לא תשחית את עצה (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (כ' י"ט).

הנה כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלכים ה"ח "אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים לא אסרה תורה אלא דרך השחתה". ובהלכה י' שם הוסיף וכתב "ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם" הרי מבואר בלשונו דרק בהשחית עץ מאכל לוקה מלקות ארבעים אבל בהשחתת דברים אחרים כגון שבירת כלים והפסד אוכלין וכדו' אינו לוקה אלא מכות מרדות, ולכאורה מבואר מזה דשאר עניני השחתה אינם אסורים אלא מדרבנן. וכן הבינו רבים מגדולי הדורות, עיין נובי"ת יו"ד סי' י' וכ"כ החיי אדם כלל י"א סימן ל"ב וכ"ה בשו"ת מהר"י בסאן סימן ק"א.

אך באמת מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת נ"ז דאף כל השחתה יש בו איסור דאורייתא ובכלל לאו זה הוא וז"ל שם "שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב להם הוא אמרו יתעלה לא תשחית את עצה וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי גם כן עובר משום לא תשחית ולוקה ואמר אזהרתה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" ולכאורה סתר דבריו.

וכתב החת"ס בשו"ת חשן משפט סי' כ"ז דאף דאסור מה"ת אין לוקין על שאר השחתה משום דהוי לאו שבכללות עי"ש. אך לכאורה תמוה דא"כ לא ילקה אף על השחתת עץ מאכל, וע"כ דטעם אחר יש לו לרמב"ם בהלכה זו

וכבר ביארתי את הנלענ"ד בזה במנחת אשר לבראשית סימן מ"ד אות ד', ויסוד הדברים דיש לו לרבינו הרמב"ם דרך יסודית החוזרת על עצמה בכמה מקומות, דיש עיקרה של מצוה, ויש דברים נוספים שנכללו בה, ובלאוין אין לוקין אלא על עיקר הלאו המפורש בתורה ולא על מה שנכלל בה אף שגם הוא אסור מה"ת, והראתי בזה כמה דוגמאות חלקן במצוות עשה וחלקן בל"ת, וביארנו בדרך זו את דברי הרמב"ם שרבים נתקשו בהם, שאין לוקין על ההנאות אלא על איסורי אכילה בלבד, וביארתי דאף דכל איס"ה בכלל איסורי אכילה הן וכמ"ש ר' אבהו "כל מקום שנאמר לא יאכל לא יאכלו לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע" מ"מ כיון דפשטיה דקרא באיסור אכילה משתעי אין לוקין אלא על האכילה ולא על ההנאה אף שגם הוא בכלל האיסור עי"ש. וכן בלאו דבל תשחית, כיון דבקרא לא מצינו לאו זה מפורש אלא בעץ מאכל אין לוקין אלא בכך, אף שבכלל הלאו כל השחתה.

ב

הנה מבואר בב"ק צ"א ע"ב וכן בב"ב כ"ו ע"א דמלבד האיסור שיש בהשחתת עץ מאכל יש בזה אף סכנה ובנו של רבי חנינא נלב"ע על שקצץ עץ פרי עי"ש. ולכאורה נראה פשוט דהאיסור והסכנה כרוכים ירדו מן השמים והא בהא תליא וכאשר מותר לקצוץ עץ אין בו סכנה, אך בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ו כתב דאף בקציצת עץ פרי בהיתר מ"מ מידי סכנה לא נושענו, ולכאורה תמוה דאיך התירו דבר שיש בו סכנה, ואף אם נדחוק ונאמר דלאו הא בהא תליא לא היו גדולי הדורות שותקין מלהתריע על הסכנה כשבאו להתיר קציצת אילנות מטעמים שונים, וע"כ נראה עיקר שלא כדברי הגאון יעב"ץ, ואכן רבים מן האחרונים חלקו עליו. ועיין שו"ת חיים שאל סי' כ"ג, חות יאיר סימן קצ"ה, בנין ציון ח"א סימן ס"א ובית שלמה יו"ד סי' קצ"ח.

והנה כתב הט"ז ביו"ד סימן קט"ז סק"ו "עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק הגוזל אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שיכבת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא" ומשמע מדבריו דכל האיסור אינו אלא משום סכנה, וזה חידוש דהלא לא דרשינן טעמא דקרא, ועוד דאין כל הכרח בסברא לומר כן ולכאורה מסתבר טפי דמשום חומר החטא יש בו אף סכנה ומנ"ל דהסכנה היא סיבת העבירה ולא תוצאתה. ועוד קשה לדבריו מדברי הראשונים דיש איסור תורה אף בשאר השחתה ולא רק בעץ פרי אף שאין בהם שום סכנה, וע"כ דאין הסכנה טעם האיסור אלא תוצאות חומרתה ואף שכל השחתה בכלל מ"מ יש חומרא בהשחתת עץ פרי דכתיב בקרא ומשו"כ יש בה סכנה, וצ"ע.

ועוד יש להעיר במה דמשמע מלשון הט"ז דאסרו חכמים השחתת עץ פרי משום סכנה, והלא בעץ מאכל לכו"ע אסור מה"ת ומקרא מלא דבר הכתוב וצ"ל דשיגרא דלישנא נקט ולאו דוקא, ומ"מ אף מדברי הט"ז יש לדחות את דברי השאילת יעב"ץ דאם טעם האיסור משום סכנה אי אפשר דיהא סכנה אף בהיתר, וז"פ.


ג

כתב בספר חסידים בצואת ר' יהודה החסיד דעץ העושה פרי פעמים בשנה יש סכנה בהשארתו ויש לקוצצו. ורבים תמהו עליו הלא אסור מה"ת לקצץ עץ פרי, ואת"ל דמשום סכנה מותר הלא אף בהשחתת עץ פרי יש סכנה כמבואר להדיא בגמ' וכנ"ל.

ובשו"ת שם אריה סי' כ"ז כתב בדעת ריה"ח  דס"ל דאיסור קציצת עץ פרי משום יישוב ארץ ישראל היא ואין איסור אלא בארץ ישראל ולא בחו"ל ודברי ריה"ח מיירי בחו"ל.

ומלבד החידוש לומר דטעם איסור זה משום ישוב א"י דהלא לא דרשינן טעמא דקרא, מסתימת הגמ' וכל הראשונים משמע דאיסור זה נוהג בכל מקום וכך כתב להדיא בספר החינוך "ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות" וגם הרמב"ם כתב (פ"ו ה"ח ממלכים) דאיסור זה נוהג בכל מקום אך אין הכרח מדבריו דהכונה לכל מקום ממש דז"ל "ולא במצור בלבד אלא בכל מקום" ועיקר כונתו דלא רק במצור על עיר נצטוינו באיסור זה וכענינא דקרא אלא בכל ענין, וצ"ע.

 

ד

הנה יש לעיין אם איסור זה נאמר על קציצת עץ פרי מגזעו בלבד או אף בקציצת ענפים מן העץ, ויש להוכיח לאיסורא מדברי התוס' בברכות (ל"ו ע"ב) שהקשו במה שאמרו שם "אין קוצצין אילנות בשביעית" דאף בלא שביעית תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה ותירצו בשתי דרכים עי"ש, והלא פשוט דבשביעית אסור אף לקצוץ ענפים וע"כ דנקטו דאף משום בל תשחית אסור לקצוץ ענפים, ואכן המאירי שם כתב לתרץ כן דבל תשחית ליכא אלא בעץ ובשביעית יש איסור אף בענפיו, הרי לן שנחלקו הראשונים בשאלה זו.

וגם האחרונים נחלקו השאלה זו, מהר"י בסאן בתשובתו שם אוסר אך רוב רבותינו הקלו בזה כל עוד אינו משחית את עיקר העץ ופריו עיין משנה למלך פ"ז ה"ג מאיסו"מ ודרכ"ת יו"ד קט"ז ס"ק נ"א.

וחידוש כתבו בשאלה זו הבית יצחק יו"ד ח"א סימן קמ"ב והדובב מישרים ח"ב סימן מ"ב דקציצת ענפים אסור משום דין חצי שיעור שאסור מה"ת, דאם על עץ מאכל יש לאו גם על חלק ממנו יש איסור חצי שיעור, וכבר הבאתי במק"א את מה שנחלקו האח' אם יש בכעי"ז גדר חצי שיעור, או שמא אין גדר זה אלא בשיעורים בלבד, עיין מנח"א בשבת סי' ס"ז ומנח"א לב"ב מהדו"ק במכתבים סי' ה'.


ה

הנה יש מן האחרונים שכתבו שבמקום צורך התירו להשחית עץ פרי ע"י גוי עיין שו"ת חיים שאל שם, וגם בשאילת יעבץ המחמיר מאד בחשש סכנה כנ"ל הקיל ע"י גוי עי"ש. אלא שבשו"ת בשמים ראש סי' של"ד כתב דדין אמירה לנכרי כדין גרמא וכל שאסור בגרמא אסור לעשות גם ע"י גוי דאיסור זה להשחית עץ פרי נוהג גם ע"י גרמא ומשו"כ גם ע"י גוי אסור, ועיין בזה.

אך תמוה בעיני לומר דאמירה לנכרי הוי גרמא דהלא אדעתיה דנפשיה עביד ואין כאן גרמא כלל, וגם בזה הארכתי במכתבים שבסוף מנח"א לב"ב (מהדו"ק) סי' ד' להוכיח דאין אמל"נ כדין גרמא, אמנם הבאתי שם מדברי כמה אחרונים שהבינו כסברא זו.

אמנם אם הגוי פועל בשכר הוא כבר כתב המחנ"א בסי' י"א מהלכות שלוחין דידו כיד בעה"ב ובכה"ג יש שליחות אף בגוי, ולכן כתב שו"ת אבני צדק סי' מ"ה להחמיר שלא לקצוץ עץ פרי ע"י פועל בשכר רק ע"י גוי שאינו מקבל שכר וכ"כ בשו"ת נטע שורק סימן מ"ב עי"ש.

אך מלבד מה שהארכתי במק"א לבאר עיקר שלא כסברת המחנ"א (וכמדומני שגם המחנ"א לא נקט סברא זו להלכה) נראה עוד דשאני שכיר יום מקבלן ורק בפועל שמקבל שכר יום או חודש וכדו' ע"מ לעשות כל מלאכה אשר ישית בעל הבית שייך לומר ידו כיד בעל הבית, אבל לא בקבלן שאמור לספק סחורה פשוט דאין ידו כיד בעה"ב, ודו"ק.

והאבני צדק בתשובתו שם כתב עוד דיש למכור את העץ לנכרי לפני קציצתו וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד קצ"א, וע"ע במהרש"ם א' כ"ב ומהר"ש ענגיל ח"ג סי' קי"א, ויש להעיר דהלא עיקר הלאו נאמר על קציצת עץ בשעת מלחמה ומסתמא היו עצים אלה של עממי כנען שנלחמו נגדם בכיבוש הארץ או לכה"פ עצי הפקר ואעפ"כ שנצטוינו שלא להשחיתם, הרי דאין הדבר תלוי בבעלות ישראל, אלא כל עץ מאכל הראוי להנאת האדם אסור להשחיתו, ואף שלכאורה הנחה זו פשוטה יש להוכיח כן אף מדברי הראשונים הנ"ל בברכות ל"ו שהקשו למ"ל הא דאין קוצצין אילנות בשביעית תיפ"ל דאסור משום בל תשחית, ולא תירצו דאיסור שביעית נוהג אף בהפקר ובשל גוי משא"כ איסור בל תשחית, וע"כ דגם איסור השחתה נוהג בכל עץ.

ואף דלכאורה מוכח מדברי הרא"ש בריש מסכת תמיד דבהבפקר אין איסור בל תשחית, דכתב שם דאיש הר הבית היה לו רשות לשרוף כסותו של מי שנרדם על המשמרת הקודש ואינו עובר באיסור דבל תשחית משום דהפקר בי"ד הפקר, הרי דבהפקר אין איסור השחתה, כבר כתבתי במק"א דלענ"ד אין כונת הרא"ש דחכמים הפקירו את בגדיו של השומר אלא דבכח שבידם מדין הפקר בי"ד הפקר התירו לשרוף כסותו, דאם יש בכחם להפקיר ולהפסיד ממון היחיד יש כח בידם גם להתיר הפסד ממון העולם, והארכתי מאוד ביסוד זה ואכמ"ל. ומה מאוד שמחתי בראותי שוב בשוע"ה דיני בל תשחית פ"י סי"ד שכתב כנ"ל דאם אסרה תורה להשחית עצי נכרי ק"ו בעצי הפקר, ע"ע בשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' קס"ז ובאמרי יושר ח"א סי' ק"ג.

ומשו"כ צריך לי עיון בדברי האחרונים שהקילו באיסור בל תשחית ע"י מכירת העץ לנכרי. ובארץ ישראל צ"ע בהיתר זה גם מצד איסור לא תחנם, דאסור ליתן להם חניה בקרקע, ואכמ"ל.

ו

הנה מבואר בב"ק צ"ב ע"א דאם עץ דקל מזיק לעץ גפן מותר לקוצצו כיון שהגפן יקר מן הדקל, והרמב"ם בפ"ו ממלכים ה"ח ביאר הלכה זו משום שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה אבל זה אינו דרך השחתה אלא הצלה יש בו, ובשו"ת הרשב"א ח"ז סי' תק"י דה"ה אם עץ מזיק לבית דהיינו הך, עי"ש.

וכאשר אין העץ מזיק לבית ממש אלא מחשיך עליו וגורם למיעוט אורה כתב בחוות יאיר סי' קצ"ה דאף בזה יש להקל וכ"כ בשלחן ערוך הרב דיני שמירת הגוף ובל תשחית פרק י' סעיף ט"ו, ויש בזה חידוש דמ"מ אין כאן נזק מוחשי שנאמר דקציצת העץ אינה דרך השחתה, ומ"מ חידשו האחרונים דאף בזה אין איסור דאף זה אינו דרך השחתה.

וגדולה מזו כתב הרמב"ם שם (פ"ו ממלכים הלכה ט') ומקורו בב"ק צ"א ע"ב דעץ שפירותיו מועטים ואין כדאי להשקותו ולקיימו אין בו איסור השחתה, ויסוד סברתו נראה דמסתבר דאין איסור להשחית דבר שהוא מושחת מעצם טבעו, ודו"ק.

עוד חידש הרא"ש בב"ק (פ"ח סוס"י ט"ו) "וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר" (ובבשמים רא"ש שם כתב כן בדרך ספק) ובשו"ת חת"ס ח"ד סי' ק"ב ורבים מן האחרונים הבינו היתר זה רק לצורך מגורים ולא לשם דבר אחר אף שבדברי הרא"ש משמע דמותר אם צריך למקומו כל צורך שהוא, ומ"מ מסתבר דאין היתר אא"כ צורך המקום חשוב ויקר יותר מן העץ וא"כ אין זה השחתה אבל אם משחית יקר בשביל צורך פעוט במקומו יש כאן השחתה גמורה ומשו"כ נקטו האחרונים היתר למעשה רק בצורך דיור וכדו' וכ"כ בחות יאיר שם, ודו"ק בזה.


 

ז

והנה מבואר בב"ק (צ"א ע"ב) דאסור לאדם לחבול בעצמו, ומעיקרא רצו ללמוד הלכה זו ממה שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת ודחו "דלמא קטלא שאני", ושוב למדו זאת ממה שאסור לקרוע בגדיו דעובר משום בל תשחית וכ"ש בגופו, ודחו דשאני הני דלא הדר, ומסקנת הסוגיה משום דילפינן מנזיר שנקרא חוטא משום שציער עצמו מן היין.

אך יש מן האחרונים שנקטו דבאמת החובל בעצמו עובר משום בל תשחית. כ"כ הלחם משנה פ"ג מהלכות דעות ה"א בתו"ד, וכ"כ הערוך לנר כמה פעמים בספריו, עיין ערל"נ ביבמות י"ג ע"ב, בנדה י"ג ע"א, וכ"כ בשו"ת בנין ציון ח"א סימן קל"ז, וכ"ה בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' אות פ"ב).

אך מפשטות הסוגיה משמע דאין בזה אלא איסור בעלמא דילפינן מלישנא דקרא בנזיר, ואכמ"ל.

אני לדודי ודודי לי

הן ידוע מה שרמזו הקדמונים דחדש אלול אותיותיו "אני לדודי ודודי לי" (עיין משנה ברורה בהקדמה לסי' תקפ"א). ויש בדברים חידוש גדול, דהלא ידוע ומקובל שחודש אלול כל מהותו וענינו אימת יום הדין, יראה ופחד, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות חנוכה "אין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, שאין אלה ימים של שמחה יתירה אלא של אימה ויראה ופחד". מנהג אשכנז מימות הראשונים לתקוע בשופר בכל בוקר מימי אלול כדי לעורר את העם בתשובה "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", השופר מרעיד את מיתרי לבבינו ומביא לידי יראת ה'. וא"כ מה ענין פסוק משיר השירים שכל כולו אהבה לחודש אלול שכל כולו יראה.

אך אף במדת האהבה עלינו להתחזק בימי אלול, דהלא כאשר שבים אנו אל ה' ובאים לחסות בצל כנפיו מתמלאים אנו באהבה ובגעגועים. כאשר מתקרבים אנו אל אבינו שבשמים בימים שבהם הקב"ה מתקרב אלינו, וכמ"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ", מתעורר בנו הכתוב "ואני קרבת אלקים לי טוב". והוא שאמרו דר"ת אלול הם "אני לדודי ודודי לי", דכבר כתב הרמב"ם בפ"י ה"ג מהלכות תשובה ד"כל שיר השירים משל הוא לענין הזה" דהיינו לאהבת ה' שבלב ישראל ואהבת ה' את עמו ישראל.

ובימים אלה, ימי החסד והרחמים יכול כל אחד לשמוע את "קול דודי דופק, פתחי לי". כל המטה אוזן וכל שיש בחזהו "לב שומע" ישמע על משכבו בלילות את קול הנשמה, קול דממה דקה, לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה אלא קול דודי דופק פתחי לי. וראו זה פלא אותה רעיה שאומרת "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (שה"ש ג' א') זו ששואלת את "השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם" (שם ג'), והנה בפתע פתאום "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי" (ה' ב') ובמקום לרוץ ברגלים קלות כאילות השדה לפתוח לו שער ודלת מה היא אומרת, "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שם ג').

משל הוא ענין זה עלינו ועל זרענו. רוממות אהבת ה' בגרוננו "בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו". אך כאשר הקב"ה מתקרב אלינו בהיותו קרוב, כאשר קול דודי דופק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט", עצלות הנפש מתגברת עלינו "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם".

ב

פסוק זה מופיע בשיר השירים בשני ניסוחים. בפרק ב' פסוק ט"ז "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים", ובפרק ו' פסוק ג' "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". בפרק ב' משמע שקודם דודי לי ואח"כ אני לדודי, לא כן בפרק ו' שם כתוב אני לדודי ושוב דודי לי. וכידוע שבכך נחלקו קוב"ה וכנסת ישראל כמ"ש באיכה רבתי (ה' כ"א) "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם שלך הוא, השיבנו. אמר להם שלכם הוא שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמרה לפניו שלך הוא שנאמר שובנו אלקי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה".

אנו מצפים ומבקשים השיבנו ה' אליך ורק אח"כ מבטיחים אנו ונשובה. קודם דודי לי ושוב אני לו, אך הקב"ה אומר "שלכם הוא שובו אלי ואשובה אליכם", קודם אני לדודי ואח"כ ודודי לי.

משל שמעתי בשם הגרש"ר הירש זצ"ל, הנה כתב רש"י (שמות י"ט ד') "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף פורח על גביו לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלקים וגו'". אמת היא שגוזלי הנשר זוכים ברחמיו הגדולים להגנה שאין כדוגמתה, מוגנים הם לחלוטין מחצים ובליסטראות, אך כדי לזכות להגנה נדרשים הם למאמץ ששאר הגוזלים לא נדרשים לו, הלא איך יגיעו על גב הנשר ועל כנפיו מלמעלה, לנשר אין זרועות ארוכות להניחם על גבו. הנשר יכול להנמיך את עצמו ולהתקרב לגוזליו, אך הגוזלים הן הם אשר יצטרכו לדדות ולטפס כדי להגיע על כנפי נשרים. ומשישכנו על כנפי נשרים צריכים הם לאחוז בה בכל כחם לבל יפלו מגבהי מרומים ויתרסקו על גבי עצים ואבנים. כך גם בני ישראל, אמנם הקב"ה ישא אותנו על כנפי נשרים, אך עלינו להתרומם כדי לזכות ולעלות ואף משנעלה נזכה לשכון בבטחה, רק אם נאחוז בחוזקה לבל נפול חלילה.

זה הזמן, אלו הימים ואם לא עכשיו אימתי. דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, אני לדודי ודודי לי. באלה הימים שומעים אנו כל אחד בלבו פנימה, קול דודי דופק פתחי לי, פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות עוברים בהם (שה"ש רבה ה' ג').

ולבי אומר לי שעגלות וקרונות אלו לא עגלות ריקות יהיו אלא מלאים ועמוסים בכל הטוב שבעולמות עליונים ותחתונים, בבני חיי ומזוני בבריות גופא ונהורא מעליא, אם אך נפתח בלבנו פתח כפתחו של מחט ונשוב אל ה' בכל לב ונפש.


תגיות: