פושט טליתו מתי חוזר ומברך

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

במה ששאל הלכה למעשה במי שפושט טליתו ע"מ לחזור וללובשה לאחר זמן מתי חוזר ומברך ומתי לא, וכן במי שנפלה טליתו מעליו האם חוזר ומברך.


הנה מבואר בשו"ע סימן ח' סעיף י"ד "ואם פשט טליתו אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן והכי נוהגין".

הרי לן דנחלקו בזה הב"י והרמ"א. לדעת הבית יוסף כל הפושט טליתו אף אם בדעתו לחזור וללובשה מיד צריך לחזור ולברך, דעצם פשיטת הטלית הוי הפסק, ולדעת הרמ"א כיון שדעתו לחזור וללובשה אין זה הפסק ואינו חוזר ומברך. אמנם הוסיף הרמ"א די"א דרק כשעודו לבוש בטלית קטן אין כאן היסח הדעת ואינו חוזר ומברך, והכי נוהגין, עי"ש.

וכבר כתבו הב"ח, המג"א והגר"א דכאשר דעתו לחזור ולהתעטף מיד אף אם אינו לבוש בט"ק אינו חוזר ומברך, אך כאשר פשט טליתו סתם ללא כונה מפורשת לחזור ולהתעטף או בכונה שלא להתעטף בו עוד, אז הדבר תלוי אם נשאר לבוש ט"ק, דכל עוד לבוש הוא בט"ק אינו חוזר ומברך אבל אם אין עליו ט"ק חוזר ומברך, וכ"ה במשנ"ב שם סקל"ז.

והבית יוסף הוכיח כשיטתו מהמבואר בסוכה מ"ו ע"א דכל פעם שנכנס לבית הכסא משי ידיה ומברך על התפילין, הרי דאף שדעתו לחזור ולהניח תפילין תיכף מ"מ חוזר ומברך וה"ה בציצית, וכ"כ בשבלי הלקט הל' תפילה אות ה' וברבינו יונה סופ"ק דברכות עי"ש.

אך הרמ"א בדרכי משה סק"ו תמה על ראיה זו וכתב דשאני תפילין דכיון דאסור ליכנס לבית הכסא כשתפילין על ראשי להכי הוי הפסק וחוזר ומברך, משא"כ בציצית דאין כל איסור ליכנס עמם לביה"כ אין זה הפסק. וכיון שדחה הרמ"א ראית הב"י פסק דלא כותיה, אלא כל שכוונתו לחזור ולהתעטף מיד אינו חוזר ומברך. (וכ"כ הב"ח, הט"ז בס"ק י"ב, ועיין במשנ"ב ס"ק ל"א, ס"ק ל"ז ובסימן כ"ה ס"ק כ"ט עי"ש).

ועיין בדברי המאירי בסוכה שם שכתב דיש מי שהפריז על מדותיו לחדש דכל שיוצא מן הסוכה אפילו לשעה קטנה להביא דבר לסוכתו צריך לחזור ולברך על הסוכה וכמו שאמרו בתפילין דאפילו אם חלצן כדי ליכנס לבית הכסא שאינה אלא שעה מועטת צריך לחזור ולברך וכן בציצית, והמאירי דחה דבריו דכיון שיוצא מן הסוכה רק להביא דבר אין כאן הפסק והסה"ד כלל עי"ש. ומ"מ למדנו מדבריו שלא חילק בין תפילין לציצית לגבי הפושטן ליכנס לביה"כ, וכן לא חילק בין החולץ תפילין והפושט טלית ליכנס לבית הכסא ובין היוצא מן הסוכה ליטול דבר כלשהו, ולא נקטו לא המאירי ולא בר פלוגתי' דשאני ביה"כ משום דאסור ליכנס בה בתפילין.

ובשו"ת הרדב"ז מצינו כעין פשרה בין השניים. דכתב (חלק ה' סימן ב"א שי"ז) דגם בציצית אם פשט טליתו כדי ליכנס לבית הכסא או למרחץ חוזר ומברך "דאין לך הפסקה גדולה מזו" וכתב כן בין בתפילין ובין בטלית, אבל אם פשט ע"מ לחזור ולהתעטף ולא לעשות צרכיו, אינו חוזר ומברך. הרי דמחד פסק כשיטת הרמ"א שעצם פשיטת הטלית אינה הפסק, ומ"מ נקט דהנכנס לבית הכסא הוי הפסק גם בטלית.

ונראה בדעת הרדב"ז דאף שאין איסור ליכנס לביה"כ עם ציצית מ"מ כיון שנהגו לפשוט את הטלית כשנכנס לביה"כ הוי הפסק דלאו באיסור תליא מילתא אלא במנהג ובדרכי בני אדם וכיון שנהגו לפשוט את הטלית כשנכנס לביה"כ אין לך הפסקה גדולה מזו, ודו"ק בזה.

והנה דברי הדרכי משה וסייעתיה שחילקו בין תפילין לציצית דרק בתפילין הוי הפסק משום דאסור ליכנס לביה"כ כשהוא מעוטר בתפילין, יש להם בית אב בדברי הראשונים בברכות כ"ב ע"ב, שם אמרו "ת"ר היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל. להיכן חוזר, ר' חסדא ור' המנונא חד אמר חוזר לראש וח"א למקום שפסק". ומבואר שם בדף כ"ג ע"א דהיכא דשהה כדי לגמור את כולה לכו"ע חוזר לראש, והקשו התוס' (ד"ה אלא) מאי שנא מתקיעת שופר דאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא, הרי דאף דשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא יצא, וכן שנינו במגילה (י"ח ע"ב) לגבי מגילה. ותירצו "ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות וכן לקמן (כ"ד ע"ב) דרב אבהו אזל במבואות המטונפות דהתם כו"ע מודו דחוזר לראש, אבל היכא דגברא חזי כמו מגילה ושופר כו"ע מודו דאינו חוזר לראש", עי"ש. וכ"ה ברא"ש שם.

אך הבית יוסף בסימן ס"ה כתב דאין זה דעת הרי"ף והרמב"ם והם נקטו דשאני תפילה ממצוות, ואף דבמצוות מגילה ושופר אין השהיה הפסק אף בשהה כדי לגמור כולה, שאני תפילה עי"ש. ובמאמר מרדכי סימן ח' ס"ק ט"ו כתב דהב"י בסימן ח' נקט כשיטת הרי"ף והרמב"ם ומשו"כ הוכיח ממה דהוי הפסק בברכת התפילין כשחולצן כשנכנס לביה"כ דה"ה במי שפשט טליתו, עי"ש ודו"ק בכ"ז.

ולמעשה נקטו רוב האחרונים להקל בזה כשיטת הרמ"א דאם דעתו לחזור וללבוש טליתו אינו חוזר לברך, עיין ט"ז ס"ק י"ב, מג"א ס"ק י"ח, חיי אדם כלל י"ב ס"ו, ושוע"ה הגרש"ז בסעיף כ"ג, ואף בין גדולי ספרד יש שנקטו כשיטתו עיין שו"ת רב פעלים ח"א או"ח סימן ה', וכך עמא דבר.

ושמעתי שמעיקרא היה הגרש"ז אוירבך מורה לבני ישיבת קול תורה הספרדים שכאשר הם נותנים טליתותיהם לחבריהם האשכנזיים כשעולים לדוכן שצריכים לחזור ולברך כאשר שוב יתעטפו, ושוב נתברר לו שגם הספרדים נהגו בזה כשיטת הרמ"א והורה שלא לברך, וכך ראיתי בספר הליכות שלמה עי"ש.

אמנם כדי לצאת ידי ספק כתב המגן אברהם בס"ק ט"ז דאם מתחילה בשעה שבירך על העטיפה התכוין מתחילה לפשוט את הטלית ולחזור וללובשה לכו"ע אינו צריך לחזור ולברך וכ"כ המשנ"ב שם בס"ק ל"א – ל"ז, וכ"כ לגבי תפילין בסימן כ"ה ס"ק מ"ג עי"ש.

ולכאורה נראה בטעמו דע"כ לא נחלקו אלא אם הוי הפסק או לא, הב"י נקט דכיון שפסקה המצוה כשפשט טליתו שוב צריך לברך, דעיטוף חדש יש כאן. והרמ"א נקט דכיון שדעתו לחזור וללבוש הו"ל כאילו לא הפסיק ועטיפה אחת אריכתא היא. אבל כשהתכוין בברכתו לפשוט וללבוש אין אנו דנים בענין הפסק כלל ואין צריך לומר דהוי כאילו  עטיפה אחת, כיון דמעיקרא בירך גם על העיטוף השני, וז"פ.

אך באמת נראה דאם הפסק גמור יש כאן לא מהני כונתו, אלא נראה טפי בסברת המג"א דהכונה מהני שלא יהיה הפסק גמור בפשיטת הטלית כיון דמעיקרא דעתו כן, ודו"ק בזה.


ב

מה שיעור יש בהלכה זו


והנה יש לעיין דהמחבר שם כתב דאם דעתו לחזור וללבשו מיד אינו חוזר ומברך, ופשוט דאם אין כונתו לחזור ולהתעטף בציצית עד לאחר זמן מופלג חוזר ומברך וצ"ע אם יש בזה שיעור מסויים.

בשלחן ערוך הרב סימן ח' סעיף כ"ג כתב "אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אף אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך". וחידוש גדול יש בדבריו דרק במתכווין לחזור ולהתעטף לאחר כמה שעות צריך לחזור ולברך.

וכ"כ לגבי תפילין בסימן כ"ה סעיף כ"ט "מי שחלץ את תפיליו והיה בדעתו שלא לחזור ולהניחן עד לאחר זמן מרובה כמו ב' או ג' שעות צריך לחזור ולברך".

ושוב חזר על שיטתו לגבי סוכה בסימן תרל"ט סעיף י"ג שם כתב דמי שיצא חוץ לסוכה והיתה דעתו שלא לחזור אלא לאחר שעה או שתים, צריך לחזור ולברך, עי"ש.

ואף שאין דבריו מכוונים לגמרי בשלשת מקורות אלה, דבסוכה כתב שעה או שתים, בתפילין כתב ב' או ג' שעות ובציצית כתב כמה שעות, ברור ופשוט שלא התכוון לחלק בין ציצית, תפילין וסוכה וכלל אחד לכל מצוות אלה, דרק בשהיה מופלגת של כמה שעות צריך לחזור ולברך וכל שאין כונתו להפסיק לכמה שעות אינו חזור ומברך דהוי כמתכוון לחזור מיד ולקיים מצוותו. וכ"כ בסידור בית יעקב להגר"י עמדין בהלכות שלפני ברכת הציצית עי"ש.

אך מסתימת הפוסקים אין משמע כדבריהם, עיין במשנ"ב סימן ח' ס"ק ל"ז "ודע דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק לאחר איזה זמן אף שאח"כ חזר ונתעטף בו מיד לכו"ע צריך לחזור ולברך". הרי דנקט בלשונו לאחר איזה זמן, ומשמע שזמן מועט הוא.

ובלקט ישר ח"א עמוד ו' ושוב בעמוד מ"ג כתב דהתה"ד פשט טליתו לשינת הצהריים וחזר ובירך לאחר כן, ועיין בשו"ת קול אליהו ח"ב סימן ב' שכתב דהפושט טליתו ליכנס לבית המרחץ הוי הפסק גדול וצריך לחזור ולברך, ומדבריהם משמע דלא משום דשינה הוי הפסק או משום דבית המרחץ הוי הפסק אלא משום עצם זמן השהיה נגעו בו, וע"ע בשער הכוונות ענין הציצית דרוש ו' שכך נהג האר"י כשהלך לטבול שחזר ובירך על הציצית וז"ל "אבל מורי ז"ל, כשהיה לובש טלית קטן ביום, וכשהיה יוצא מבית המרחץ, או מבית הטבילה וכיוצא בזה, היה נוהג לעטף ראשו בו ממש, והיה מברך להתעטף בציצית, ואח"כ היה שומטו מעל ראשו, ומורידו על שני כתיפיו, כדרך לבישתו. גם ראיתי למורי ז"ל, שהיה מברך להתעטף בציצית, כשהיה בבית הטבילה כנזכר".

ובשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סימן ה' כתב דרק במרחץ צריך לחזור ולברך כיון ששוהין בו זמן רב אבל הנכנס לטבול אינו חוזר ומברך. ושאני האריה"ק שהיה מאריך בטבילות, הרי שנקטו דכל שאינו חוזר ומתעטף מיד צריך לחזור ולברך אף שאין זה זמן מופלג של כמה שעות. ועיין בזה בביאור הלכה שם ד"ה וי"א.

ובשו"ת יביע אומר ח"ח סימן ב' אות ו' כתב בזה שיעור חצי שעה דאם דעתו שלא לחזור ולהתעטף אלא אחר חצי שעה חוזר ומברך, ועדיין צ"ע בזה. ובספר הליכות שלמה מתורתו של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל ראיתי שפסק למעשה דאם לא הפסיק כמה שעות לא יחזור לברך עי"ש.

ולמעשה ראוי כשהוא רוצה להפסיק לשעה וכדו' לכוון להדיא בתחילה כשמברך שהברכה תחול רק עד שיפשוט טליתו וכמבואר לקמן אות ד'.


ג

נפלה טליתו אם צריך לברך


והנה בסעיף ט"ו כתב המחבר שאם נפלה טליתו לגמרי צריך לחזור ולברך וכל נושאי כליו הסכימו להלכה זו, אך בדברי רבותינו הראשונים מצינו מי שחולק עליה. עיין בנמוקי יוסף הלכות ציצית שכתב בשם הריטב"א דאם נפלה טליתו י"א שאינו צריך לחזור ולברך וכן שמע בשם רבינו יונה, אך בשם רבו הרא"ה כתב הריטב"א דיש לו לברך, וכך איתא בתר"י בברכות (ו' ע"א ברי"ף), והבית יוסף הביא דבריהם עי"ש.

הרי לן דנחלקו הראשונים בשאלה זו, ומדבריהם משמע דלא מיבעי' במי שפשט טליתו דצריך לברך כשהוא חוזר ומתעטף אלא אף מי שנפלה טליתו מעליו צריך לחזור ולברך, דמסתבר טפי לחייב בברכה שניה כאשר בכונת המכוון פשט טליתו מאשר כשנפלה, עי"ש בלשונות הראשונים ובדברי הב"י הנ"ל. ומסתבר לפי"ז דלדעת הרמ"א שפסק דמי שפשט טליתו ע"מ לחזור וללבשה מיד אי"צ לברך ק"ו שלא יברך כשנפלה טליתו, אך תמוה לפי"ז למה לא חלק הרמ"א על דברי המחבר בסעיף ט"ו בדין נפל טליתו.

והמגן אברהם סק"כ כתב להדיא דבנפל גרע טפי ולכו"ע צריך לחזור ולברך דאזדא לה המצוה, וכך משמע מדברי הטור דבפשט מסופק ובנפל פשיטא ליה דמברך, עי"ש היטב.

ובספר שלחן גבוה ס"ק כ"ג וכן במאסף לכל המחנות שם ס"ק צ"א כתבו דפשט המנהג שלא לחזור ולברך כשנפל טליתו, עי"ש.

אמנם קשה לחלוק על השו"ע כאשר אהרן וחור תומכים בידיו מזה אחד ומזה אחד, ואף דספק ברכות לקולא, מ"מ לכאורה הלכה כשו"ע כאשר הרמ"א, הט"ז והמג"א הסכימו לדבריו.

והנראה לכאורה דנכון לכוון בברכה ראשונה שאם תפול הטלית מעליו תחול הברכה אף על לבישה שניה וכל כה"ג לכו"ע פטור לברך אם נפלה כשחוזר ומתעטף כנ"ל מהמג"א והמשנ"ב.

אך באמת יש לעיין בזה דלפי מה שנתבאר לעיל בסוף אות א' דמהני כונתו משום דעי"כ לא הוי הפסק לכאורה לא מהני אלא כשפשט בכונה אבל כשנפלה לא מהני כונתו דהלא שלא במתכוין נשמטה טליתו (ולדרכנו הראשונה שם מסתבר דמהני) וצ"ע בזה. ולכאורה עדיף שיתכוין מתחלה שהברכה לא תפטרנו אלא עד שיפול טליתו וכמבואר לקמן אות ד'.

ומ"מ אם לא כיון דבר מתחלה נראה למעשה שלא יחזור לברך כיון  שיש מן הראשונים והאחרונים שכך נקטו וספק ברכות לקולא. אך הנוהג לברך ודאי גם הוא הולך מישרים דכך מפורש בשו"ע כמבואר.


ד

אם מהני כונה להגביל תוקף הברכות


והנה כתב בבה"ל שם דנכון שיתכוון בברכה כשלובש טליתו שאם יצטרך לצאת לבית הכסא או לבית המרחץ וכדו' לא תפטרנו הברכה אלא עד אותה השעה שיכנס לביה"כ ובכה"ג מהני כדי שיוכל לכו"ע לחזור ולברך, עי"ש.

אך יש לעיין אם יכוין אדם להגביל יציאת ידי חובתו בברכה לזמן מסויים ולומר שאינו מברך אלא עד זמן זה, האם יש תוקף להגבלה זו או שמא אין כלל ביד האדם להתנות ולהגביל את תוקף ברכותיו. ונראה לדון בשאלה זו מתוך תשעה מקורות שונים בהלכה.

א: כתב המגן אברהם בסי' תרל"ט ס"ק י"ז לחלוק על הב"ח שכתב דכשהוא חוזר ואוכל בסוכה שוב מברך לישב בסוכה דמסתמא אין דעתו של אדם בברכתו לצאת בו אלא עד שיחזור ויאכל שנית. ותמה המגן אברהם דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו יכול לכוין בברכתו שיפטר בה רק עד חצות היום, וכך אינו יכול לכוין לחזור ולברך על אכילתו השניה בסוכה. הרי דלשיטת הב"ח יכול אדם להגביל את תוקף הברכה אך לדעת המגן אברהם אין ביד האדם להגביל ברכה שלא תפטרנו אלא עד זמן מסויים אם הברכה מצד עצמה ראויה לפטרו גם אחרי זמן זה.

ב: ולכאורה סותר המג"א את דברי עצמו בסי' תצ"ד שם כתב דלאחר שתיקנו אנשי כנה"ג דמברך ברכה"ת בכל יום בבוקר אפילו אם נעור כל הלילה מברך בבוקר דאינו מתכוין אלא לפטור עצמו עד לבוקר המחרת הרי דמהני דעתו להגביל את תוקף הברכה.

וצ"ל דשאני בזה דכך תקנו והנהיגו חכמים שיברך בכל יום בבוקר וא"כ פשוט שהוא מברך על דעתם ולפי תקנתם משא"כ במי שמגביל את ברכתו בזמן שמן הראוי שהברכה תפטרנו ואין לדמות כונת סתמא דעלמא עפ"י תיקון חז"ל לכונה מסויימת של אדם שלא כמצוה ושלא כמנהג, ועדיין צ"ע.

ג: ועיין שו"ת חכם צבי סי' כ"ב לענין חזנים המברכים ברכות התורה לפני הסליחות וחוזרים ומברכים אותם על סדר ברכות השחר דלא הוי ברכה לבטלה כיון שלא התכונו לפטור בראשונה אלא את דברי התורה שבסליחות הרי דנקט דמהני בזה מחשבתו. (אלא דלא פסיקא ליה ד"ז וצירף סברות נוספות עי"ש). ובאמת כבר ידענו מנהגו של רש"י שהיה משכים ללמוד בבוקר ומברך ברכה"ת לפני תלמודו ושוב מברך לפני תפלת השחר, עיין בב"י סוס"י מ"ז בשם תלמידיו של רש"י.

ד: וכעין זה נחלקו הפר"ח והתבואות שור בשוחט שהפסיק בדיבור בין שחיטה לשחיטה דספק הוא אם חייב לחזור ולברך וכתב הפר"ח עצה לצאת מידי ספק שיכוין בפירוש בברכה הראשונה שלא תפטרנו אלא עד שידבר דבר בטל בין שחיטה לשחיטה. והתבו"ש בסי' י"ט ס"ק י"ז תמה עליו דאטו מי שיש לפניו הרבה פירות והוא מתכוין לאכול כולם יכול לברך ולכוין שלא תפטרנו ברכתו אלא על מקצת הפירות ולחזור ולברך על מקצתן. ונראה דעת התבו"ש כדעת המג"א הנ"ל בהל' סוכה דאין האדם יכול להגביל תוקף ברכותיו, (אמנם בחיי אדם כלל מ"ט אות י"א כתב דאם יש לפניו אגוז ותפוח וכד' אסור לברך על כל אחד ואחד דהוי ברכה שאינה צריכה משמע דמ"מ לא הוי ברכה לבטלה).

ה: אמנם יש לתמוה לכאורה על דבריהם מהמבואר בסי' קע"ד סעיף ד' דיכוין בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה אח"כ בסעודה כדי לצאת מידי ספק הרי מבואר בשו"ע דיכול להתנות שלא לצאת בברכתו על מה שראוי לצאת בו. הרי לן מקורות לכאן ולכאן בשאלה נכבדת זו.

ולכאורה יש לחלק בין הא דסי' קע"ד דמברך שלא לפטור את היין שישתה אח"כ דהוי מעשה נפרד ומילתא אחריתי והרי אינו חייב לשתות יין אח"כ וכמו שבידו שלא לשתות כלל יכול גם לכוין שאם ישתה יחזור ויברך משא"כ במי שיש לו ציצית בבגדו ללא הפסק דכתב המגן אברהם שאינו יכול לכוין שלא יצא יד"ח בברכה אלא עד חצות וכן ביושב בסוכה דדעת המג"א דלא מהני כונתו לחזור ולברך לאח"ז דכיון שאינו מפסיק ממצותו ובע"כ צריך הוא לחזור ולאכול והוא עומד לעשות כן ממילא נפטר בברכתו. ושוב שמתי אל לבי שכנראה זה סברת החת"ס בהגהותיו שם שכתב "ועיין לעיל סי' תצ"ד, וצ"ל דשאני ברכת התורה שהרי אינו לומד בתמידות ומפסיק משא"כ הכא בסוכה וטלית" וע"ע במשנ"ב שם סי' מ"ז "כיון שמצוה אחת היא" ודו"ק.

ולפי"ז יש לבאר גם דעת הב"ח דאפשר שהוא מודה דבציצית אי אפשר לכוין לפטור רק עד זמן מסוים כיון שאין הפסק כלל במעשה המצוה אבל בסוכה ס"ל דאף אם אינו יוצא כלל מסוכתו כיון דאינו מברך אלא על האכילה בסוכה ולא על ישיבה בעלמא הוי כל סעודה כמילתא אחריתא וכמעשה נפרד המחייבו לברך. ולהבנתו הרי זה דומה להמבואר בסימן קע"ד דיכול לכוין בברכת בפה"ג בהבדלה שלא לפטור את היין שישתה אח"כ. אך עדיין יש לעיין במש"כ התבו"ש דלא מהני כונתו שלא לפטור את השחיטה דלאחר הפסק הדיבור כמו שאינו יכול לכוין לפטור רק מקצת הפירות כשדעתו לאכול את כולן וקשה דמאי שנא מהמכוין שלא לפטור יין שישתה אח"כ אף שדעתו לשתותו. וצ"ל דכיון דמ"מ זה דרכו ועבודתו לעמוד ולשחוט מבוקר עד ערב לא הוי הפסק כולי האי.

ו: ועיין בהגהות רעק"א על שו"ע בסי' כ"ה סעיף ה' שכתב עצה לצאת יד"ח בכל הדעות בברכות התפילין שיכוין בברכת להניח תפילין דלשיטת רש"י לא יפטור את התפילין ש"ר וממילא יכול אף לשיטתו לברך על מצות תפילין על הש"ר ודימה זאת להא דסימן קע"ד לגבי ברכת היין, וכ"כ בביאור הלכה שם.

ז: וכבר הבאנו לעיל את דברי הביאור הלכה בסימן ח' סעיף י"ד דכיון שנחלקו הפוסקים אם הפושט טלית קטן בבית המרחץ הוי הפסק וחייב לחזור ולברך יש עצה שיתכוין בברכתו בבוקר שלא יפטר אלא עד שילך לבית המרחץ ויפשוט טליתו הרי דסבר דמהני כונתו להגביל את ברכתו וכפשטות ההלכה לגבי ברכת יין בהבדלה.

ובאמת יש לומר דשאני הני דסי' קע"ד והבה"ל לגבי ציצית מהדוגמא דנקט התבו"ש במי שמונחים לפניו פירות ומתכוין לאכול כולן ומברך על מקצתן דבכה"ג אפשר דמודי כו"ע דלא מהני כונתו להגביל את הברכה כיון שכל הפירות לפניו והוא מתכוין לאכול כולן כעת משא"כ בכל הני דאינו מתכוין לשתות יין אלא בתוך הסעודה לאחר זמן וכן בט"ק בבית המרחץ אבל שחיטה דומה להבדלה ולציצית, ומה שכתב הרעק"א לגבי תפילין של יד וש"ר דומה להא דפירות בדברי התבואות שור דהרי שני התפילין לפניו.

ח: ועיין עוד במקראי קודש לפסח בהוראת הגרצ"פ פרנק במי שצריך לבדוק חמץ בבית ובחנות שיכוין בברכתו לפטור רק את הבית כדי שיוכל שוב לברך בבדיקת החנות, ולפי המבואר כיון דהוי ב' מעשים נפרדים שיש ביניהם הפסק מסוים שפיר אריך למיעבד הכי.

ובאמת נראה לי עיקר דכאשר מדובר במעשים פרודים וגם נחלקו הפוסקים אם צריך לברך או לא, בכה"ג נקטינן דמהני מחשבת ההגבלה ובכך יתיישבו דברי הרעק"א והמשנ"ב הנ"ל לגבי תפילין וציצית, ודו"ק בזה.

סוף דבר עדיין צ"ע לחלק בין דין לדין ולהגדיר כל שאלה בגדריו המסויימים.

ט: ובמק"א דנתי לגבי מה שנחלקו הפוסקים במי שער כל ליל שבועות אם צריך לברך ברכת התורה בבוקר, דלכאורה יש פתרון כשיתכוין בברכת התורה בערב שבועות בבוקר שלא תפטרנו אלא עד בוקרו של חג השבועות, וגם זה תלוי בכל הנ"ל.

וחידוש נפלא יש ברשב"א ובתוספות ר' יהודה החסיד על מס' ברכות בדף י"א ע"ב וכ"ה בבית יוסף סוס"י מ"ז דרש"י היה נוהג לברך בה"ת לפני תלמודו בהשכמת הבוקר וחזר וברך בביהכ"נ על סדר ברכות השחר כמו שחוזר ומברך על קריה"ת כך העיד תלמידו רבינו שמעיה והר"י תמה עליו דשאני ברכות על קריה"ת דהוי תקנה מיוחדת עי"ש, ולפי הנ"ל אפשר שכיון מתחלה לפטור רק הלימוד שלפני התפלה וצ"ע.

והנראה עיקר בכל זה כנ"ל דכאשר יש הפסק מסויים אלא שנחלקו הפוסקים אם יש בזה דין הפסק מהני מחשבתו לעשותו כהפסק גמור, אבל כאשר אין כאן הפסק כלל ואין על עולה עפ"י ההלכה להגביל את תוקף הברכה לא מהני כלל כונה זו, וכמי שלבוש ציצית באופן רציף ומתכוון לברך לשעות ורגעים בודאי לא מהני וביסוד זה יש ליישב את כל הקושיות הנ"ל, ודו"ק בזה.

ולעיקרא דדינא כבר כתב המגן אברהם סימן תצ"ד סק"א דאף דלכאורה יש מקום לברך ברכה"ת בבוקר אף מי שהיה ניעור כל הלילה מ"מ נוהגין לצאת ידי חובה על ידי אחרים אם נעור כל הלילה וכ"כ המשנ"ב בסי' מ"ז ס"ק כ"ח והוסיף דאם אין לו מי שיוציאנו יכוין לפטור בברכת אהבה רבה ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' א' כתב דיכול לברך בעצמו וכך נראה עיקר להלכה.

והנה קי"ל דכאשר נחלקו הפוסקים ואין הכרעה ברורה יש לסמוך על דעת המקובלים כמ"ש המשנ"ב בסימן כ"ה ס"ק מ"ב, וכמו"כ בנידון דידן דלדעת המקובלים יש לברך בבוקר כמ"ש בכף החיים סימן מ"ו ס"ק מ"ט וסי' מ"ז ס"ק כ"ו עי"ש.

הנה אחר כותבי כל זה ראיתי שכבר האריך בכעי"ז הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה סימן י"ח והביא חלק מהמקורות שכתבנו וכיון שהארכנו בדברים וכתבנו את הנלענ"ד משנה לא זזה ממקומה. אך מה דנקט שם בדעת המג"א בסי' תרל"ט דאינו יכול להגביל את ברכת הציצית משום דהוי כברכה שאינה צריכה ולפי"ז דן בהגבלת ברכה"ת. לענ"ד נראה יותר מתוך לשון המג"א דלא משום ברכה שאינה צריכה בא עליה אלא דס"ל דמעיקר הדין לא מהני הגבלה זו ואם יחזור ויברך הוי ברכה לבטלה עי"ש. ויש בזה נפ"מ גדולה דבברכה שא"צ מותר כשיש בזה צורך הלכתי עיין מג"א רט"ו סק"ו די"א דבשבת מותר לברך בשא"צ כדי להשלים מנין מאה ברכות, ואכמ"ל.

וחידוש גדול כתב בשיח השדה להגאון מקוזיגלוב עניני ברכות ש"ד ס"ה דברכת עצמו אין האדם יכול להגביל אבל במוציא ידי אחרים יכול להגביל והשתית דבריו על מה שמצינו בענין פשטה קדושה בכולה דבדעת אחרת לא פשטה עי"ש, וכל דבריו פלפול כדרכו בקודש דרך נשר בשמים ואינם להלכה עי"ש.

"וראיתם אותו וזכרתם"

"תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג ע"ב)

וכתבו התוס' שם "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ"ז ע"ב) כבלא דעבדא תנן".

הרי לן דציצית חותם של עבדות היא, החותם המזכיר לו לאדם, לו ולסובבים אותו, שעבד הוא ולא בן חורין, ומהות העבדות עול התרי"ג הרובץ על כתפיו, ובציצית הרי כתוב "וראיתם אותו וזכרתם אל כל מצוות ה' ועשיתם אותם", ועוד אמרו חז"ל (נדרים כ"ה ע"א) "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה", וכבר כתב בספר החינוך (שפ"ו) לבאר פשוטן של דברים דציצית בגימטריא שש מאות, ועם ח' חוטין וחמשת הקשרים כמנין תרי"ג הם ותרי"ג המצוות הן הם עצם העבדות.

ב

 וע"י הציצית נזכר אדם במצוות כולן שרק בקיומן ניצל האדם מרדת שחת. פוק חזה מה שאמרו חז"ל בפרשה זו (במד"ר י"ז ו') "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצותי ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם - הלב והעינים הם סרסורים לגוף שהם מזנין את הגוף, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי - משל לאחד מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוס חבל זה ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, ואף כך א"ל הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקים במצוות ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכה"א 'החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך'. והייתם קדושים בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים ואימתכם מוטלת על האומות - פרשתם מן המצוות נעשיתם מחוללים".

 חוטי הציצית חבל הצלה הן, חבל שהקברניט הגדול מושיט לנו להעלות את נפשנו מרדת שאול ולמלט את נשמותינו מאבדון.

ג

 אך כשם שהלבן חותם של טיט הוא, התכלת חותם של זהב היא להזכירנו שלא רק עבדים אנחנו אלא גם בני מלכים וכדברי ר' שמעון (שבת ס"ז ע"א) "כל ישראל בני מלכים הם, וכמו שאמר רבי עקיבא "כל ישראל ראויין לאותה איצטלא" (שבת קכ"ח ע"א).

 כי מצוות ה' לא רק עבדות הם, כחותם של טיט, אלא גם איצטלא בת מאה מנה, חותם של זהב. שהרי המצוות לא רק חבל הצלה הן להצילנו מרדת שחת, אלא אף חבלי קסם המושכים אותנו מעלה מעלה במעלה ההר וקושרים אותנו אל הקב"ה.

 ועל התכלת אמרו חז"ל (מנחות שם) "תכלת דומה לים ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד", על ידי התכלת, החותם של זהב נושא אדם את עיניו למרום ובעיני רוחו רואה הוא את כסא כבודו ית"ש, את הדר תפארת גדולתו ומתקשר בקשר של קיימא, בקטירא עילאה לקוב"ה ומבקש מאביו שבשמים שקשר זה לא ינתק לעולם.

"'שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך' בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר 'הן על כפים חקותיך'" (תענית דף ד' ע"א).

"למען תזכרו ועשיתם אל כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם"


שקולה מצות ציצית

 

"שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים כ"ה ע"א).

מעודי תמהתי במצוה נשגבה זו שעליה אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, א"כ למה היא תלויה ברצוננו הטוב, ואם ירצה אדם שלא ללבוש ד' כנפות פטור הוא ממצוה זו, ולא כמצות תפילין שהוטלה חובה גמורה על צוארנו ונכפתה עלינו הר כגיגית.

והנראה בזה, לפי התבוננות במהות מצוה זו וענינה, דהנה אמרו חכמינו ז"ל "תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג ע"ב) ובתוס' שם כתבו "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ"ז ע"ב) כבלא דעבדא תנן".

הרי לן דמצות ציצית יסודה וענינה חותם של עבדות, ויש להבין עבדות זו מהי ומה ענינה.

הרי ברור דתמצית העבדות היא קבלת עול, וכשם שעבד מקבל עול אדונו, כך איש ישראל מקבל במצות ציצית עול אלוקיו מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכאשר בא האדם לקבל עול מלכותו למדונו חז"ל (ברכות י"ג ע"א) "למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות".

וגם במצות ציצית נראה דתרתי אית בה, קבל עול מלכות שמים בתכלת, המזכירה לנו כסא הכבוד כמ"ש (חולין פ"ט ע"א) "תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכסא הכבוד", וכסא הכבוד הוא מרכבת קדשו שעליו יושב השופט כל הארץ, וענין תכלת רומז לקבלת עומ"ש.

ומאידך מבואר דציצית רומזת לתרי"ג מצוות וביאר החינוך דציצית בצרוף ח' חוטין וה' קשרים בגימ' תרי"ג, הרי לן אף קבלת עול מצוות.

וכך נחשבים הציצית כחותם של טיט וכבלא דעבדא ועל ידם מקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות, וממליך על עצמו את מלכו של עולם.

וכבר ביארנו דעיקר עבודת העבדות ומעלתה היתירה היא בעבדות מתוך שמחה ורצון (עיין לעיל מאמר "חותם של טיט" וע"ע הגדה של פסח מנחת אשר בכמ"ק), ומזה הטעם לא ניתנה מצות ציצית כחובה גמורה, אלא נתלתה ברצון האדם, כדי שנקבל עול העבדות ברצון בשמחה ובאהבה.

"ר' שמעון בר יוחאי אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה"

תגיות: