נאמנות בכשרות למי שאינו שומר תורה (תשע"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

נאמנות קפילא במאכ"א

 

הנה אף שגוי פסול לעדות מ"מ מצינו שגם הנכרי נאמן באיסור והיתר, כמבואר במס' חולין (צ"ז ע"א) "קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה השתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה". הרי שנאמן לומר אם יש טעם איסור בתבשיל.

ונחלקו הראשונים בטעם הלכה זו וחמש מחלוקות בדבר:

א. רש"י פירש שם שנאמן כיון שמסיח לפי תומו, וכל שמסיח לפי תומו סמכינן עליו.

ב. התוס' שם (ד"ה סמכינן) כתבו "אע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו". הרי דנאמן משום דאומן לא מרע אומנותיה.

ג. הרשב"א שם כתב דבאמת מהני חדא מתרתי דאומן נאמן אף באינו מסל"ת ואם מסל"ת אין צריך אומן ואף ההדיוט נאמן.

ד. הרא"ש (חולין פ"ז סימן כ"ה, וכ"ה בתרומת הדשן סימן ע"ט, עי"ש) כתב דבעינן תרתי לטיבותא אומן ומסל"ת, ושיטה זו שילוב היא של פירושי רש"י ותוס'.

ה. הרמב"ם בהלכות מאכ"א (פט"ו ה"ל) כתב "טועם אותו הגוי וסומכין על פיו". ובסימן צ"ח דקדק הבית יוסף מלשונו דלא צריך קפילא וגם לא צריך מסיח לפי תומו שהרי כתב "טועם אותו הגוי" ולא כתב שצריך קפילא, וממה שכתב "וסומכין על פיו" משמע שהוא יודע שסומכין עליו ולא הוי מסל"ת.

אלא שלכאורה צריך ביאור בשיטת הרמב"ם דכיון שאין צריך אומן ולא מסל"ת איך נאמין לגוי שהוא גם פסול לעדות וגם חשוד על הדבר שאינו נאמן עליו. ובבהגר"א (סימן צ"ח ס"ק ה') כתב דכיון דעבידא לגלויי ודאי אינו משקר.


ב

אומן לא מרע אומנותיה

 

ומלבד סוגיא זו דקפילא שלפי מקצת ראשונים נאמנותו משום דאומן לא מרע אומנותיה מצינו הלכה זו בעוד כמה מקורות בגמ' ובהלכה, ונבאר:

א. במנחות (מ"ג ע"א) איתא "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק, מישראל הרי היא בחזקתה, מן העובד כוכבים מן התגר כשרה מן ההדיוט פסולה". וברש"י דתגר נאמן דלא מרע אומנותיה. וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן כ' ס"א דתגר נאמן דלא מרע נפשיה, עי"ש.

ב. ועוד מצינו בזה ביו"ד (סימן קי"ד ס"ה) דמותר ליקח מתגר יין רימונים אף שדמיו יקרים מיין ענבים "משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה". והוסיף שם הרמ"א "וכן כל דבר שקונים מן האומן לא מרע נפשיה". ומקור הלכה זו בר"ן מס' עבו"ז (י"א ע"א).

ג. ועיין עוד ביו"ד (סימן ש"ב ס"ב) "הלוקח כלי צמר מעובד כוכבים צריך לבדקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן... ואפילו אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן וכו'". וברמ"א כתב "אבל אם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאיחלופי מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף".

ובש"ך (שם ס"ק ד') "ולא חיישינן לאחלופי, דכיון דהוא אומן לא מרעי אומנותיה, מאחר שיש לו לעמוד על הדבר". וגם מקור הלכה זו בדברי הר"ן בחולין (דף א' ע"ב מדה"ר).

ולכאורה הר"ן סתר דברי עצמו דלגבי יין רימונים נקט דדי בכך שהוא אומן כדי ליתן לו נאמנות משום דלא מרעי אומנותיה, אבל לגבי חשש שעטנז לא סמך על הא דאומן לא מרעי אומנותיה אלא בהדי סברא דאפשר לעמוד על הדבר ועבידי לגלויי.

ובפרי מגדים (או"ח סימן רנ"ג מש"ז ס"ק י"ח) כתב ליישב דשאני אומן המפסיד את כל אומנותיה בדבר שיש בו קפידה גמורה, דכיון שבנ"א קונים יין רימונים לצורך רפואה ואם יערב בו דבר אחר נחשב פושע גם כלפי עובדי כוכבים ולא רק כלפי בני ישראל, ממי שאינו מסכן את כל אומנותיה אלא שמ"מ מרע אומנותיה בהא דשעטנז דבזה אינו נאמן אלא במה שאפשר לעמוד עליו. והפמ"ג הביא סברא זו מהחכם צבי (סימן ל"ט), עי"ש.


ג

באילו דברים אפשר לסמוך על הא דאומן לא מרע אומנותיה

ובאמת לא בכל דבר יש לסמוך על כלל זה דאומן לא מרע אומנותיה וכבר תמה המגן אברהם (או"ח סימן כ' סק"א) דכי מותר לקנות בשר מתגר שאומר שהבשר כשר משום דאומן לא מרע אומנותיה, ומשו"כ כתב דלא סמכינן על חזקה זו אלא בחדא מתרי גונא. כשיש קפידא יתירא כגון ביין רימונים ומורייס משום רפואה, וכגון טלית מצוייצת דלא שכיח שגויים יטילו ציצית בבגדים. ובדרכו חידש המג"א דלא התירו לסמוך על התגר אלא ליקח טלית מצוייצת אבל אסור ליקח ציצית מן התגר שמא לא נעשו לשמה, עי"ש.

והנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן ע"ב) דחה את דברי המג"א וביאר בדרך אחרת למה לא סמכינן על חזקה זו בבשר, ותמצית דבריו דלא סמכינן על חזקה זו אלא כאשר החשש הוא שהגוי ישקר או יזייף למטרת רווח או למטרה אחרת, ובזה אמרו שתגר ואומן לא יזייף ולא ישקר, אבל במקום שצריך עדות ונאמנות בעיקר הענין, (ולא רק לסלק חשש זיוף ושקר) אין הגוי נאמן לעולם, לא הדיוט ולא אומן. ומשו"כ לוקחים ציצית מן התגר דהלא הגוי אינו לובש ציצית וכל החשש שמא יזייף ציצית במתכוון ובזה לא חיישינן בתגר, אבל בבשר כיון שגם גויים אוכלים בשר וצריך נאמנות גמורה להבדיל בין הכשר ובין הטרף, בזה לא מהני הא דאומן לא מרע אומנותיה.

והיסוד הגדול בזה הוא שכתב הט"ז ביו"ד (סימן צ"ח סוס"ק ב') דלא מהני חזקה זו היכא דבעינן עדות ורק באיסורים דע"א נאמן בהם סמכינן על חזקה זו, עי"ש. אלא שהנוב"י חידש יתירא מזו דלא רק היכא דצריך עדות גמורה אלא אף במקום שצריך בירור ונאמנות לא סמכינן על חזקה זו, ודו"ק.


ד

נאמנות רופאים נכרים או מומרים

נחלקו גדולי הפוסקים לגבי נאמנות רופאים בהלכות נדה, ואבאר.

הנה מבואר במסכת נדה (כ"ב ע"א) "מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים ואם נמוחו טמאה".

והבית יוסף ביו"ד (סימן קצ"א) הוכיח מדברי הגמ' לגבי אשה שנמצא "חצץ אדום" בתוך מי רגליה ולדעת הרופאים אלה ממכה באו דיש לסמוך על דבריהם.

והרמ"א בדרכי משה חלק עליו וכתב דאין ראיה מדברי הגמ' דהלא לא אמרו שם אלא תטיל למים ולא סמכו על דברי הרופאים להקל אלא סמכו על בדיקה זו.

ולכאורה נראה ליישב דעת הב"י, דבאמת פירוש הסוגיה דהרופאים אמרו רק דאשה זו מכה יש לה שיכול להפיל כמין קליפות אך לא יכלו להיות בטוחים שקליפות אלה מתוך המכה באו או דם טמא הן, והרופאים הם שנתנו עצה להטיל במים, וכיום שסמכו על בדיקה זו שהציעו הרופאים הרי יש מזה ראיה שנאמנים הם. ולכאורה יש בזה ליישב שיטת הב"י בשופי.

ושוב ראיתי שכבר נחלקו בשני צדדים אלה בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קי"א הוכיח מגמ' זו שאין סומכין על הרופאים שהרי החכמים לא סמכו על דבריהם אלא העמידו דבריהם במבחן. ובשו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ב כתב כנ"ל דאכן הרופאים הם שגילו לחכמים מבחן זה. ועוד כתב שם דאף להבנת מהר"ם כל היכי שא"א לעמוד במבחן סמכינן על דברי הרופאים.

אך לא ביארו הב"י והרמ"א מאיזה טעם נאמן רופא נכרי או חילוני לגבי הלכות נדה, שבת ויוה"כ, והלא החשוד על הדבר אינו נאמן לגביו.

וידוע מש"כ החת"ס (שו"ת יו"ד סימן קנ"ח ואהע"ז סימן ע"ה) דבאמת יש לפקפק טובא אם יש נאמנות לרופאים, אך כשרופא אמר דחשיב"ס צריך לאכול ביוה"כ וכדו' בשאר איסורים ספק מיהו הוי וספק נפשות לקולא.

אך כבר כתב המהרי"ק (שרש קנ"ט) להוכיח מדברי הגמ' בנדה שם דסמכינן על עדות הרופאים אף להקל באיסור כרת וכן סמכינן עליהם לחלל שבת ולאכול ביוה"כ, עי"ש. וכדבריו נקט גם המהרי"ט (אהע"ז סימן י"ד) ומהריט"צ (סימן מ'). כל אלה תקיפי קמאי נקטו שיש נאמנות גמורה לרופאים בעניני רפואה, וגם בשו"ת חכם צבי סימן מ"ו נקט דיש לרופא נאמנות גמורה. אך לא נחתי להאיר את עינינו בטעם הדברים.

ואפשר שנתנו חכמים נאמנות לרופאים גם משום שא"א בענין אחר, וכהא דחיה נאמנות על הולד, וכתבו הראשונים דא"א בענין אחר, (עיין לקמן סימן      ), וכן גם בנאמנות הרופאים ועדיין צ"ע.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן ס"ה) כתב דרופא נאמן רק במסל"ת, ואף דמסל"ת אינו נאמן אלא בדרבנן כמבואר במסכת ב"ק (קי"ד ע"ב) כיון דאומן לא מרעי אומנותיה יש להאמינו.

הרי לן דעת השבו"י דרופא נאמן רק בצירוף חזקת לא מרעי אומנותיה ומסל"ת וזה כשיטת הרא"ש הנ"ל לגבי נאמנות הקפילא כמבואר.

ובשו"ת המהרש"ם (ח"א סימן כ"ד) כתב דרופא ישראל מחלל שבת אינו נאמן מעיקר הדין אך מ"מ במידי דעבידא לגלוי' יש להאמינו כמו דקפילא נאמן, עי"ש.

הרי לן שגדולים אלה למדו דין רופא מדין קפילא.

ויש מן האחרונים ששללו לחלוטין את נאמנות הרופאים ובפרט בנוגע לרופאי זמנם, עיין בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סימן ע"א) מש"כ לגבי משקל דברי הרופאים בהלכות נדה. ובדרכו הלך נינו הגדול כ"ק מו"ר בעל דברי יציב (בשו"ת אהע"ז סימן ז').


ה

האם יש לסמוך על חות דעת כפולה

 

ויש מן האחרונים שחידשו דאף במקום שאין האדם נאמן משום שהוא חשוד על הדבר, כגון ישראל שאינו שומר תו"מ או נכרי, מ"מ אם שאלו שנים זה שלא בפני זה ונמצאו דברים מכוונים יש לסמוך עליהם. ונבאר יסוד הדברים.

הנה מבואר במס' גיטין (י"ט ע"ב) "רב פפא כי הוי אתי לקמיה שטרא פרסאה מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה".

הרי לן דאם שנים נשאלו זה שלא בפני זה וכוונו דבריהם אף שבעצם כותים הם ואינם נאמנים רגליים לדבר שדבריהם אמת.

ועפי"ז כתב בשו"ת שאילת דוד להגר"ד מקרלין (יו"ד סימן ב') לגבי רופא שמעיד שיש לאשה מכה באותו מקום, שאם ישאלו שני רופאים ושניהם יאמרו כן יש להאמינם. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן י"ג, וח"ו סימן קמ"ז), עי"ש.

וכבר הקדים אותם רבינו הש"ך בהלכות רבית. דהנה כתב הרמ"א ביו"ד (סימן קס"ה ס"א) "והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו או פיחתו חומש, סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסל"ת".

וכתב הש"ך (ס"ק ז') "ששואלים לשנים זה שלא בפני זה במסיחין לפי תומם כדעבדינן בשטרא פרסאי". והביא כן בשם בעל התרומות, עי"ש.

אך מ"מ לא מהני אלא במסיח לפי תומו וכמבואר בגמ' גיטין ובדברי הש"ך. והרי בכל השאלות לרופאים בזמנינו אין זה מסיח לפי תומו כלל, וא"כ גם בזה עדיין לא אשכחנא פתרי בני"ד.


ו

האם יש משקל באמינות אישית

הנה שנינו בכתובות (פ"ה ע"א)

"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגדה זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה א"ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי' דמר א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא א"ל רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה".

ומסוגיא זו הוכיח הגרמ"פ באגרות משה (יו"ד ח"א סימן נ"ד) באב המתארח אצל בנו או בתו שאינם שומרים תו"מ ואינם מקפידים בכשרות, דאם האב יודיע בבירור שלא יכשילו אותו באיסור נגד רצונו יכול הוא לסמוך עליהם, דלא צריך עדות ובירור אלא כשמסופק לו לאדם, אבל כשהוא יודע בידיעה אישית וברי לו שבניו לא ישקרו לו ולא יאכילוהו מאכ"א רשאי הוא לסמוך עליהם.

אמנם בתשובה אחרת סייג הגאון את דבריו, וביו"ד ח"ב (סימן מ"ג) דן לגבי משגיח כשרות שאינו שומר מצוות אלא שהרב מכיר אותו כישר ונאמן ובטוח הוא בו שלא ישקר אם אפשר לסמוך עליו. ושם כתב לחלק בין בן משפחה מדרגה קרובה שמכירו לפני ולפנים ולפיכך יש לו רשות לסמוך עליו, לאדם זר דלעולם אין להכיר זר בדרך קרובה שמכירים בני משפחה זא"ז ומשו"כ אין להאמינו, עי"ש.

ולענ"ד דוחק הוא זה, וטוב שכן קרוב מאח רחוק, ומהי"ת לחלק בסברא בין זל"ז, ובאמת יש שחברים מכירים זא"ז טוב יותר מבני משפחה. ועוד דלפי דבריו יתחדש דרב יכול למנות בנו הנאמן עליו כמשגיח כשרות אף אם אינו שומר מצוות כלל, וזה תימה בעיני.

ואי בדידי תלי' הייתי אומר דאף שאדם רשאי לסמוך על ידיעתו הברורה ועל הרגשת לבו, אין זה אלא לגבי עצמו אבל אין לו כל רשות לתת משקל להרגשה זו לגבי זולתו, ואיך יתן הכשר עפ"י הרגשת לבו כאשר המשגיח חשוד ואינו נאמן מעיקר הדין.

ומצאתי ראיה גדולה לסברא זו בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ס' שדן לגבי יינם של אנוסי ספרד, ונקט דלכאורה יש להחמיר כיון שיש מהם שדינם כמומרים, ומ"מ כתב שם.

"אלא לפי שיש לחוש בקצת אנוסים שמא קלקלו מעשיהם, ואפילו במקום התירא אכלי איסורא, אין אני סומך להתיר כן לכל, ואני רגיל לומר למי שבא לו יין אם אתה סומך על המשלחו שתהו אתה בביתך, והיזהר שלא תמכרנו לישראל שאינו בקי במשלחו"

הרי לן מדברי חד מרבותינו הראשונים שאדם יכול לסמוך על ידיעת עצמו אך אין לו רשות להתיר לאחרים על סמך ידיעה זו.

אמנם שוב ראיתי ראיה גדולה אף לסברת הגרמ"פ. דהנה באהע"ז סימן קט"ו סעיף ז' איתא "מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או קרובותיו שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו... הרי זה חייב להוציאה". ומקור הלכה זו במהרי"ק. וכתב שם הבית שמואל (ס"ק ל"ג) "כתב מהרי"ק דוקא גברא דגיס ביה ומצוי אצלו כעובדה דש"ס דאיתא שם דאמר רבא שאני בת רב חסדא דקים לי בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגווה לא".

הרי לן דהלכה זו מושתתת על הא דבת רב חסדא, ולהדיא קבעו המהרי"ק והב"ש דרק בקרובי משפחה "דגיס ביה ומצוי אצלו" מהני ולא בזולתם.

אך באמת נראה פשוט דאין כונת הפוסקים בזה דצריך דוקא קרובי משפחה, אלא כל עיקר כונתם לאפוקי מקרה שאין הנאמנות מושתתת על היכרות אישית בתכונות האישיות, אלא שאומר פלוני נאמן עלי כי הוא מופלג בחסידות דבזה לא מהני כמבואר בדברי הב"ש שם, אבל כל שמתוך היכרות קרובה בטוח באדם פלוני ודעתו סומכת עליו אין בין קרוב לרחוק, ודו"ק בזה.

ומ"מ נראה דאלו ואלו דא"ח ונאמנות זו יש לה תוקף רק בקרובים וכדו' ורק לגבי עצמו ולא לזולתו. ודו"ק בכ"ז.

 


ויעקבני זה פעמיים

"ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות... ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר... ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (כ"ז א'-י').

כאשר קוראים אנו פרשה סתומה ומופלאה זו תפעם רוחנו והתמיהה כמו עולה מאליה, הזהו יעקב איש תם יושב אהלים, התמימות היא זו, לנצל מצוקתו של אח המסתכן ברעבונו כאשר אחזו בולמוס כדי להוציא מידו את בכורתו, ולא די בכך אלא לחזור ולהוציא מידו גם את שארית ברכותיו במרמה גדולה, הלזה "איש תם" יקרא?[1]

אמנם כאשר נתבונן במהות הברכות, ובעוז חפצו של יעקב אבינו לזכות בהן, תתיישב כמו מאליה תמיהה גדולה זו.

שור נא וראה את יסודו הגדול של אדונינו הרמב"ן בענין מעשי האבות.

"מקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם" (רמב"ן בפתיחה לספר שמות, ויעויין לעיל מאמר "מעשי אבות" בפתיחה לספר בראשית).

אבותינו אבות האומה הישראלית פילסו דרך ונתיב, ישרו בערבה מסילה, לבני בניהם בדרכם אל יעודם הנצחי. פועל ומעש ידיהם כל כולו לסעד שבטי י-ה במסע ארון העדות ומחנה ישראל לדורות, להושיעם כל ימות עולם. בהיות מקדש בישראל ושכינה בציון כמו גם בנפול עטרת תפארת וצאת העם לגלות חשכת ישימון, להאיר בחשכת ליל ולהודיעם כי עוד להם אחרית ותקוה, כאשר הבטיח אדון המושיע לישיני מכפלה, לזכור ברית אבות להחיש גאולת בנים, כי עוד יבנה ותיבנה בתולת ישראל.

כל אשר אירע את האבות אות הוא לבניהם, כל אשר אירע את האבות הוא למען בניהם, חזיוני אותם הימים ומאורעות התקופה אשר השיגו את אבותינו, למען העתיד יהיו, מעשי אבותינו ופעולתם, למען יביאו גאולה לבנים.

מאבק איתנים ניטש בין יעקב ועשו, עוד ממעי אימם מריבים הם בנחלת שתי עולמות. כשזה קם רעהו נופל, כי לא תוכרע המערכה עד בא אדוני שעירה. בערמה ובדעת ירב צעיר ויקנה משפט הבכורה, לעבוד עבודת אלקיו בבית הבחירה. וישמע יעקב אל רבקה אימו ויגש לאביו את מנחתו, וישק לו אביו וירח בגדי החמודות אשר לו, ויברכהו במשמני ארץ ורוב דגן ותירוש, וישימהו אדון לאחיו ורב יעבוד צעיר וישמשו. וכאשר אך כלה יצחק לברך את יעקב בנו, ועשו אחיו בא מצידו, ויצעק צעקה גדולה ומרה וינחם על יעקב להורגו, וישונן ברק חרבו לנקום נקמתו על עורמת נטילת ברכתו ובכורתו...

מהו עוז חפצו של יעקב בנטילת הברכות?

שור נא וראה מה שכתב בזוהר הקדוש: (תולדות אות קצ"ט-ר')

"תא חזי כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה כד הוה אתי מלבן, דכתיב "ויברך אלהי"ם את יעקב". וחד דברכיה ליה ההוא מלאכא ממנא דעשו. וחד ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב (שם כ"ח ג') "ואל שדי יברך אותך" וגו'.

בההוא זמנא, דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן, אמר במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא? אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהי דא בתרייתא דברכיה אבוה, ואף על גב דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.

אמר יעקב אטול השתא דא ואשתמש בה, ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא, דכתיב (תהלים קי"ח י') כל גוים סבבוני בשם יהו"ה, כי אמילם, סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון ברכאן קדמאי דאבוה, תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה, תלת אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא.

אמר יעקב להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם, והשתא לגבי דעשו די לי בהאי.

אוף הכי יעקב אמר, לגבי עשו די לי השתא באלין ברכאן, אבל לההוא זמנא דאצטריכו לבני לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא אסלק לון.

כד ימטי ההוא זמנא יתערון אינון ברכאן מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא כמה דאוקמוה".

לא לעצמו זכה יעקב בברכות אלה, לא לדידיה ולא לגרמיה, אלא משום שרואה הוא ברוח קדשו שרק ברכות אלה יתנו לזרע יעקב בסוף הדורות עוז ותעצומות לזכות לגאולה השלמה. ועיין מש"כ בהגדש"פ להגר"א בפירוש חד גדיא "כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעוה"ז ובין בעוה"ב את כולם ירשנו מאבותנו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו את הכל והיו לעשו", והדברים מפליאים.

ועוד זאת למדנו מדברי הזוה"ק (אות קע"ז) "מהו זה ויעקבני זה פעמיים, אלא מלה חד הוי תרי זימני בכרתי אהדר ליה זימנא אוחרא ברכתי זה הוא תרי זימני", ועומק הכונה, הברכה והבכרה, חד הן הא בהא תליא לא חפץ יעקב בבכורה אלא כדי לזכות בברכות וכל ענין הברכות ליתן שם ושארית, תוחלת ותכלית לזרע יעקב בני בכורי ישראל.

והדברים מאלפים!

לא למענו ביקש יעקב אבינו לזכות באלו הברכות, אף כי מצאוהו רעות רבות, ימי עשו ולבן וכמעט עד האסף, עת קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא לצורכו פעל כל זאת, כי אם לזרע זרעו אחריו בצאתם אל ארץ מדבר תַּלאוּבוֹת, להחיש ישועה וגאולת עולם, לקבצם שנית לכונן בית מקדשם... מעשה אבות יצירה לבנים.

גדולי האומה לית להו לגרמייהו ולא כלום.

מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי



[1] ועיין דברים חוצבים בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' נ"ט) בגנותם של אלה שאין היושר פלס דרכם ואין פיהם ולבם שוים, ולחיבת הקודש נעתיק דבריו: "ולא זו בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפילו רבנים, כל שאינו דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו וכו', ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת, ומה שאמרו חז"ל "מותר לשנות מפני דרכי שלום", לא היה דעת הרמב"ן נוח מזה עפ"י המובן הפשוט וכו', והכלל קושטא קאי", ודבריו הקדושים מאלפים בינה ומיישרי דרך.

תגיות: