כשרות (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (י' ב').

א

 

כתב הרמב"ם (ספר המצות מ"ע קמ"ט) "שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין והוא שיהיו מעלי גרה ושוסע שסע ואז יהיו מותרין לאכלן, והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו ולשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, רוצה לומר הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה וכו', והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה", עכ"ל. וכ"כ במנין המצות (מ"ע קמ"ט) "לבדוק בסימני בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו" ובחינוך (מצוה קנ"ג) כתב כדברי הרמב"ם דמ"ע לבדוק בסימני טומאה וטהרה, אלא שהוסיף שם "ועבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אע"פ שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין".

ובראב"ד במנין המצות שם השיג ע"ד הרמב"ם וכתב: "א"א כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה". ובכסף משנה שם כתב דטעמא דהראב"ד כטעם ההשגה שהשיג לעיל (מ"ע קמ"ו) ועפ"י שישבו שם תתישב גם זו, דהתם מנה הרמב"ם למ"ע דשחיטת בהמה חיה ועוף קודם שיבוא לאכול בשרם, והשיג עליו הראב"ד דזו אין בה טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה, וכתב הכס"מ בטעמא דהראב"ד לי שאין מצוה זו מחוייבת, שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל הוא לאו הבא מכלל עשה, אבל בדעת רבינו הרמב"ם נראה שהיא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או ישחט לו אחר. וא"כ לדרכו ה"ה הכא דפליגי אי מצוה שאינה חיובית אלא קיומית ראוי למנותה במנין המצות.

והנה דברי הכס"מ טעונין לימוד, דהא חזינן כמה דוכתי דמנה הרמב"ם אף מצות שאינן חובה ולא פליג הראב"ד אדבריו, הנה במ"ע רי"ג מנה למצות הקידושין ומצוה זו אינה חיובית (כמבואר בדבריו בריש הלכות אישות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק וכו' כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים) ואעפ"כ לא השיג עליו הראב"ד בזה, (וליכא למימר דמצות הקידושין ענף דמצות פריה ורביה היא, לפי שחיילא חובת הקידושין אף על מי שקיים כבר מצות פו"ר, ואף באינה ראויה לילד, וז"פ).

ואשר יראה מוכרח, דאף להראב"ד ראוי למנות המצות הבאות מחמת מעשי הרשות, ואעפ"כ אין למנות את מצות השחיטה כיון שאינה אלא 'מתיר', והרי זה 'דין' ולא מצוה (ולא דמי למצות הקידושין דאי עבר ובעל בלא קידושין ביטל למצות הקידושין ואינו עובר בלאו, מה שאינו במאכלות אסורות דהאוכלן נמצא עובר בכמה לאוין) ובנתיב זה היה אפשר לחלק בין דינא דשחיטה לדינא דבדיקת הסימנים, דהא אין השחיטה אלא כמתיר משא"כ מצות בדיקת הסימנים אין בה 'חלות' ומעשה המתיר, אלא דמסתברא להראב"ד טפי דליכא לפלוגי בהכי ותרוייהו כהדדי דמו ואין הבדיקה מצוה אלא למען יובדל ויופרש הטהור מן הטמא וכשם דחשיבא השחיטה כ'מתיר' ולא מצוה כך בדיקת הסימנים הוי כ'מבדיל' ולא מצוה, ודו"ק בזה.


ב

וביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל אם בדיקת הסימנים חשיבא מצוה או לאו הבא מכלל עשה, הנה יש לעיין בהקדם דקדוק בלשון הרמב"ם, דהנה בספר המצות פתח וסיים דבריו דבדיקת הסימנים מצות עשה היא, ובתוך הדברים כתב "ולשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, רוצה לומר הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה, ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזהו לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כמו שהוא שרש אצלנו, ולכן אמר אחר המאמר הזה אין לי אלא בעשה בל"ת מנין, תלמוד לומר את הגמל וגו' כמו שאבאר במצות לא תעשה", עכ"ל.

והוא פלאי, דהאיך יפרש מצוה זו בב' דרכים, עיקרו במ"ע ונוסף עליו לאו הבא מכלל עשה, הא כלל זה נקוט בידן דלעולם לא יבואו מצות עשה ולאו הבא מכלל עשה בהדי הדדי לפי שאין הלאו הבא מכלל עשה אלא היכא דכתבתו תורה בלשון ציווי אף שאין בו מצוה, וכגון בפסולי המוקדשין שכתבה בהן תורה "תזבח ואכלת" וליכא מצות אכילת בשר פסולי המוקדשין לפי שנפדו אחר שנפל בהם מוום ודינם כחולין, ומכאן דרשו חז"ל תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא חלב וכו', הרי דלא ילפינן מהכא ללאו הבא מכלל עשה אלא לפי שאין בה עשה, וכיו"ב במ"ע דהשבתת שאור, דפשיטא דהעובר ואינו משבית החמץ מביתו לא עבר אלא בבל יראה ובל ימצא ולא בלאו הבא מכלל העשה דתשביתו, (ועיקרי הדברים כבר נתבארו להדיא בזבחים דף ל"ד ע"ב, ואכמ"ל) וא"כ היאך כנסן ומנאן הרמב"ם בהדי הדדי.

והנה אף דבמכות י"ח איתא לכאורה היפך כלל זה שזכרנו, וכדתנינן התם דהאוכל מבשר החטאת קודם זריקת דמים עבר בלאו הבא מכלל עשה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, לאחר כפרה הוא דשרי אבל קודם כפרה אסור, ולכאורה יקשה דהא בפסחים (נ"ט ע"ב) ילפינן מהאי קרא דמ"ע לאכול בשר הזבח, הרי דילפינן מחד קרא מ"ע ולאו הבא מכלל עשה כהדדי. ובהכרח צ"ל חדא מתרתי, או דהא דאמרו במכות שם דהוי לאו הבא מכלל עשה אין ביאורו כלאו הבא מכלל עשה ממש, אלא דעבר וביטל מ"ע דאכילה כדילפינן מדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, או דהתם ילפינן לה משום יתורא דקרא, ומ"מ ד"ז פשוט הוא דבמצות עשה אין להוסיף עליה לאו הבא מכלל עשה.

כיו"ב יש לדקדק עוד, דהא סליק הרמב"ם וסיים בזה"ל "והענין שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה" וכו', ויל"ע בלשון זה, דהא הדברים ידועים לכל הבא בשערי המצות של הרמב"ם דיש מן המנויין כמצות ואינם אלו 'דינים', כמצות הגירושין שמנאה הרמב"ם (מ"ע רכ"ב) דפשיטא דלא נצטוינו על קיום מצוה זו ואינה אלא דין להחפץ לגרש את אשתו, וכלשונו שם "שציונו לגרש בשטר על כל פנים שנרצה לגרש" וכן מצות המקח והממכר שמנאה החינוך (מצוה של"ו) דפשיטא שאינה מצוה אלא דין להעוסק במקח וממכר שיקיים ויעמיד מקחו בקנינין של תורה, וא"כ צ"ע במה שכתב ד"הדין הזה הוא מצוה".

וביותר יש לעיין, דהא בפרטי המצות שבריש הלכות מאכלות אסורות כתב "יש בכללן שמונה ועשרים מצות, א' לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין הטמאה לטהורה. ב' לבדוק בסימני העוף וכו', הרי דנקט דבדיקה זו מצוה היא, ומאידך בגוף ההלכות פתח הרמב"ם "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", הרי דנקט דהמצוה היא בידיעת הסימנים ולא בבדיקתן, (והנה שמתי אל לבי דגירסה אחרת היתה לפני המגיד משנה וגרס: "מצות עשה לבדוק ולהבדיל", וכן בהוצאת הרמב"ם מהדו' ר"ש פרנקל הביא שיש מן הראשונים שגרסו כנ"ל דמ"ע לבדוק ולהבדיל, אולם סתם שם כשאר הראשונים והעמיד גירסתנו על מכונה, וכן גרס במגדל עוז על אתר). ונ"מ בין גירסאות אלו לגבי מה שחקר הצפנת פענח (ריש הלכות מאכלות אסורות) לשיטת הרמב"ם אם די בזה שיבדוק במינים הכשרים ויבדילם מן האסורין אף שלא בדק בסימנים, או שמא אין קיום המצוה אלא בבדיקת הסימנים דוקא, וכל שלא בדק בסימנים אף שהכיר במינים ביטל מצוה זו. והנה אי גרסינן מ"ע "לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין" וכמש"כ בספה"מ, יש מקום לטעון דאין קיום המצוה אלא בבדיקת הסימנים דייקא, אבל אי גרסינן כלשונו בהלכות ד"מ"ע לידע הסימנים" ברור שדי בבדיקת המינים.

עוד תמה אני, דהנה פתח המגיד משנה בריש מאכלות אסורות "וביאור ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין כמו שאמרו בתו"כ ואתה תאכלו ולא בהמה טמאה, וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה, וכן מבואר בגמ' באלו טריפות (דף ס"ו ע"ב) גבי דגים ברייתא שם, והרי זה כאילו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעה ממלאכה בימים המקודשים, וזה ברור", עכ"ל. ולכאורה הן הם דברי הראב"ד בהשגותיו למנין המצות ולא כשיטת הרמב"ם שם. ועוד, דאם אין המצוה אלא במניעת האסורות תימה הוא מה שכתב הרמב"ם דמ"ע לבדוק בסימנים, ואחר כל הנ"ל עולה דדברי הרמב"ם בשמעתתא זו טעונים בירור ולימוד, וצע"ג.

 

ג

 

ואשר יראה מוכח ומבואר מכל אשר זכרנו, דאף להרמב"ם אין יסוד והגדרת המצוה בבדיקת הסימנים אלא בידיעתן, ואין הסימנים מצוה אלא דינא בעלמא, ולא אמרה תורה לעיין ולבדוק בסימנים אלא לנהוג באכילת בעלי החיים בדין הסימנים וכדרך שכתב בריש הל' מאכלות אסורות "לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן", והא דכתב בספר המצות ובמנין המצות שציונו לבדוק היינו שתהא בדיקה זו ידועה למען אשר נכיר ונבדיל ונדע בין המינים וננהג לפי דיני הסימנים, אולם אין עיקר הבדיקה מצוה.

והשתא אתי שפיר, דמאחר והגדרת המצוה וענינה בידיעת הסימנים ובהנהגה על פיהם הרי זה כעין דינא דלאו הבא מכלל עשה, והא דפליג הראב"ד אפשר משום דגריס כגרסת המגיד משנה דחובת המצוה היא בבדיקה (וספר המצוה לא היה לפני עיניו הטהורות כידוע), אולם אליבא דאמת ולפום ריהטא דלישנא דספר המצות להרמב"ם נראה דאין עיקר המצוה בבדיקת הסימנים אלא בידיעתן וכמש"כ, ודו"ק בזה.

והנה לנתיב זה יל"ע היכא דאכל בלא בדיקה אף דהוברר למפרע דאכל ממין הכשר אי ביטל מצות עשה, דהא להמבואר ליכא מצוה בעצם הבדיקה. והנראה דאף לדרך זו אפשר דהאוכל בלא בדיקה ביטל מצות עשה לפי שנצטוינו לידע הסימנים ולנהוג כפי ידיעתנו זו והעובר ואוכל ללא תשומת לב לסימני התורה ביטל מצות עשה, וא"כ אפשר דהא דכתב החינוך דהאוכל בלא בדיקה ביטל עשה א"ש אף לדרך זו.

 

ד

 

ומעתה נבא לדון בגדר הסימנים, הנה כבר האריכו רבותינו גאוני בתראי לדון בדיני סימנין של תורה כסימני טומאה וטהרה בבע"ח, וסימני הגדלות, אם אינם אלא ראיה לברר אלו הן המינים הטמאים, ולהוכיח ולהודיע על ענין הגדלות, או שמא סימנין אלו עצם הדין הם, ואין הבהמה נאסרת אלא מכח סימנין אלו ואין הגדלות אלא משום עצם הסימנין. יסודו של דבר: סימנים אלו סיבה הן או סימן בלבד.

וכבר הבאנו מה שחקר הצפנת פענח אי במצות הסימנים נתחייבנו לבדוק סימני כל בהמה ובהמה עוף ועוף, או שמא די בבירור וידיעת המינים האסורים והמותרים והפרשתן, ועי"ש שתלה שאלה זו בספק זה, דאם אין הסימנים אלא לראיה ואינם עצם סיבת הטהרה די בזה שיכיר ויבדיל בין המינים כיון דידעינן זה טהור וזה טמא, ולמה נזדקק לתור אחר עדות דסימנין, אבל אי נימא דעצם הטהרה תליא בסימנין אפשר דיש לבדוק בכל בהמה ועוף אחר סימני הטהרה. והנה לא אדע הכרח בדבריו, דהא אף אי נימא דעצם הטהרה תליא בסימנין מסתבר דסגי בזה שנדע ונלך אחר המין, ומכיון שהוברר לן דבאלו המינים נעדרו סימני הטהרה מחזקינן להם בחזקת הטמאין, וצ"ע.

ועוד תמהני ע"ד, דהאיך אפשר דאין קיום המצוה אלא בבדיקת סימני בהמה ובהמה ולא די בידיעת המין, הא כבר כתב הרמב"ם דאף על בדיקת העופות נצטוינו במצוה זו, והנה במיני העופות לא נתנה תורה סימני טומאה וטהרה כלל אלא שנמנו כמה מן המינים הטמאים (ומהם למדו חז"ל וחידשו ונתנו בהם סימנים), וכי אפשר שתלויה הטהרה בעצם הסימנים שלא נתפרשו בתורה כלל, והאיך אפשר דצריך לבדוק מה שלא נכתב בתורה, והנראה מוכח מזה, דאין הדבר תלוי אלא במין ואין הסימנים אלא מפתח ואמצעי לקביעת המינים הטמאים והטהורים.

והנה כבר עמד המהרי"ט על שאלה זו (ח"א סי' נ"א) בענין סימני הגדלות שנאמרו הל"מ מסיני, אי ראיה הן ואינם עצם הגדלות דאין הגדלות אלא בדעת, או דלמא דסימנים אלו הן הן הגדלות, ועי"ש שכתב דכשם דפשיטא לן דסימני טומאה וטהרה בבהמות ועופות ודגים אינם סיבת האיסור אלא סימן, כן בסימני הגדלות דאינם אלא סימן ולא עצם הגדלות, והא דאין סימני טומאה וטהרה דבהמות ועופות סיבה אלא סימן הלא הוא מוכח מהא דתנינן (בכורות ה' ע"ב) דמין טהור שהוליד מין טמא טהור ומותר באכילה, והטמא שהוליד מין טהור אסור באכילה, הרי אשכחן מין דאין בו סימני טומאה כלל ואעפ"כ אסור הוא באכילה כדין היוצא מן הטמא וכן בהפכו, ע"כ דאין הסימנים אלא ראיה בעלמא, עכ"ד.

ובספר זרע אברהם להגר"מ זמבה הי"ד (סי"ג –י"ד) הביא מש"כ הגאון ר' אברהם לופטביר זצ"ל במכתבו להוכיח דסימנים אלו סיבה הם ולא סימן, דהנה תנינן (בכורות י' ע"א) "בהמה טהורה אין צריך בה מחשבה", היינו דאין צריך דעת וכונה כדי להוריד את בשרה לתורת קבלת טומאת אוכלין לפי שבהמה טהורה סתמה לאכילה, אבל מינים הטמאין אין מקבלין טומאה אלא כשחישב עליהן לפי דסתמן לאו לאכילה קאי, ונתבאר שם דס"ל לר"ש דבהמה שאין בה אלא סימן טהרה אחד אי"צ מחשבה ונחתה לקבל טומאת אוכלין, והנה אם אין הסימנים אלא ראיה בלבד א"כ סימן אחד אינו ראיה גמורה והו"ל לדון כדיני הטמאין, אבל אי נימא דסימנים עצמם משוי ליה לטהורין וטמאין א"ש, לפי דסימן אחד חצי טהרה יש בו ולכך בכח סימן זה לדונו כטהור לענין טומאת אוכלין עי"ש.

וכתב הגר"מ זמבה לדחות ראיה זו, דר' שמעון לשיטתו לעיל (ה' ע"ב) דס"ל התם לחכמים דהיוצא מן הטהור – טהור והיוצא מן הטמא – טמא, ור"ש פליג וס"ל דאף היוצא מן הטמא – טהור ומותר באכילה, וע"כ דלר"ש עצם הסימנים משוי' לה לטהורה, ולכך הוא לשיטתו הכא דאף בסימן אחד די לימנות בהדי הטהורין וא"צ מחשבה להורידו לתורת קבלת טומאה, אבל אנן הא קי"ל כחכמים דהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, ע"כ דסבירא לן דאין הסימנים אלא ראיה בלבד, הרי דבהא גופא פליגי ר"ש וחכמים.

ועיין עוד בצפנת פענח שם שכתב להוכיח מהא דאיתא (ב"ב ט"ז ע"א) "אמר רבא ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך" הרי לן דאין הסימנים ראיה אלא הן הן עצם הטומאה, וכשם שבראת מינים טמאים וטהורים בסימניהם כך בראת בעולמך צדיק ורשע. ואף שנחמדים הדברים מ"מ נראה דלא מפקינן הלכתא מהכא דאין כאן אלא מליצת לשונו של איוב, ויל"ע.

ונראה להוכיח ביסוד חקירתם מהא דכתבו התוס' (נדה נ' ע"ב) לבאר דברי הגמ' שם "אמר רב פפא, תרנגול דאגמא אסור, תרנגולתא דאגמא שריא וסימניך עמוני ולא עמונית", ופירשו, דאיירי בזכר ונקבה מאותו המין אלא דבחד מינייהו ליכא סימני טהרה. אלא דפקפקו בזה דהיאך יתכן שיהא אותו המין מקצתו אסור ומקצתו מותר, ולכך פירשו התוס' באופן אחר, דבאמת ב' מינים הם ולאו מאותו המין ואל שוו אלא בשמן.

ומסתברא דלנתיב הא' בדבריהם דחד מינא הוא, ס"ל דאין עצמות המין ושמו משווי ליה לטהור אלא כל חד וחד בסימניו אבל לנתיב הב' דדבריהם ס"ל דזה א"א שיהא אותו המין מקצתו מותר ומקצתו אסור אלא איירי בב' מינים, ושם המין ועצמותו הוא דמשוי ליה למין הטהור, הרי לן דב' דרכי התוס' מיתלא תליא בצדדי החקירה הנ"ל.

 

ה

 

כתב הריב"ש בתשובותיו (סי' קצ"ב) דהיכא דמספקא לן בסימנין לא אזלינן בתר רובא לפי שנצטוינו על בדיקת הסימנים, ועצם מהות הבדיקה תסתור תליית הדבר ברוב. אך בדברי התוס' חולין ס"ג ע"ב מבואר דלא כדברי הריב"ש אלא דאף בזה הולכין אחר הרוב.

ונראה שנחלקו ביסוד גדר מצוה זו, דלדעת הריב"ש מצוה לבדוק בסימנים וכיון שנצטוינו לבדוק לא אזלינן בתר רוב, אך התוס' נקטו דאין כלל מצוה לבדוק אלא לנהוג לפי סימנים אלה וכפי שנתבאר לעיל (אות ג') ואין הנהגה זו סותרת דין רוב שבתורה, ודו"ק.

והנה פתח הטור ביו"ד הלכות סימני בהמה וחיה (סימן ע"ט) "כתיב להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה, פירוש האסורה לאכילה ולמותרת, ובמה יבדילו ביניהם בסימניהון", וכבר תמה עליו הב"י "ומ"מ איני יודע מי הביאו לרבינו לכתוב זה, דהא לא נחית למנות המצות ולא היה לו להתחיל אלא מב' סימנין בטהורה שהיא מעלת גרה" וכו', ואפשר דלכך האריך הטור וכתב דילפינן לה מקרא ד"להבדיל" דס"ל כהריב"ש דמאחר דכתיב "להבדיל" אין המצוה אלא בבדיקה ולכך טרח ואייתי לקרא, והשו"ע לדרכו אזיל, ופתח הלכות אלו בדיני הסימנים בלבד, ואפשר דפליג אדינא דריב"ש ודו"ק.

וביסוד הדברים מצינו שכתבו הרמב"ן והריטב"א (חולין ב' ע"ב) לענין מצות השימור בקדשים דספק טומאה במקדש דהוי רשות הרבים טמא ובכל ספק במצות השימור לא אזלינן בתר רובא לפי שמהות השימור גדר ודאי הוא, וכתב השואל ומשיב בתשובותיו, מהדורא א' ח"ג סי' קפ"ז ומהדו"ב ח"ד סי' קפ"ב דמדברי הרמב"ן נפקא הלכתא דהיכא דמספקא לן בשימור מצות מצוה שנצטוינו על שמירתן דכתיב "ושמרתם את המצות" לא אזלינן בתר רובא (ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן שכ"ט).

וכעין סברא זו מצינו בהלכות ספירת העומר, דיש מרבוותא הראשונים שהקשו אמאי לא מנינן וספרינן ב' ימים בכל יום משום ספיקא דיומא כמנהג אבותינו (כן הקשה הבעה"מ שלהי פסחים, ועוד), וידוע מש"כ הדבר אברהם ח"א סי' ל"ד ליישב, דמהות ה'ספירה' היא במנין ודאי וספירה מסופקת אינה ספירה לפי שאין בה בירור, והדברים מתיישבים ביותר לדרכו דהריב"ש, דהליכה אחר ברוב מנוגדת ונסתרת במהותה מכללא דבדיקה. ועיין במנחת אשר לשמות סימן מ"ב אות ד' מה שכתבתי בביאור השט"מ בב"מ ו' ע"ב דבמעשר בהמה לא אזלינן בתר רוב עי"ש.

הרי לן סוגיות שונות ויסוד אחד להן, דכאשר צריך בדיקה, ספירה, ושימור לא מהני אלא בידיעת הודאי דיש ועצם הדין ענינו בבירור, וכל כה"ג לא אזלינן בתר רובא.

ואף דברור דיש לחלק בין ענין לענין ולא בחדא מחתא מחתינן להו, יש גדר משותף בין הסוגיות הללו, ודו"ק.

 

 

ב

אם צריך לחשוש למיעוט בנתינת הכשרים

כבוד האברך היקר מאד

הרב יוסף הרשקוביץ שליט"א

במה ששאל לדעתי בהיותו עוסק בתחום הכשרות, ותמה לדעת במה שמערכות הכשרות יוצאים מגדרם בבדיקות שונות ובירורים שונים לברר וללבן חששות רחוקים של מאכ"א ולמה אין סומכין על כלל גדול בתורה דאזלינן בכל דבר אחר הרוב.

 

אומר אני ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים (עבו"ז מ' ע"ב) כי כך נאה וכך יאה, וכבר ידוע מה שכתב בישועת יעקב יו"ד סימן ט"ו סק"א דכל דבר תקנה שעושים בתמידיות לרבים יש לחשוש בו אפילו למיעוטא דמיעוטא ולא אזלינן בתר רוב אלא במקרים. והישי"ע כתב דזה יסוד גדול וברור שאין לזוז ממנו.

ובשו"ת דובב מישרים ח"ג סימן מ"ט הביא מקור לדברים מדברי הרמב"ן בגיטין י"ז ע"ב שם אמרו דזנות לא שכיח, והקשו התוס' מריש כתובות דא"כ למה תיקנו דבתולה נישאת ביום הרביעי שאם יהיה לו טענת בתולים ישכים לבית דין. ותירץ דבתקנה קבועה חוששין אף למילתא דלא שכיחא (אמנם לא מצאתי את דברי הרמב"ן).

ולפי דבריהם כתב שם בדו"מ להלכה דאין להקל ראש בתקנה קבועה בענין טומאת כהנים בביה"ק ויש לחוש אף לחששות רחוקים, עי"ש.

אמנם אין זה אלא במה דאפשר ובמה דלא אפשר סמכינן ארובא בכל דבר, ובמיעוט המצוי מחמרינן באיסור והיתר, כמבואר בתורת הבית להרשב"א (ג' ג') וביו"ד סימן פ"ד סעיף ח'. ונחלקו הפוסקים בהלכה זו מה הוא מיעוט המצוי, כידוע משו"ת משכנות יעקב (יו"ד סימן י"ז) ומשו"ת הריב"ש (סימן קצ"א) שנחלקו אם גדר זה הוא רק בקרוב למחצה (דעת הריב"ש) או כעשירית (דעת המשכנ"י), והארכתי בזה במק"א (עיין מנחת אשר ויקרא סימן ט"ז אות ג').

ועוד דנתי שם אם הלכה זו דחוששין למיעוט המצוי מה"ת היא או מדרבנן והסקתי דהוי מדרבנן, ואכמ"ל.

ומ"מ הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים ס"ו ע"א) ובצדק נהגו ארגוני הכשרות לחקור ולדרוש ולברר כל דבר עד מקום שידנו מגעת כדי להיזהר ממאכ"א שמלבד חומרת עונם מטמטמין הם לבו של אדם.

והארכתי יותר בסוגיא זו במק"א ומרוב טרדה אסתפק בזה בקצירת האומר.

בהוקרה מרובה

אשר וייס

 

 

ג

 

הנה בשלש סוגיות באיסור והיתר מצינו דיש מצוה לבדוק ולברר כדי להימנע מחשש איסור.

א: טהרת הנדה בספירת שבעה נקיים שאינה אלא ע"י בדיקה ולא די בה ספירה בלבד.

והנה יש מן הראשונים שנקטו דכל עיקר הבדיקה בז"נ אינו אלא מדרבנן ומה"ת לא בעינן אלא שתתן דעתה לטהרתה, עיין תוס' הרא"ש נדה ס"ט ע"א ואור זרוע ח"א סימן של"ח ובשו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד סימן נ"ט ובאבני מלואים בשו"ת סימן כ"ג ו"ע בחזון איש יו"ד סימן צ"ב אות כ"א.

ב: בדיקת סימני טהרה בבהמה וחיה, ועיין במנחת אשר ויקרא סימן י"ב שם הארכתי בפרטי סוגיה זו.

ג: בדיקת חמץ, דאם לא ביטל כתב הר"ן בריש פסחים דהבדיקה מה"ת היא, ואם ביטל חמצו מ"מ תיקנו חכמים דמ"מ עליו לבדוק ולבער, והארכתי בזה במנחת אשר לפסחים סימן א'.

אך אין ללמוד מכל אלה על חובת הבדיקה כאשר מתעוררים ספיקות בעניני כשרות וכלל איסור והיתר, דשאני הני דהוי גזה"כ (בדיקת סימנים, ז"נ) או תקנת חכמים (בדיקת חמץ מדרבנן, וז"נ לכמה שיטות כמבואר), או סברא כגון לגבי חמץ דכיון דכל השנה לא בדיל מיניה מסתבר דיש לחוש במקום שמכניסין בו חמץ לבודקו כדי שלא לעבור בב"י. אבל בכל שאר הספיקות יש להכריע לפי כללי הספיקות, הרוב, והחזקה וז"פ.

אמנם בעצם הנחת הישועות יעקב דבדבר הקבוע הנוגע לרבים יש להחמיר בספיקות, אף שמצינו כדבריו בכמה מקומות אין בזה כלל גמור כפי שיתבאר.

הנה כדבריו כתב הנצי"ב במשיב דבר ח"ב סי' ז' בענין שוחט שנמצא שהאכיל טריפות אם צריך להעבירו ובתו"ד כתב דלשחוט לרבים בעינן שיוחזק בכשרות ולא די בכך שלא נמצא בו פסול וכך פירש את דברי הרמ"א ביו"ד סימן קי"ט ס"א דאין לקנות ממי שלא הוחזק בכשרות אף שמותר להתארח אצלו ולאכול משלו, ופירש בכונתו דלמכור לרבים בעינן חזקת כשרות.

ועיין עוד ביו"ד סימן י"ח בפלתי ס"ק ה' דכל מה שתיקנו שצריך להראות סכין של שחיטה לחכם אינו אלא במי ששוחט בקביעות אלא מי ששוחט באקראי אינו צריך לכך.

ויש לכאורה מקור מפורש דבספק שהוא בדבר קבוע יש להחמיר טפי, שהרי כתבו התוס' בכתובות כ"ח ע"ב דמה שהחמירו בבית הפרס ולא אמרו דספק טומאה ברה"ר טהור משום שהוא דבר קבוע, ולא ספק במקרה.

אך במק"א כתבתי דאין ללמוד מזה דיש בזה הדין בכל ספק שדינו לקולא כגון ספיקא דרבנן, דלא באו אלא לבאר למה תיקנו טומאה בבהפ"ר ולא חידשו בזה הלכה חדשה ויסוד כללי בספיקות.

ומ"מ חזינן דיש והחמירו יותר בספק קבוע הנוגע לרבים מאשר בספק אקראי שאינו נוגע אלא ליחיד, אך ברור שאין זה כלל מוחלט, דמעיקר הדין אין בין יחיד לרבים ואין בין קבוע למקרי, ומשו"כ מצינו במקומות רבים דאף בספק קבוע הנוגע לרבים סמכינן ארוב וחזקה, ונביא לכך כמה ראיות.

א: אין לך ספק הנוגע לרבים תדיר יותר מן הספק בבן י"ג שנים וספק אם הביא שתי שערות, וקבעו חז"ל דסמכינן אחזקה דרבא דמסתמא הביא ש"ש, כמבואר בנדה מ"ו ע"א, ואף דאפשר לבדוק לא נתחייבנו בכך. הרי לן דאף שיכול לברר והדבר נוגע לכל בית ישראל בכל יום ויום מ"מ סמכינן אחזקה.

ב: להלכה קיי"ל דקטן יכול לייבם דאזלינן בתר רוב ולא חיישינן שמא סריס הוא, והרי הלכה זו קבועה לדורות עולם ונוגעת לרבים, ויש בידינו להמתין עד שיתברר אם סריס הוא או בר הקמת שם, הרי לן דאזלינן בתר רוב אף בכה"ג.

ג: בריש יומא אמרו דכה"ג ביוה"כ מתקינין לן אשה אחרת שמא תמות אשתו ובעינן ביה "וכפר בעדו ובעד ביתו", והקשו דא"כ נחוש גם לאשה השניה שמא תמות, עי"ש. והקשו התוס' שם ביומא וגם ביבמות כ"ו ע"ב דהלא מבואר שם דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן, ועי"ש מה שתירצו, ומ"מ חזינן דלא חילקו בזה בין ספק מקרי דיחיד לספק הנוגע לכל ישראל בעינן כפרתן ביום הכיפורים.

ונראה בביאור הדברים דבאמת מצד כללי הספיקות אין בין יחיד לרבים כמבואר וגם אין לחלק בין קבוע לאקראי אלא דכיון דנצטוינו לברוח מן העבירה מסתבר דרצון התורה הוא שיהא אדם בודק ומברר בכל דבר שהמכשול בו קרוב ובספק תדירי הנוגע לרבים לא ימלט שיכשלו מקצתם ומשו"כ יש לעשות תקנה להוציאם מידי ספק.

וכיון שאין בזה אלא רצון התורה ולא דין מוגדר ומסויים מסתבר דלא בכל מקום אמרו כן, וכל שיש טרחה גדולה בבירור הדברים יש לסמוך על כללי הספיקות, ודו"ק בכ"ז.

 

חלב מטמא חלב מטהר

"תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם, תנו רבנן ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, ת"ר והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא ל"ט ע"א).

כל המצוות מקדשות את עושיהן, וכל העבירות מטמאין את עושיהן, אך יותר מהן מאכלות אסורות, שבכל מהותן מטמטמין לבו של אדם ומולידים בו טבע רע. ולא רק מאכלות אסורות ממש אלא אף כל מאכל שיש בו פגם וממקור טמא יוצא.

 פוק חזי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' פ"א סעיף ז' חלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, וכן התינוק בעצמו כי כל זה יזיק לו בזקנותו" וחידוש עצום כתב הש"ך בס"ק כ"ה "כלומר אעפ"י שאסור לה בלא"ה לאכול דברים אסורים, מ"מ גם בשביל התינוק לא תאכל ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב לתינוק לינק ממנה, אלא ישכיר לו מינקת אחרת ישראלית" למדנו מדבריו דאפילו חולה שיש בו סכנה המפקח נפשו אינו נמלט מטמטום הלב, הלא מינקת זו בהיתר אוכלת ואעפ"כ אמרו שלא תניק את בנה. (אמנם נראה לכאורה דלה עצמה לא נגרם טמטום הלב דאיך אפשר שמצוה תטמטם את הלב הלא מצווה היא לפקח נפשה במאכ"א, אך מ"מ נפש העובר אינו נמלט מטמטום דעליו אין מצוה ודו"ק בזה).

 ובדרך זה כתב האור זרוע (הלכות יולדת סימן ק"ו) דבקושי התירו איסור מאכלות אסורות בפיקוח נפש ואפשר דרק במאכ"א רשות ביד האדם להחמיר על עצמו, עי"ש בדבריו המחודשים.

 וכבר כתב במסילת ישרים (פרק י"א) "וכך אמרו בספרא, לא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא י"א), אם מטמאים אתם בם, סופכם ליטמא בם, והיינו כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה שאמרו גם כן (יומא ל"ט) ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב'), כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמי וחמרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו".

 ונראה לפי זה ביאור מה שכתבו התוס' (גיטין ז' ע"א) דרק במאכלות אסורות אמרו חז"ל "ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן" דבשאר איסורי תורה אין השוגג נקרא רשע, ואי"צ אלא כפרת הקרבן, אבל במאכלות אסורות מסתלקת מן האדם "הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידיו" והנפש נפגמת פגם עצום, ומשו"כ רגלי חסידיו ישמור ואין הקב"ה מביא תקלה על ידם.

 פוק חזי עד היכן הדברים מגיעים, הלא ידוע על "אחר" שיצא לתרבות רעה והרשיע עד ששמע בת קול מן השמים "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", וחז"ל גילו לנו סוד פרישתו מדרך התורה, מה הביאתו לידי כך.

 התוס' בחגיגה (ט"ו ע"א) הביאו את דבריהם "ורבי נתן אומר כשהיתה אמו מעוברת ממנו עברה לפני ע"ז והריחה מאותו המין ואכלה והיה אותו המין מזדעזע בגופה כעכנאי" הלא משנה היא (יומא פ"ג) "עוברה שהריחה מאכילין אותה ביום הכפורים, אמו של אחר הריחה דבהיתר אכלה, ואעפ"כ נכנס לגופה כעכנאי, ותוצאותיו מי ישורנה.

 כשם שמאכלות אסורות מטמאים כך הנזהר ממאכלו מאכלו מטהרתו, וכך אמרו חכמינו, "חלב מטמא חלב מטהר" פוק חזי מה שכתבו התוס' בעבו"ז י' ע"ב "אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם ניסים בכל עת ובטלו הגזירה ואמרו נמי בירושלמי שלבסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו". אנטונינוס ינק משדי אמו של רבי שעה אחת בינקותו וחלב זה שממקור טהור יצא פעפע בו ומכוחו נתגייר ולמד תורה.

 הטומאה והטהרה, הקודש והחול, הכל תלוי במאכלו של אדם, כל עמל אדם לפיהו ולעתיד לבא, לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו, והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם באים לקבל שכרם, באותה שעה הקב"ה אומר נשתכרו אלה שני עולמות, לא דיין שאכלו עולמן אלא הם מבקשין לאכול עולמן של בניי עוד, באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שניה ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר נבלות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו.

הנזהר במאכלו, המקדשו והמטהרו הוא, והוא בלבד יבא ויטול שכרו.

תגיות: