ברכתו של יצחק ליעקב (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כ"ז כ"ז).

"ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כ"ז ל"ה).

 

הנה יש לעיין בתוקף הברכות שברך יצחק את יעקב בנו, והלא בטעות ניתנו ברכות אלה, בחשבו שעשו הוא המתברך מפיו ולא יעקב, ולכאורה פשוט דכשם שקנין שנעשה בטעות בטל משום דהוי מקח טעות, וקידושי טעות אינם קידושין ונדר בטעות אינו נדר, כך גם ברכות שניתנו בטעות אינן חלות על ראש המתברך.

ונראה לבאר בזה כמה דרכים.

 

א

 

בפשטותן ועמקותן של דברים נראה ברור, דאכן ברכות אלה לא ברכותיו של יצחק הנה אלא ברכות שמים מעל, וכך עלתה במחשבה לפניו ית"ש שברכות אלה יחולו על יעקב על ידי יצחק, ולא היה יצחק אלא מעין צינור להשפיע ברכות אלה על יעקב אבינו.

ודוגמא לדבר ברכות הכהנים שנצטוו הכהנים לברך את ישראל שנאמר בהם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", ומבואר בחולין (מ"ט ע"א) שכונת הפסוק שהקב"ה יברך את ישראל ע"י הכהנים. ועיין סוטה ל"ח ע"ב וברש"י ד"ה ואברכה, ודו"ק.

וכך כתב האבני נזר בשו"ת חשן משפט (ח"ז סימן קמ"ה) כאשר חידש בגדר התמורה דשאני מהקדש, דבתמורה אין זה כח הממיר כמו הקנאה והקדש אלא שכך הוא דין תורה דכאשר ימיר האדם בהמת הקדש זה תמורת זה גזרה תורה "והיה הוא ותמורתו יהיו קודש" ומשו"כ אף הממיר בטעות חלה התמורה, והסמיך לזה ברכותיו של יצחק דאף שבטעות בירך את יעקב מ"מ חלו הברכות, וז"ל "כעין זה מצאנו בברכת יצחק ליעקב שאף שלא נתכוין לו חלו הברכות, כי הברכות היו ברכות ה' ויצחק הי' צינור שע"י הגיעו, על כן חלו אפי' בטעות", ושו"ר שכבר כתב בדרך זו רבינו האברבנאל, עיין בדבריו.


ב

והנה יש לעיין בכל כחו של צדיק לברך, וכי תחת אלקים הוא לברך ולקלל. ונראה עפ"י דברי רש"י (בראשית י"ב ב') "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, מעתה אתה תברך את כל אשר תחפץ".

הרי שהקב"ה נתן לאברהם את הכח לברך את כל אשר יחפוץ. וכח זה מסר אברהם ליצחק וכדכתיב (בראשית כ"ה ה') "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", ופרש"י "א"ר נחמיה ברכת דיאתיקי נתן לו שאמר לו הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה ואברהם מסרן ליצחק".

ורבינו בחיי פרשת וזאת הברכה הוסיף בזה שיצחק הנחיל סגולה זו ליעקב, ויעקב לבניו ומהם לצדיקים שבכל דור ודור עי"ש.

ועיין עוד בילקוט שמעוני על מגילת רות (רמז תר"ו) "ברוכה את לה' בתי, ר' יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אחר הזקן שיברכו, בועז בן שמונים שנה היה ולא נפקד כיון שהתפללה עליו אותה צדקת נפקד, רות בת ארבעים שנה היתה ולא נפקדה כיון שברכה אותו צדיק נפקדה שנאמר ברוכה את לה' בתי".

ומ"מ נראה דכל כוחו של צדיק לברך אינו אלא בהיותו צינור לשפע עליון ולברכת ה' הנאצלת עליו ועל ידו לעם מבקשי ה'.

 

ג

 

ונראה עוד לפי המבואר במס' מכות (י"א ע"א) דקללת חכם אפילו על תנאי באה על האדם וילפינן לה מעלי ושמואל הנביא עי"ש, וברש"י פירש דאף שלא נתקיים התנאי מ"מ חלה הקללה, והרי אמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א) דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים (וכ"ה בסנהדרין ק' ע"ב), ואם קללת חכם חלה אף על תנאי ק"ו לברכותיו של חכם וצדיק כיצחק, עי"ש, וראיתי שוב שכ"כ בבאר מים חיים, עיין בדבריו היקרים.


ד

 

ונראה עוד בזה עפ"י הכתוב בפרשתנו (כ"ז ל"ג) "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". וברש"י כתב "גם ברוך יהיה, שלא תאמר אלולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות לכך הסכים וברכו מדעתו".

הרי לן שיצחק חזר וברכו לאחר שנודע לו טעותו, והרי אף בדיני מקח טעות, פשוט דמי שנתאנה וטעה במקח, אם בדיעבד מסכים למקח אף שאונה והוטעה, מ"מ המקח קיים אלא שיש בידו להחזיר את המקח, וכמבואר בחשן משפט סימן רל"ב סעיף ג', עי"ש.

 

ה

מקח טעות ותנאי

 

ונראה עוד בזה, דהנה כתב הגרעק"א בשו"ת תניינא סימן נ"א חידוש עצום המושתת על שתי הנחות.

א: אין תנאי בחופה ובנישואין, דכיון שאמרו חכמים כל דליתא בשליחות ליתא בתנאי (כתובות ע"ד ע"א, ויבמות ק"ו ע"א), אי אפשר להתנות תנאי בנישואין כיון דאין שליחות בחופה ובנישואין וכל שאין בו שליחות אין בו תנאי.

ב: כשם שאין תנאי בנישואין ה"ה דאין הנישואין בטלין ע"י טעות, דכל דין מקח טעות יסודו בדיני תנאי. ואף שלא התנה במקח, דברים שבלב כל אדם הו"ל כאילו התנה וכל שאין בו דין תנאי ה"ה דאין בו דין מקח טעות, עי"ש.

וכדברי רעק"א כתב גם בהפלאה בכתובות (ע"ג ע"א) וחזר על משנתו בספר המקנה אהע"ז סימן ס"א עי"ש.

ובשתי ההנחות יש לעיין, דכבר הארכתי במק"א (עיין מנחת אשר במדבר סימן ס"ט – ע') בעצם הסברא דכל שאינו בשליחות ליתא בתנאי, ובדברי הגר"ח והגרשש"ק ביסוד הלכה זו. ותמצית דברינו דלא בכל ענין אמרו כל דליתא בשליחות ליתא בתנאי, ולא אמרו כן אלא בחליצה משום דאין הפקעת הזיקה בכח האדם, דאין הוא בעל הזיקה להפקיעה, אלא שכך גזרה תורה שע"י קיום מצות חליצה נפקעת זיקת יבמין, וכיון שאין הוא מתיר את יבמתו ומפקיע זיקה שעליה אין בידו למנות שליח, דאין אדם מוסר לאחרים אלא כח שלו, ולא מה שאיננו כחו.

וכיון שהסיבה שאיננו ממנה שליח היא משום שאיננו בעל המעשה הוא הדין והוא הטעם שאינו יכול להתנות בו, דאין האדם יכול להתנות אלא על כחו וכשם שאינו בעל המעשה למוסרו לשליח כך איננו בעל המעשה לעשות תנאי ולהגביל את החליצה.

אבל כאשר הסיבה שאינו יכול לעשות שליח איננה משום שחלות הדברים בכח התורה היא ולא בכחו הוא, אלא מטעם אחר כגון במצוות שבגופו, אין בזה סיבה שלא יוכל להתנות, ולכן מצינו תנאי במצוות אף באלה שאין בהם שליחות, עי"ש.

ולפי"ז יש לדון בדברי הגרעק"א בהנחה ראשונה הנ"ל שאין תנאי בנישואין.

ולגבי הנחת רעק"א דדין טעות כדין תנאי, לא כך דעת הבית הלוי ח"ג סימן ג' והאור שמח פ"י מאישות ה"ב, אלא תנאי לחוד וטעות לחוד, ואף מה שאין בו תנאי, אם נעשה בטעות בטל הוא.

ובאמת מסתבר שאין דין תנאי ענין כלל לדין טעות במקח, דכבר הארכתי במק"א לבאר דשאני גדר תנאי מטעות, דתנאי מילתא אחריתי הוא, והחידוש שחידשה תורה בתנאי הוא דאעפ"י שדעתו סומכת בעיקר הדבר יש בידו להתנות ואם לא יתקיים התנאי בטל הדבר, אבל כשיש טעות בעיקר המקח, לכאורה פשוט הדבר שאין כאן מקח, אף ללא דיני תנאי.

ומ"מ להבנת הגרעק"א לכאורה י"ל גם בני"ד, דלכאורה לא שייך לברך את חבירו ע"י שליח, דמה ענין שליחות בברכה, וכל דליתא בשליחות ליתא בתנאי, וכל שאינו בתנאי ה"ה דאין בו דין טעות.

אך לפי המבואר יש לדון ולפקפק בד"ז, ודו"ק כי קצרתי.


 

ו

ספק בדין מקח טעות

 

ועוד יש לדון בזה, על פי חקירה כללית בדין מקח טעות.

דהנה אף אם אמת נכון הדבר שיצחק טעה בברכו את יעקב, ואילו היה יודע שיעקב הוא המתברך ולא עשו לא היה מברכו, מ"מ אילו היה יודע שיעקב הוא הצדיק ועשיו הוא הרשע והרמאי ודאי היה מברך את יעקב ולא את עשו, וכל כה"ג אפשר דלא הוי מקח טעות.

ואבאר את המסופק בעיני, הנה כבר ביארתי במק"א דיש שני דינים בענין מקח טעות, ביין ונמצא חומץ אין כאן קנין כלל ומשו"כ אמרו בו שניהם יכולים לחזור, אבל במקום שנמצא בו מום אין המקח בטל מאליו אלא שמי שנתאנה יכול לחזור בו וכמ"ש (ב"ב פ"ג ע"ב).

והנה לכאורה ברכות יצחק ליעקב בטלות מאליהן דהוי כיין ונמצא חומץ כיון שנתכוין לברך את עשיו ונמצא יעקב, אך באמת יש מקום לומר דאין כאן טעות כלל.

משל למה הדבר דומה, מי שרוצה לקנות רכב מחבירו, והתנה עם המוכר שיהיה רכב ראוי ומשובח, וחבירו הציע לו רכב פלוני ולא רכב אלמוני אף שבאמת רכב אלמוני הוא הראוי והטוב ורכב פלוני הוא הלקוי והמקולקל, ובטעות הוחלפו הרכבים ותחת לקנות רכב פלוני הלקוי שהתכוין לקנות לפי עצת המוכר, נמסר לו רכב אלמוני שהוא הראוי והטוב אך לא התכוין לקנותו. האם נאמר שמקח טעות יש כאן כיון שהתכוין לקנות רכב פלוני ולא רכב אלמוני, או שמא נאמר דהרצון הפנימי והיסודי הוא זה שקובע, ופשוט שרצונו לקנות את הטוב והמשובח ולא את הלקוי והמקולקל כפי שהתנה מראש.

וכן הדבר הזה, דיצחק בעומק לבו ובפנימיות רצונו התכוין לברך את הראוי לברכה שהוא הבכור אבי האומה, וצדיק יסוד עולם ולא את הרשע.

וכעין סברא זו מצינו בירושלמי תרומות י"א ע"א (פ"ב ה"א) דהמפריש בטעות מן הטמא על הטהור אין תרומתו בטלה דאתה מפרישו מן הקלה על החמורה דתרומה טמאה בעשה וטבל במיתה. הרי לן דאף דפשוט שטעה בתרומתו אין לבטל תרומתו אא"כ ניח"ל בביטול זה לפי מבחן האמת. ועיין מה שפלפלו בדברי הירושלמי באור שמח פ"א הי"ז מגירושין ובקהילת יעקב קידושין סי' ל"ט אות ג'.

ועיין עוד ביבמות ב' ע"ב שהקשו בתוס' במ"ש (יבמות ס"א ע"ב) קטנה אינה מתייבמת שמא תמצא אילונית ואין ייבום באילונית, ולמה לא נימא תתייבם ממ"נ דאם תמצא אילונית הוי קידושי אחיו המת קידושי טעות ולא היתה בכלל אשת אחיו.

ובתו"י שם תירץ דאם היה יודע שימות סמוך לנישואיו לא היה מקפיד בקידושיה, עי"ש. וסברת התו"י דומה קצת לני"ד, דודאי לא רצה באשה אילונית אך מ"מ אילו היה יודע שימות במהרה לא היה מקפיד, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי, ועוד חזון למועד.

ודו"ק בכ"ז כי הענינים עמוקים, ולא נתפניתי לעיין בהם די צרכן.

 

ז

ויש לדון עוד בזה לפי"ד הנתיבות בסי' קצ"ז סק"ג לחלק בין מקנה לקונה דלגבי מקנה די באומדנא שרוצה להקנות אף שאין כאן הקנאה מפורשת משא"כ בקונה, וכן מוכח גם מדברי הקצות בסי' רס"ב סק"א ובסי' ר"ט סק"ה (וכ"ז שלא כדברי הנודע ביהודה תנינא אהע"ז סי' ע"ז עי"ש ודו"ק).

ובמידה מסויימת דומה המברך למקנה דכשם שהמקנה מאציל משלו לאחרים כן גם המברך מאציל ברכתו לזולתו. ואף שפשוט וברור דרק במקנה שייך לומר דסגי באומדנא שהיה רוצה להקנות כדי לאפשר את קנין הקונה, דהקונה עושה מעשה קנין, אבל פשוט דלא סגי באומדנא שהיה רוצה לברכו להיחשב כאילו ברכו בפועל, אך מ"מ בני"ד שבירך את יעקב בפועל אלא שטעה לחשוב שהוא עשו, בזה י"ל דכיון דאומדנא ברורה שהיה רוצה לברך את יעקב אין הברכה מתבטלת ע"י טעות, ודו"ק בזה כי קצרתי.

 

 

ויעקבני זה פעמיים

"ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות... ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר... ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (כ"ז א'-י').

כאשר קוראים אנו פרשה סתומה ומופלאה זו תפעם רוחנו והתמיהה כמו עולה מאליה, הזהו יעקב איש תם יושב אהלים, התמימות היא זו, לנצל מצוקתו של אח המסתכן ברעבונו כאשר אחזו בולמוס כדי להוציא מידו את בכורתו, ולא די בכך אלא לחזור ולהוציא מידו גם את שארית ברכותיו במרמה גדולה, הלזה "איש תם" יקרא?[1]

אמנם כאשר נתבונן במהות הברכות, ובעוז חפצו של יעקב אבינו לזכות בהן, תתיישב כמו מאליה תמיהה גדולה זו.

שור נא וראה את יסודו הגדול של אדונינו הרמב"ן בענין מעשי האבות.

"מקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם" (רמב"ן בפתיחה לספר שמות, ויעויין לעיל מאמר "מעשי אבות" בפתיחה לספר בראשית).

אבותינו אבות האומה הישראלית פילסו דרך ונתיב, ישרו בערבה מסילה, לבני בניהם בדרכם אל יעודם הנצחי. פועל ומעש ידיהם כל כולו לסעד שבטי י-ה במסע ארון העדות ומחנה ישראל לדורות, להושיעם כל ימות עולם. בהיות מקדש בישראל ושכינה בציון כמו גם בנפול עטרת תפארת וצאת העם לגלות חשכת ישימון, להאיר בחשכת ליל ולהודיעם כי עוד להם אחרית ותקוה, כאשר הבטיח אדון המושיע לישיני מכפלה, לזכור ברית אבות להחיש גאולת בנים, כי עוד יבנה ותיבנה בתולת ישראל.

כל אשר אירע את האבות אות הוא לבניהם, כל אשר אירע את האבות הוא למען בניהם, חזיוני אותם הימים ומאורעות התקופה אשר השיגו את אבותינו, למען העתיד יהיו, מעשי אבותינו ופעולתם, למען יביאו גאולה לבנים.

מאבק איתנים ניטש בין יעקב ועשו, עוד ממעי אימם מריבים הם בנחלת שתי עולמות. כשזה קם רעהו נופל, כי לא תוכרע המערכה עד בא אדוני שעירה. בערמה ובדעת ירב צעיר ויקנה משפט הבכורה, לעבוד עבודת אלקיו בבית הבחירה. וישמע יעקב אל רבקה אימו ויגש לאביו את מנחתו, וישק לו אביו וירח בגדי החמודות אשר לו, ויברכהו במשמני ארץ ורוב דגן ותירוש, וישימהו אדון לאחיו ורב יעבוד צעיר וישמשו. וכאשר אך כלה יצחק לברך את יעקב בנו, ועשו אחיו בא מצידו, ויצעק צעקה גדולה ומרה וינחם על יעקב להורגו, וישונן ברק חרבו לנקום נקמתו על עורמת נטילת ברכתו ובכורתו...

מהו עוז חפצו של יעקב בנטילת הברכות?

שור נא וראה מה שכתב בזוהר הקדוש: (תולדות אות קצ"ט-ר')

"תא חזי כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה כד הוה אתי מלבן, דכתיב "ויברך אלהי"ם את יעקב". וחד דברכיה ליה ההוא מלאכא ממנא דעשו. וחד ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב (שם כ"ח ג') "ואל שדי יברך אותך" וגו',

בההוא זמנא, דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן, אמר במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא? אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהי דא בתרייתא דברכיה אבוה, ואף על גב דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.

אמר יעקב אטול השתא דא ואשתמש בה, ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא, דכתיב (תהלים קי"ח י') כל גוים סבבוני בשם יהו"ה, כי אמילם, סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון ברכאן קדמאי דאבוה, תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה, תלת אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא.

אמר יעקב להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם, והשתא לגבי דעשו די לי בהאי.

אוף הכי יעקב אמר, לגבי עשו די לי השתא באלין ברכאן, אבל לההוא זמנא דאצטריכו לבני לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא אסלק לון.

כד ימטי ההוא זמנא יתערון אינון ברכאן מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא כמה דאוקמוה".

לא לעצמו זכה יעקב בברכות אלה, לא לדידיה ולא לגרמיה, אלא משום שרואה הוא ברוח קדשו שרק ברכות אלה יתנו לזרע יעקב בסוף הדורות עוז ותעצומות לזכות לגאולה השלמה. ועיין מש"כ בהגדש"פ להגר"א בפירוש חד גדיא "כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעוה"ז ובין בעוה"ב את כולם ירשנו מאבותנו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו את הכל והיו לעשו", והדברים מפליאים.

ועוד זאת למדנו מדברי הזוה"ק (אות קע"ז) "מהו זה ויעקבני זה פעמיים, אלא מלה חד הוי תרי זימני בכרתי אהדר ליה זימנא אוחרא ברכתי זה הוא תרי זימני", ועומק הכונה, הברכה והבכרה, חד הן הא בהא תליא לא חפץ יעקב בבכורה אלא כדי לזכות בברכות וכל ענין הברכות ליתן שם ושארית, תוחלת ותכלית לזרע יעקב בני בכורי ישראל.

והדברים מאלפים!

לא למענו ביקש יעקב אבינו לזכות באלו הברכות, אף כי מצאוהו רעות רבות, ימי עשו ולבן וכמעט עד האסף, עת קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא לצורכו פעל כל זאת, כי אם לזרע זרעו אחריו בצאתם אל ארץ מדבר תַּלאוּבוֹת, להחיש ישועה וגאולת עולם, לקבצם שנית לכונן בית מקדשם... מעשה אבות יצירה לבנים.

גדולי האומה לית להו לגרמייהו ולא כלום.

מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי


[1] ועיין דברים חוצבים בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' נ"ט) בגנותם של אלה שאין היושר פלס דרכם ואין פיהם ולבם שוים, ולחיבת הקודש נעתיק דבריו: "ולא זו בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפילו רבנים, כל שאינו דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו וכו', ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת, ומה שאמרו חז"ל "מותר לשנות מפני דרכי שלום", לא היה דעת הרמב"ן נוח מזה עפ"י המובן הפשוט וכו', והכלל קושטא קאי", ודבריו הקדושים מאלפים בינה ומיישרי דרך.

תגיות: