בדיקת סימני טהרה(תשע”ג)

מרן הגאב"ד שליט"א


זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ (י' ב').

כתב הרמב"ם (ספר המצות מ"ע קמ"ט) "שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין והוא שיהיו מעלי גרה ושוסע שסע ואז יהיו מותרין לאכלן, והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו ולשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, רוצה לומר הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה וכו', והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה", עכ"ל. וכ"כ במנין המצות (מ"ע קמ"ט) "לבדוק בסימני בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו" ובחינוך (מצוה קנ"ג) כתב כדברי הרמב"ם דמ"ע לבדוק בסימני טומאה וטהרה, אלא שהוסיף שם "ועבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אע"פ שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין".

ובראב"ד במנין המצות שם השיג ע"ד הרמב"ם וכתב: "א"א כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה". ובכסף משנה שם כתב דטעמא דהראב"ד כטעם ההשגה שהשיג לעיל (מ"ע קמ"ו) ועפ"י שישבו שם תתישב גם זו, דהתם מנה הרמב"ם למ"ע דשחיטת בהמה חיה ועוף קודם שיבוא לאכול בשרם, והשיג עליו הראב"ד דזו אין בה טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה, וכתב הכס"מ בטעמא דהראב"ד לי שאין מצוה זו מחוייבת, שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל הוא לאו הבא מכלל עשה, אבל בדעת רבינו הרמב"ם נראה שהיא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או ישחט לו אחר. וא"כ לדרכו ה"ה הכא דפליגי אי מצוה שאינה חיובית אלא קיומית ראוי למנותה במנין המצות.

והנה דברי הכס"מ טעונין לימוד, דהא חזינן כמה דוכתי דמנה הרמב"ם אף מצות שאינן חובה ולא פליג הראב"ד אדבריו, הנה במ"ע רי"ג מנה למצות הקידושין ומצוה זו אינה חיובית (כמבואר בדבריו בריש הלכות אישות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק וכו' כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים) ואעפ"כ לא השיג עליו הראב"ד בזה, (וליכא למימר דמצות הקידושין ענף דמצות פריה ורביה היא, לפי שחיילא חובת הקידושין אף על מי שקיים כבר מצות פו"ר, ואף באינה ראויה לילד, וז"פ).

ואשר יראה מוכרח, דאף להראב"ד ראוי למנות המצות הבאות מחמת מעשי הרשות, ואעפ"כ אין למנות את מצות השחיטה כיון שאינה אלא 'מתיר', והרי זה 'דין' ולא מצוה (ולא דמי למצות הקידושין דאי עבר ובעל בלא קידושין ביטל למצות הקידושין ואינו עובר בלאו, מה שאינו במאכלות אסורות דהאוכלן נמצא עובר בכמה לאוין) ובנתיב זה היה אפשר לחלק בין דינא דשחיטה לדינא דבדיקת הסימנים, דהא אין השחיטה אלא כמתיר משא"כ מצות בדיקת הסימנים אין בה 'חלות' ומעשה המתיר, אלא דמסתברא להראב"ד טפי דליכא לפלוגי בהכי ותרוייהו כהדדי דמו ואין הבדיקה מצוה אלא למען יובדל ויופרש הטהור מן הטמא וכשם דחשיבא השחיטה כ'מתיר' ולא מצוה כך בדיקת הסימנים הוי כ'מבדיל' ולא מצוה, ודו"ק בזה.


ב

וביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל אם בדיקת הסימנים חשיבא מצוה או לאו הבא מכלל עשה, הנה יש לעיין בהקדם דקדוק בלשון הרמב"ם, דהנה בספר המצות פתח וסיים דבריו דבדיקת הסימנים מצות עשה היא, ובתוך הדברים כתב "ולשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, רוצה לומר הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה, ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזהו לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כמו שהוא שרש אצלנו, ולכן אמר אחר המאמר הזה אין לי אלא בעשה בל"ת מנין, תלמוד לומר את הגמל וגו' כמו שאבאר במצות לא תעשה", עכ"ל.

והוא פלאי, דהאיך יפרש מצוה זו בב' דרכים, עיקרו במ"ע ונוסף עליו לאו הבא מכלל עשה, הא כלל זה נקוט בידן דלעולם לא יבואו מצות עשה ולאו הבא מכלל עשה בהדי הדדי לפי שאין הלאו הבא מכלל עשה אלא היכא דכתבתו תורה בלשון ציווי אף שאין בו מצוה, וכגון בפסולי המוקדשין שכתבה בהן תורה "תזבח ואכלת" וליכא מצות אכילת בשר פסולי המוקדשין לפי שנפדו אחר שנפל בהם מוום ודינם כחולין, ומכאן דרשו חז"ל תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא חלב וכו', הרי דלא ילפינן מהכא ללאו הבא מכלל עשה אלא לפי שאין בה עשה, וכיו"ב במ"ע דהשבתת שאור, דפשיטא דהעובר ואינו משבית החמץ מביתו לא עבר אלא בבל יראה ובל ימצא ולא בלאו הבא מכלל העשה דתשביתו, (ועיקרי הדברים כבר נתבארו להדיא בזבחים דף ל"ד ע"ב, ואכמ"ל) וא"כ היאך כנסן ומנאן הרמב"ם בהדי הדדי.

והנה אף דבמכות י"ח איתא לכאורה היפך כלל זה שזכרנו, וכדתנינן התם דהאוכל מבשר החטאת קודם זריקת דמים עבר בלאו הבא מכלל עשה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, לאחר כפרה הוא דשרי אבל קודם כפרה אסור, ולכאורה יקשה דהא בפסחים (נ"ט ע"ב) ילפינן מהאי קרא דמ"ע לאכול בשר הזבח, הרי דילפינן מחד קרא מ"ע ולאו הבא מכלל עשה כהדדי. ובהכרח צ"ל חדא מתרתי, או דהא דאמרו במכות שם דהוי לאו הבא מכלל עשה אין ביאורו כלאו הבא מכלל עשה ממש, אלא דעבר וביטל מ"ע דאכילה כדילפינן מדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, או דהתם ילפינן לה משום יתורא דקרא, ומ"מ ד"ז פשוט הוא דבמצות עשה אין להוסיף עליה לאו הבא מכלל עשה.

כיו"ב יש לדקדק עוד, דהא סליק הרמב"ם וסיים בזה"ל "והענין שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה" וכו', ויל"ע בלשון זה, דהא הדברים ידועים לכל הבא בשערי המצות של הרמב"ם דיש מן המנויין כמצות ואינם אלו 'דינים', כמצות הגירושין שמנאה הרמב"ם (מ"ע רכ"ב) דפשיטא דלא נצטוינו על קיום מצוה זו ואינה אלא דין להחפץ לגרש את אשתו, וכלשונו שם "שציונו לגרש בשטר על כל פנים שנרצה לגרש" וכן מצות המקח והממכר שמנאה החינוך (מצוה של"ו) דפשיטא שאינה מצוה אלא דין להעוסק במקח וממכר שיקיים ויעמיד מקחו בקנינין של תורה, וא"כ צ"ע במה שכתב ד"הדין הזה הוא מצוה".

וביותר יש לעיין, דהא בפרטי המצות שבריש הלכות מאכלות אסורות כתב "יש בכללן שמונה ועשרים מצות, א' לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין הטמאה לטהורה. ב' לבדוק בסימני העוף וכו', הרי דנקט דבדיקה זו מצוה היא, ומאידך בגוף ההלכות פתח הרמב"ם "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", הרי דנקט דהמצוה היא בידיעת הסימנים ולא בבדיקתן, (והנה שמתי אל לבי דגירסה אחרת היתה לפני המגיד משנה וגרס: "מצות עשה לבדוק ולהבדיל", וכן בהוצאת הרמב"ם מהדו' ר"ש פרנקל הביא שיש מן הראשונים שגרסו כנ"ל דמ"ע לבדוק ולהבדיל, אולם סתם שם כשאר הראשונים והעמיד גירסתנו על מכונה, וכן גרס במגדל עוז על אתר). ונ"מ בין גירסאות אלו לגבי מה שחקר הצפנת פענח (ריש הלכות מאכלות אסורות) לשיטת הרמב"ם אם די בזה שיבדוק במינים הכשרים ויבדילם מן האסורין אף שלא בדק בסימנים, או שמא אין קיום המצוה אלא בבדיקת הסימנים דוקא, וכל שלא בדק בסימנים אף שהכיר במינים ביטל מצוה זו. והנה אי גרסינן מ"ע "לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין" וכמש"כ בספה"מ, יש מקום לטעון דאין קיום המצוה אלא בבדיקת הסימנים דייקא, אבל אי גרסינן כלשונו בהלכות ד"מ"ע לידע הסימנים" ברור שדי בבדיקת המינים.

עוד תמה אני, דהנה פתח המגיד משנה בריש מאכלות אסורות "וביאור ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין כמו שאמרו בתו"כ ואתה תאכלו ולא בהמה טמאה, וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה, וכן מבואר בגמ' באלו טריפות (דף ס"ו ע"ב) גבי דגים ברייתא שם, והרי זה כאילו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעה ממלאכה בימים המקודשים, וזה ברור", עכ"ל. ולכאורה הן הם דברי הראב"ד בהשגותיו למנין המצות ולא כשיטת הרמב"ם שם. ועוד, דאם אין המצוה אלא במניעת האסורות תימה הוא מה שכתב הרמב"ם דמ"ע לבדוק בסימנים, ואחר כל הנ"ל עולה דדברי הרמב"ם בשמעתתא זו טעונים בירור ולימוד, וצע"ג.


ג

 

ואשר יראה מוכח ומבואר מכל אשר זכרנו, דאף להרמב"ם אין יסוד והגדרת המצוה בבדיקת הסימנים אלא בידיעתן, ואין הסימנים מצוה אלא דינא בעלמא, ולא אמרה תורה לעיין ולבדוק בסימנים אלא לנהוג באכילת בעלי החיים בדין הסימנים וכדרך שכתב בריש הל' מאכלות אסורות "לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן", והא דכתב בספר המצות ובמנין המצות שציונו לבדוק היינו שתהא בדיקה זו ידועה למען אשר נכיר ונבדיל ונדע בין המינים וננהג לפי דיני הסימנים, אולם אין עיקר הבדיקה מצוה.

והשתא אתי שפיר, דמאחר והגדרת המצוה וענינה בידיעת הסימנים ובהנהגה על פיהם הרי זה כעין דינא דלאו הבא מכלל עשה, והא דפליג הראב"ד אפשר משום דגריס כגרסת המגיד משנה דחובת המצוה היא בבדיקה (וספר המצוה לא היה לפני עיניו הטהורות כידוע), אולם אליבא דאמת ולפום ריהטא דלישנא דספר המצות להרמב"ם נראה דאין עיקר המצוה בבדיקת הסימנים אלא בידיעתן וכמש"כ, ודו"ק בזה.

והנה לנתיב זה יל"ע היכא דאכל בלא בדיקה אף דהוברר למפרע דאכל ממין הכשר אי ביטל מצות עשה, דהא להמבואר ליכא מצוה בעצם הבדיקה. והנראה דאף לדרך זו אפשר דהאוכל בלא בדיקה ביטל מצות עשה לפי שנצטוינו לידע הסימנים ולנהוג כפי ידיעתנו זו והעובר ואוכל ללא תשומת לב לסימני התורה ביטל מצות עשה, וא"כ אפשר דהא דכתב החינוך דהאוכל בלא בדיקה ביטל עשה א"ש אף לדרך זו.

והנה כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות מאכלות אסורות ה"א) "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

הרי שכאן כתב הרמב"ם שהמצוה היא לידע הסימנים. ויש מן האחרונים שפירשו דבריו דגדר המצוה הוא ללמוד סימנים אלה ופרטיהן ולעמוד על בוריין אף אם אינו מתכוין לאכול בשר ודגים כלל, עיין בפירוש רבינו דוד ערמאה ובצפנת פענח שם שהאריך בזה מאוד.

אך לענ"ד פירוש זה רחוק מאוד דמה בין הלכות אלה לכל שאר דיני תורה שדוקא בהלכה זו הקפידה תורה ללמוד ולהבין יותר מכל שאר דיני תורה.

ועיין עוד בפרטי המצות שם שכתב "לבדוק בסימני בהמה חיה להבדיל בין טמאה לטהרה". הרי שאין המצוה ללמוד ולידע אלא כל המצוה לבדוק ולהבדיל, אך מי שאינו אוכל בשר כלל אין מצוה זו רובצת עליו ואינו מבטלה.

ומשום כך נראה כמבואר דגדר המצוה לידע סימנים אלה ולנהוג לפיהם בבואנו להבדיל בין הטמאה לטהורה כמבואר. וגדר זה מתיישב בכל הלשונות השונים שמצאנו בדברי רבינו הגדול בביאור מצוה זו.

ודו"ק בכ"ז.


ד

 

כתב הריב"ש בתשובותיו (סי' קצ"ב) דהיכא דמספקא לן בסימנין לא אזלינן בתר רובא לפי שנצטוינו על בדיקת הסימנים, ועצם מהות הבדיקה תסתור תליית הדבר ברוב. אך בדברי התוס' חולין ס"ג ע"ב מבואר דלא כדברי הריב"ש אלא דאף בזה הולכין אחר הרוב.

ונראה שנחלקו ביסוד גדר מצוה זו, דלדעת הריב"ש מצוה לבדוק בסימנים וכיון שנצטוינו לבדוק לא אזלינן בתר רוב, אך התוס' נקטו דאין כלל מצוה לבדוק אלא לנהוג לפי סימנים אלה וכפי שנתבאר לעיל (אות ג') ואין הנהגה זו סותרת דין רוב שבתורה, ודו"ק.

והנה פתח הטור ביו"ד הלכות סימני בהמה וחיה (סימן ע"ט) "כתיב להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה, פירוש האסורה לאכילה ולמותרת, ובמה יבדילו ביניהם בסימניהון", וכבר תמה עליו הב"י "ומ"מ איני יודע מי הביאו לרבינו לכתוב זה, דהא לא נחית למנות המצות ולא היה לו להתחיל אלא מב' סימנין בטהורה שהיא מעלת גרה" וכו', ואפשר דלכך האריך הטור וכתב דילפינן לה מקרא ד"להבדיל" דס"ל כהריב"ש דמאחר דכתיב "להבדיל" אין המצוה אלא בבדיקה ולכך טרח ואייתי לקרא, והשו"ע לדרכו אזיל, ופתח הלכות אלו בדיני הסימנים בלבד, ואפשר דפליג אדינא דריב"ש ודו"ק.

וביסוד הדברים מצינו שכתבו הרמב"ן והריטב"א (חולין ב' ע"ב) לענין מצות השימור בקדשים דספק טומאה במקדש דהוי רשות הרבים טמא ובכל ספק במצות השימור לא אזלינן בתר רובא לפי שמהות השימור גדר ודאי הוא, וכתב השואל ומשיב בתשובותיו, מהדורא א' ח"ג סי' קפ"ז ומהדו"ב ח"ד סי' קפ"ב דמדברי הרמב"ן נפקא הלכתא דהיכא דמספקא לן בשימור מצות מצוה שנצטוינו על שמירתן דכתיב "ושמרתם את המצות" לא אזלינן בתר רובא (ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן שכ"ט).

וכעין סברא זו מצינו בהלכות ספירת העומר, דיש מרבוותא הראשונים שהקשו אמאי לא מנינן וספרינן ב' ימים בכל יום משום ספיקא דיומא כמנהג אבותינו (כן הקשה הבעה"מ שלהי פסחים, ועוד), וידוע מש"כ הדבר אברהם ח"א סי' ל"ד ליישב, דמהות ה'ספירה' היא במנין ודאי וספירה מסופקת אינה ספירה לפי שאין בה בירור, והדברים מתיישבים ביותר לדרכו דהריב"ש, דהליכה אחר ברוב מנוגדת ונסתרת במהותה מכללא דבדיקה. ועיין במנחת אשר לשמות סימן מ"ב אות ד' מה שכתבתי בביאור השט"מ בב"מ ו' ע"ב דבמעשר בהמה לא אזלינן בתר רוב עי"ש.

הרי לן סוגיות שונות ויסוד אחד להן, דכאשר צריך בדיקה, ספירה, ושימור לא מהני אלא בידיעת הודאי דיש ועצם הדין ענינו בבירור, וכל כה"ג לא אזלינן בתר רובא.

ואף דברור דיש לחלק בין ענין לענין ולא בחדא מחתא מחתינן להו, יש גדר משותף בין הסוגיות הללו, ודו"ק.



 

ב

בענין כשרות מין בקר הקרוי ז'בו

בדבר מה ששאל לדעתי הענייה על מה שרעשה כל הארץ כאשר נתגלה שמקצת בשר הבקר שיובא לארץ ישראל מדרום אמריקה הוא מן הזן הקרוי ז'בו שיש לו חטוטרת על גבו, וכמה מגדולי הפוסקים העירו שלפי דברי החזון איש ביו"ד סי' י"א אין לאכול בשר זה.

 

הנה כתב השו"ע יו"ד סי' פ' ס"א "חיה טהורה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כיסוי. וחכמים נתנו סימנים מפי השמועה בקרנותיה, אם הם מפוצלות ודאי חיה טהורה היא, ואם אינם מפוצלות צריך שיהיו בהם שלשה סימנים, כרוכות והדורות וחרוקות וכו', ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים חלבה אסור" וכתב שם הש"ך בסק"א "עיין פירוש של דברים אלו בב"י, ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף, קצרתי".

ונחלקו האחרונים בכוונת הש"ך. הפמ"ג בשפתי דעת שם תמה דהלא בבהמה וחיה לא מצינו שצריך מסורת, ועוד הלא בהמה התורה נתנה בה סימני טהרה כל שהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה, ולא מצינו שצריך מסורת אלא בעופות שלא ניתנו בהם סימני טהרה אלא מה שאמרו חז"ל שאינו דורס, ודבר זה אינו ניתן לקביעה בודאות כהא דתרנגולתא דאגמא, וגם רבו הפירושים מהו סימן הדורס. ומשו"כ פירש כונת הש"ך דאין אוכלין את החלב אלא על פי מסורת, דהתורה לא נתנה סימנים להכיר ולהבחין בין בהמה שחלבה אסור ובין חיה שחלבה מותר,אבל שאר הבשר נאכל אפ' בלא מסורת, וכ"כ בכף החיים שם סק"ה, עי"ש.

אך בחכמת אדם בכלל ל"ו סעיף א' כתב לפרש דברי הש"ך וז"ל "ולפי שאין אנו אוכלין אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו כדלקמן ס"ו, וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו, ולכן לא העתקתי הסימנים". הרי דאין אנו אוכלין כלל אלא עפ"י המסורת, וכ"כ שם בערוך השלחן. והחזון איש נקט עיקר בזה כשיטת החכמ"א עיין חזו"א יו"ד סי' י"א.

אמנם הרבה תלמידי חכמים, וביניהם רבני קהילות בברזיל ושאר ערי דרום אמריקה מעידים שמאז ומעולם אכלו בשר זה במקומותיהם, ולכאורה די בכך לקבוע מסורת לאכול מין זה. ואף שבסימן פ"ב סעיף ד' כתב המחבר דאם במקום אחד נהגו שלא לאכול עוף מסוים אף שבמקום אחר אוכלים אותו עפ"י מסורת אין להתירו במקום שנהגו בו איסור, כבר כתבו הט"ז סק"ז והש"ך סקי"א דטעם האוסרין באותו מקום שאין להם מסורת אין זה אלא משום שיש שם עופות הטמאים הדומים לעוף זה ובכוונה ובצדק אסרוהו. ומקור סברא זו בתורת הבית, וכבר כתב שם בפמ"ג וכך הביא הדרכ"ת מכנפי יונה דאין זה אלא כשמין זה מצוי במקום מסויים ואעפ"כ נהגו בו איסור וכלשון השו"ע, אבל בני"ד דאין מין זה מצוי בא"י כלל ובמקום גידולו נהגו בו היתר, נראה ברור דמסורת זו מהני לכל מקום.

וכך מוכח ממה שנחלקו בזמנם הדברי חיים והמהר"ם שיק בעוף מסויים שהדברי חיים הכשיר משום שהעידו בפניו שבארץ ישראל אוכלים אותו. עיין דברי חיים ח"ב יו"ד מ"ה – מ"ח וכ"כ גם השואל ומשיב מהדורא ה' ח"א סי' ס"ח, והמהר"ם שיק יו"ד צ"ח – ק' אסרו, וכתב דאותם העדים העידו מאומדנא, עי"ש. אך מ"מ פשוט בכל דבריהם דאם יש מסורת במקום שהוא עיקר מקום גידולו של המין, מהני אף למקום שאליו הובא, וזה ברור ופשוט.

ונראה עוד בזה דהנה עיקר יסוד זה שאין אנו אוכלין בהמה וחיה אלא עפ"י מסורת לא מצינו בפוסקים אלא בש"ך (לפי הבנת החכמ"א), ובדרכי תשובה שם הביא את דברי הפמ"ג לקולא ולא הביא מי שחולק עליו עי"ש.

ונראה דאף החכמת אדם לא כתב להחמיר אלא בחיה ולא בבהמה, וכן משמע מלשונו שהרי כתב "וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו וכו'" ולא כתב כן לגבי בהמות. ויש מילתא בטעמא לחלק בזה בין בהמה לחיה, דהלא בבהמות אין לנו אלא ג' מינים טהורים, בקר כבשים וצאן, וג' מינים אלה היו מוכרים על בוריים ולא היו ביניהם ספיקות על מינים חדשים, וא"כ מעולם לא היתה בהם קפידא על מסורת, אבל בחיות כתבה תורה ז' מינים ומקצתם לא ידועים לנו לאשורם, ובזה נהגו לאכול רק לפי המסורת. ועוד דהרי כתב החזו"א דאפשר שהחמירו לאכול רק לפי המסורת כדי שלא להסתבך בהבחנה שבין חיה ובהמה ויכשלו בטעות באכילת חלב, ולפי"ז אפשר שלא החמירו אלא בחיה שחלבה מותר אבל בבהמה לא ראו צורך להחמיר בכך.

ועוד טעם יש לומר דלא החמירו בזה אלא בחיה, לפי דברי הבית יעקב שהביא הפ"ת בס"ק א' דבחיה בעינן עוד סימן טהרה בקרנותיה מלבד ב' הסימנים שיש בבהמה טהורה, וא"כ כיון שאין אנו בקיאין כ"כ בסימני הקרניים נהגו שלא לאכול אלא לפי המסורת, משא"כ בבהמה. (אך באמת דברי הבית יעקב נסתרים מסוגיא מפורשת בחולין נ"ט ותימה הם ואף הפ"ת דחאם עי"ש). ומ"מ נראה מלשון החכמ"א שלא החמירו בזה אלא בחיה ולא בבהמה.

ונראה עוד דלכאורה משמע מלשון החזו"א שאף הוא לא בא להחמיר אלא במינים חדשים דאף שכתב להדיא שאין אוכלין בהמה וחיה אלא במסורת ולא כפי שכתבנו בהבנת החכמ"א, מ"מ כתב דכיון שאין אנו אוכלין אלא לפי המסורת אין לנו אלא בהמות וכבשים ועזים, הרי דבאלה שלשת המינים בקר כבשים וצאן אין לפקפק בהיתרם, ובודאי ידע החזו"א דאף במינים אלו יש גזעים רבים שאינם דומים  לחלוטין זל"ז, דמ"מ ברור שהם כולם בקר וצאן וכבשים ויש להם סימני טהרה ובאלה אין לפקפק כלל כשם שיש זנים שונים בתרנגולים שאינם דומים לגמרי זל"ז ולעולם א"א לדעת בדיוק באיזה זן השתמשו אבותינו לפני שנים רבות, וע"כ דכל התרנגולים הדומים זל"ז בעיקרם כשרים (ואף בתרנגול ההודי השונה מאוד מתרנגול מצוי ובו נחלקו האחרונים בשעתו נתקבל ההיתר בכל בית ישראל).

וזן זה של בקר הז'בו, נראה ברור שהוא בכלל בקר והוא דומה בצורתו הכללית ובכל מאפייניו לשור ופר אלא שיש לו חטוטרת על ערפו, ולכאורה נראה פשוט שבכלל בקר הוא ואין לפקפק בהכשירו ובפרט שיש מקום גדול לומר שיש בו מסורת גמורה להיתירא כנ"ל. ולענ"ד אין צריך להחמיר בספק ספיקא במה שאין בו איסור כלל אלא מנהג וחומרא, דהלא ספק אם יש כאן מסורת, (ובאמת נראה שיש בו מסורת גמורה) וספק אם צריך בזה מסורת כנ"ל, דאף אם נחמיר כדעת החכמ"א מידי ספק ודאי לא יצאנו, ובפרט דנראה דבמה שניכר בעליל שהוא בכלל בקר או כבשים וצאן אי"צ מסורת. ועוד נתבאר מלשון החכמ"א דאף לשיטתו אין בזה קפידא אלא בחיה ולא בבהמה, והרי לכו"ע אין בזה קפידא מעיקר הדין אלא מנהג בעלמא למיגדר מילתא כמ"ש החזו"א.

ושוב הראוני בשו"ת הגאון מהרי"א הרצוג יו"ד סי' כ' שאכן הנידון בדברי החזו"א היה בשור הז'בו, ולגבי שור זה כתב החזון איש את דבריו להחמיר. אמנם עוד ראיתי שם את מכתבו של החזו"א (שנדפס גם בקובץ אגרות ח"ג סי' קי"ג) ונראה מתוכו דהחזו"א לא נחית כלל לקבוע דעתו אם אכן יש כאן מין חדש, אלא כתב דאם נחליט שיש כאן מין חדש יש להמנע מאכילתו לפי החכמ"א. שהרי ז"ל שם "קבלתי את המכתב ע"ד הנ"ל, ולא היה במכתב הנידון אם חשוב הוא השינוי של שור זה להסתפק בו שהוא מין אחר מהשור המצוי בידינו, אלא היה הדבר מוחלט שצריך לדון בזה כמין חדש הבא לפנינו, אך טהרתו בטוחה מפני שפרסותיו סדוקות ואין לו שיניים למעלה, והיה הנידון אם לחוש לדברי הבית יעקב דבחיה לא מהני סימני טהרה עד שיהיו הקרנים כקרני חיה והוכרע במכתב שאין לחוש לדברי הבי"ע. וע"ז דנתי דנהי דאין הלכה כהבי"ע בעיקר הדין ובטוחים אנחנו שהוא טהור, בכל זאת בהנהגתנו שגדרו לנו רבותינו אנחנו מוזהרים שלא לקבל מין חדש". ועוד כתב שם "כן אם אנו קובעים ששור הזה מפני השינויים שלו צריכים אנו לדון עליו ולחקור אחרי סימני הטהרה שלו, אי אפשר לנו לקבוע אותו לבהמה או לחיה אלא ע"י סימני הקרנים שקבעו חכמים וכל ההשערות והדמיונות מבחינות אחרות אינם קובעים כלום".

ומלשונות אלה משתמע שהחזו"א לא קבע מסמרות שיש כאן מין חדש שצריך לדון עליו אלא כתב להכריע שאם אכן מין חדש הוא אין לסמוך על סימנים להתירו.

ועוד כתב שם החזו"א "ואמנם במכתב השני דנו שיש מסורת עליו, זהו ענין אחר שלא דנתי עליו, אבל מה אעשה כי גם בזה דעתי נוטה לנהוג בבהמות כמו בעופות שלא לשנות במקום זה מפני מסורת במקום אחר". ולענ"ד נראה כונתו דאם במק"א יש מסורת שלא לאכלו אין להתיר משום מסורת שבמק"א, משא"כ בני"ד אם אכן יש מסורת במקומות שבהם זן זה מצוי, ודאי דמהני מסורת זו לכל מקום שהוא, אף במקומות שבהם לא היה מצוי כנ"ל. ומה שכתב החזו"א דבא"י יש מסורת שלא לייבא אותו, לכאורה יש לעיין בזה דהלא בשנת תש"י כאשר היישוב בא"י היה קטן ודל והיבוא לא היה מפותח כלל, וכי יש בזה מסורת לאסור, ומכל דברי החזו"א נראה לענ"ד שעיקר טעמו ונימוקו היה למיגדר מילתא ולמנוע פירצה ויש דברים הנאמרים לפי המקום והזמן וא"א ללמוד מהם לדורות ולא ילפינן בכגון אלה דורות משעה.

ונראה עוד דמי שאוכל תרנגול הודו ונמנע מאכילת הז'בו אינו אלא מן המתמיהין דהלא בימי קדם היה פולמוס גדול בענין כשרות התרנגול ההודי (עיין דרכי תשובה סי' פ"ב ס"ק כ"ו) והמתירים השתיתו את דבריהם על שתי טענות: א. בהודו נהגו בני ישראל לאכול מין זה וממילא יש מסורת להתיר. ב. דומה הוא לתרנגול ומין אחד הם. עיין בזה בשואל ומשיב מהדורא ה' ח"א סי' ס"ט שכתב שתי סברות אלה, ועוד כתב שם דכיון דיש בעופות אלה ג' סימני הכשר העוף די בהם אף שעופות אלו (האינדיק שהוא התרנגול ההודי ועוד עוף מסויים המשונה בגדלו ובקולו מן התרנגול המצוי) משונים בדברים שונים.

ועי"ש עוד שהתיר משום ס"ס, ספק אם הלכה כראשונים המקילים בג' סימנים בלי מסורת, ספק אם יש בהם מסורת (כי רבים פקפקו במסורת זו כמבואר שם בתשובתו), ונתפשט היתר זה בכל ישראל. וא"כ הגע בעצמך, הלא השוני שבין התרנגול המצוי לתרנגול הודי גדול לאין ערוך מהשוני שבין בקר הז'בו לבקר המצוי, ופשוט דהמסורת ממעט יהודים שומרי תורה שבהודו ואמריקא באותו הזמן קלישא טובא מהמסורת שבימינו על הז'בו, והמקל בתרנגול ההודי יש לו להקל מק"ו בני"ד, דהלא אם הקילו בעופות דלפי פסק השו"ע צריך מסורת אף כשיש ג' סימנים דסימנים אלה אינם עיקר ואינם מפורשים בקרא, לא נקל בבהמות שכל ענין המסורת בהם מקורו בחכמ"א, וסימן היתרן מקרא מלא הוא, ודו"ק בכ"ז כי ברור הוא.

ומצינו עוד שנחלקו גדולי עולם בכמה וכמה סוגי עופות כגון ה"קיביצר האן" עיין דברי חיים יו"ד ח"ב סי' מ"ה – מ"ח ומהר"ם שיק יו"ד צ"ח – ק', ועיין האלף לך שלמה ח"א יו"ד קי"א שהגרש"ק אסר את העופות מאמריקה ולא ידענו בבירור לאיזה מין הוא מתייחס. ועיין במשיב דבר להנצי"ב יו"ד כ"ב שדן לגבי תרנגול הודו (אינדיק) וכתב דלאחר שנתפשט היתרו זה גופה הוי כמסורה וכ"כ הצמח צדק יו"ד סי' ס' עי"ש, וה"ה בני"ד.

ובאמת מצינו עוד סברא שעל פיה התירו את התרנגול הודו עיין בשו"מ שם שכתב דכשיש בעוף ג' סימני ההיתר ל"צ מסורת וכעי"ז כתב הג"ר אריה לייבוש באלחובר בעל שו"ת שם אריה בספרו ערוגת הבשם בקונטרס תשובות סי' ט"ז דכיון שידענו שאינו דורס ל"צ מסורת אך רוב האחרונים כתבו נחרצות שאין לזוז כלל מדברי הרמ"א בסי' פ"ב שאין להתיר שום עוף אלא עפ"י מסורת עיין שם בדברי חיים ומהר"ש שם ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' מ"ב ובשו"ת דבר הלכה להגר"א קלצקין סי' נ"ג שדחה דברי השו"מ, אך מ"מ הסיק להתיר את ההודו משום שדומה לתרנגול כנ"ל.

סו"ד נראה לכאורה דבקר הז'בו ודאי לא גרע מתרנגול ההודי כמבואר.

ב

 

הנה שוב גילה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דעתו שמן הראוי להמנע מאכילת זן זה, אך נראה לכאורה דהוראה זו ניתנה ליוצאי ישיבות ליטא שקיבלו על עצמן הוראת החכמ"א כמ"ש החזו"א שם, אבל חסידים ויוצאי פולין גליצי' והונגריה שדברי הפמ"ג הם תמיד עטרה לראשם, יש להם לסמוך עליו להקל בני"ד, ובפרט לאור כל דברינו הנ"ל. ושמעתי מאיש נאמן ת"ח מופלג שאכן כך יצא מלפני מרן הגריש"א שליט"א, ותו לא מידי.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 


 

ג

כשרותו של תרנגול המשי


אדר תשע"ג

לכבוד הרה"ג

מרביץ תורה ומזכה רבים...

כת"ר ביקשני לחוות דעתי בענין כשרותו של תרנגול המשי(SILKIE) .

הנתונים שמסר לי כת"ר הם כדלקמן: תרנגול המשי הוא תרנגול קטן (בגובה ומשקל) מתרנגול רגיל. צבע עורו הוא סגול שחור. לזכר יש חמש אצבעות ברגל (לעומת ארבע שיש לתרנגול רגיל). גופו מכוסה בפלומה שער ולא בנוצות רגילות, ויש לו כיסוי נוצות גם על רגליו. כמו כן צבע הכרבולת שלו (כחול שחור) וגם המראה שלה שונה מכרבולת רגילה. יש לו זקן, ונוצות הכנף והזנב שלו קצרות. הוא יכול לחיות ביחד עם תרנגול רגיל.

תרנגול זה בשרו נאכל בארצות מוצאו (סין, יפן), אבל בארץ איננו נאכל ומשמש בעיקר לנוי וכחיית מחמד, ועל כן למעשה שואל כת"ר בעיקר לגבי אכילת ביציו.


א

 

הן ידוע שנתנה תורה סימני טהרה בבהמות ודגים, אך לא כן בעופות, בהם לא ניתנו סימנים אלא התורה מונה והולכת את העופות הטמאים לשמותיהם, ומשו"כ כתב הרמב"ם בפ"א ממאכ"א הט"ו         דכל הבקי בהם ובשמותיהם יכול לאכול עוף שאינו מהם ללא כל בדיקה. אך מ"מ מצינו במס' חולין (נ"ט ע"א) סימן אחד לטומאה וג' סימני טהרה. כל עוף שדורס ואוכל טמא, וכל שיש בו זפק ואצבע יתירה וקורקבנו נקלף ביד, טהור.

ונחלקו הראשונים בסימנים אלה, ושלש מחלוקות בדבר:

א. לדעת הרמב"ם (שם הט"ז) כל עוף שמוחזק שאינו דורס ואוכל ויש בו אחד משלשת סימני הטהרה מותר לאוכלו.

ב. דעת הגאונים שהביא שם הרמב"ם (הי"ט), והיא דעת רבינו חננאל כמ"ש שם המ"מ, דלא סמכינן על סימן אחד אלא על סימן דקורקבן נקלף ביד. וכבר האריך הפרישה לבאר בכמה דרכים לשיטה זו מה תועלת יש בשאר הסימנים אם סומכין רק על סימן זה ובסימן זה סגי, ובהכרח שבמקום שאין הקורקבן לפנינו סומכים על שאר הסימנים, או אפשר דאם נבדקו שאר הסימנים ונמצאו כשרים שוב אין צריך לבדוק את הקורקבן, עי"ש.

ג. שיטת רש"י (שם ס"ב ע"ב) דלא סמכינן כלל על הסימנים אלא על מסורת בלבד כיון דאם העוף דורס טמא הוא, ולעולם צריך לחשוש שמא העוף דורס.

ושלש הדעות הובאו בטור יו"ד סימן פ"ב, עי"ש.

ועוד נחלקו הראשונים במה שאמרו דאם העוף דורס טמא הוא מה פירושו, וגם בזה מצינו ג' פירושים:

א. רש"י פירש בתחילת הסוגיא (נ"ט ע"א ד"ה הדורס) דכל שאוחז את האוכל בצפרניו ומגביהו מן הקרקע הוי דורס. אך שוב כתב (ס"ב ע"א ד"ה והני מילי) דכל שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו שלא ינוד כשהוא אוכל הוי דורס.

ב. דעת ר"ת שהובאה בתוס' (ס"א ע"א ד"ה הדורס) דכל שאוכל את טרפו מחיים ואינו ממתין עד שימות הוי דורס, וכ"כ הרא"ש (סימן נ"ח) והרשב"א שם.

ג. הרמב"ן (חולין נ"ט ע"א) פירש שהורג את טרפו בנעיצת צפרניים הוי דורס, וכך הביא בשמו המ"מ (פ"א ממאכ"א הט"ז) וכתב הר"ן שם שזה הפירוש הנכון, עי"ש.

ולפי כל הפירושים מובן מה שהביא הטור בשם רבינו זרחיה הלוי דקבלנו מסורת מאבותינו "שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס". שהרי במקור רחב וכף רגל שטוחה אין כלל בידו לדרוס לפי כל הפירושים הנ"ל, ודו"ק בזה.

ולהלכה נחלקו השו"ע והרמ"א בסימן פ"ב סעיפים ב' – ג'. דהמחבר כתב דיש לסמוך על סימני הטהרה, והביא גם את דברי הטור בשם הרז"ה. אך הרמ"א כתב על דבריו "וי"א שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור, וכן נוהגין ואין לשנות". ומקור דברי הרמ"א באיסור והיתר הארוך (כלל נ"ו אות י"ח).

הרי שלדעת המחבר כל שהוחזק שאינו דורס ויש בו סימני טהרה מותר באכילה, אך לדעת הרמ"א אין לאכול שום עוף ללא מסורת ברורה.

ולכאורה היה נראה לפי"ז דכיון דידעינן שתרנגול המשי אינו דורס, ויש בו את כל שלשת סימני הטהרה הנ"ל, מותר לאוכלו לשיטת השו"ע ואסור לאוכלו לשיטת הרמ"א. ונמצא דלבני אשכנז עוף זה וביציו אסורים באכילה, אך לאחינו הספרדים מותרים הם באכילה.

אמנם יש מגדולי הפוסקים הספרדים שכתבו דבהלכה זו נהגו גם בקהילות ספרד להחמיר כדעת הרמ"א, כ"כ בכף החיים (ס"ק כ"ט) בשם הרב זבחי צדק שגם בני ספרד לא הקלו בזה אלא בשעת הדחק אבל לכתחלה קבלו עליהם חומרא זו שלא לאכול עוף אלא במסורת, ובעל כה"ח כתב דמשום כן לא האריך בסימני עופות כיון שלא נהגו לאוכלן אלא עפ"י המסורת, עי"ש.


ב

 

אלא שיש לדון בזה דהלא ברור כשמש שמין עוף זה ממיני התרנגולין הוא, אלא שזן מסויים הוא, ויש לעיין אם דינו כשאר התרנגולים וכשר, או שמא כיון שמשונה הוא מאותן התרנגולים שיש לגביהם מסורת אין לאוכלו אלא עפ"י מסורת.

וכבר נחלקו גדולי ישראל במשך הדורות בעופות רבים בשאלה זו, מה מדת השינוי בזנים שונים כדי להצריך מסורת, וכבר כתב בכנסת הגדולה שם בהגב"י אות ל"ב דגם הרמ"א לא נחלק על השו"ע אלא כשיש בעוף שינוי גדול ולא שינוי קטן שאין בו משמעות.

ועיין בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד סימן ט"ז) המובא בדרכי תשובה (שם ס"ק כ"ד) שכתב דלא צריך מסורת אלא כאשר נראה בעליל דהוי מין עוף חדש שיש בו צורה חדשה, אבל אם כל השינוי אינו אלא בגודל העוף שהוא גדול או קטן מבני מינו הכשרים לא צריך מסורת, והדרכי תשובה הסיק דלא מהני הני סימני טהרה אלא כאשר העוף דומה לחלוטין לעופות הכשרים ואינו שונה מהם אלא בגודלו, אבל כל שמשונה הוא מן הכשרים שינוי כלדהו כגון בגודל אבר מסויים אינו נאכל אלא במסורת, והביא כן משו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קכ"ו) עי"ש.

ולענ"ד החמיר בזה חומרא יתירא, וכבר נהגו להקל בכמה וכמה מינים שנחלקו בהם כגון התרנגול ההודי, וכדו'. אלא נראה דכל שאין בו אלא שינויים קטנים סמכינן על סימני הטהרה, אבל לא בשינוי גדול. אמנם קשה להגדיר בזה הגדרות מדוייקות.

ומ"מ נראה לגבי תרנגול המשי דודאי יש בו שינויים ניכרים מאוד לגבי שאר התרנגולים בכמה תחומים:

א. צבעו שונה לחלוטין מן התרנגולים הכשרים דלכולן צבע בהיר ותרנגול זה צבע עורו כחול כהה כעין שחור.

ב. כנפיו וזנבו שונים במבנה שלהם וקצרים מאברי התרנגול המצוי.

ג. כל התרנגולים יש להם נוצות ותרנגול זה מכוסה בפלומה ולא בנוצות.

ד. שאר התרנגולים רגליהם נקיות מנוצות ורגלי תרנגול זה מכוסות פלומה כמו שאר חלקי גופו.

ה. התרנגולים הכשרים יש להם ארבע אצבעות ברגליהן ותרנגול זה יש לו אצבע נוספת.

והנה בענין האצבע החמישית שיש לעוף זה יש לדון בשני פנים: א. מצד השינוי שעוף זה משונה מן התרנגולים הכשרים. ב. מצד דין "כל יתר כנטול דמי". שהרי אחד משלשת סימני הטהרה שיש בעופות הכשרים היא אצבע יתירה, דהעופות הטמאים יש להם שלש אצבעות והעופות הכשרים יש להם אצבע יתירה והיא אצבע רביעית, וכיון שעוף זה יש לו אצבע חמישית הוי ליה כאילו האצבע הרביעית ניטלה ושוב חסר לו מסימני הטהרה.

והביא מע"כ שבשאלה זו נחלקו אחרוני בתראי במין עוף מסויים שהיה דומה לחלוטין לתרנגול המצוי בינינו אלא שהיו ברגליו חמש אצבעות, שלש קדמיות ושתי אחוריות. בשו"ת מנחת יחיאל (ח"ג סימן צ"ו) כתב דעד כאן לא אמרו כלל זה דכל יתר כנטול דמי אלא לגבי דיני טריפות ולא לגבי סימני טהרה, וכיון שכן אין כל ריעותא בעוף זה, שהרי אם ניטל אצבע מרגלו אין העוף נטרף.

אך בשו"ת דובב מישרים (ח"א סימן פ"ט) האריך בזה בבקיאות נפלאה להראות פנים לכאן ולכאן בשאלה אם כלל זה דכל יתר כנטול דמי נאמר רק בטריפות דתלוי בחיות או אף בשאר הלכות שבתורה. ומ"מ כתב בסו"ד דכיון שאין בזה ראיות ברורות יש להחמיר, וכך נוהג הוא להחמיר בזה. הרי שהחמיר בתרנגול שיש לו חמש אצבעות אף שבשאר מראהו ותכונותיו הוא דומה לגמרי לתרנגול כשר, וכ"ש שיש להחמיר בתרנגול המשי השונה לגמרי מן התרנגול המצוי.

ובענין השינוי בצבע העור הביא בדרכי תשובה (ס"ק ל"ג) שנחלקו האחרונים בתרנגולים שצוארם אדום, ובשו"ת שערי צדק (יו"ד סי' פ"ג פ"ה וצ') כתב שאין לאוכלן בלי מסורת, וכ"כ בשו"ת נטע שורק (סימן ח' אות ב'), וכך כתב הדרכי תשובה בשם אביו הגדול. אך הביא משו"ת בית נפתלי (סי' י"ח) ששאל את הגאון הגדול רבי יהודה מודרין בעל הזכרון שמואל עמ"ס גיטין וכתב שהמחמירים הפריזו על המדה, שהרי גם בבני אדם יש מי שצבע עורו אדמדם, עי"ש.

ונראה לכאורה שתרנגול המשי גרע טובא מאותן התרנגולין שצבע עור צוארם אדום, דהרי כל בשרו של תרנגול זה מראשו עד זנבו כחול כהה ושונה בתכלית מן התרנגול המצוי.

והנה במס' חולין (ס"ה ע"א) מבואר דסומכים על שכן ונדמה, דהיינו כל מין שהולך עם הטהורים טהור וההולך עם הטמאים טמא, וכן אם דומה לטהור טהור והדומה לטמא טמא. וכבר דנתי באריכות בשאלה אם תרנגול זה דומה לתרנגולים הכשרים.

אך באמת נחלקו הראשונים בפירוש נדמה. רש"י פירש שדומה להם במראה, אך הרשב"א שם פירש דומה בסימניו. ומ"מ כבר נתבאר לעיל דאין מקום להקל בתרנגול זה מצד נדמה.

ומצד דין שכן לא ידעתי כיצד לדון, דלכאורה אין הכונה אלא כאשר באופן טבעי שוכנים הם יחד במקומות המרעה והחיות שלהם בטבע, אך עצם העובדה שאפשר להשכין אותם יחד ולא ירעו ולא ישחיתו אין סימן כלשהו.

אך בלא"ה כבר כתבו האחרונים דכיון דהלכה זו לא הובאה בשו"ע אין סומכין עליה להקל, עיין שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סימן ק"ז אות י', שו"ת מהר"ם שיק יו"ד צ"ח צ"ט, ושו"ת טוב טעם ודעת להגרש"ק תליתאי סימן קנ"א, דלדידן דצריך מסורת גם שכן ונדמה לא מהני, עי"ש.

סוף דבר לענ"ד אין להקל בעוף זה ובביציו ובני אשכנז צריכים לנהוג בו חומרא ואף הספרדים ראוי שיחמירו בזה אם לא בשעת הדחק. וכדין כתב מע"כ להחמיר בזה.

בהוקרה מרובה

וביקרא דאורייתא

אשר וייס



 

ד

 

והנה ידועים דברי התוספת יו"ט בספרו מעדני יו"ט על הרא"ש במס' חולין (פ"ג סימן ס"ז אות ה') לגבי מה שאמרו שם בגמ' לגבי סימני דגים טהורים דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ולא כתבה תורה סימן דסנפיר אלא להגדיל תורה ולהאדירה, וכתב שבהיותו רב בק"ק וינא הר"ר אהרן רופא הביא לו דג הנקרא "שטינק"ס מרינו"ס" שיש לו קשקשת ואין לו סנפירים אלא ארבע רגלים והוא ארסי ומסוכן לבריות, ותמה המעיו"ט דממ"נ אם דג טמא הוא משום משום שאין לו סנפירים הרי זה סותר את דברי חז"ל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ואם נאמר שרגליו היינו סנפירים איך יתכן שיש סכנה במין טהור.

וכתב ליישב בשני דרכים:

א. שמא מין זה אינו אלא מורכב שלא היה בימי חז"ל, וכמו שאמרו במדרש על הימים שהם מין מורכב לאחר ששת ימי בראשית.

ולכאורה תמוה לומר כן דאין המינים המורכבים אלא תוצאה של הכלאה בידי אדם, וכמה רחוק לומר שמין זה שיש בו ארס ואין בו כל תועלת הוא פרי הכלאה, ואפשר שזה פרי הכלאה שנכשלה, וצ"ע.

ב. סימני טהרה לא ניתנו אלא בדגים ולא בשרצי המים ומין זה אינו דג אלא חיה או שרץ.

והפרי חדש בסימן פ"ג האריך לדחות את כל דבריו. לגבי התירוץ הראשון דהוי מורכב הקשה דמ"מ הוי סתירה לדברי חז"ל שאמרו דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר עד שהקשו למ"ל דכתב רחמנא סנפיר, ואת"ל שיתכן מין מורכב שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, משום הכי צריך לכתוב גם סנפיר שלא נטהר מין מורכב זה. וע"כ דלעולם אין מין שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר אף לא בהרכבה.

והתבואות שור בבכור שור עמ"ס חולין שם כתב דהפר"ח טעה בכונת המעיו"ט דודאי אין כונתו שאכן יש בעולם מין שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר וטמא היא, אלא ודאי דרגליו הן הם סנפירים וטהור הוא אלא שבא ליישב את תמיהת הרופא וכי אפשר שהתורה תתיר מין שיש בו סכנה והלא דרכיה דרכי נועם כתיב, וע"ז כתב דכיון שמין זה מורכב הוא אין תימה שיש בו סכנה עי"ש.

ותמה אני על התב"ש שפירש בדרך זו את דברי המעיו"ט, דא"כ למ"ל למימר שמין זה הורכב לאחר תקופת חז"ל, והלא לפי פירושו אין כלל נפ"מ אם הורכב לפניהם או אחריהם, והלא כל עיקר הכונה דכיון שאין זה מעשה בראשית אלא מעשי ידי אדם, חכמים המה להרע, ושוטים הם שקלקלו, וא"כ מה לן לפני תקופת חז"ל או אחריה. וע"כ כונתו ברורה דבאמת מין זה יש לו קשקשת ואין לו סנפיר וטמא הוא, ולא ניח"ל למימר שרגלים הן סנפירים, אלא דכיון שמין זה הורכב לאחר תקופת חז"ל אין כלל פלא שחז"ל לא ידעו עליו.

ומוכח לשיטתו דאף שאמרו חז"ל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין זאת אומרת שאין בעולם ולא יתכן מין כזה אלא שבזמניהם לא היה. וכיון שבגמ' הקשו למ"ל למיכתב סנפיר, ע"כ צ"ל דחז"ל לא היו מודעים שע"י הכלאה והרכבה יתכן מין שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, דא"כ לק"מ.

ובאמת כבר הקשו התוס' בחולין שם (ס"ו ע"ב) דמנין ידעו חז"ל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וכי בקיאים היו במיני החיות והדגים, ותירצו דקבלה היתה בידם מאדם הראשון שקרא שמות לכל החיות ובדק והכיר את כולם, ולפי דרכם כתבו דצ"ל דאדם קרא שמות גם לדגים ולא רק לבהמה וחיה עי"ש.

וכיוצא בקושיא זה הקשו שם בדף ס"א ע"ב לגבי דברי חז"ל על סימני הבהמות והחיות ותירצו דקבלה היתה בידם מנח שבדק את החיות והבהמות בכניסתן לתיבה כדי לדעת איזו הן הטהורות ואיזו הטמאות. וכתב שם המהרש"א לבאר דכיון שהדגים לא היו בתיבה לא היה נח בקי בסימני הדגים וע"כ דקבלו מינים אלה מאדם.

וניחא לפי"ז שחז"ל לא כיוונו לקבוע שלא יתכן מין שיש לו קשקשת ואין לא סנפיר, ולא התייחסו אלא למה שהיה בזמנם.

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סימן נ"ד) הפליג עוד יותר לפ"ד התוס' וכתב ואפשר דמין דג זה השטינק"ס מורינו"ס היה קיים אף בימי חז"ל אלא שלא היה קיים בימי אדם הראשון וכיון שקביעה זו קבלה היתה בידם מימות אדם הראשון ואין היא תקפה אלא לפי מה שהיה בימיו ואפשר שבימי אדם עד ימי חז"ל הורכבו והתפתחו מינים אחרים שלא היו ידועים לחז"ל שהיה להם קשקשת ולא היה להם סנפירים. ולפי"ז הפליג בפירוש מחודש ורחוק במה שאמרו שם "להגדיל תורה ולהאדירה", עי"ש.

וגם במש"כ המעיו"ט בתירוצו השני דמין זה אינו דג אלא חית דג, דחה הפר"ח דבתורה אין בהחנה כלל בין דג חיה ושרץ, וסימני הטהרה נאמרו לגבי כל יצורי הים והמים, עי"ש.

וכהר תמה עליו בערוך השלחן (יו"ד סימן פ"ג בעיפים ה' – י') מדברי הרמב"ם המפורשים בהלכות מאכלות אסורות (פ"ב הי"ב) שכתב "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, אי זהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים, כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן".

הרי שלהדיא כתב לחלק בין דגים שבהם ניתנו סימני סנפיר וקשקשת לשאר חיות הים, והאריך לבסס דרך זו לחלק בין דגים לשאר חיות ושרצי המים, עי"ש.

ובכרתי ופלתי שם בכרתי סק"ג כתב שדברי חז"ל נאמרו רק על צד הרוב ואין בדבריהם קביעה מוחלטת, דבאמת אפשר שיש מינים שיש להם קשקשת ואין להם סנפרים ומין זה בכללם אלא שמיעוט הם ועפ"י רוב כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר.

ורבים תמהו עליו דא"כ מה קושיית הגמ' למ"ל למיכתיב סנפיר, והלא צריכי וצריכי משום המינים שיש להם קשקשת ואין להם סנפירים וקמ"ל שטמאים הם.

אמנם בישועת יעקב (שם ס"ק ג') הלך בעקבות הכרתי ופלפל באריכות דכיון שרוב המינים שיש להם קשקשת יש להם סנפיר וטהורים הם אין צריך כלל לחשוש למיעוט ושפיר הקשו דאין צריך לכתוב סנפיר כיון שלמעשה מותר לאכול דגים ע"י קשקשת לבד, עי"ש.

ולענ"ד זה דוחק גדול דמ"מ יש נפ"מ במה שידעינן בודאות שיש להם קשקשת ואין להם סנפיר וצ"ע.

ומ"מ דעת הכו"פ וישוי"ע דקביעה זו של חז"ל אינה גמורה ומוחלטת ולא דיברו אלא על צד הרוב.

סוף דבר ה' דרכים נאמרו בפתרון חידה זו:

א. רגלי מין זה סנפירים הם ובאמת מין טהור הוא.

ב. יש מיעוט דגים שיש להם קשקשת ואין בהם סנפיר ומין זה טמא הוא, וחז"ל דיברו על צד הרוב.

ג. חז"ל קבעו מה שהיה בזמנם, או בזמן אדה"ר שמהם מוצא קביעה זו אף שאפשר שלאח"ז התפתחו מינים נוספים ע"י חכמי המדע והטבע.

ה. באמת יש למין זה סנפירים בנוסף לרגלים אלא שהם נושרים כשהוא עולה ליבשה.

לאחר כל זה ראיתי בחתם סופר עמ"ס חולין שם (ס"ו ע"ב) שכתב שנתברר לו ע"י מומחה בחכמת הטבע וכך הראו לו בספרי הטבע שמין זה השטינק"ס מורינס אינו לא דג ולא שרץ המים אלא מין השוכן ביבשה וקופץ לתוך המים כמו צפרדע, והוא מין תנין קטן (קראקטיל בלשונו), ואתי שפיר דברי חז"ל, עי"ש.

ואכן כיום ידוע שמין זה המוגדר במין "STINCUS SCIUCOS" בלטינית אינו אלא ליטאה החי בחולות שעל שפת הים וקרוי באנגלית "דג החול" (SAND FISH) משום שהוא שוחה מחמת לחול, ודבר ה' אמת היתה בפיו של החת"ס שהתבסס על ספרי הטבע, ומומחים לענין.

 

חלב מטמא חלב מטהר

"תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם, תנו רבנן ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, ת"ר והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא ל"ט ע"א).

כל המצוות מקדשות את עושיהן, וכל העבירות מטמאין את עושיהן, אך יותר מהן מאכלות אסורות, שבכל מהותן מטמטמין לבו של אדם ומולידים בו טבע רע. ולא רק מאכלות אסורות ממש אלא אף כל מאכל שיש בו פגם וממקור טמא יוצא.

 פוק חזי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' פ"א סעיף ז' חלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, וכן התינוק בעצמו כי כל זה יזיק לו בזקנותו" וחידוש עצום כתב הש"ך בס"ק כ"ה "כלומר אעפ"י שאסור לה בלא"ה לאכול דברים אסורים, מ"מ גם בשביל התינוק לא תאכל ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב לתינוק לינק ממנה, אלא ישכיר לו מינקת אחרת ישראלית" למדנו מדבריו דאפילו חולה שיש בו סכנה המפקח נפשו אינו נמלט מטמטום הלב, הלא מינקת זו בהיתר אוכלת ואעפ"כ אמרו שלא תניק את בנה. (אמנם נראה לכאורה דלה עצמה לא נגרם טמטום הלב דאיך אפשר שמצוה תטמטם את הלב הלא מצווה היא לפקח נפשה במאכ"א, אך מ"מ נפש העובר אינו נמלט מטמטום דעליו אין מצוה ודו"ק בזה).

 ובדרך זה כתב האור זרוע (הלכות יולדת סימן ק"ו) דבקושי התירו איסור מאכלות אסורות בפיקוח נפש ואפשר דרק במאכ"א רשות ביד האדם להחמיר על עצמו, עי"ש בדבריו המחודשים.

 וכבר כתב במסילת ישרים (פרק י"א) "וכך אמרו בספרא, לא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא י"א), אם מטמאים אתם בם, סופכם ליטמא בם, והיינו כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה שאמרו גם כן (יומא ל"ט) ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב'), כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמי וחמרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו".

 ונראה לפי זה ביאור מה שכתבו התוס' (גיטין ז' ע"א) דרק במאכלות אסורות אמרו חז"ל "ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן" דבשאר איסורי תורה אין השוגג נקרא רשע, ואי"צ אלא כפרת הקרבן, אבל במאכלות אסורות מסתלקת מן האדם "הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידיו" והנפש נפגמת פגם עצום, ומשו"כ רגלי חסידיו ישמור ואין הקב"ה מביא תקלה על ידם.

 פוק חזי עד היכן הדברים מגיעים, הלא ידוע על "אחר" שיצא לתרבות רעה והרשיע עד ששמע בת קול מן השמים "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", וחז"ל גילו לנו סוד פרישתו מדרך התורה, מה הביאתו לידי כך.

 התוס' בחגיגה (ט"ו ע"א) הביאו את דבריהם "ורבי נתן אומר כשהיתה אמו מעוברת ממנו עברה לפני ע"ז והריחה מאותו המין ואכלה והיה אותו המין מזדעזע בגופה כעכנאי" הלא משנה היא (יומא פ"ג) "עוברה שהריחה מאכילין אותה ביום הכפורים, אמו של אחר הריחה דבהיתר אכלה, ואעפ"כ נכנס לגופה כעכנאי, ותוצאותיו מי ישורנה.

 כשם שמאכלות אסורות מטמאים כך הנזהר ממאכלו מאכלו מטהרתו, וכך אמרו חכמינו, "חלב מטמא חלב מטהר" פוק חזי מה שכתבו התוס' בעבו"ז י' ע"ב "אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם ניסים בכל עת ובטלו הגזירה ואמרו נמי בירושלמי שלבסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו". אנטונינוס ינק משדי אמו של רבי שעה אחת בינקותו וחלב זה שממקור טהור יצא פעפע בו ומכוחו נתגייר ולמד תורה.

 הטומאה והטהרה, הקודש והחול, הכל תלוי במאכלו של אדם, כל עמל אדם לפיהו ולעתיד לבא, לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו, והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם באים לקבל שכרם, באותה שעה הקב"ה אומר נשתכרו אלה שני עולמות, לא דיין שאכלו עולמן אלא הם מבקשין לאכול עולמן של בניי עוד, באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שניה ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר נבלות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו.

הנזהר במאכלו, המקדשו והמטהרו הוא, והוא בלבד יבא ויטול שכרו.

תגיות: