עשיית דין בזמן הזה (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (ט"ז י"ח).

 

הנה מבואר בב"ק פ"ד ע"ב דמה דדנין דיני ממונות בזה"ז ואף בהודאות והלואות הוי משום "דעבדינן שליחותייהו", וצ"ב בגדר זה דבודאי אין כונתם לדין שליחות שמצינו בגדרי קנין וחלות או במצוה ועבירה במקום דמהני בהו שליחות דמה שייך שליחות בדין, ועוד דהרי בטל השליחות כשמת המשלח כידוע, ואין צריך להאריך בזה.

ובפשטות נקטינן דזה הוי תקנת חכמים לתיקון העולם לדון דיני ממונות בזה"ז דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה והפקר בי"ד הי' הפקר, אך הנתיבות בסי' א' ס"ק א' הוכיח דשליחותייהו עבדינן הוא דין דאורייתא ממה דמקבלין גרים בזה"ז אף דצריך ג' משום דמשפט כתיב בי' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב וא"כ צריך נמי סמוכין ככל דין מה"ת ובודאי לא ניתן להיאמר דכל גירות בזמן הזה הוי מדרבנן בלבד דאיך מותר בבת ישראל וכי מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע, ועוד דכי אין קידושיו קידושין אלא מדרבנן ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר נחשוש לקידושין שניים, אתמהה, וע"כ דהוי גירות מה"ת משום דעבדינן שליחותייהו, אך הנתיבות לא ביאר טעם הדבר.

ובאמת כבר עמדו הראשונים על דבר זה איך מהני גירות בזה"ז כיון דבעי מומחין עיין בתוס' קידושין ס"ב ע"ב וביבמות שם ברמב"ן ובריטב"א דנקטו בפשיטות דשליחותייהו עבדינן הוי רק מדרבנן ומשום הפקר בי"ד ולא מהני בגירות ותירצו דילפינן מלדורותיכם דלא צריך מומחין אך הרמב"ן שם כתב דאפשר דמה"ת דנין הדיוטות בשליחות מומחין עי"ש בסו"ד וזה כדברי הנתיבות, וצ"ב בזה ביסוד הדברים.

וראיתי בספר חשן אהרן להגר"א וואלקין בסי' א' שהאריך לבאר דמהני קבלת בעלי הדין אף לענין דיני קנסות וכל דבר דמה"ת בעי סמוכין כמו דמהני קיבלו עלייהו אף בפסולין לדיני ממונות ולפי"ז חידש דכל רב שנתקבל בקהילתו לדון ולהורות דהוי כקיבלו עלייהו ובזה הוי כסמוך לדון בכל דבר ואף בדיני קנסות ע"ש שהאריך. ולכאורה לפי דבריו אשכחנא פתרי לד"ז דבזה"ז דאין סמיכה הוי כאילו קיבלו עלייהו אף שאינם סמוכין ומהני לכל דבר כאילו הוי סמוכין, וזה כונת הגמ' דשליחותייהו עבדינן ואנו עומדין במקומן כאילו אנו סמוכין.

אך באמת מלבד מה שיש לדחות דבזה"ז מהני דיני ממונות אף בלא הסכמת בעלי הדין כלל והתם בודאי א"א לבוא מצד קבלתם הכללית כיון שכעת הם מתנגדים ואעפ"כ דנין אותם בכפיה, יש לדון עוד טובא דבפשטות נראה דלא מהני כלל קיבלו עלייהו אלא בדיני ממונות ומטעם מחילה וקנין אבל בגירות וכדומה שאינם תלויים כלל ברצון האדם והסכמתו מה מהני מה שקיבל עליו פסול ומה לן ולקבלתו של זה, וא"כ לענין גירות מסתמא לא מהני קבלתו, וכבר דן בזה בשער משפט סימן א' סק"א אם מהני קבלת הדיוטות לדיני קנסות ונשאר בצ"ע (ובבית יהודה כתב דמהני עי"ש), אך עיין ביבמות ק"ב ע"א ברא"ש שתי' קושית התוס' למה צריך קרא בחליצה דצריך בי"ד של ישראל כיון דהוי כדין (ותי' התוס' דצריך קרא לחליצת גרים עי"ש) והרא"ש תירץ בשקיבלו עליו ובדיני ממונות מהני קבלתו להכשיר גרים וקמ"ל דבחליצה לא מהני קבלה, וכ"כ התוס' בנדה, ובאמת צ"ב בדבריו דמה הו"א דמהני קבלת הבע"ד בחליצה דלא שייך בי' מחילה והסכמה כמו בממון, וראיתי בקובץ הערות שם שעמד ע"ז וכתב דצ"ל דלהרא"ש אין קבלה מטעם מחילה אלא דע"י קבלה הוי ככשר לדין, אך הדברים צ"ב, ואפשר דכוונת הרא"ש אינו דהו"א להכשיר כשקיבל עליו גר לצורך החליצה בלבד דבכה"ג לא מהני קבלה להכשירו כנ"ל אלא דבאופן שקיבל עליו גר זה שידונו דיני ממונות הו"א דכיון דקיבל עליו והוא דן אותו שוב הוי כדיין כשר אף לענין החליצה כיון שלגבי הבע"ד הוי ככשר כיון שלענין ממון הוא יכול לדונו.

ולפי"ז אפשר דה"ה לענין גירות כיון דכל מה שצריך ג' בגירות הוא משום דמשפט כתיב בי' אפשר דצריך בי"ד הכשר לשפוט ומכיון דבי"ד של הדיוטות בזה"ז כשר לשפוט משום דעבדינן שליחותייהו שוב כשר אף לגירות אף מה"ת כיון דבמציאות הרי יש להם כח וסמכות לשפוט וגירות משפט כתיב ביה, כעין מה שביארנו בשי' הרא"ש דכיון דכשר לדונו שוב הו"א דכשר אף לחליצה. ואף להראשונים שלא תירצו כדברי הרא"ש ביבמות שם אלא כתי' התוס' היינו משום דס"ל דבקיבל עליו פסול אין זה כלל בגדר דין אלא מועיל מטעם מחילה וכמו שהסתפק רעק"א בשו"ת בסי' קע"ט אם בקיבל עליו פסול לעדות שייך דין הזמה או שמא אין עליו שם עד כלל, אבל בני"ד דכשר לדון ודינו דין אף אם הוי מדרבנן מ"מ אפשר דמהני לענין גירות מה"ת דכל מה שצריך ג' בגירות הוא רק משום דמשפט כתיב ביה.

אך באמת מסתבר טפי דמה דילפינן ממשפט דגירות צריך ג' אינו "סיבה" דצריך שבי"ד דגירות יהיו יכולים לדון ולשפוט אלא הוי סימן דרק מי שכשר לשפוט ולדון כשר לחליצה וסיבה אחת לשתיהן מגזה"כ וא"כ אף אם תיקנו דהדיוטות כשרים לדון עדיין אין זה גורם הכשר לגירות מה"ת ודו"ק בזה. ועיין בשו"ת רעק"א שם שחקר בעד פסול שקיבלו עליהם בעלי הדין אם שייך בו דין הזמה וכדומה כנ"ל ושורש הספק הוי אם ע"י קבלה מקבל הוא שם עד וכפוף לדיני עדות (מלבד הפסול שנתכשר ע"י הקבלה) או הוי מטעם מחילה והסכמה בלבד ולא מדין עדות ודון מינה לעניננו.

ובגוף דברי הרמב"ן שכתב דאפשר דמהני אף מה"ת בשליחות בי"ד סמוך כדברי הנתיבות, נראה לפי"ד הר"ן בחידושיו בריש סנהדרין שביאר באורך את סוגית הגמ' בגיטין פ"ח ע"ב דאביי אשכחיה לר' יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי והקשה לו דלפניהם ולא לפני הדיוטות תנן ואמר רב יוסף דאנן שליחותייהו עבדינן וביאר הר"ן דאביי הקשה דאף אם חכמים יכולין לתקן דהדיוט כשר לדין והפקר בי"ד הפקר וכן בגיטין וקידושין דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעי' לקידושין מ"מ איך יכולים להתיר איסור התורה לדון לפני הדיוטות כמו לפני עכו"ם דזה איסור תורה בקו"ע, ותירץ לו רב יוסף דכיון דאין האיסור אלא משום כבודו של בי"ד יכולין למחול והם מחלו על כבודם ואנן עבדינן שליחותייהו, וחידש לנו הר"ן בזה דהאיסור לדון לפני הדיוטות הוא משום כבוד הב"ד והם יכולין למחול על כבודן ולהתיר את האיסור וזה כונת ר' יוסף שליחותייהו עבדינן, ועי"ש ברש"י "הם נתנו לנו רשות" וכ"כ בגיטין פ"ח ע"ב ומשמע גם מדבריו דאי"צ בזה תקנה והוראה אלא נתינת רשות גרידא, וע"ש בסו"ד הר"ן שכתב דדרך זה הוא של הרמב"ן ונמסר ע"י תלמידיו, ואפשר דלפי"ז מסופק הרמב"ן אם רק "האיסור" לדון בפני הדיוטות הוא משום כבוד הבי"ד וניתן למחילה על ידם או שמא כל מה שאין דין הדיוטות דין ואין להם סמכות לדון ולכפות הוא ג"כ משום כבוד בי"ד הסמוך בלבד וניתן ג"כ למחילה על ידם ואם הם מוחלים על כבודן ונותנים רשות הוי דין הדיוטות ג"כ דין מה"ת.

ובקרית ספר סוף פ"ה מהלכות סנהדרין גם כתב דדנין דיני ממונות בזה"ז מה"ת אך מטעם אחר "דבזמן שאין סמוכין כולם שוין והכל הולך אחר החכמה" וד"ז צריך ביאור דכיון דאלהים משמע סמוכין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' סנהדרין ה"ד "אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך בארץ ישראל" איך יוכשר הדיוט כשאין מומחה מה"ת, ועיין בשיט"מ בב"ק שם בשם המאירי שכתב בשם מקצת מגדולי הדורות ג"כ כדברי הקרית ספר "שכל שהצריכו מומחין לגזילות והודאות לא נאמר אלא בזמן שיש בעלים (נראה דצ"ל בעולם) מומחין אבל כל זמן שאין שם מומחין דנים בהם בבאים בשליחותן שאל"כ העולם חרב" עי"ש אך אפשר דכונתו דמדרבנן דנין בשליחותן (אין להוכיח כן ממש"כ דאל"כ העולם חרב דזה רק הוכחה והדגשה דבודאי א"א שמה"ת יהיה העולם הפקר בלי דין ודיין אך בדברי הקרי"ס מבואר דמהני מה"ת בזמן שאין בי"ד סמוך, וצריך לומר בדבריו ד"אלהים" אין משמעו דוקא סמוכין אלא משמעותו הבי"ד המצויינים והחשובים שבדור ונמסר הדבר לחכמים להגדיר ולקבוע דינים וכעי"ז כתב הר"ן בנדרים ע"ח ע"ב לגבי התרת נדרים דצריך בי"ד חשוב שבדורו עי"ש, והרי זה כעין שכתבו הראשונים הר"ן והרא"ש בפ' לולב הגזול בגדר "הדר" בד' מינים והר"ן ביומא דף ע"ג בענין עינוי דיוה"כ והכ"מ בריש פ"ב מהלכות חמץ ומצה לענין ביטול חמץ דאף דהוי דינים דאורייתא נמסרו לחכמים לקבוע גדריהם ודיניהם, והם קבעו דכ"ז דיש סמוכין אין דין הדיוטות כלום דרק הסמוכים הם בכלל אלהים אבל כשאין סמוכין הוי כולם שוין והכל הולך אחר החכמה דכל בי"ד הבקי בדינים הוי ג"כ בכלל "אלהים", ודו"ק בזה.

אך מלשון הרמב"ם לא משמע כן דכתב כנ"ל דאין קרוי מומחין אלא בי"ד הנסמך ודוחק לומר דכונתו דכ"ז שיש סמיכה אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום, וצ"ל בדרך שכתבתי לעיל על יסוד דברי הר"ן דמה שאין דיני הדיוטות דין הוא משום כבוד בי"ד וס"ל להקרית ספר דזה שייך רק כ"ז שיש סמיכה אבל כשאין סמוכין שוב אין זה פגיעה בכבוד הסמוכין כאשר דנין שאינן סמוכין כנ"ל.

ובספר רביד הזהב על התורה כתב דילפינן ממה דכתיב בפרשת שופטים "ובאת אל הכהנים ואל הלויים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם" דשייך דין זה גם בימים ההם אף שאין סמיכה כמו שכתבו הראשונים לגבי גירות דכתיב בי' לדורותיכם כנ"ל, אך מדברי הראשונים הנ"ל משמע דבדיני ממונות ל"צ כלל לגזה"כ אלא בגירות בלבד, ועיי"ש שדחה גם את הפירוש דכל גדר סמיכה הוי נתינת רשות כמבואר בסנהדרין י"ג ע"ב שקורין לו רבי ונותנים לו רשות לדין קנסות וא"כ במה שנתנו רשות לדון בזה גופא הוי כעין גדר סמיכה ודחה דאין סמיכה אלא כשהסומך מכיר את הנסמך ועי"ש מה שפלפל בזה ועוד יש להוסיף דמלבד דלשון חז"ל ברור דאין זה גדר סמיכה אלא דלא צריך סמיכה כיון דעבדינן שליחותייהו נראה עוד דא"א לומר כן דמבואר בסנהדרין י"ד ע"א דלא מהני כלל סמיכה כשהנסמך בחו"ל אף אם הסומך הוא בארץ ישראל וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מסנהדרין ה"ו, ומדברי רש"י שם לכאורה משמע דלא מהני כלל כשהנסמך הוא שלא בפני הסומך אך יש לפלפל בדבריו אך עכ"פ בודאי לא מהני כשהנסמך הוא בחו"ל, ודו"ק בזה כי קצרתי.

והנראה עיקר בזה דכך הבינו חז"ל ברוח קדשם ובעומק בינתם דא"א לעולם להתקיים כשלית דין ולית  דיין וע"כ צ"ל דכשבטלה הסמיכה עושין דין אף בבי"ד שאינו סמוך ואין הסמיכה מעכבת אלא  כשאפשר ויש סמיכה בעולם, ודבר זה נמסר לחכמים כהרבה גופי תורה ועיקריה, והדברים ברורים  ופשוטים.

 


ב


בענין מכין ועונשין שלא מן הדין בזמן הזה

 

הנה מקור הלכה זו בסנהדרין מ"ו ע"א "ר' אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על ד"ת אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבי"ד וסקלוהו, ולא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבי"ד והלקוהו וכו'".

ובדברי הרמב"ם (פכ"ד מסנהדרין הלכה ד' - ה')  מבואר דהלכה זו נוהגת אף בזמן הזה, אך בנמוקי יוסף (ט"ז ע"א מדפי הרי"ף) כתב דרק בזמן שהיה סמיכה ודנו דיני נפשות ניתנה רשות להכות ולהעניש שלא מן הדין אבל לא בזמן הזה. אך מ"מ חידש דאף לאחר שבטל הסנהדרין רשאים ביה"ד להעניש את החוטאים בעונש הקל מהמגיע להם לפי דין תורה עי"ש.

ובשו"ע חו"מ סימן ב' מבואר להדיא דאף בזמן הזה אמרו כן, וכך כתב בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קל"ח לגבי בן בליעל שרצח את חבירו מישראל, ובמקומן ניתנה סמכות לקהילה היהודית לשפוט ולהעניש את בני ישראל. ונשאל מהר"ם אם נכון לשפוט את הרוצח למות או לקטוע לו אבר ולהשאירו בחיים, והאם בכלל יש לבי"ד סמכות לשפוט ולהעניש בעונשי מות בזמה"ז.

והשיב מהר"ם דאכן ברור דגם בזמה"ז בי"ד מכין ועונשין שלא כדין כדי לעשות סייג לתורה ומשו"כ יש בידינו לשפוט רוצח זה למיתה. ועוד כתב דעדיף להמית אותו מאשר לקטוע לו אבר, ומביא שם מעשה שהיה אצל רבו הגדול הג"ר שלום שכנא מלובלין באחד בליעל שבית דין דן אותו על עון רציחה וניקרו את עיניו והלך ונשתמד ונשא נכרית והוליד בנים והוא ומשפחתו נעשו צוררים גדולים של הקהילה היהודית והרבה סבלו מהם.

ועוד יעץ שם דעדיף לתת לשלטונות הנכרים לבצע בו דין מות אחר שאנו מודיעים להם שכך ראוי לו לפי דת תורתנו הקדושה וידנו לא תהא בו, עי"ש.

אך מ"מ לגוף הדין נקט דבי"ד שבכל דור ודור יש בידו לדון ולהעניש שלא מן הדין למיגדר מילתא.

ויסוד הדבר במחלוקת זו נראה עפ"י מה שיש לעיין בסמכות לדון ולהעניש שלא לפי הדין, האם חלק ממשפט התורה היא, וכפוף לדיני המשפט, וזה דעת הנמוק"י דבזמן שאין בידינו לשפוט מן הדין, ק"ו שאין בידינו לשפוט שלא מן הדין. אך לדעת הרמב"ם ומרן הב"י סמכות זו מעבר לדיני המשפט היא וכל כולה למיגדר מילתא ולפיכך ניתנה רשות אף בזמה"ז וז"פ.

אמנם מבואר להדיא בדברי הרמב"ם שם דכל עיקר סמכות זו אינה אלא הוראת שעה ולא לקבוע הלכה לדורות, ונראה לכאורה לפי דעתו דעל הבית דין לדון בכל מקרה ומקרה לגופה ובכל עבירה ועבירה לפי ענינה אם השעה צריכה לכך.

והנה בתקופה שלפני הקמת המדינה דנו מגדולי ישראל בתקוה שהמדינה תשתית את משפטה על אדני התורה והיראה ותקותם נכזבה לדאבון לב והגאון מהרי"א הרצוג כתב ספר בענין זה, ועיין בקובץ אגרות הגרח"ע בעל האחיעזר חלק ב' אגרת תתל"ז מה שכתב בענין זה להרב הרצוג זצ"ל ורמז שם לסוגיא זו במסכת סנהדרין דיש כח ביד בי"ד לדון ולהעניש שלא מן הדין.

ועוד כתב שם שבתשובות הר"ן מבואר דיש כח ביד המלך לחוקק חוקים ולדון לפי צורך השעה ותיקון המדינה.

ומש"כ שכך מבואר בשו"ת הר"ן פליטת קולמוס היא דאין המדובר אלא בדרשות הר"ן דרוש י"א על ענין שופטים ושוטרים תתן לך. ושם חידש הר"ן חידוש עצום דמלבד משפט הסנהדרין שכל כולה עפ"י התורה אשר יורוך, נצטווה מלך ישראל לשפוט אף הוא, ומשפט המלך כל כולה עפ"י צרכי העם וצורך השעה. ובתוך דבריו נטה רבינו הר"ן לומר דכשיש מלך בישראל אין רשות ביד בית הדין לדון שלא מן הדין, דסמכות זו מסורה ביד המלך בלבד ולא ביד הבי"ד, ורק כשאין מלך בישראל יש רשות אף ביד בית דין להעניש לפי צורך השעה שלא מן הדין.

ושוב נסתפק לומר דבכל הנוגע להעמדת הדת על תילה ולמיגדר מילתא בענינים שבין אדם למקום הרשות נתונה ביד בי"ד בלבד לדון שלא מן הדין, וכשתי הדוגמאות שמצינו בגמ' סנהדרין, באחד שרכב על הסוס בשבת, ובאחד שהטיח באשתו תחת התאנה, אבל בכל עניני הממונות ובכל מה שבאל"ח וכל הנצרך לתיקון המדיני, רשות נתונה ביד המלך בלבד, עי"ש בעומק דבריו.

ולפי"ד הר"ן כתב האחיעזר דאפשר דה"ה בכל שלטון וממשלה דיש עליה לחוקק חוקים ולתקן תקנות לפי צורך השעה וצרכי החברה והמדינה.

אמנם דא עקא, דהלא אף לפי דברי הר"ן משפט התורה צריכה להיות עיקר והסנהדרין הם עמוד המשפט ואין משפט המלך אלא השלמה למשפט הסנהדרין ואינה באה אלא להשלים דברים שאין משפט התורה מתייחס אליהם או כשיש צורך לדון ללא ראיות קבילות מצד דין התורה, אבל ברור שאין כח בעולם לבטל את משפט התורה או להתעלם ממנה לחלוטין ולהחליף אותה במערכת שונה, ועל כגון זה נאמר "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים". וכל זה פשוט וברור.

ועוד נלענ"ד דאין הדברים אמורים אלא במלך ירא שמים שאורחותיו ודעותיו על דרכי התורה הטבעו ודברי חכמים נר לרגליו ואור לנתבותיו, ולא במי ששבילי התורה והמסורה זרים לו לחלוטין.

ומלבד כל זה, הלא שיטת הר"ן שיטה יחידאה היא שלא מצינו לה חבר בדברי שאר רבותינו הראשונים.

אמנם גם מדברי הרמב"ם מבואר דיש רשות ביד המלך לשפוט שלא מן הדין, אך מדבריו למדנו שהלכה זו נאמרה רק במשפט הרוצח ולא במשפט זולתו.

וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ד' "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו".

והרמב"ם חזר על משנתו בהלכות מלכים פרק ג' הלכה י' "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם".

ובין דברי הרמב"ם והר"ן יש כמה הבדלים.

א: לדברי הר"ן יש על המלך לקתן תקנות ולגזור גזירות בכל תחומי החיים לפי צורך השעה, ולדעת הרמב"ם אין הדברים אמורים אלא במשפט הרוצח בלבד.

ב: לדעת הר"ן אין המדובר בהוראת שעה בלבד אלא זה תפקידו ואחריות של המלך להשלים את משפט התורה לפי צורך השעה, אך לדעת הרמב"ם רשות יש ביד המלך אבל לא חובה, ורק בהוראת שעה ולא לחוקק חקים קבועים. אמנם אפשר דרק לגבי בי"ד כתב הרמב"ם דאין סמכותם להעניש שלא מן הדין אלא בהוראת שעה אבל לגבי המלך לא כתב הרמב"ם תנאי זה, ודו"ק בזה בלשונו בהלכות רוצח שם, ועדיין צ"ע.

אך מלבד כל הנ"ל יש לדון בזה מצד תקנות הקהל שיש להם תוקף עצום וכבר כתבו הראשונים דטובי העיר כבית דין הגדול שבירושלים הם והפקרם הפקר.

וכבר כתבו כן הרשב"א (ח"ו סי' רנ"ד) והרא"ש (כלל ו' סי' י"ט –כ"א, וכלל נ"ה סי' י') וכ"ה בחשן משפט סי' ב', והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל.

 

 

כל המעביר על מדותיו

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (ט"ז י"ח).

הנה בפסוק זה כתב הקדושת לוי פירוש המתאים לחודש אלול, בכל שעריך היינו שערים של מעלה, דביד כל אדם למנות לעצמו את שופטיו בבי"ד של מעלה, דבמדה שאדם מודד מודדין לו מן השמים (מגילה י"ב ע"ב) וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (שבת קנ"א ע"ב). וכך אמרו גם בירושלמי (ב"ק ל"ו ע"ב) "סימן זה יהא בידך, כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך, אינך מרחם אין המקום מרחם לך". וכאשר אדם מוחל וסולח לכל, ומעביר על מדותיו, כך דנים אותו בשמים ברחמים ולא בדין.

וכן אמרו חכמים (ר"ה י"ז ע"א, יומא כ"ג ע"א) "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". בא וראה עד היכן הדברים מגיעים. בתענית (כ"ה ע"ב) אמרו "שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו".

וביאור הדברים, יש לפעמים גזירת שמים שאי אפשר לבטל במדת הדין, אלא במידה שלפנים ממדת הדין. רבי אליעזר הגדול בן הורקנוס אכן היה גדול הדור ובכל זאת תפלתו לא נתקבלה וגזירת שמים לא בטלה. רבי עקיבא לעומתו שהיה מעביר על מדותיו לפנים משורת הדין, כך מדדו לו מן השמים ואף תפילותיו נתקבלו לפנים משורת הדין ומיד ירדו גשמים.

בא וראה שני נביאים גדולים מתנבאים בסגנון אחד. מרנן ורבנן הבעש"ט והגר"ח מוולאז'ין, בקדושת לוי פרשת נשא כתב בשם הבעש"ט לפרש את הכתוב בתהלים "ה' צלך" הקב"ה נוהג עם האדם כצלו וכשם שכל תנועה שיעשה האדם קטנה כגדולה יעשה הצל אחריו, כך נוהג עמו הקב"ה, וכ"כ בנפש החיים (שער א' פ"ז בהג"ה). וכבר כתב כן השל"ה בשער הגדול בשם המדרש (אך לא ידעתי מקומו).

בימי אלול כאשר מתכוננים אנו לימים הנוראים, סגולה זו עצומה היא, נאחוז בה ולא נרפה, נעביר על מדותינו ונזכה בכך שהקב"ה יעביר לנו על כל פשעינו.

 

עונשה של מחלוקת

הנה עומדים אנו בפתחו של חודש אלול וקול השופר שוב נשמע ברמה "כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם" (רמב"ם פ"ב מתשובה).

ומלבד חובת התשובה המוטלת על כל אחד ואחד, עלינו לעבוד על מדות טובות שבין אדם לחבירו שאין כמותן להרבות ברחמי שמים ולהרחיק את מדת הדין. הלא אמרו חכמים "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", ועוד אמרו "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" וכיוצא בזה הרבה בענינם שבין אדם לחבירו.

וכבר הארכנו בכחה של מחלוקת לעורר מדת הדין.

תא חזי מה שכתב האר"י החי

"ארז"ל (בזוה"ח ובמדרשות, על פסוק כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך) ששאלו מלה"ש להקב"ה, (בשעת החורבן) רבש"ע, כתבת בתורתך, ושפך את דמו וכסהו בעפר, וכאן כתיב שפכו דמם כמים, כי דמה בתוכה וגו'. כתבת בתורתך, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וכן כתיב הבנים נשחטים וכו', א') כתבת בתורתך, וצוה הכהן ופנו את הבית, וכאן וישרפו בית האלקים וכל כלי מחמדיה להשחית, א"ל הקב"ה, כלום יש שלום בעולם, הואיל ואין שלום אין כלום, וכ"ז רמזה לנו התורה בפסוק הזה, כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, היינו ושפך את דמו וכו', בין דין לדין, דהיינו אותו ואת בנו וכו' כנ"ל, ובין נגע לנגע היינו וצוה הכהן וכו' כנ"ל, התשובה לכל זה, דברי ריבות בשעריך, שע"י המריבות והעדר השלום שבהם, גורם לכל זה, ומסיים וקמת ועלית אל המקום, שע"י ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו, שבה נעשו כ"י חברים, וע"י התורה יתאחדו ויתווך השלום ביניהם" (לקוטי תורה להאריה"ק פרשת שופטים).

כמה נוראים הדברים, וכמה חודרים עד עומקא דתהומא רבא.

כל המצוות הללו, כיסוי הדם, אותו ואת בנו, ופינוי הבית המנוגע, ביטוי הם למדת הרחמים, אך כאשר "דברי ריבות בשעריך" מדת הדין שולטת בכיפה ומלאכי רחמים משתתקין ואין מליץ יושר מול מגיד פשע.

כמה קשה עונשה של מחלוקת, כבר כתב רש"י בפרשת קרח (במדבר ט"ז כ"ז) "בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים" אכן כמה קשה עונשה של מחלוקת, יונקי שדים שלא טעמו טעם חטא, עוד חלב אמם נוטף משפתותיהם אף הם נספים בעון המחלוקת! והדבר מתמיה, הלא אין עונש בלא חטא, ואין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואיך יענשו אלה שאינם ברי עונש, ועוד דלא רק זאת שאינם ברי חיוב ועונש, הרי אף טעם חטא לא טעמו וכי יונקי שדים בעלי ריב ומדון הם להרבות מחלוקת בישראל.

ונראה מזה דעונש הציבור יש כאן, וכאשר קהל ועדה אנשי ריב ומדון הם נענשים הם כציבור וממיטים הם בהנהגתם הקלוקלה אסון על עם ה' כולו, עליהם ועל זרעם, על נשיהם ועל טפם!

וכנגד עונש המחלוקת סגולת השלום, גם כאשר במדת הדין ראויים ישראל לפורענות ולעונש סגולת השלום לעורר מדת הרחמים ולהגין מכל צער ונזק ולהיות כתריס בפני הפורענות וכך אמרו חז"ל (במ"ר פרק י"ט ב') "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים יב) אתה ה' תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין ע"י שהיו בהם דלטורין, הוא שדוד אמר (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (שם נ"ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד (שם נ"ז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מבינותם, אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין" הרי לן סגולה מופלאה של מדת השלום, עובדי עבודה זרה היו ולמרות זאת היו יוצאים למלחמה ונוצחין משום ששלום היה ביניהם.

וכיוצא בדבר אמרו (ב"ר פל"ח ז') "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כ"ד)גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת" לא בכדי אמרו חכמים "גדול השלום ושנואה המחלוקת".

תא חזי מה שאמרו חז"ל בסוף ששה סדרי משנה במשנה האחרונה במסכת עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ונראה בביאור 'כלי מחזיק ברכה' בדרך משל למה הדבר דומה, אדם שיש ברשותו כלים שבורים וסדוקים, גם אם ימזגו לו יין המשומר ושמן אפרסמון לא ישאר בידו מאומה שהרי אין בידו כלי מחזיק ברכה, הקב"ה משפיע שפע אלקי, ברכות שמים מעל וברכת תהום רובצת תחת, בחסדיו המרובים חפץ הוא להשפיע ברכה עד שיבלו שפתותינו לומר די, אך אם אין בידנו כלים, לא ישאר בידנו מאומה, וכלי זה אינו אלא השלום, ורק ע"י השלום נוכל לקבל ברכת ה'.

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

תגיות: