חיוב מעשר כספים (תשס"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ"ח כ"ב).

אמר ר' אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו', מאי קרא "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ופרש"י שני עישורים הו"ל חומש (כתובות דף נ' ע"א).

ובדעת זקנים לבעלי התוס' בפרשתנו כתב "וכל אשר תתן לי, יעקב תקן לתת מעשר מן הממון". הרי לן דבש"ס פירשו נדרו של יעקב למצות צדקה, אך מדברי בעלי התוס' למדנו מכאן מקור לדין מעשר כספים.

 

והנה כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה א' "ששה מצוות נצטווה אדם הראשון, נוסף עליהם נח באבר מן החי, אברהם אבינו נצטווה במצוות המילה והתפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית". ובראב"ד השיג ע"ז דגם אברהם קיים מעשר דכתיב "ויתן לו מעשר מכל" (בראשית י"ד כ'), והכסף משנה שם מבאר דרבינו הרמב"ם לא רצה לפרש כן שהרי אברהם נתן למלכי צדק מעשר שלל המלחמה בלבד ולא משום מצות מעשר אבל יצחק נתן מעשר מכל ממונו, עי"ש, ומשמע מדבריו דיצחק חידש מצות מעשר כספים עי"ש.

הרי לן ג' שיטות בראשונים מי מאבותינו נתן מעשר כספים לראשונה, אברהם, יצחק, או יעקב.

 

א

 

ומצינו ג' שיטות בשורש החיוב של מעשר כספים, א: בגמ' תענית דף ט' ע"א דרש ר' יוחנן "עשר תעשר" עשר בשביל שתתעשר ושרי לנסויי להקב"ה בהא שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וכו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג' י'). ובתוס' שם הביאו דברי הספרי "עשר תעשר את כל תבואת זרעך אין לי אלא זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרמקטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל" (ולא מצאתי ד"ז בספרי אבל כיוצ"ב מצינו בתנחומא ובילקו"ש פרשת ראה מהפסיקתא) ולפי"ז חיוב מה"ת יש להפריש מעשר כספים דילפינן לה מקרא.

וכן משמע במרדכי בבא קמא סימן קצ"ב וב"ב סימן תרנ"ט שכתב שחיוב מעשר כספים שוה לחיוב מעשר דגן, וכן בתשובת התשב"ץ ח"א סימן קמ"ד למד ממה שאמרו "עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר כדי שלא תתחסר" רמז להולכי ימים ולעוסקים בפרקמטיא להוציא מעשר לעוסקים בתורה כדי שימצאו ריווח בפרקמטיא, ומשמע שחיובו מן התורה.

ב: יש מן הפוסקים שכתבו שכל חיובו אינו אלא מדרבנן, כ"כ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ד דיש לעשר שלא מן המוקף במעשר כספים כיון שאין חיובו מה"ת. (ופלא על החת"ס שכתב בשו"ת יו"ד סי' רל"א בדעת המהרי"ל דחייב מן התורה ואפשר שלא ראה דברי המהרי"ל כאן). וכן כתבו הט"ז והש"ך סי' של"א סק"ב, וכן כתב הנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' ע"ג שחיובו מדרבנן.

ג: רוב הפוסקים נקטו כשיטת הב"ח שכתב בסי' של"א "דהמעשר ממון שלנו אין בו לא מן התורה ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא". וכן נקטו לדינא בחוות יאיר סי' רכ"ד, בשו"ת פני יהושע או"ח סי' ב', (ותימה על הברכ"י ביו"ד סי' רמ"ט שכתב דהפנ"י חולק על הב"ח ונקט דהוי מצוה דרבנן, ובאמת מבואר בסו"ד הפנ"י דהוי מנהג בעלמא עי"ש). שבות יעקב ח"ב סי' פ"ה, ושו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"א.

נמצא דג' שיטות בדבר מהו גדר החיוב להפריש מעשר כספים. האם מחוייב מן התורה, או מדברי סופרים, או שאין בו חיוב כלל אלא הנהגה טובה.


ב

 

והנה מצינו ג' מקורות מן הכתובים לדין מעשר כספים. א' מה שהביאו התוס' בתענית "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ב' "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שהובא בדעת זקנים). ג' מצינו בירושלמי ריש מסכת פאה שלמדו מקרא במשלי (ג' ט') "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" דמקיש תבואתך להונך לחייב מעשר כספים. (ועיין בהגר"א יו"ד רמ"ט סק"ב).

ולכאורה נראה דאם ילפינן לה מפסוקי התורה הוי חיוב מדאורייתא ואם ילפינן לה מקרא דמשלי אינו אלא דברי סופרים, אלא שאפשר שגם הסוברים שחיובו רק מדרבנן מ"מ אסמכוהו אקרא ואין כאן דרשה גמורה.


ג

 

בגמ' תענית דף ט' ע"א נתבאר שמותר לנסות להקב"ה במצוה זו וכבר אמרו חכמים עשר בשביל שתתעשר. ונחלקו האחרונים כלפי מה הדברים אמורים. הפתחי תשובה יו"ד סי' רמ"ז סק"ב הביא מספר משנת חכמים שכתב דשרי לנסות דוקא במעשר דגן אבל לא במעשר כספים וכן כתב בשל"ה, ולמהלך הזה אין מקור מדברי הראשונים. ולא עוד אלא שבאור זרוע סי' י"ג מהלכות צדקה, וכן רבינו יונה בספר היראה פירשו דרשת רבי יוחנן גם על מעשר כספים דלא כהפתחי תשובה. אלא דמ"מ סבירא להו דאין הבטחה זו אמורה אלא לגבי מעשר בין מעשר כספים ובין מעשר גדולי הארץ ולא לגבי כל צדקה.

אבל הטור ביו"ד סי' רמ"ז כתב הלכה זו ד"בחנוני נא בזאת" לגבי מצות צדקה בכללותה וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תמ"ה דהמעשר דקרא "עשר בשביל שתתעשר" היינו צדקה וכן נראה בפשטות שהוא דין כללי בצדקה והרמ"א שם הביא בזה את שתי הדעות.

ובשאילת יעב"ץ ח"א סוף סי' ג' (ד"ה ועוד הא וד"ה ומכלל) כתב ראיה לשיטת השל"ה מדברי הגמ' בשבת דף קי"ט ע"א שם אמרו "עשירים שבא"י במה הן זוכין א"ל בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, שבבבל במה הם זוכים א"ל בשביל שמכבדין את התורה, שבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת". הרי לן להדיא דבשאר ארצות ליכא סגולה דמעשר המביא לידי עשירות שמעשר הארץ אינו נוהג בחו"ל ומעשר כספים אין בו סגולה לתשלום גמול ולכן נקטינן התם דבשכר שמכבדין את השבת זוכים עשירי חו"ל, ולא בזכות המעשר.

אמנם נראה דאין כאן ראיה כלל דחז"ל ידעו שבפועל עשירים שבחו"ל לא דקדקו במעשר כספים וכך אמרו להדיא בביצה (ל"ב ע"ב) "עתירי בבל יורדי גיהנם הן" וברש"י שם "שאינם מרחמין לעשות צדקה" וכן סיפרו שם על שבתאי בן מרינוס הרי שידעו חז"ל שלא נתנו צדקה כראוי ופשוט דכן י"ל בשאר ארצות דאם בבבל שהיו מכבדין את התורה לא דקדקו במצות צדקה ה"ה בשאר ארצות, וע"כ דמטעם אחר היו זוכין, וז"פ.


ד

 

עוד יש לעיין בסוגיא דמעשר כספים מה שורש חיובו, האם הוי גדר מצות מעשרות וכמשמעות הלשון מעשר כספים, או שמא הוי ענף ממצות הצדקה וכמו שנתנו בו חז"ל שיעור כמה רשאי לתת בצדקה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפשר שקבעו בו שיעור גם כמה מחויב ליתן מעיקר הדין דהיינו כדי עישור מנכסיו.

וכתבתי במקום אחר דאפשר דנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, דבבבלי כתובות דף נ' ע"א נשנה דין זה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש בלשון שלילי דהיינו שלא יתן יותר מחומש אבל לא בהכרח שיש חיוב לתת לכל הפחות חומש, אך בירושלמי פ"ק דפאה משנה א' משמע שהתקנה היתה שיפרישו חומש דאמרינן התם "באושא התקינו שיפריש חומש נכסיו למצוה", והוי תקנה לחומרא.

ולפי זה נראה דלהבבלי נאמרו שני גדרים בדיני צדקה (ולא בחיוב מעשר כלל) דחייב להפריש מעשר מנכסיו, ועוד נתחדש שהרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אך לדעת הירושלמי לכאורה שני השיעורים שנאמרו סותרים זה לזה כיון שבשניהם נאמר חיוב כמה ליתן, ועל כן נראה דצריך לחלק דאכן הגדר של חיוב נתינת חומש הוי שיעור בדין צדקה ואף מי שלא השלים הפרשת חומש מנכסיו לקיים מצות צדקה בשלימותה, מכל מקום יש לו להפריש מעשר מנכסיו כדי לקיים מצות מעשר כספים.

ולכאורה יש להוכיח דחיוב מעשר כספים אינו מכלל מצות צדקה אלא דין בפני עצמו, ממה שכתב הש"ך סי' רמ"ח סק"א דמי שפרנסתו דחוקה פטור מלתת צדקה שיעור חומש. ומ"מ מחויב להפריש מעשר מנכסיו. וע"כ שאין חיובו מכלל מצות צדקה. דנראה פשוט דעני פטור מלתת מעשר כספים אם הוי דין מדיני הצדקה. ומבואר לפי"ז דהגדרת חיוב מעשר כספים קובעת אם עני מחויב בו או לא, דאם הוא מחיובי הצדקה פטור, אבל אם הוא חיוב מעשר בפני עצמו ודאי שחייב בו.

ועוד מסתבר דאם דין מעשר כספים הוא מן התורה וילפינן לה מקרא ד"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" ע"כ דהוי דין במעשר כמשמעות הפסוק כולו דלא נאמר במצות הצדקה.

ולדברינו נראה דהירושלמי סבר דהוי גדר מחיובי מעשר שהרי למדו חיוב מעשר כספים מן הפסוק "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" ומקיש זה לזה וע"כ דדין מעשר יש כאן כמעשר דגן, משא"כ להבבלי אפשר דילפינן לה מקרא הנאמר ביעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ואפשר שהוא חיוב ממצות הצדקה והירושלמי לשיטתייהו אזלי וכמו שנתבאר.

 

ה

 

ולהלכה נקטו רוב גדולי הדורות עיקר כשיטת הב"ח דאין בו חיוב לא מה"ת ולא מדברי סופרים אלא הנהגה טובה. אלא שאם נהג כן ג' פעמים אפילו לשיטת הב"ח נהפך להיות חיוב דאורייתא מחמת דין נדר, דומיא דכל מי שנוהג מנהג של מצוה ג"פ דאע"פ שלא קבלו על עצמו נעשה נדר עי"ז ובעי התרה. (כן כתבו החוות יאיר סי' רכ"ד ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"א), אלא שמרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל נקט במנחת שלמה ח"א סי' צ"א אות כ' דיש לסמוך לגבי זה על התרת נדרים שעושין בערב ר"ה אע"פ שיש פקפוקים על עצם ההתרה שעושין אם מועיל לנדר גמור מ"מ בכה"ג שלא קיבל על עצמו בלשון נדר אלא נהג כן ג' פעמים יש לסמוך על התרה זו, עי"ש.

ויש שכתבו לחייב מעשר כספים מכח מנהג המקום אע"פ שהוא בעצמו לא נהג כן, ועיין בפרי חדש סי' תצ"ו שהאריך בכללי המנהג. ומכל מקום לדידן נראה דלא שייך לחייבו מטעם זה כיון שאין מנהג מוסכם בדבר, ומכל מקום נקטינן עיקר ההלכה כשיטת הב"ח דאין בו חיוב אלא מדת חסידות ומנהג ראוי.

ולכן נראה דמי שפרנסתו דחוקה מאד אין צריך להפריש מעשר כספים אע"פ שודאי ממדת חסידות ראוי ליתן, ועוד שהותר לנסות להקב"ה במצוה זו לדעת רוב פוסקים כמבואר, (ואע"פ שיש שכתבו שלא הותר אלא במעשר דגן) ומשום כן ודאי שראוי לכל אדם להשתדל במצוה חשובה זו.


ו

 

הנה ביארנו לעיל דשני שיעורים נאמרו במצות צדקה, ולהבבלי שהביא תקנת אושא בלשון שלילי שלא יבזבז אדם יותר מחומש משמע דס"ל דזה שיעור העליון, אע"פ שעיקר החיוב הוא מעשר בלבד. אבל להירושלמי נראה עיקר דתקנת אושא היתה שיפריש חומש מנכסיו, ומצד שני דרשינן לה מקרא ד"כבד את ה' מהונך" דיש להפריש מעשר בלבד, ולכאורה נראה דשני השיעורים סותרים זל"ז. וע"כ נראה דצריך לומר דשיעור חומש נאמר במצות צדקה, ושיעור מעשר נאמר במצות מעשר כספים. ומכאן ראיה שלדעת הירושלמי חיוב מעשר כספים אינו ענף ממצות הצדקה.

אלא דיש לדחות דאכן שני שיעורים הם במצות צדקה, שיעור חומש למהדרין ושיעור מעשר לכל אדם, וכמו שמצינו בתקנת חז"ל לגבי הפרשת תרומה דאע"ג דמה"ת חיטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ שיערו חז"ל דאחד מארבעים זו עין טובה ואחד משישים זו עין רעה ואחד מחמישים זו עין בינונית, וכן מצינו לגבי הפרשת חלה, שיעור אחד לנחתום ושיעור לבעה"ב המפריש מעיסתו. ואם כן אפשר דגם במצות צדקה נתנו בו חכמים שני שיעורים.

ובאמת מצינו בב"ב ט' ע"א דצריך ליתן בצדקה שלישית השקל בשנה וא"כ מצינו בזה שיעור נוסף קטן ביותר, והוא סכום קצוב ולא יחסי לפי הכנסתו כשיעורי המעשר והחומש, וכך כתב במאירי שם דשיעור חומש הוא עין יפה שביפות שיעור מעשר הוא עין בינונית, ולעולם לא יפחות משלישית השקל עי"ש. ובאמת מבואר כן ברמב"ם פ"ז הלכה ה' ממתנות עניים "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה" וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעיף א', וכל זה פשוט וברור.

 

ז

 

עוד נחלקו הפוסקים איזה שימושים מותר לעשות בכספי מעשר, דהרמ"א כתב ביו"ד ריש סימן רמ"ט "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לביהכנ"ס או שאר צרכי דבר מצוה רק יתננו לעניים" אבל הדרישה שם הביא בשם תשובת מהר"ם דכל מצוה שתבוא לידו מותר כגון להיות בעל ברית או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים וכדו' והביאו דבריו הט"ז והש"ך שם סק"ג. וכן כתב בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"א אלא שתלה זאת בכונתו הראשונית דדוקא אם היתה דעתו מתחילה להשתמש בכספי מעשר לשאר צרכי מצוה שרי, וק"ו אם אמר בפיו שרוצה להשתמש בהם אף לשאר צרכי מצוה אין פקפוק בדבר.

ומ"מ פשוט דאין להתיר להוציא כספי מעשר לצורך קניית ד' מינים בסוכות או מצות לפסח וכדו' אע"פ שצרכי מצוה הן מ"מ הרי אלה לצרכי עצמו משא"כ כשמוציא הממון לשאר צרכי מצוה כגון לקנות נרות לביהכנ"ס או עליה לתורה מכספי מעשר יש מי שמתיר כמבואר שם בט"ז סק"א כיון שהכסף הולך לצורך ביהכנ"ס דהוי צרכי רבים. ופשוט דמעשר כספים צריך ליתן לאחרים ולא לקנות לעצמו צרכי מצוה, אך צ"ע לכאורה מה שכתבו דמותר להיות בעל ברית דלכאורה הרי זה כאילו קונה לעצמו דבר מצוה, ונראה דמיירי כשאבי הבן עני וקמ"ל שאף על פי שנהנה בכך שהוא בעל ברית מכל מקום מותר כמו לקנות עליה לתורה, ודו"ק.

והיוצא מדברינו דג' דרגות נאמרו בהלכה זו, דכשמוציא לצרכי מצוה של עצמו ודאי דאסור, וכשמוציא ממון לאחרים לצרכי מצוה נחלקו האחרונים וכמשנ"ת, ורק להוציא לצורך עניים ממש לכו"ע שרי.

 והנה כל האחרונים הנ"ל הבינו שדברי מהר"ם סותרים את דברי הרמ"א, אך בבאר הגולה שם אות ה' כתב בשיטת הרמ"א דאינו יכול לקנות נרות לביהכ"נ דכיון שמחוייב הוא בכך אינו פוטר עצמו במעות מעשר, אבל במצוה שאינו מחויב בה אף לדעת הרמ"א יכול לקיימה ממעשר ולפי"ז אין סתירה בין שיטתו ושיטת מהר"ם הנ"ל, ודו"ק בכ"ז.


ח

 

ולפני זמן מה נשאלתי לגבי נתינת כסף מעשר לצורך החזקת שיעורי תורה לנשים, ונראה דאע"פ שפטורות מתלמוד תורה מ"מ פשוט דנחשב כצרכי מצוה כיון שמחויבות לדעת את ההלכות הנוגעות למצוות שמצוות בהן, וכן מצוות הן לעסוק בעניני המידות, אמונה, ויראת שמים. ולכן נראה דיש להתיר זאת כיון שמנהג דידן כחת"ס להשתמש בכספי מעשר אף לשאר צרכי מצוה ולא רק לצרכי עניים בלבד.

ובדבר המנהג שנהגו בכמה כוללים שמתנין תשלום שכר הלומדים תמורת ניכוי כספי המעשר ממלגתם, לדעתי יש לפקפק בזה מכמה טעמים. א) אין ראוי לחייבו לתת מכספו מעשר בכל גווני שאינו אלא מנהג טוב ואין בו חיוב לדעת הרבה פוסקים. ב) שמא עני הוא ופטור מהפרשת מעשר כספים מעיקר הדין אליבא דכו"ע. ג) חוששני דיש בזה חשש גזל כיון שמסכים לדבר רק בעל כרחו, ומכל מקום לא הוי גזל גמור כיון דקיי"ל בב"ב דף מ"ט ע"ב דתליוהו וזבין הוי זבינא, ומסתבר דהוי כתלויהו וזבין ולא כתליהו ויהיב דתמורת מעשרותיו האברך מתקבל לכולל וכיון שאמר רוצה אני מהני, ומכל מקום ודאי שלא הותר לכתחילה. ובפרט אם מצות מעשר כספים הוי מדין מעשר ולא צדקה יש לומר דהוי כמסייע בבית הגרנות כדי לקבל ממנו את מעשרותיו דהוי איסור גמור.

ומכל מקום יכול לבקש מן האברך לתת את דמי המעשר או חלק מהם שלו לטובת הכולל בו הוא לומד ומן הראוי שיעשה כן מצד חובת הכרת הטוב.

ומאז אמרתי לאברכי הכולל שפרנסתם דחוקה שיכולים הם ליתן מעשר זה לזה אך לא יקפידו לחשב שיתן זה כנגד זה ממש דהו"ל כהערמה. (ועיין במגילה דף ז' דמחלפי סעודתייהו). ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן ק"א.


ב

תשלום שכר לימוד ממעשר כספים

 

במה ששאל לדעתי האם מותר לשלם שכר לימוד ממעות מעשר, כי פרנסתו דחוקה ושכר הלימוד של בניו ובנותיו הקטנים עולים סכום גדול.

 

נראה דיש בזה כמה חילוקי דין, ראשית יש להבחין בין שכר לימוד הבנים ובין שכר לימוד הבנות, דאף שחייב אדם ללמד בניו בשכר כמבואר בשו"ע יו"ד סימן רמ"ה סעיף א' – ו', וממילא אין לשלם שכר הלימוד מכסף מעשר דהו"ל כפורע חוב ממעשר וכמ"ש הט"ז בסימן רמ"ט סק"א דאין לפרוע מסים או לזון בניו ובנותיו הקטנים ממעשר, לגבי לימוד הבנות לא מצינו חיוב ללמדם בשכר, דלימוד הבנות אינו אלא מצד מצות האב לחנכם לתורה ולמצוה, ואין בזה מצות תלמוד תורה לבניו בשכר.

אמנם באליה רבה או"ח סימן קנ"ו סק"ב כתב דאין להוציא מעות מעשר על שכר לימוד בניו ובנותיו הקטנים, וכבר העיר עליו בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' פ"ה דלכאורה שאני בנות מבנים. אך מה שכתב המנח"י לתמוה מהמבואר בסימן רנ"א סעיף ג' דהוצאת חינוך בנותיו הוי בכלל צדקה, לא הבנתי דהלא שם מבואר להדיא דגם הוצאת בניו הקטנים לתלמוד תורה הוי בכלל הצדקה וז"ל השו"ע שם "הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה...הרי זה בכלל הצדקה" וע"כ דשאני דין צדקה מדין מעשר כספים ועד כאן לא כתב השו"ע שם דהוי צדקה אלא לחייבו בכך משום מצות צדקה אבל מ"מ אינו יוצא בזה יד"ח מעשר דכל שחייב בו אין בו משום מעשר כספים, ודו"ק כי פשוט הוא.

אמנם לגבי עצם הדין נראה כדברי המנחת יצחק דרק בלימוד תורה לבניו דחייב ללמדם בשכר אינו יוצא יד"ח מעשר כספים אבל בחינוך הבנות שאינו מצווה אלא לחנכם אבל לא מצינו בהן חיוב ממון אין מניעה מלשלם שכר לימודן ממעשר. ומה שכתב באגרות משה יו"ד ח"ב סימן קי"ג דכיון דבזמן הזה יש חוק חינוך חובה ואילולי ישלח את בתו לבית חינוך תורני ייאלץ לשלוח אותה לחינוך חילוני וממילא חייב הוא לחנכה במוסד תורני, לענ"ד אין זה נראה דאין המציאות מכריחה את ההלכה וכיון שלא מצינו חיוב ללמדה בשכר ואין כאן שיעבוד ממוני, רשאי הוא להוציא הוצאה זו ממעשר. (ונראה דגם דינא דמלכותא דינא אין בזה כיון שאין זה חוק ממוני וביארתי במק"א דרק בגדרי הממונות אמרינן דינא דמלכותא דינא).

 ואף לגבי חינוך הבנים כבר כתב בשלחן ערוך הרב הלכות ת"ת פרק סעיף ז' דרק חלק התשלום של שכר המלמד אין ליתן מכסף מעשר אבל החלק היחסי של ההוצאות האחרות כגון נקיון, ביטוח, פעילויות שונות, הוצאות משרדיות וכדו' יכול לשלם אף ממעשר דמחד גיסא הוי הוצאות של מצוה ומאידך אין זה בכלל שכר לימוד תורה לבנו עי"ש.

ומאן דדחיקא ליה שעתא ואין פרנסתו מצויה יכול לשלם גם עצם שכר הלימוד של בניו הלומדים משנה וגמ' מכספי מעשר שהרי מבואר שם בשו"ע דעיקר חיוב האב ללמד בנו אינו אלא בתורה שבכתב ואם דחוק הוא פטור מללמדו משנה וגמ' בשכר עי"ש.

ועוד הקילו גדולי הזמן דאם רוצה לשלוח את בניו לת"ת טוב שעולה יותר רשאי הוא לשלם את ההפרש מכסף מעשר דיכול לצאת יד"ח בבית תלמוד כלשהו, וכך כתב מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

ויסוד לכל הלכות אלה מה דנקטינן להלכה כשיטת הפרישה ברי"ס רמ"ט דגם הוצאות של שאר עניני מצוה יכול לתת ממעשר ולא רק צדקה לעניים כשיטת הרמ"א שם בסעיף א', ועי"ש בפ"ת בשם החת"ס.

וכבר כתבתי במק"א דרוב האחרונים נקטו כשיטת הב"ח בסימן של"א דאין מעשר כספים חיוב דאורייתא, ואף חיוב דרבנן אין בו אלא מנהג ומדת חסידות ולכן יש להקל בפרטי הלכותיו.

ובשעת הדחק גדול במי שמתקשה בפרנסת ביתו יש להקל אף כשיטת הבית יוסף באבקת רוכל בסימן ג' שכתב דיש לנכות את הוצאות ביתו לפני הפרשת המעשר, ובקיצור שלחן ערוך סימן ל"ד סעיף ד' כתב כן, אך בהוצאות שונות של ספר נפוץ זה נשמטו דברים אלה ולא ידעתי עיקר דעת הגאון בזה, ועיין מה שכתב בזה בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן ו'.

אמנם פסק זה קשה להולמו בסברא, אם לא שנאמר כשיטת הב"ח הנ"ל דאין כאן הלכה פסוקה וגדר מצוה ממש אלא מנהג בעלמא, אפשר דלא נהגו בזה אלא ממותרות פרנסתו ולא מהוצאותיו הבסיסיות.

ורוב האחרונים נקטו דצריך להפריש מכל הכנסותיו ואף על פרנסת ביתו, כ"כ באהבת חסד פרק י"ח ס"ג ובערוך השלחן סימן רמ"ט סעיף ז' עי"ש.

ונראה פשוט דאף אם נקטינן עיקר שצריך להפריש על כל הכנסותיו ואף על כדי חייו, מ"מ אי"צ להפריש מעשר על מס הכנסה דכספים אלה מעולם לא נכנסו לרשותו ולא נהנה מהם, ואף שכל אחד נהנה מתשלום מסים הנאה עקיפה בשירותים שונים שמספקים הממשלה והרשיות מ"מ מסתבר דכיון דכספים אלה לא הגיעו לרשותו ואין בידו לעשות בהם כרצונו אין הם חייבין במעשר. אך בענין מס קניה וכדו' נראה פשוט דהוי כשאר הוצאותיו דכיון דמס זה או מע"מ משלם האדם בקנייתו דבר הרי הם ככל הוצאותיו.

ומה שיש להסתפק בזה היינו בתשלומי ארנונה, שמצד אחד האדם משלם מתוך שלו אך מאידך אין הוא מקבל תמורה ישירה תמורת כספו אלא שירותים עירוניים שניתנים אף לאלה שלא משלמים ארנונה, ומסתבר לענ"ד דכסף זה פטור ממעשר כיון דמ"מ אינו אלא מס ולא הוצאה שמוציא האדם לצרכיו, אמנם אין בזה הכרע מסברא אלא נטיית הלב לכאן ולכאן. וכבר נחלקו בשאלה זו גדולי הזמן, לדעת האגרות משה יו"ד ח"א סימן קמ"ג חייבים לשלם מעשר על ארנונה ולדעת המנחת יצחק חלק ג' סימן ל"ד פטור ואין בזה הכרעה ברורה בסברא עי"ש.


ב

 

וכיוצא בזה נשאלתי אם אפשר לנכות מחיוב המעשר קנסות שונים כמו אלו שהוטלו עקב איחור בתשלומי הארנונה וכדו', ונראה דמחשבון אישי אין לנכות קנסות אלה דהרי זה דומה למי שאבד אבידה וכי משום שנבצר ממנו ליהנות מכספים אלה פטור הוא מלתת מהם מעשר והלא משעה שכספים אלה באו לרשותו כבר נתחייבו במעשר, אבל בקנסות שמשלם עסק או חנות וכדו' אין חייבים לשלם עליהם מעשר כיון שמעולם לא באו לרשות הבעלים והרי הם ככל הוצאות העסק, ודו"ק.

והנה נשאלתי עוד בבן תורה שהלוה כסף לעני ואביון ומעיקרא דעתו היתה לתת לו במתנה מתוך כספי מעשר שלו, וכאשר אחד מבני משפחתו שמע שנתן מכספו לדל, נתן לו את כל הסכום, ונפשו בשאלתו האם מתנה חדשה יש כאן, שהרי פלוני הנותן יודע שהוא נתן מתנה חלוטה ואעפ"כ החזיר לו משלו, וכיון דהוי מתנה חדשה אי"צ ליתן ממנו אלא מעשר, או שמא יש כאן פרעון חוב וממילא בטל מה שנתן סכום זה ממעשר.

ונראה דשאלה זו תלויה במחשבת השואל שנתן משלו לאחיו האביון, דאם נתן לו בהלואה, שאם יפרענו יקבל את תשלומיו, אלא שחשב בלבו שאם הלוה לא ישלם אזי ימחול לו ויהיו מעותיו מתנה מכסף מעשר, אז כאשר פלוני אלמוני שילם במקום העני הו"ל פורע חובו של חבירו ואין כאן מתנה כלל ונמצא שאין לו לנכות כסף זה ממעות המעשר. אבל אם נתן במתנה חלוטה, ואף אם העני היה משלם לא היה מקבל מידו, אלא שאמר שמלוה לו משום כבוד העני שלא לביישו, אך בלבו היה ליתן מתנה גמורה, א"כ אין כאן חוב ונמצא מתנת פלוני מתנה גמורה ואין עליו אלא ליתן מעשר ממתנה זו, כך נראה לענ"ד.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

בית אלקים ושער השמים

"ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (כ"ח י"ב).

"סולם בגי' קול שקול תפילת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוין בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו" (בעל הטורים).

 עוד כתב הבעה"ט "סלם בגימ' סיני שהראהו מעמד הר סיני".

 סולם זה רמז הוא לשני עמודי תבל התורה והתפלה, באמצעותם יש בכח האדם לעלות מעלה מעלה, ולא רק לעלות אלא גם להעלות, מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כשהוא עולה מעלה עמו מלאכי אלקים.

 ובזוה"ק בפרשה זו איתא שסולם זה רמז לנשמת האדם, (וכ"כ בנפש החיים שער א' פרק י"ט עי"ש בדבריו הנפלאים) נשמת האדם סולם הוא, סולם שרגליו ניצבים באדמת הארץ וראשו מגיע לשמי רקיע, וע"י התורה והתפלה עולה הוא ומעלה את כל הבריאה כולה עד שמלאכי אלקים, אף הם עולים ויורדים בו.

 התורה והתפלה, איזה מהם עיקר ואיזה מהן טפל לחבירו?

 הנה למדנו עוד בפרשה זו "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (כ"ח ט"ז-י"ז)

 פירש הבעש"ט הקדוש זי"ע ע"פ המבואר (בשבת ל"א ע"א) "כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מכריז רב ינאי עליה חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", (חבל על מי שאין לו דירה והוא עושה לעצמו שער) התורה היא שער והיראה היא הבית, שער ללא בית אין בו תועלת אף תורה ללא יראת שמים אין בה תוחלת.

 יעקב אבינו בשנתו נתגלו לו סודות תמירים ונשגבים מאוצרה של יראת שמים, ועל כן כשהקיץ יעקב משנתו כתיב "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים" במקום זה זכיתי להגיע לבית אלוקים, זכיתי לאוצר של יר"ש שנמשל לבית, "וזה שער השמים" התורה שלמדתי י"ד שנה בבית שם ועבר היא השער, "שער השמים", החומה והמגן לבית אלוקים.

 אמנם עוד אמרו בגמ' בשבת שם משל אחר, "אמר רבה בר רב הונא כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו", ולכאורה הדברים סותרים זא"ז דנראה מדבריהם אלה דהתורה היא הבית הפנימי והיראה המפתחות החיצוניות, השער לבית, וכבר עמדו רבים על סתירה זו בדברי חז"ל.

 ועל כרחך נראה לומר שאמנם כן המפתחות החיצוניות ניתנו בתוך הבית הפנימי, וכדי לפתוח שער לשמים צריך להגיע למפתחות שבתוך הבית! התורה והיר"ש כרוכין ירדו מן השמים וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו (יבמות קט ע"ב) אין תורה ללא יר"ש, אך גם אין יר"ש ללא תורה "לא ע"ה חסיד" (אבות ב' ה'), והוא שאמר יעקב אבינו כשהקיץ משנתו אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים, הבית והשער התורה והיראה יחדיו צמודים דהא בלא הא לא קיימא.

 והנה בקידושין (ל' ע"ב) אמרו "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" ומשמע דתורה תבלין יחיד היא, וזולתה אין עצה ואין תבונה במלחמת היצר, והאיך אמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה", הרי שיש תבלינים שונים מלבד תלמוד תורה, ולכאו' נראה דיש סתירה בין הדברים.

 אלא נראה דבאמת תורה עצה יחידה היא ואין זולתה תבלין לשבור כח היצר ורב תקפו, אך אם עוסק הוא בתורה ורואה שאעפ"כ יצרו מתגבר עליו, אות וסימן הוא שאינו לומדה כדבעי, לפי שצריך אדם לעסוק בתורה מתוך יראה ד"כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו", התורה תבלין היא אלא שצריך אדם להשתמש בתבלין בדרך הרצוי וההגון, ולכך כשעסק בתורה ועדיין לא עלתה ארוכה בידו יקרא קריאת שמע ויקבל ע"ע עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, ואם רואה הוא שעדיין יצרו מתגבר עליו, אות הוא שאין לימודו מתוך הכנעה וענוה, וכדאיתא בתענית (ז' ע"א) "נמשלה תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה", ולכך "יזכיר לו יום המיתה" ויגיע לשברון לב, ואזי מובטח לו שתורתו תבלין היא ליצרו, לפי שתורה זו יסודה גם ב'בית אלקים' וגם ב'שער השמים' דהלא אמרו חז"ל, (ברכות ח' ע"א) "אין לא להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד", ומאידך אמרו "אין לו להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים בלבד", ד"א של הלכה כשהם שמורים וערוכים באוצר של יראת שמים, אין לו להקב"ה אלא תורה ויראה בבחינת 'בית אלקים' ו'שער השמים'.

 יה"ר שנזכה ונתקרב לבית אלקים ולשער השמים לד' אמות של הלכה ולאוצר של יראת שמים, ונזכה לישעות ישראל בביאת גוא"צ בב"א.

תגיות: