פושט טליתו מתי חוזר ומברך (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

בפושט טליתו מתי חוזר ומברך

 

 

במה ששאל הלכה למעשה במי שפושט טליתו ע"מ לחזור וללובשה לאחר זמן מתי חוזר ומברך ומתי לא, וכן במי שנפלה טליתו מעליו האם חוזר ומברך.

הנה מבואר בשו"ע סימן ח' סעיף י"ד "ואם פשט טליתו אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן והכי נוהגין".

הרי לן דנחלקו בזה הב"י והרמ"א. לדעת הבית יוסף כל הפושט טליתו אף אם בדעתו לחזור וללובשה מיד צריך לחזור ולברך, דעצם פשיטת הטלית הוי הפסק, ולדעת הרמ"א כיון שדעתו לחזור וללובשה אין זה הפסק ואינו חוזר ומברך. אמנם הוסיף הרמ"א די"א דרק כשעודו לבוש בטלית קטן אין כאן היסח הדעת ואינו חוזר ומברך, והכי נוהגין, עי"ש.

וכבר כתבו הב"ח, המג"א והגר"א דכאשר דעתו לחזור ולהתעטף מיד אף אם אינו לבוש בט"ק אינו חוזר ומברך, אך כאשר פשט טליתו סתם ללא כונה מפורשת לחזור ולהתעטף או בכונה שלא להתעטף בו עוד, אז הדבר תלוי אם נשאר לבוש ט"ק, דכל עוד לבוש הוא בט"ק אינו חוזר ומברך אבל אם אין עליו ט"ק חוזר ומברך, וכ"ה במשנ"ב שם סקל"ז.

והבית יוסף הוכיח כשיטתו מהמבואר בסוכה מ"ו ע"א דכל פעם שנכנס לבית הכסא משי ידיה ומברך על התפילין, הרי דאף שדעתו לחזור ולהניח תפילין תיכף מ"מ חוזר ומברך וה"ה בציצית, וכ"כ בשבלי הלקט הל' תפילה אות ה' וברבינו יונה סופ"ק דברכות עי"ש.

אך הרמ"א בדרכי משה סק"ו תמה על ראיה זו וכתב דשאני תפילין דכיון דאסור ליכנס לבית הכסא כשתפילין על ראשי להכי הוי הפסק וחוזר ומברך, משא"כ בציצית דאין כל איסור ליכנס עמם לביה"כ אין זה הפסק. וכיון שדחה הרמ"א ראית הב"י פסק דלא כותיה, אלא כל שכוונתו לחזור ולהתעטף מיד אינו חוזר ומברך. (וכ"כ הב"ח, הט"ז בס"ק י"ב, ועיין במשנ"ב ס"ק ל"א, ס"ק ל"ז ובסימן כ"ה ס"ק כ"ט עי"ש).

ועיין בדברי המאירי בסוכה שם שכתב דיש מי שהפריז על מדותיו לחדש דכל שיוצא מן הסוכה אפילו לשעה קטנה להביא דבר לסוכתו צריך לחזור ולברך על הסוכה וכמו שאמרו בתפילין דאפילו אם חלצן כדי ליכנס לבית הכסא שאינה אלא שעה מועטת צריך לחזור ולברך וכן בציצית, והמאירי דחה דבריו דכיון שיוצא מן הסוכה רק להביא דבר אין כאן הפסק והסה"ד כלל עי"ש. ומ"מ למדנו מדבריו שלא חילק בין תפילין לציצית לגבי הפושטן ליכנס לביה"כ, וכן לא חילק בין החולץ תפילין והפושט טלית ליכנס לבית הכסא ובין היוצא מן הסוכה ליטול דבר כלשהו, ולא נקטו לא המאירי ולא בר פלוגתי' דשאני ביה"כ משום דאסור ליכנס בה בתפילין.

ובשו"ת הרדב"ז מצינו כעין פשרה בין השניים. דכתב (חלק ה' סימן ב"א שי"ז) דגם בציצית אם פשט טליתו כדי ליכנס לבית הכסא או למרחץ חוזר ומברך "דאין לך הפסקה גדולה מזו" וכתב כן בין בתפילין ובין בטלית, אבל אם פשט ע"מ לחזור ולהתעטף ולא לעשות צרכיו, אינו חוזר ומברך. הרי דמחד פסק כשיטת הרמ"א שעצם פשיטת הטלית אינה הפסק, ומ"מ נקט דהנכנס לבית הכסא הוי הפסק גם בטלית.

ונראה בדעת הרדב"ז דאף שאין איסור ליכנס לביה"כ עם ציצית מ"מ כיון שנהגו לפשוט את הטלית כשנכנס לביה"כ הוי הפסק דלאו באיסור תליא מילתא אלא במנהג ובדרכי בני אדם וכיון שנהגו לפשוט את הטלית כשנכנס לביה"כ אין לך הפסקה גדולה מזו, ודו"ק בזה.

והנה דברי הדרכי משה וסייעתיה שחילקו בין תפילין לציצית דרק בתפילין הוי הפסק משום דאסור ליכנס לביה"כ כשהוא מעוטר בתפילין, יש להם בית אב בדברי הראשונים בברכות כ"ב ע"ב, שם אמרו "ת"ר היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל. להיכן חוזר, ר' חסדא ור' המנונא חד אמר חוזר לראש וח"א למקום שפסק". ומבואר שם בדף כ"ג ע"א דהיכא דשהה כדי לגמור את כולה לכו"ע חוזר לראש, והקשו התוס' (ד"ה אלא) מאי שנא מתקיעת שופר דאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא, הרי דאף דשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא יצא, וכן שנינו במגילה (י"ח ע"ב) לגבי מגילה. ותירצו "ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות וכן לקמן (כ"ד ע"ב) דרב אבהו אזל במבואות המטונפות דהתם כו"ע מודו דחוזר לראש, אבל היכא דגברא חזי כמו מגילה ושופר כו"ע מודו דאינו חוזר לראש", עי"ש. וכ"ה ברא"ש שם.

אך הבית יוסף בסימן ס"ה כתב דאין זה דעת הרי"ף והרמב"ם והם נקטו דשאני תפילה ממצוות, ואף דבמצוות מגילה ושופר אין השהיה הפסק אף בשהה כדי לגמור כולה, שאני תפילה עי"ש. ובמאמר מרדכי סימן ח' ס"ק ט"ו כתב דהב"י בסימן ח' נקט כשיטת הרי"ף והרמב"ם ומשו"כ הוכיח ממה דהוי הפסק בברכת התפילין כשחולצן כשנכנס לביה"כ דה"ה במי שפשט טליתו, עי"ש ודו"ק בכ"ז.

ולמעשה נקטו רוב האחרונים להקל בזה כשיטת הרמ"א דאם דעתו לחזור וללבוש טליתו אינו חוזר לברך, עיין ט"ז ס"ק י"ב, מג"א ס"ק י"ח, חיי אדם כלל י"ב ס"ו, ושוע"ה הגרש"ז בסעיף כ"ג, ואף בין גדולי ספרד יש שנקטו כשיטתו עיין שו"ת רב פעלים ח"א או"ח סימן ה', וכך עמא דבר.

ושמעתי וכך ראיתי בספר הליכות שלמה שמעיקרא היה הגרש"ז אוירבך מורה לבני ישיבת קול תורה הספרדים שכאשר הם נותנים טליתותיהם לחבריהם האשכנזיים כשעולים לדוכן שצריכים לחזור ולברך כאשר שוב יתעטפו, ושוב נתברר לו שגם הספרדים נהגו בזה כשיטת הרמ"א והורה שלא לברך עי"ש.

אמנם כדי לצאת ידי ספק כתב המגן אברהם בס"ק ט"ז דאם מתחילה בשעה שבירך על העטיפה התכוין לפשוט את הטלית ולחזור וללובשה לכו"ע אינו צריך לחזור ולברך וכ"כ המשנ"ב שם בס"ק ל"א – ל"ז, וכ"כ לגבי תפילין בסימן כ"ה ס"ק מ"ג עי"ש.

ולכאורה נראה בטעמו דע"כ לא נחלקו אלא אם הוי הפסק או לא, הב"י נקט דכיון שפסקה המצוה כשפשט טליתו שוב צריך לברך, דעיטוף חדש יש כאן. והרמ"א נקט דכיון שדעתו לחזור וללבוש הו"ל כאילו לא הפסיק ועטיפה אחת אריכתא היא. אבל כשהתכוין בברכתו לפשוט וללבוש אין כאן ענין הפסק כלל ואין צריך לומר דהוי כאילו  עטיפה אחת, כיון דמעיקרא בירך גם על העיטוף השני, וז"פ.

אך באמת נראה דאם הפסק גמור יש כאן לא מהני כונתו, אלא נראה טפי בסברת המג"א דהכונה מהני שלא יהיה הפסק גמור בפשיטת הטלית כיון דמעיקרא דעתו כן, ודו"ק בזה.


ב

מה שיעור יש בהלכה זו

 

והנה יש לעיין דהמחבר שם כתב דאם דעתו לחזור וללבשו מיד אינו חוזר ומברך, ופשוט דאם אין כונתו לחזור ולהתעטף בציצית עד לאחר זמן מופלג חוזר ומברך וצ"ע אם יש בזה שיעור מסויים.

בשלחן ערוך הרב סימן ח' סעיף כ"ג כתב "אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אף אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך". וחידוש גדול יש בדבריו דרק במתכווין לחזור ולהתעטף לאחר כמה שעות צריך לחזור ולברך.

וכ"כ לגבי תפילין בסימן כ"ה סעיף כ"ט "מי שחלץ את תפיליו והיה בדעתו שלא לחזור ולהניחן עד לאחר זמן מרובה כמו ב' או ג' שעות צריך לחזור ולברך".

ושוב חזר על שיטתו לגבי סוכה בסימן תרל"ט סעיף י"ג שם כתב דמי שיצא חוץ לסוכה והיתה דעתו שלא לחזור אלא לאחר שעה או שתים, צריך לחזור ולברך, עי"ש.

ואף שאין דבריו מכוונים לגמרי בשלשת מקורות אלה, דבסוכה כתב שעה או שתים, בתפילין כתב ב' או ג' שעות ובציצית כתב כמה שעות, ברור ופשוט שלא התכוון לחלק בין ציצית, תפילין וסוכה וכלל אחד לכל מצוות אלה, דרק בשהיה מופלגת של כמה שעות צריך לחזור ולברך וכל שאין כונתו להפסיק לכמה שעות אינו חזור ומברך דהוי כמתכוון לחזור מיד ולקיים מצוותו. וכ"כ בסידור בית יעקב להגר"י עמדין בהלכות שלפני ברכת הציצית עי"ש.

אך מסתימת הפוסקים אין משמע כדבריהם, עיין במשנ"ב סימן ח' ס"ק ל"ז "ודע דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק לאחר איזה זמן אף שאח"כ חזר ונתעטף בו מיד לכו"ע צריך לחזור ולברך". הרי דנקט בלשונו לאחר איזה זמן, ומשמע שזמן מועט הוא.

ובלקט ישר ח"א עמוד ו' ושוב בעמוד מ"ג כתב דהתה"ד פשט טליתו לשינת הצהריים וחזר ובירך לאחר כן, ועיין בשו"ת קול אליהו ח"ב סימן ב' שכתב דהפושט טליתו ליכנס לבית המרחץ הוי הפסק גדול וצריך לחזור ולברך, ומדבריהם משמע דלא משום דשינה הוי הפסק או משום דבית המרחץ הוי הפסק אלא משום עצם זמן השהיה נגעו בו, וע"ע בשער הכוונות ענין הציצית דרוש ו' שכך נהג האר"י כשהלך לטבול שחזר ובירך על הציצית וז"ל "אבל מורי ז"ל, כשהיה לובש טלית קטן ביום, וכשהיה יוצא מבית המרחץ, או מבית הטבילה וכיוצא בזה, היה נוהג לעטף ראשו בו ממש, והיה מברך להתעטף בציצית, ואח"כ היה שומטו מעל ראשו, ומורידו על שני כתיפיו, כדרך לבישתו. גם ראיתי למורי ז"ל, שהיה מברך להתעטף בציצית, כשהיה בבית הטבילה כנזכר".

ובשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סימן ה' כתב דרק במרחץ צריך לחזור ולברך כיון ששוהין בו זמן רב אבל הנכנס לטבול אינו חוזר ומברך. ושאני האריה"ק שהיה מאריך בטבילות, הרי שנקטו דכל שאינו חוזר ומתעטף מיד צריך לחזור ולברך אף שאין זה זמן מופלג של כמה שעות. ועיין בזה בביאור הלכה שם ד"ה וי"א.

ובשו"ת יביע אומר ח"ח סימן ב' אות ו' כתב בזה שיעור חצי שעה דאם דעתו שלא לחזור ולהתעטף אלא אחר חצי שעה חוזר ומברך, ועדיין צ"ע בזה. ובספר הליכות שלמה מתורתו של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל ראיתי שפסק למעשה דאם לא הפסיק כמה שעות לא יחזור לברך עי"ש.

ולמעשה ראוי כשהוא רוצה להפסיק לשעה וכדו' לכוון להדיא בתחילה כשמברך שהברכה תחול רק עד שיפשוט טליתו וכמבואר לקמן אות ד'.


ג

נפלה טליתו אם צריך לברך

 

והנה בסעיף ט"ו כתב המחבר שאם נפלה טליתו לגמרי צריך לחזור ולברך וכל נושאי כליו הסכימו להלכה זו, אך בדברי רבותינו הראשונים מצינו מי שחולק עליה. עיין בנמוקי יוסף הלכות ציצית שכתב בשם הריטב"א דאם נפלה טליתו י"א שאינו צריך לחזור ולברך וכן שמע בשם רבינו יונה, אך בשם רבו הרא"ה כתב הריטב"א דיש לו לברך, וכך איתא בתר"י בברכות (ו' ע"א ברי"ף), והבית יוסף הביא דבריהם עי"ש.

הרי לן דנחלקו הראשונים בשאלה זו, ומדבריהם משמע דלא מיבעי' במי שפשט טליתו דצריך לברך כשהוא חוזר ומתעטף אלא אף מי שנפלה טליתו מעליו צריך לחזור ולברך, דמסתבר טפי לחייב בברכה שניה כאשר בכונת המכוון פשט טליתו מאשר כשנפלה, עי"ש בלשונות הראשונים ובדברי הב"י הנ"ל. ומסתבר לפי"ז דלדעת הרמ"א שפסק דמי שפשט טליתו ע"מ לחזור וללבשה מיד אי"צ לברך ק"ו שלא יברך כשנפלה טליתו, אך תמוה לפי"ז למה לא חלק הרמ"א על דברי המחבר בסעיף ט"ו בדין נפל טליתו.

והמגן אברהם סק"כ כתב להדיא דבנפל גרע טפי ולכו"ע צריך לחזור ולברך דאזדא לה המצוה, וכך משמע מדברי הטור דבפשט מסופק ובנפל פשיטא ליה דמברך, עי"ש היטב.

ובספר שלחן גבוה ס"ק כ"ג וכן במאסף לכל המחנות שם ס"ק צ"א כתבו דפשט המנהג שלא לחזור ולברך כשנפל טליתו, עי"ש.

אמנם קשה לחלוק על השו"ע כאשר אהרן וחור תומכים בידיו מזה אחד ומזה אחד, ואף דספק ברכות לקולא, מ"מ לכאורה הלכה כשו"ע כאשר הרמ"א, הט"ז והמג"א הסכימו לדבריו.

והנראה לכאורה דנכון לכוון בברכה ראשונה שאם תפול הטלית מעליו תחול הברכה אף על לבישה שניה וכל כה"ג לכו"ע פטור לברך אם נפלה כשחוזר ומתעטף כנ"ל מהמג"א והמשנ"ב.

אך באמת יש לעיין בזה דלפי מה שנתבאר לעיל בסוף אות א' דמהני כונתו משום דעי"כ לא הוי הפסק לכאורה לא מהני אלא כשפשט בכונה אבל כשנפלה לא מהני כונתו דהלא שלא במתכוין נשמטה טליתו (ולדרכנו הראשונה שם מסתבר דמהני) וצ"ע בזה. ולכאורה עדיף שיתכוין מתחלה שהברכה לא תפטרנו אלא עד שיפול טליתו וכמבואר לקמן אות ד'.

ומ"מ אם לא כיון דבר מתחלה נראה למעשה שלא יחזור לברך כיון שיש מן הראשונים והאחרונים שכך נקטו וספק ברכות לקולא.

 

ד

אם מהני כונה להגביל תוקף הברכות


והנה עוד כתב בבה"ל שם דנכון שיתכוון בברכה כשלובש טליתו שאם יצטרך לצאת לבית הכסא או לבית המרחץ וכדו' לא תפטרנו הברכה אלא עד אותה השעה שיכנס לביה"כ ובכה"ג מהני כדי שיוכל לכו"ע לחזור ולברך, עי"ש.

אך יש לעיין אם יכוין אדם להגביל יציאת ידי חובתו בברכה לזמן מסויים ולומר שאינו מברך אלא עד זמן זה, האם יש תוקף להגבלה זו או שמא אין כלל ביד האדם להתנות ולהגביל את תוקף ברכותיו. ונראה לדון בשאלה זו מתוך תשעה מקורות שונים בהלכה.

א: כתב המגן אברהם בסי' תרל"ט ס"ק י"ז לחלוק על הב"ח שכתב דכשהוא חוזר ואוכל בסוכה שוב מברך לישב בסוכה דמסתמא אין דעתו של אדם בברכתו לצאת בו אלא עד שיחזור ויאכל שנית. ותמה המגן אברהם דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו יכול לכוין בברכתו שיפטר בה רק עד חצות היום, וכך אינו יכול לכוין לחזור ולברך על אכילתו השניה בסוכה. הרי דלשיטת הב"ח יכול אדם להגביל את תוקף הברכה אך לדעת המגן אברהם אין ביד האדם להגביל ברכה שלא תפטרנו אלא עד זמן מסויים אם הברכה מצד עצמה ראויה לפטרו גם אחרי זמן זה.

ב: ולכאורה סותר המג"א את דברי עצמו בסי' תצ"ד שם כתב דלאחר שתיקנו אנשי כנה"ג דמברך ברכות התורה בכל יום בבוקר אפילו אם נעור כל הלילה מברך בבוקר דאינו מתכוין אלא לפטור עצמו עד לבוקר המחרת הרי דמהני דעתו להגביל את תוקף הברכה.

וצ"ל דשאני בזה דכך תקנו והנהיגו חכמים שיברך בכל יום בבוקר וא"כ פשוט שהוא מברך על דעתם ולפי תקנתם משא"כ במי שמגביל את ברכתו בזמן שמן הראוי שהברכה תפטרנו ואין לדמות כונת סתמא דעלמא עפ"י תיקון חז"ל לכונה מסויימת של אדם שלא כמצוה ושלא כמנהג, ועדיין צ"ע.

ג: ועיין שו"ת חכם צבי סי' כ"ב לענין חזנים המברכים ברכות התורה לפני הסליחות וחוזרים ומברכים אותם על סדר ברכות השחר דלא הוי ברכה לבטלה כיון שלא התכונו לפטור בראשונה אלא את דברי התורה שבסליחות הרי דנקט דמהני בזה מחשבתו. (אלא דלא פסיקא ליה ד"ז וצירף סברות נוספות עי"ש). ובאמת כבר ידענו מנהגו של רש"י שהיה משכים ללמוד בבוקר ומברך ברכה"ת לפני תלמודו ושוב מברך לפני תפלת השחר, עיין בב"י סוס"י מ"ז בשם תלמידיו של רש"י.

ד: וכעין זה נחלקו הפר"ח והתבואות שור בשוחט שהפסיק בדיבור בין שחיטה לשחיטה דספק הוא אם חייב לחזור ולברך וכתב הפר"ח עצה לצאת מידי ספק שיכוין בפירוש בברכה הראשונה שלא תפטרנו אלא עד שידבר דבר בטל בין שחיטה לשחיטה. והתבו"ש בסי' י"ט ס"ק י"ז תמה עליו דאטו מי שיש לפניו הרבה פירות והוא מתכוין לאכול כולם יכול לברך ולכוין שלא תפטרנו ברכתו אלא על מקצת הפירות ולחזור ולברך על מקצתן. ונראה דעת התבו"ש כדעת המג"א הנ"ל בהל' סוכה דאין האדם יכול להגביל תוקף ברכותיו, (אמנם בחיי אדם כלל מ"ט אות י"א כתב דאם יש לפניו אגוז ותפוח וכד' אסור לברך על כל אחד ואחד דהוי ברכה שאינה צריכה משמע דמ"מ לא הוי ברכה לבטלה).

ה: אמנם יש לתמוה לכאורה על דבריהם מהמבואר בסי' קע"ד סעיף ד' דיכוין בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה אח"כ בסעודה כדי לצאת מידי ספק הרי מבואר בשו"ע דיכול להתנות שלא לצאת בברכתו על מה שראוי לצאת בו. הרי לן מקורות לכאן ולכאן בשאלה נכבדת זו.

ולכאורה יש לחלק בין הא דסי' קע"ד דמברך שלא לפטור את היין שישתה אח"כ דהוי מעשה נפרד ומילתא אחריתי והרי אינו חייב לשתות יין אח"כ וכמו שבידו שלא לשתות כלל יכול גם לכוין שאם ישתה יחזור ויברך משא"כ במי שיש לו ציצית בבגדו ללא הפסק דכתב המגן אברהם שאינו יכול לכוין שלא יצא יד"ח בברכה אלא עד חצות וכן ביושב בסוכה דדעת המג"א דלא מהני כונתו לחזור ולברך לאח"ז דכיון שאינו מפסיק ממצותו ובע"כ צריך הוא לחזור ולאכול והוא עומד לעשות כן ממילא נפטר בברכתו. ושוב שמתי אל לבי שכנראה זה סברת החת"ס בהגהותיו שם שכתב "ועיין לעיל סי' תצ"ד, וצ"ל דשאני ברכת התורה שהרי אינו לומד בתמידות ומפסיק משא"כ הכא בסוכה וטלית" וע"ע במשנ"ב שם סי' מ"ז "כיון שמצוה אחת היא" ודו"ק.

ולפי"ז יש לבאר גם דעת הב"ח דאפשר שהוא מודה דבציצית אי אפשר לכוין לפטור רק עד זמן מסוים כיון שאין הפסק כלל במעשה המצוה אבל בסוכה ס"ל דאף אם אינו יוצא כלל מסוכתו כיון דאינו מברך אלא על האכילה בסוכה ולא על ישיבה בעלמא הוי כל סעודה כמילתא אחריתא וכמעשה נפרד המחייבו לברך. ולהבנתו הרי זה דומה להמבואר בסימן קע"ד דיכול לכוין בברכת בפה"ג בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה אח"כ. אך עדיין יש לעיין במש"כ התבו"ש דלא מהני כונתו שלא לפטור את השחיטה דלאחר הפסק הדיבור כמו שאינו יכול לכוין לפטור רק מקצת הפירות כשדעתו לאכול את כולן וקשה דמאי שנא מהמכוין שלא לפטור יין שישתה אח"כ אף שדעתו לשתותו. וצ"ל דכיון דמ"מ זה דרכו ועבודתו לעמוד ולשחוט מבוקר עד ערב לא הוי הפסק כולי האי.

ו: ועיין בהגהות רעק"א על שו"ע בסי' כ"ה סעיף ה' שכתב עצה לצאת יד"ח בכל הדעות בברכות התפילין שיכוין בברכת להניח תפילין דלשיטת רש"י לא יפטור את התפילין ש"ר וממילא יכול אף לשיטתו לברך על מצות תפילין על הש"ר ודימה זאת להא דסימן קע"ד לגבי ברכת היין, וכ"כ בביאור הלכה שם.

ז: וכעי"ז כתב עוד הביאור הלכה בסימן ח' סעיף י"ד דכיון שנחלקו הפוסקים אם הפושט טלית קטן בבית המרחץ הוי הפסק וחייב לחזור ולברך יש עצה שיתכוין בברכתו בבוקר שלא יפטר אלא עד שילך לבית המרחץ ויפשוט טליתו הרי דסבר דמהני כונתו להגביל את ברכתו וכפשטות ההלכה לגבי ברכת יין בהבדלה.

ובאמת יש לומר דשאני הני דסי' קע"ד והבה"ל לגבי ציצית מהדוגמא דנקט התבו"ש במי שמונחים לפניו פירות ומתכוין לאכול כולן ומברך על מקצתן דבכה"ג אפשר דמודי כו"ע דלא מהני כונתו להגביל את הברכה כיון שכל הפירות לפניו והוא מתכוין לאכול כולן כעת משא"כ בכל הני דאינו מתכוין לשתות יין אלא בתוך הסעודה לאחר זמן וכן בט"ק בבית המרחץ אבל שחיטה דומה להבדלה ולציצית, ומה שכתב הרעק"א לגבי תפילין של יד וש"ר דומה להא דפירות בדברי התבואות שור דהרי שני התפילין לפניו.

ח: ועיין עוד במקראי קודש לפסח בהוראת הגרצ"פ פרנק במי שצריך לבדוק חמץ בבית ובחנות שיכוין בברכתו לפטור רק את הבית כדי שיוכל שוב לברך בבדיקת החנות, ולפי המבואר כיון דהוי ב' מעשים נפרדים שיש ביניהם הפסק מסוים שפיר אריך למיעבד הכי.

ובאמת נראה לי עיקר דכאשר מדובר במעשים פרודים וגם נחלקו הפוסקים אם צריך לברך או לא, בכה"ג נקטינן דמהני מחשבת ההגבלה ובכך יתיישבו דברי הרעק"א והמשנ"ב הנ"ל לגבי תפילין וציצית, ודו"ק בזה.

סוף דבר עדיין צ"ע לחלק בין דין לדין ולהגדיר כל שאלה בגדריו המסויימים.

ט: ובמק"א דנתי לגבי מה שנחלקו הפוסקים במי שער כל ליל שבועות אם צריך לברך ברכת התורה בבוקר, דלכאורה יש פתרון כשיתכוין בברכת התורה בערב שבועות בבוקר שלא תפטרנו אלא עד בוקרו של חג השבועות, וגם זה תלוי בכל הנ"ל. (עיין בזה לקמן סימן    ).

וחידוש נפלא יש ברשב"א ובתוספות ר' יהודה החסיד על מס' ברכות בדף י"א ע"ב וכ"ה בבית יוסף סוס"י מ"ז דרש"י היה נוהג לברך בה"ת לפני תלמודו בהשכמת הבוקר וחזר וברך בביהכ"נ על סדר ברכות השחר כמו שחוזר ומברך על קריה"ת כך העיד תלמידו רבינו שמעיה והר"י תמה עליו דשאני ברכות על קריה"ת דהוי תקנה מיוחדת עי"ש, ולפי הנ"ל אפשר שכיון מתחלה לפטור רק הלימוד שלפני התפלה וצ"ע.

והנראה עיקר בכל זה כנ"ל דכאשר יש הפסק מסויים אלא שנחלקו הפוסקים אם יש בזה דין הפסק מהני מחשבתו לעשותו כהפסק גמור, אבל כאשר אין כאן הפסק כלל וכמי שלבוש ציצית באופן רציף ומתכוון לברך לשעות ורגעים בודאי לא מהני דביסוד זה יש ליישב את כל הקושיות הנ"ל, ודו"ק בזה.

ולעיקרא דדינא כבר כתב המגן אברהם סימן תצ"ד סק"א דאף דלכאורה יש מקום לברך ברכה"ת בבוקר אף מי שהיה ניעור כל הלילה מ"מ נוהגין לצאת ידי חובה על ידי אחרים אם נעור כל הלילה וכ"כ המשנ"ב בסי' מ"ז ס"ק כ"ח והוסיף דאם אין לו מי שיוציאנו יכוין לפטור בברכת אהבה רבה ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' א' כתב דיכול לברך בעצמו וכך נראה עיקר להלכה.

והנה קי"ל דכאשר נחלקו הפוסקים ואין הכרעה ברורה יש לסמוך על דעת המקובלים כמ"ש המשנ"ב בסימן כ"ה ס"ק מ"ב, וכמו"כ בנידון דידן דלדעת המקובלים יש לברך בבוקר כמ"ש בכף החיים סימן מ"ו ס"ק מ"ט וסי' מ"ז ס"ק כ"ו עי"ש.

הנה אחר כותבי כל זה ראיתי שכבר האריך בכעי"ז הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה סימן י"ח והביא חלק מהמקורות שכתבנו וכיון שהארכנו בדברים וכתבנו את הנלענ"ד משנה לא זזה ממקומה. אך מה דנקט שם בדעת המג"א בסי' תרל"ט דאינו יכול להגביל את ברכת הציצית משום דהוי כברכה שאינה צריכה ולפי"ז דן בהגבלת ברכה"ת. לענ"ד נראה יותר מתוך לשון המג"א דלא משום ברכה שאינה צריכה בא עליה אלא דס"ל דמעיקר הדין לא מהני הגבלה זו ואם יחזור ויברך הוי ברכה לבטלה עי"ש. ויש בזה נפ"מ גדולה דבברכה שא"צ מותר כשיש בזה צורך הלכתי עיין מג"א רט"ו סק"ו די"א דבשבת מותר לברך בשא"צ כדי להשלים מנין מאה ברכות, ואכמ"ל.

וחידוש גדול כתב בשיח השדה להגאון מקוזיגלוב עניני ברכות ש"ד ס"ה דברכת עצמו אין האדם יכול להגביל אבל במוציא ידי אחרים יכול להגביל והשתית דבריו על מה שמצינו בענין פשטה קדושה בכולה דבדעת אחרת לא פשטה עי"ש, וכל דבריו פלפול כדרכו בקודש דרך נשר בשמים ואינם להלכה עי"ש.

 


"חותם של טיט"

"תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג ע"ב)

 

"תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג ע"ב)

וכתבו התוס' שם "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ"ז ע"ב) כבלא דעבדא תנן".

הנה זה עידן ועידנים שהייתי תמה והולך, הלא שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה (דברים כ"ה ע"א), ומשום כך מקדימים אנו להתעטף בציצית לפני הנחת התפילין, דגדולה מצות ציצית אף ממצות התפילין (כך ביאר הבית יוסף בריש סימן כ"ה), וא"כ למה אין מצוה זו מצוה חיובית ולא הוטלה חובה על צוארנו כמו מצות התפילין, ורק מי שמתעטף בבגד ד' כנפות הוא המחוייב בציצית, ואם יחפוץ האדם לא ללבוש בגד ד' כנפות אף ציצית לא ילבש.

ונראה בזה בהקדם דברי הגמ' דהציצית חותם של טיט הן, חותם של טיט וסמל של עבדות, כל עוד לבוש האדם בטלית שיש ציצית בכנפיו זכר הוא לו שעבד הוא לאדונו אדון העולמים ולא בן חורין.

וכל עצם טבעה של עבדות זו, כל עצם חשיבותה ושגב ענינה, רק בקבלת עול העבדות בשמחה ובאהבה, וכבר הארכנו במקום אחר (עיין לעיל פרשת יתרו במאמר "הקדימו נעשה לנשמע") לבאר בדרך זו את אמרם (שבת פ"ז) מלמד שכפה עליהם הר כגיגית.

דהנה בעת טבילת עבד לעבדותו "בהדי דדלי רישא ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישא" (יבמות מ"ו ע"א) מיד כשמוציא העבד ראשו מן המים מניחין כלי על ראשו, ובהנחת כלי זה נעשית טבילתו טבילת עבדות דמעשה זה מציין ומסמל את מהות העבדות, כלי של טיט על ראשו ורחיים על צוארו. וכן בשעה שקיבלו ישראל את התורה כפה הר כגיגית על ראשם ללמדך דלא שררה אני נותן לכם אלא עבדות, ואף על פי כן הקדימו ישראל נעשה לנשמע בשמחה ובטוב לבב דאין חפצם אלא בעבדות, כדרך שתמהו התוס' (גיטין י"א ע"ב) בשם הירושלמי על הא דאמרו התם זכות היא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות, "הגע בעצמך היה עבדו של קצין זכות הוא לו?", כך הרגישו ישראל בנפשם כמה גדולה ונשגבה מעלת עבדות זו, להיות עבדו של קצין, עבד למלך מלכי המלכים.

והנה בקידושין (כ' ע"א) אמרו דעבד נרצע כאשר לא יחפוץ לצאת לחפשי לאחר שש שנות עבדותו יירצע, ובענין רציעת אזנו אמרו חז"ל "אוזן זו ששמעה בהר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו ירצע", והנה לכאורה מטעם זה היה לנו לרוצעו מיד בשעה שמכר עצמו לעבדות ומה טעם נמתין עד כלות ששת השנים?

אלא, דהמוכר עצמו מדוחק הממון עשה כן כדכתיב "וכי ימוך אחיך" ועבדות כזו אין בה סתירה לעבדות מלכו של עולם.

אבל אחר שחלפו להם ששת השנים, ואין העבד זוכה מכאן ואילך לתמורה על עבדותו, ואף על פי כן אומר הוא אהבתי את אדוני ורוצה אני בעבדות מאהבה בדין הוא שירצע דהלא עבדות מתוך שמחה של הקב"ה הוא ועליה נאמר "כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים". וכאשר המליכו ישראל את הקב"ה מתוך אהבה ושמחה והקדימו נעשה לנשמע זכו אף הם מדה כנגד מדה לכתרי מלכות, ומלאכי השרת הלבישו לכל אחד מהם שני כתרים.

וזו גדלותו ותפארתו של אדם מישראל בהיותו עבד נאמן לאלקיו כדרך שזכה משה ונקרא עבד ה', דכתיב "לא כן עבדי משה" (במדבר י"ב ז') "וימת שם משה עבד ה'" (דברים ל"ד ה') ולא עוד אלא ששמח בהיותו עבד ה' "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו", גדלותו של משה בהיותו שש ושמח בעבדותו ואף הוא זכה לכתר מלכות, "כליל תפארת בראשו נתת לו", וכשיזכה האדם למדריגה עילאה זו אין שמחה למעלה הימנה.

והנה מבואר באבות דר' נתן פ"א, (וכעי"ז ברמב"ם בפיה"מ למסכת אבות פ"א מ"ג ועיין עוד ברמב"ם פ"י מהלכות תשובה) דצדוק ובייתוס היו מתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו, וכאשר אמר 'הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס' אמרו "אפשר פועל עושה מלאכתו מבקר עד ערב ולא יקבל שכר", צדוק ובייתוס לא ידעו את סוד העבדות של בני ישראל, הם לא השכילו להבין את הסוד הגדול של "נעשה ונשמע" חשבו הם שפועלים אנחנו ובצדק שאלו "אפשר פועל עושה במלאכתו מבוקר ועד ערב ולא יטול שכרו", אך באמת אין אנו "פועלים" אלא "עבדי אהבה" עבדים מתוך רצון ושמחה המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס.

וכשם שצדוק ובייתוס לא הבינו ענין זה כך גם ממשיכי דרכם אף אחרי מאות שנים לא הבינו, דהלא כך שנינו בשבת (פ"ח ע"א) "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם".

מאות בשנים לא פקחו את עיניו של הצדוקי, אנן בדידן ואינהו בדידהו, רבא עושה מאהבה במסורת אבותיו של "נעשה ונשמע" והצדוקי בשלו "עדיין בפזיזותייכו קיימיתו".

רבא האמורא הגדול רבא דעמיה הולך בדרכי אבותיו שהקדימו נעשה לנשמע, אך גם צדוקי זה הולך בדרכם הקלוקלה של צדוק ובייתוס ואינו מבין את סוד העבדות ואהבתה.

וזכורני ששמעתי מכ"ק האדמו"ר מגור הלב שמחה זצ"ל שסיפר מה ששמע מאביו האמרי אמת מעשה שהיה בבית מדרשו של זקינו השפת אמת, דבאחד מימי חג הסוכות אמר לחסידיו דבשעת אמירת ההלל כשאומרים "אנא ה'" אפשר לפעול גדולות ונצורות, סתם ולא פירש. ונחלקו להן זקני החסידים, הללו צועקין מריעין ומכוונין בלבת אש בעת אמרם "אנא ה' הושיעה נא", והללו בעת אמרם "אנא ה' הצליחה נא", אבל אני, אמר האמרי אמת לא נשתתפתי עמהם, לפי שהבנתי דלא לאלו ואף לא לאלו כיוון הרבי, אלא... ל"אנה ה' כי אני עבדך"!

ורגיל אני לומר בטעמו של דבר, לפי שאין לך זמן שמחה כחג הסוכות שהיתה בו שמחה יתירה כדרך שכתב הרמב"ם: (הל' לולב פ"ח הי"ב) "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". ושוב מצינו בדברי הרמב"ם דאף אמירת ההלל שמחה יתירה היא, ולכך אין קורין את ההלל בר"ה ויוהכ"פ (הל' חנוכה פ"ג ה"ו), וא"כ בימים שהשמחה יתירה בהן ובעת שמתווספת שמחה לשמחה בעת אמירת ההלל ובשעה נשגבה זו עומד לו אדם מישראל ובכיסופין וערגה קורא הוא ממעמקי לבו "אנא ה' כי אני עבדך" וכי חידוש הוא שאפשר לפעול גדולות ונצורות!

וכיון דהציצית "חותם של טיט", חותם של עבדות הן, חפץ האדון מלך מלכי המלכים שמצוה זו נקיים בנדבת לב מתוך אהבה ורצון ושמחת העבדות ולא מכפיה ואונס, ומשו"כ אין מצוה זו נוהגת אלא במי שמקבלה על עצמו באהבה ומתעטף בטלית שחותם של עבדות טבוע בו.

 

תגיות: