אין זה מברך אלא מנאץ

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף. כיצד הרי שאכל טבל ואפילו טבל דדבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומתיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך. ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטריפות או שתה יין נסך וכיוצא בהן." (רמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ט).

"א"א טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהן לומר שאין להן קביעות לזימון הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו." (ראב"ד שם).

 

כונת הראב"ד דלא אמרו בברכות מ"ה ע"ב דאין מברכין על הטבל ועל מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, אלא אמרו דאין מזמנין דאין קביעות באכילת איסור, אך למה לא יברך עליהן והלא נהנה.

ורבים כתבו דמקור הרמב"ם אינו מהא דברכות מ"ה אלא ממה שאמרו בב"ק (צ"ד ע"א) וכן בסנהדרין (ו' ע"ב) "הרי שגזל סאה חיטה וטחנה ולשה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ". הרי שאין מברכין על האיסור, וכן בברכת הנהנין.

אך הרא"ש שם בברכות (פ"ז סימן ב') כתב היפך הדברים דמסוגיא זו יש ראיה לשיטת הראב"ד דבאמת לא אמרו חז"ל שפטור מלברך, אלא דמברך אף שאין ברכתו אלא ניאוץ, עי"ש. ורבינו מנוח בהל' ברכות תמה על הרא"ש וכי איך אפשר שיברך כאשר אינו מברך אלא מנאץ, עי"ש.

והנה התוס' בברכות שם (מ"ה ע"א) הביאו מדברי הגמ' "הרי שגזל סאה חטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ". ובגה"ש להגרעק"א כתב דבאמת לא אמרו כן אלא שאם בירך על הפרשת חלה אין זה אלא מנאץ ולא אמרו כן על ברכות הנהנין, אך כנראה שכך היתה גירסת התוס', עי"ש.

ובאמת מצינו כן להדיא בירושלמי חלה (פ"א ה"ה, דף ט' ע"א) "מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר הישעיה על שם ובוצע ברך ניאץ ה'". הרי לן מדברי הירושלמי כגירסת התוס' בבבלי דלמדו מפסוק זה דאין לברך על אכילה שיש בה עבירה, ואפשר דזה מקור הרמב"ם דאין מברכין על אכילה הטבל ומעש"ר שלא ניטלה תרומתו, ואין צריך ללמוד לא ממה שאין מזמנין עליו ולא מהא דאין מברכין אל הפרשת חלה של גזל.

אך באמת פשוט דגם כונת הירושלמי אינה לברכת הנהנין אלא לברכת המצוה באכילת מצה. אמנם אפשר דכונתם שאינו מברך כלל על אכילת המצה לא ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין, ודו"ק.

וחידוש כתב בזה המבי"ט בקרית ספר שם "האוכל דבר באיסור דאורייתא בין בזדון בין בשוגג אינו מברך ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מה שיש לך רשות לאכול ולשבוע תברך עליו". וחידוש הדברים שדורש מקראות כמשה מפי הגבורה, ועוד דלפי דבריו למה לא יברך ברכה ראשונה על אכילת האיסור ועוד למה לא יברכו על איסור דרבנן דלהדיא מבואר שם ברמב"ם שגם באיסור דרבנן אין מברכים תחלה וסוף.

ונראה דכל הקושיות הללו מתורצות בחדא מחתא. דכל כונת הראב"ד דבודאי הלכה זו סברת חכמים היא אלא שעיקרה מה"ת דכיון דמשמע מן הפסוק שאינו מברך ברכהמ"ז אלא באכילת הרשות, תיקנו חכמים שלא יברך אף ברכה ראשונה על האיסור, ולא רק באיסור דאורייתא אלא אף באיסור דרבנן דכל דתיקן דרבנן כעין דאורייתא תיקן, ובאמת נראה יותר דאין כאן אלא רמז לדבר ולא דרשה גמורה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.


ב

 

והנה מבואר בדברי הרא"ש בברכות שם דאף שאמרו במי שגזל חיטה דאין זה מברך אלא מנאץ מ"מ חייב לברך, ומתוך כך הצדיק את השגת הראב"ד על הרמב"ם.

ולכאורה סותר הרא"ש את דברי עצמו דבפ"ב דפסחים סימן י"ח כתב בשם הירושלמי במסכת חלה דעל מצה גזולה אין לברך כלל דאין זה מברך אלא מנאץ, וכבר תמה בזה במעדני יו"ט בברכות שם אות מ'. והקרבן נתנאל בפסחים שם אות ק' כתב לחלק בין ברכת המצוה לברכת הנהנין דבברכת המצוה אין לומר וצונו דמשמע שחלילה הקב"ה צוונו לגזול כדי לקיים מצוה, אבל בברכת הנהנין מברך דמ"מ נהנה עי"ש.

אך קשה בעיני לפרש כך את שיטת הרא"ש דהרי כתב לדייק כשיטת הראב"ד ממה שאמרו לגבי ברכת החלה דאין זה מברך אלא מנאץ הרי דמ"מ מברך. הרי דאף בברכת המצוה ס"ל דצריך לברך. אך בסברא אכן יש מקום לחלק בין ברכה"מ לברכה"נ כמבואר.

ויש ליתן טעם נוסף לחלק בין ברכה"מ לברכה"נ, דבברכת הנהנין אמרו חז"ל (ברכות ל"ה ע"א) "אסור לאדם להנות מעולם הזה בלי ברכה" וכל עוד לא בירך הו"ל כאילו איסור גזל ומעילה רובצים על עצם החפצא והנאתו ומשו"כ צריך לברך אף שמנאץ הוא בברכתו דמ"מ אם לא יברך אסור לו להנות מעוה"ז, משא"כ בברכת המצוה שלא מצינו בה שאסור לעשות מצוה ללא ברכה, אלא שמצוה לברך על המצוות, מסתבר טפי דאם כל ברכתו אינה אלא ניאוץ שאל לו לברך ולנאץ.

אמנם דנתי במק"א בגוף הענין דאסור לו לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה, האם גדרו דכל עוד לא בירך כאילו עצם ההנאה אסור או שמא אין גדרו אלא שמצוה לברך ולהודות על ההנאות, עיין מנחת אשר דברים סימן ט"ו, וע"ע  מה שכתבתי שם (אות ג') לדון אם הדברים אמורים גם בברכה אחרונה או רק בברכה ראשונה, והרי בני"ד כתב הרמב"ם להדיא וכ"ה בשו"ע או"ח סימן קצ"ו סעיף א' דאיננו מברך לא תחלה ולא סוף, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

וראיתי שוב שכבר חידש המאירי לחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצוות וז"ל "מאחר שהשינוי קונה הרי שגזל סאה של חטה וטחנה ולשה ואפאה רשאי לאכלה ולברך עליה דמים הוא חייב לו וכן אחרים מזמנים עם זה וכל שלא נשתנה והוא רוצה לאכלה אע"פ שהוא עובר עברה וברכתו קללה ותועבה ונאוץ אינו רשאי ליהנות בלא ברכה ומברך הן המוציא הן ברכת המזון הן שאר ברכות הכל כפי הברכה הראויה לו ומכל מקום יראה לי שאין מצטרף עם האחרים לזמון שאין קבע לאוכל בעבירה כמו שכתבנו בברכות וכן אינו מברך על החלה הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה ואין ברכה לעשיית מצוה בעבירה ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא".

 

ג

 

ובכל עיקר הלכה זו דאין זה מברך אלא מנאץ נחלקו הראשונים. י"א דטעמה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וי"א דאף שאין כאן פסול משום מצוה הבאה בעבירה אין להזכיר שם שמים על העבירה.

דעת ר"ת (ב"ק ס"ז ע"א וסוכה ל' ע"ב) דאף לאחר שהגזלן קנה קנין גמור בשינוי מעשה וכדו' לעולם יש פסול מצוה הבאה בעבירה בין בקרבן בין בלולב וכן בכל מצוה, ולשיטתו מתפרשים דברי הגמ' במי שגזל סאה חטה ואפאה שברכתו ניאוץ מדין מצוה הבאה בעבירה, וכך משמע מפשטות לשון רש"י בברכות (מ"ה ע"א, מ"ז ע"א) דברכתו בעבירה, וכ"ה להדיא ברא"ש סוכה פ"ג סי' ג' שכתב להוכיח דפסול מצוה הבאה בעבירה נאמר לא רק בקרבן אלא בכל המצוות מהא דאמרו אין זה מברך אלא מנאץ הרי דמשום מצוה הבאה בעבירה אמרו. וא"כ בודאי מסתבר שלא יברך דכיון דהוי מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בה יד"ח כלל ממילא ברכתו לבטלה, אבל דעת הר"י בתוס' שם דלאחר שקנה קנין גמור תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה, ומה שאמרו אין זה מברך אלא מנאץ מילתא אחריתי היא דאין ראוי להזכיר שם שמים על הגזילה, ולשיטתו יש מקום לדברי הרא"ש דמ"מ צריך לברך ואינו פטור מן הברכה, ודו"ק בזה.

אך לפי"ז סותר הרא"ש את דברי עצמו דממה שהוכיח דגם בשאר המצוות יש פסול מצוה הבאה בעבירה מסוגיה זו משמע כשיטת ר"ת, אך ממש"כ דמ"מ צריך לברך אף דהוי מנאץ משמע כשיטת הר"י, וצ"ע.


ד


כתב בשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן ס' דאין לברך ברכת שהחיינו על פרי מורכב כיון שבא לעולם בעבירה אף שמותר באכילה דאין לברך על דבר שבא לעולם נגד רצון ה'. ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן ס"ג חלק עליו בתרתי. א: מה בין ברכת הנהנין לברכת שהחיינו וכשם שמברך עליו בפה"ע כך גם ברכת שהחיינו. ולכאורה יש טעם בדברי מהר"י מגיז, דברכת הנהין בבחינת מתיר היא ואסור להנות מעוה"ז בלי ברכה, ועוד דאין בו אלא ברכה ותודה ליוצר בראשית, משא"כ ברכת שהחיינו שכל ענין שמחה שזכה לראות ולהנות מפרי זה, וכיון שהורתו לידתו בחטא אין לברך. ב: ועוד כתב הגרי"ע דאין עצם הכלאים נגד רצון ה' עי"ש.

 

ה

ביסוד דין מצוה הבאה בעבירה

 

ובגוף המחלוקת שבין הר"י ור"ת נראה לכאורה דנחלקו ביסוד דין מצוה הבאה בעבירה האם הוי פסול במעשה המצוה או בחפצא דמצוה.

וכבר נחלקו בשאלה יסודית זו גדולי האחרונים. המנ"ח במצוה שכ"ה כתב לחדש דבסוכה ולולב אין פסול מצוה הבאה בעבירה כיון שאין עיקרן ומהותן בפן החיובי של קיום מצות עשה, אלא בפן השלילי דאסור לאכול חוץ לסוכה ואסור ללבוש ד' כנפות בלי ציצית. ולעומתו טענו הגרש"ש בשערי ישר שע"ג פי"ט והגר"י ענגיל באתוון דאורייתא (סימן י"א) דפסול מצוה הבאה בעבירה הוי בחפצא כמ"ש חז"ל "גזול דומיא דפסח" (סוכה דף ל') דקרבן גזול הוי כבהמה בעלת מום וסכך גזול הוי כסכך שאינו גידולי קרקע, והדברים ידועים והארכתי בהם במק"א.

וכתבתי דאפשר דשאלה זו תלויה במקור הפסול דמהבב"ע, דמצינו בזה שתי דרשות. א: "והבאתם את הגזול ואת הפסח, גזול דומיא דפסח" (סוכה שם). ב: "אלה המצות, אם עשיתם אותם  כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות" (ירושלמי חלה ט' ע"א). ואפשר דלדרשת הבבלי הוי פסול בחפצא שהרי גזול דומיא דבעל מום אמרו כנ"ל, אך לדרשת הירושלמי אין כאן פסול אלא במעשה המצוה וכמו שאמרו "אם עשיתן אותם כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות", ודו"ק בזה.

ונראה לכאורה דשיטת ר"ת מתיישבת אם הוי פסול בחפצא דאף דלאחר שקנה את החפץ שוב אין שם גזלה עליו מ"מ כיון שחפץ זה בא לידו בגזילה פסול הוא למצוה, אבל אם אין הפסול אלא בגברא ובמעשה המצוה ודאי מסתבר כשיטת הר"י דאם קנאו קנין גמור לפני תחלת המצוה אין כאן פסול מצוה הבאה בעבירה כלל דשוב אין כל חטא ופשע כשהוא משתמש בחפץ זה דשלו הוא לכל דבר וכשאר הממון שברשותו, ודו"ק.

ועוד דנו הפוסקים בפסול מצוה הבאה בעבירה, אם נוהג רק בגנב וגזלן עצמם או אף אחרים אינם יוצאים בלולב הגזול. המחבר בסימן תרמ"ט א' כתב די"א שאין פסול אלא בגנב עצמו, אך המגן אברהם הביא מהרמב"ן במלחמות דגם לאחרים פסול, ועיין מש"כ במשנה ברורה שם סק"ח.

ומסתבר דאם פסול בחפצא הוא, פסול הוא גם לגבי אחרים דמ"מ חפץ גזול הוא כל עוד ברשות הגזלן הוא עד שיוחזר לבעליו וה' שונא גזל בעולה, אבל אם אין הפסול אלא במעשה מסתבר דאין פסול אצל אחרים כיון שלגביהם אין כל עבירה, דאף שהארכתי במקום אחר לטעון דהגונב מן הגנב אף שאין לו קנין גזילה ואינו חייב כפל מ"מ עובר בלא תגזול (עיין מנחת אשר ויקרא סימן ל"ז), נראה פשוט בעיני דאין זה אלא בגונב מן הגנב או חולק עם הגנב, אבל המשתמש עם חפץ גזול שביד הגנב ואינו מתכוון כלל ליטול לא מן הגזלן ולא מן הבעלים וגם אינו מוציאו מרשות הגזלן אין כאן מעשה גזילה כלל ואין בו עבירה, ומשו"כ נראה דאם פסול מהבב"ע הוי פסול במעשה המצוה אין בו פסול אלא אצל הגזלן, ודו"ק בזה. ולפי"ז הולך המחבר לשיטתו בכתבו בסימן תרמ"ט שתי הלכות אלה. א: אם קנה קנין גמור לפני המצוה אין בו פסול. ב: אין פסול אלא לגבי הגזלן עצמו ולא לגבי אחרים. דשתי ההלכות עולות בקנה אחד ושני צדדים של אותו המטבע הן, ודו"ק בזה.

ועוד נסתפקו האחרונים אם יש פסול מהבב"ע בעובר בשוגג. במהרי"ט אלגאזי פ"ח מבכורות נסתפק בזה והכריע מדברי הראשונים דגם בשוגג יש פסול זה, שהרי הקשו למ"ל קרא לפסול סוכה גזולה תיפ"ל משום מהבב"ע, וכך הקשו במצה של טבל למ"ל הא דכל שאינו בחמץ אינו במצה תיפ"ל משום מהבב"ע, ולא תירצו דצריך טעמים אלה לשוגג שאין בו פסול מהבב"ע, וע"כ דגם בשוגג יש פסול מהבב"ע. ועיין מש"כ בזה בחי' חת"ס סוכה דף ל' ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן רצ"ה.

ולכאורה מוכח גם ממסקנה זו דפסול מהבב"ע בחפצא היא ומשו"כ פסול אף בשוגג. אך באמת יש לדחות דכבר הבאתי במק"א את דברי הרמב"ן בתורת האדם שכתב שתי דרכים במה דשוגג חייב בקרבן חטאת. לדרך א' כתב דאף דשוגג הוא מ"מ חייב כפרה ויש בו שמץ חטא דהו"ל ללמוד ולדקדק, ואילו היה בורח מן העבירה לא היה בא לידה. לדרך השניה באמת אין בידו עון כלל אלא דצריך קרבן לתקן את פגם החטא, ופגם זה לא תולדה היא של חטאת האדם אלא של עצם מעשה העבירה, עיין בדבריו העמוקים.

ולדרך הראשונה הנ"ל אפשר דאף דאין פסול מהבב"ע אלא בגברא ובמעשה מ"מ אף בשוגג פסול דמ"מ אשמה רובצת על השוגג כמבואר ודו"ק בכ"ז.

 


ותעצר המגפה

"וידבר ה' אל משה לאמר. הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע ויפלו על פניהם. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר י"ז ט' – י"ג).

"וכפר עליהם, רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטרת עוצר המגפה, כדאיתא במסכת שבת" (רש"י פסוק י"א).

"וישב אהרן אל משה, דבר אחר, למה בקטרת לפי שהיו ישראל מליזים ומרננים אחר הקטרת לומר 'סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש' אמר הקדוש ברוך הוא, 'תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית'" (רש"י שם ד"ה וישב אהרן פסוק י"ג).

 

קטורת ממיתה וקטורת מחיה! על ידה מתו נדב ואביהו, על ידה נשרפו חמשים ומאתיים, ומאידך על ידה נעצרה מהגיפה והוסר חרון אף.

מהו סוד הקטורת.

סוד אלקים הסתר דבר נתגלה ע"י מגלה צפונות החכמה האר"י החי בליקוטי תורה (דברים ל"ג י'). "ישימו קטורה באפך ר"ת יב"ק שהוא יחוד הוי' ואלקים (יב"ק בגמ' הוי' ואלקים) וזה סוד הקטורת למתק כל הדינין".

הדין והרחמים נתקשרו בקטורת. הלא שם הוי' תמיד רומז לרחמים ושם אלקים רמז הוא למידת הדין. ושניהם רמוזים וקשורים בקטורת, ומשום כך יש בה להמית ולהחיות. כאשר מקטירים קטורת שלא כדין ושלא כראוי מעוררת היא את מדת הדין שאין דומה לה ומדת הדין מתגברת על מדת הרחמים, וכאשר מקטירים קטורת בכונה רצויה, בקדושה ובטהרה בתיקונא עילאה ממתיקים כל הדינים. מדת הדין נכפפת לרחמים ושתיהן ביחד משפיעות שפע טוב ברחמים גדולים שאין כדוגמתם.

וסוד זה מסר מלאך המות למשה כשעלה לרקיע, וכדברי הגמ' (שבת פ"ט ע"א). ויש להבין למה נמסר סוד זה למשה רבינו דוקא כשעלה לרקיע. ונראה בזה דכאשר משה רבינו עולה לשמים לקבל תורה לישראל, צריך הוא לדעת את סוד החיים והרחמים, דהלא כבר אמרו חז"ל (מד"ר פר' במדבר) "התורה ניתנה באש בים ובמדבר, משל למהלך במדבר מימינו אש ולשמאלו מים, אם נוטה הוא לימין נשרף באש, נוטה הוא לשמאל טובע במים".

סכנה רבה רובצת על כל אחד מישראל, על היחיד ועל הציבור, דרך עץ החיים סמוכה לדרכי השאול והצלמות. כשעלה משה לשמים להוריד תורת חיים ואהבת חסד לעמו ישראל, נגזר על מלאך המות למסור לו את סוד הקטורת שבה מתמתקין הדינים ומתבטלת המגיפה.

ונראה עוד דאפשר דסגולה מיוחדת יש בקטרת לכפר על עון המחלוקת, דכבר פירש הזוה"ק דקטורת מלשון קשר היא, המחלוקת מפרידה והקטורת מקשרת בקשר של קיימא, וכבר אמרו חז"ל (כריתות ו' ע"ב) "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רעה ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת".

הרי שהקטורת סגולתה לקשר את כל ישראל, ואף פושעי ישראל המלאים מצוות כרימון מתבשמים מריח הקטורת. וכשם שהחלבנה אף שריחה רעה כשהיא עומדת בפני עצמה, נותנת ריח טוב כשהיא עם שאר הסממנים כך פושעי ישראל כאשר עומדים הם יחד שבטי ישראל וכאשר יקרבו לבם אל אביהם שבשמים מתמלאים הם מצוות כרימון. ומובן שסגולה מיוחדת בקטורת לכפר על עוון המחלוקת. (ועיין ערכין ט"ז ע"א דקטורת מכפרת על לשון הרע שהוא אבי אבות המחלוקת).

ראה מה שכתב בזה בזוה"ק (ויקהל רי"ח ע"ב)

"ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. אמר רבי יוסי אין לך דבר השובר את סטרא אחרא כקטרת. בוא וראה מה נאמר "קח את המחתה והן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת". מה הטעם "כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף", שהרי אין שבירה לסטרא אחרא כקטרת. לפי שאין לך דבר חביב לפני הקדוש ברוך הוא כקטרת. היא עשויה לבטל כשפים ודברים רעים מן הבית, שהרי ריח ועשן בשמים שעושים אנשים, יש בהם לבטל דברים רעים, וכל שכן הקטרת. דבר זה גזרה היא מלפני הקדוש ברוך הוא, שכל מי שמכון וקורא בכל יום את מעשה הקטרת, ינצל מכל דברים רעים וכשפים שבעולם, ומכל פגעים רעים, ומהרהור רע, ומדין רע וממגפה, ולא ינזק כל היום ההוא, שלא יוכל הסטרא אחרא לשלוט בו. וצריך שיכון באמירתו.

"אמר רבי שמעון אם היו בני אדם יודעים כמה עלאי הוא מעשה הקטרת לפני הקדוש ברוך הוא, היו נוטלים כל תבה ותבה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב, ומי שעוסק באמירתו, צריך להתבונן במעשה הקטרת. ואם יכון בו בכל יום, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ותבטל מיתה ממנו ומן העולם, וינצל מכל דיני העולם הזה, מצדדים רעים, ומדין גיהנם ומדין מלכות אחרת".

 

ויצא פרח ויצץ יצץ ויגמל שקדים

כתב הרשב"ם בפירושו על התורה דשני ניסים נעשו במטה אהרן. א: מתחלה לא היה בו פרח אלא כמ"ש "והנה פרח מטה אהרן", ולעיני כולם "יצץ ציץ ויגמול שקדים". ב: בדרך הטבע אין הפרי יוצא אלא כאשר הפרח נובל, אבל במטה אהרן היו הפרחים והפרי ביחד ולא נבלו הציצים והפרחים כאשר יצאו הפירות, עי"ש.

ויש להבין מה הקשר הפנימי והמהותי בין נסים אלו למחלוקת קרח ועדתו על אהרן הכהן.

ונראה דהנה בעבודת הכהנים שני פנים. ההדר החיצוני מחד "לכבוד ולתפארת", ומאידך עיקר עבודתם, עבודת המקדש והרבצת התורה "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". קרח חמד בכבוד ובגדולה וקינא באהרן שזכה לכבוד ולתפארת וגדול היה מכל אחיו, אך לא ידע ולא רצה לדעת שלא זכה אהרן לכל הכבוד והגדולה אלא משום שגדול היה בתורה, בעבודה, בקדושה ובאהבת הבריות.

הציצים והפרחים מסמלים את היופי וההדר החיצוני, אך הפרי רומז לעיקר הדבר וחשיבותו. וכן כתב רבינו יהודה הלוי בשירו הידוע על חכמת יון "אל ישיאך חכמת יונים, שאין בה פרי כי אם פרחים".

וזה הרמז שבנס מטה אהרן, הפרי מיהר לצאת טעם נבלו הפרחים ללמד שעיקר הכהונה בפרי ולא בפרח, בעבודה הפנימית ולא בכסף וזהב, תכלת וארגמן, בקדושת העבודה ומסירות הנפש שבה ולא בכבוד ובגדולה.


  

תגיות: