאר במה חל זכיה וקנין זה, התוס' בב"ב שם כתבו דמאחר שרגיל ליתן לו הוי כמתנה מועטת שאסור לחזור בו כמבואר בב"ב מ"ט ע"א וכיון שאסור לחזור בו הו"ל כאילו כבר הגיע לידו אך גם בדבריהם לא נתבאר במה הוי כאילו הגיע לידו, וברש"י בגיטין שם כתב דהוי כאילו זכה בו כהן זה כיון "דשאר כהנים אסחי דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני", וגם בדבריו נתקשו מאוד דהלא בודאי אין לומר דכל הכהנים ממש נתיאשו מן המתנות עד שלא נשאר אלא כהן זה בלבד דאטו אין דין מכירי כהונה אלא כשידוע לכל ועוד דאיכא קטנים דלא בני יאוש נינהו וכבר האריכו האחרונים בדברי רש"י עיין בנתיבות המשפט סי' רמ"ח ואכמ"ל.

ונראה דבאמת אין בזה ג' דרכי הבנה אלא שלשה שהם אחד ביסודו, ויסוד הדבר דמתנות כהונה לא צריך קנין אלא נתינה וכיון שנותן לכהן זכה בו ממילא וזה יסוד דין מכירי כהונה דע"י שהוא רגיל לתת כל מתנותיו לכהן זה הו"ל כאילו ניתנו המתנות לכהן, אלא שכל אחד משלושת עמודי העולם הנ"ל מבאר בדרך שלו למה נחשבים מתנות אלו כאילו ניתנו ביד הכהן ונתקיים בהם מצות הנתינה, לדעת הרשב"ם משום דעת הבעלים המזכים לכהן זיכוי גמור, לדעת התוס' משום דאסור לבעלים שלא לתת את המתנות לכהן וכמתנה מועטת שאסור לחזור בו, ולדעת רש"י משום דשאר הכהנים מסיחין דעתם, אך הצד השוה שבכל הדרכים האלה דאין זה עושה קנין אלא דמשום הני טעמא הו"ל כאילו ניתנו המתנות לכהן וממילא נעשו שלו.

ומובנת לפי"ז שיטת רש"י, דאף דלא כל הכהנים ממש נתיאשו ממתנות אלו מ"מ כיון דרוב הכהנים אסחי דעתייהו הו"ל כאילו המתנות ניתנו לו, ואין צריך בהם אלא נתינה בלבד כמבואר. ועיין במנחת אשר במדבר סימן ל"ח שם הדברים מבוארים ביתר אריכות עי"ש.

ולפי"ז נראה דמשום הכי אפשר ליתן מתנות כהונה לכהן קטן כיון דאין צריך בהם מעשה קנין מצד הכהן הזוכה אלא נתינה וקבלה וגם בנתינה לקטן מתקיימת ענין זה, וזה ברור ופשוט.

 

 

דברי ריבות בשעריך

"בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים" (רש"י ט"ז כ"ז).

אכן כמה קשה עונשה של מחלוקת, יונקי שדים שלא טעמו טעם חטא, עוד חלב אמם נוטף משפתותיהם אף הם נספים בעון המחלוקת! והדבר מתמיה, הלא אין עונש בלא חטא, ואין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואיך יענשו אלה שאינם ברי עונש, ועוד דלא רק זאת שאינם ברי חיוב ועונש, הרי אף טעם חטא לא טעמו וכי יונקי שדים בעלי ריב ומדון הם להרבות מחלוקת בישראל, ואם עון אבותם ישאו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?

ונראה מזה דעונש הציבור יש כאן, וכאשר קהל ועדה אנשי ריב ומדון הם נענשים הם כציבור וממיטים הם בהנהגתם הקלוקלה אסון על עם ה' כולו, עליהם ועל זרעם, על נשיהם ועל טפם!

כמה קשה עונשה של מחלוקת, פוק חזי מה שכתב אור זורח רבינו חיים ויטאל בשם מורו הגדול האר"י החי בספר ליקוטי תורה פרשת שופטים (דברים י"ז ח') "כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דין לדין בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" דהפסוק זה רמז למה שאמרו חז"ל במדרש דבשעת חורבן הבית שאלו מלאכי השרת את הקב"ה "רבונו של עולם אתה ציויתה בתורתך 'ושפך את דמו וכסהו בעפר' ולא קיימת דהרי דמם נשפך כמים ואין קובר, אתה ציויתה 'ופינו את הבית', ואח"כ 'וטמא הכהן את הבית' והרי הבית וכל מחמדיה עולה באש, אתה ציויתה 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', והרי חנה ושבעת בניה נהרגו ביום אחד", והתשובה על השאלות הללו, השאלות הנוקבות עד עמקי תהומא רבא ומסמרות שערות ראש, "דברי ריבות בשעריך", כאשר יש מחלוקת בין בני ישראל ודברי ריבות בשעריהם, אין מדת הרחמים שורה עליהם ומדת הדין מושלת בכיפה, והדברים נוראים ומבהילים בחומרתם.

וכנגד עונש המחלוקת סגולת השלום, גם כאשר במדת הדין ראויים ישראל לפורענות ולעונש סגולת השלום לעורר מדת הרחמים ולהגין מכל צער ונזק ולהיות כתריס בפני הפורענות. וכך אמרו חז"ל (במ"ר פרק י"ט ב') "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים י"ב) אתה ה' תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין ע"י שהיו בהם דלטורין, הוא שדוד אמר (שם נ"ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (שם נ"ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד (שם נ"ז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מבינותם, אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין". הרי לן סגולה מופלאה של מדת השלום, עובדי עבודה זרה היו ולמרות זאת היו יוצאים למלחמה ונוצחין משום ששלום היה ביניהם.

וכיוצא בדבר אמרו (ב"ר פל"ח ז') "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כ"ד)גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת".

לא בכדי אמרו חכמים "גדול השלום ושנואה המחלוקת" (ספרי נשא מ"ב).


ב

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (ט"ז ג').

כבר עמד הגה"ק בעל חדושי הרי"ם על התימה הגדולה בפסוק זה, הלא שטות גמורה לטפול על משה רבינו אשמת ההתנשאות כאשר הקב"ה מעיד עליו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג'), וכבר אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "גדול מה שנאמר במשה 'ונחנו מה' ממה שנאמר באברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' (וכבר אמרנו פעמים רבות לפרש "והאיש משה ענו מאוד מכל א'ד'ם', ר"ת אברהם דוד משה, ומשה היה העניו הגדול משלשת אבות העולם שהצטיינו במדה יקרה זו כמבואר שם בחולין), וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, ועם ה' שעליו נכתב "הן עם חכם ונבון" איך נפל בפח טענת סרק והבל זו.

אלא שזה דרכה וטבעה של מחלוקת שבשעת המחלוקת אין איש שם אל לבו דברי אמת וצדק ופיח המחלוקת מטשטשת את עיני השכל להבחין בין טוב לרע, ובין אמת לשקר.

הלא גדולה מזו אמרו בילקוט:

"ובמושב לצים זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן מה עשה כינס עליהם את כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן ולהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וכו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה ראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל כל חרם בישראל לך יהיה נטל והלך לו להניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".

והתימה זועקת עד לב השמים, הלא שקר וכזב דיבר קרח, כל המצוות הללו לא נצטוו בהם במדבר כלל, ואיך הצליח להטות את לב העם בבדותות משונות שלא היו ולא נבראו, אלא שזה טבעה של מחלוקת שאף "דברי ליצנות" מתישבים על לב הבריות ללבות את אש המחלוקת ותבערת השנאה לכלות שדה וכרם ולאבד מאיש שיבה ועד יונקי שדים.

ג

"וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמור בוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (ט"ז ה').

"ומדרשו בקר א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'" (רש"י שם).

יש להתבונן בדברי משה רבינו אדון הנביאים מה ענין גבולות יום ולילה למחלוקת קרח ועדתו?

אמרתי מאז, דהנה אמרו חכמינו ז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ובפירוש עיון יעקב בעין יעקב כתב פירוש נחמד למאמר זה.

הלא הירח בא לפני יוצר בראשית וטענה בפיו "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" השמש עשה עצמו כאלם ולא השיב דבר, מה עשה הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח!

וכך נוהג הקב"ה בכל שעה ושעה ובכל דור ודור בין הנעלבין ועולביהן, הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבים, מובטח להם שהקב"ה ירומם את קרנם וישפיל את קרן עולביהן ועל זה נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

וזה הנראה ביאור דברי רש"י במדרש אגדה אמר הקב"ה גבולות חלק ה' בעולמו כאשר הירח העליב והשמש נעלב ולא השיב לחורפיו דבר, "אם אתם יכולים לעשות הבקר ערב אתם יכולים לחלוק על זה", אך אין אתם יכולים להפך בוקר לערב שהרי הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח, וכך מובטח לו למשה רבינו העניו מכל האדם ואהרן קדוש ה' מכובד שהקב"ה ירומם את קרנם וינשאהו על שמי רום וכוכביהם.

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

 

 


[1] ובאמת צריך ביאור במצות עבודת הלויים (י"ח כ"ג) "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" ובסהמ"צ לרמב"ם (מצוה כ"ג) כתב שהיא נעילת השערים ואמירת שיר על הקרבן, ובסמ"ג (מצות עשה קס"ט) הוסיף דגם שמירת המקדש בכלל מצוה זו, ובצפנת פענח (מתנות עניים פ"א דף כ"ז) פירש כך גם דברי רש"י בבכורות (ל' ע"ב) שכתב דעבודת הלויים הוא "לשורר ולשרת ולהיות שוער" וכונתו "לשרת" והיינו שמירת המקדש, אך לפי"ז למה לא כתב רש"י להדיא לשמור את המקדש כמו שכתב לשורר ולהיות שוער ומשום כך נראה יותר דרש"י לשיטתו בערכין (י"ג ע"ב) שכתב דהלויים היו מכבדין את העזרה. ונראה שיטתו דכל העבודות הכלליות במקדש כגון הכיבוד הנקיון והתחזוקה נעשו ע"י הלויים וזה כונת רש"י בבכורות שם לשרת דהיינו כל עבודות השירות, (אמנם מצינו בקרא לשון "שירות" על שמירת המקדש (י"ח ב') "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אליך וילוו עליך וישרתוך וכו' ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל" וברש"י שם וישרתוך בשמירת השערים, אך עוד כתב רש"י שם ולמנות מהם גזברים ואמרכלים, הרי דהלויים עבדו גם בגזברות ואמרכלות וכו', ועיין עוד באבן עזרא בפסוק י"ח "וטעם ונלוו עליך, שלא יצטרכו לזר שהוא ישראל" ונראה כוונתו דכדי למעט בזרים במקדש נצטוו הלויים להלוות אל הכהנים ולסייע בידם בכל דבר המותר לזר ולפיכך היו הלויים עושים כל מין עבודה ככיבוד הבית וכדו', ולפי"ז מסתבר דמתנות הלוים חלף עבודתם היא מבני ישראל דשלוחי דידן נינהו משא"כ הכהנים שכל עבודתן בקרבנות ודומיהן.

תגיות: