קנין הנעשה מתוך לחץ (תש”ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכרתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" (כ"ה כ"ט- ל"ד).

"הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר ליה משטה אני בך" (יבמות ק"ו ע"א).

"אין לו אלא שכרו. היינו דוקא כגון הכא ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא (ב"ק קט"ז: ושם) גבי הלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה דאין לו אלא שכרו אבל היכא שלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר לו משטה אני בך ואע"פ שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר" (תוד"ה אין לו).

"וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה" (חשן משפט רס"ד סעיף ז').

 

 

א

 

הנה יש לעיין במכירת הבכורה מעשו ליעקב. דהלא עשו חזר מן השדה עיף ויגע ואמר "הנה אנכי הולך למות", וביקש מיעקב שיתן לו מנזיד העדשים שבידו ויעקב ביקש תמורת הנזיד דבר גדול מאין כמותו, ומאי שנא מהבורח מבית האסורים דיכול לומר לבעל המעבורת משטה אני בך.

שאלה זו שאל בעל כתנות אור על התורה בפרשה זו וציין לדבריו הגרעק"א ביבמות שם. ונראה בזה בכמה דרכים.

א:   כתב הקצות בסימן רס"ד סק"ד דאם נשבע שוב ליכא טענת השטאה, עי"ש. וניחא לפי"ז דיעקב אמר לעשו "השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכרתו ליעקב". וע"י שבועה זו הפסיד עשו את טענת השטאה.

ב:   עשו ביקש מיעקב רק נזיד עדשים וכדכתיב "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה". אך יעקב נתן לו גם לחם וכדכתיב "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת". ואפשר דכיון שאכל לחם ונתיישבה דעתו מרעבונו שוב אין כאן לא סכנת נפשות ולא אונס ומשו"כ אינו יכול לומר משטה אני בך.

ג:    אפשר דמשום כך כתיב "ויבז עשו את הבכורה", וכיון שהבכורה היתה בזויה בעיניו ולא היתה חשובה, אינו יכול לבא ולערער על המכירה. דכל טענת משטה אני בך אינו אלא משום שנדרש לשלם יותר מהמקובל ונאמן לומר שלא היתה דעתו להתחייב באמת, אבל כיון שבז עשו לבכורה אינו נאמן לשוב בטענת משטה.

ד:   הנה כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סימן אלף ר"מ לגבי המבואר ביבמות שם דאם אמרו ליבם חלוץ לה ע"מ שיתנו לך מאתיים זוז, דלאחר החליצה אומרים לו משטה בך היינו כהא דהבורח מבית האסורים "וקרוב בעיני שכל שחלץ קודם שנטל מעות שאין מוציא מיד האשה ואפילו חייבה עצמה לו בשטר ואפילו בקנין". הרי שדעת הרשב"א דאפילו קנין לא מהני. (ועיין מש"כ בזה בבית שמואל אהע"ז סימן קס"ט ס"ק נ"ג ואכמ"ל).

אך בשו"ת הרא"ש כלל ס"ד סימן ג' נראה שחולק על הרשב"א שהרי כתב שם "הרי שהיה בורח מבית האסורים... אלמא אעפ"י שהתנה לו ליתן לו דמי שלו כיון שהוא יותר מכדי שכרו צריך קנין". הרי דקנין מהני אלא שצריך קנין. וכבר רמז הגרעק"א באהע"ז שם סקי"א שהרא"ש נחלק בזה על דברי הרשב"א, עי"ש.

ולשיטת הרא"ש נראה דיעקב עשה כמה קנינים (עיין מנחת אשר בראשית סימן ל' בביאור דרכי הקנין בזה) ובקנין שפיר מהני.

ונראה לכאורה דכיון דהרשב"א נראה כמסופק בהלכה זו, דכתב "קרוב בעיני" אין ספיקו של הרשב"א מוציא מידי ודאי של הרא"ש. אך עיין בנתיבות סימן רס"ד סק"ח שכתב כפשרה בין שתי הדעות הנ"ל דבמה שיש בו מצוה על המתחייב כמו להציל את הבורח מבית האסורים לא מהני קנין אבל במה שאין בו מצוה מהני קנין עי"ש.

ה:   הנה מבואר בשו"ע שם סעיף ח' דכל זמן שלא שילם יכול לומר משטה אני ואינו חייב לשלם, אך אם כבר שילם אינו יכול להוציא מידו.

ויש לעיין במכירת הבכורה, שאין בה דבר מסויים וזכות ממונית, ובפרט לדברי רש"י שלא מכר פי שנים בנחלה אלא עצם הבכורה להקרבת קרבנות לגבוה, ומשעה שחל הקנין לכאורה הו"ל כאילו כבר נתן ושוב אינו יכול לחזור בו.

אלא שיש לעיין בכל עיקר הלכה זו דטענת משטה מהני רק במוחזק אבל לא מהני להוציא אם כבר שילם, דיש לפרשו בשתי דרכים.

א:   טענת משטה לא מהני להוציא אלא להחזיק בלבד. וכבר מצינו במקומות רבים דיש "טענות" דמהני רק למוחזק ולא להוציא ממון מן המוחזק, כהא דקיי"ל דברי ושמא לאו ברי עדיף דחזקת ממון עדיפא מטענת ברי, וכך יש רבים מן הראשונים שנקטו דמיגו להוציא לא אמרינן וכך גם טענת משטה לא טענה גמורה היא אלא להחזיק ולא להוציא.

ב:   כיון ששילם הוכיח בזה שלא התכוין לשטות אלא בכונה גמורה ודעת שלימה התחייב דאל"כ לא היה משלם, וכיון ששילם שוב אינו נאמן לומר משטה בך הייתי.

ונפ"מ בין שתי דרכים אלה בני"ד דאם טענת משטה מהני רק למוחזק דאי אפשר להוציא מידו כשהוא טוען משטה, הרי בני"ד אין יעקב בא להוציא מיד עשו דבר ואין כאן כח המוחזק. אבל אם התשלומין הם שסותרים את טענת משטה אין כאן תשלומין או מעשה כלשהו לסתור טענת משטה דעשו. (אך יש מקום לטעון דלא צריך כח המוחזק וחזקת ממון ע"מ לטעון משטה אלא שאין טענה זו מועילה להוציא מן המוחזק, ודו"ק).

והנה מקור הלכה זו שבסעיף ח' בשו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף ר"מ ובדברי המרדכי יבמות פ"ד סימן כ"ה ובדברי שניהם מבואר דאם היה הבורח משלם לבעל המעבורת מראש לפני שהעבירו את הנהר, שוב לא היה יכול להוציא מידו בטענת משטה כמבואר להדיא בדבריהם. ולכאורה יש להוכיח מזה כדרכנו הראשונה דאת"ל דיסוד הדבר משום דהתשלומין מוכיחים שבדעת שלימה התחייב, אין זה אלא כאשר שילם לאחר שהעבירו דאם שילם לפני שהעבירו אין ממעשיו כל ראיה שבכונה גמורה התחייב, דהלא ודאי שילם מתוך חשש שאם לא ישלם לא יעבירו ולא ינצל מן הרודפים אחריו. וע"כ דיסוד הלכה מזו דטענת משטה לא מהני אלא למוחזק, ודו"ק בזה.

וכל עצם הלכה זו שנוי במחלוקת. ובשיטמ"ק ב"ק קט"ז ע"א כתב בשם רבינו יהונתן דאף לאחר ששילם יכול לתובעו שיחזיר דמשטה בך הייתי, וגם המאירי שם הביא בזה מחלוקת, וע"ע בנתיבות שם סק"ח שכתב בדעת הריטב"א דמהני טענת משטה אף לאחר ששילם, עי"ש. ולכאורה נחלקו אם משטה אני בך הוי טענה בעלמא, או גדר אנן סהדי וכהא דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו דמהני אף להוציא, ודו"ק כי קצרתי.


ב

 

והנה יש לעיין בגוף הלכה זו דבורח מבית האסורים למה אין לו אלא שכרו בלבד ולמה אין הפסיקה מחייבת, ומצינו בזה מחלוקת בדברי רבותינו הראשונים.

הרמב"ן ביבמות שם כתב "ושמעינן מינה, דמי שהוא חולה וסמנים ביד חבירו שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן. אבל ריפאהו, יש לו שכרו משלם, שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה.

ויש מפרשים דטעמא דמתניתא משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה, ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל. ולדבריהם, אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא, דמדמינן לה לחליצה בשמעתין, דהא מ"מ ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. ולישנא דמשטה אני בך נמי דייקא הכי כדפרישית".

הרי שיש מפרשים שלא אמרו אין לו אלא שכרו אלא במה שהוא חייב לעשות במצות התורה כמו להשיב אבידה או להציל את הנפש אבל במה שאינו חייב לעשות בחנם אף שרגלים לדבר שפלוני לא התחייב אלא מתוך לחץ ואונס, מ"מ הפסיקה מחייבת. ודעת הרמב"ן דאין זה משום שהתובע חייב היה להציל בחנם אלא משום שהפסיקה לקויה ואינה מחייבת כיון שלא התחייב אלא מתוך לחץ וכעין אונס, וכפשטות לשון הגמ' דיכול לומר משטה אני בך.

ונפ"מ בין שתי הדרכים במה שאינה מצוה גמורה ואין האדם חייב לעשותה בחנם, דלדעת היש מפרשים בכה"ג אינו יכול לומר משטה אני בך, ולדעת הרמב"ן כל שהתחייב מתוך לחץ ומצוקה יכול לומר משטה אני בך.

והרמב"ן דחה את דעת הי"מ מתוך דברי הגמ' ביבמות שלמדו מהא דהבורח מבית האסורים דגם אם התחייבו ליתן לחולץ כסף ע"מ שיחלוץ אומרים לו שוב משטה בך היינו אף דאין החליצה מצוה גמורה.

ונראה בדעת הי"מ שהיא גם דעת המרדכי בב"ק פרק הגוזל בתרא סימן קע"ד דס"ל דגם חליצה מצוה גמורה היא וגם בה אמרינן דחייב לחלוץ בחנם.

ועוד כתב הרמב"ן דפשטות לשון חז"ל דאומר לו משטה אני בך משמע דאין זה משום שחייב להצילו בחנם אלא משום שלא התכוין באמת להתחייב אלא לשטות, עי"ש. ולכאורה טענה אלימתא היא זו דהלא מצינו כלשון בזה משטה בך הייתי גבי במודה חוץ לבי"ד ושם הכונה שלא בכונה גמורה הודה לו. אך החולקים על הרמב"ן יפרשו דמשום שחייב הוא להציל בחנם יכול לומר לו משטה בך הייתי, וז"פ.

ונראה דלדעת המרדכי וי"מ לק"מ מהא דיעקב ועשו, דמסתמא יעקב לא היה מחוייב להאכיל את עשו את הנזיד שהכין לעצמו, אך לדעת הרמב"ן יש מקום לקושיא זו.

 

ג

 

והנה בקידושין (ח' ע"ב) איבעי' לן "כלב רץ אחריה מהו, בההיא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקנה נפשה או דילמא מצי אמרה ליה מדאורייתא חיוב מחייבת לאצולי". וכתב הריטב"א לפרש "ואמרה ליתנו לכלב מי אמרינן הרי הוא ככלב שלה ונחתא לקידושין ולא לתשלומין או דילמא דאמרה ליה מדאורייתא חינם מחייבת לאצולי, פירוש על דעת להשתלם".

והקשה הגר"ש שקאפ (קידושין סימן י"ח) למה לא תימה ליה משטה בך הייתי כמו הבורח מבית האסורים, וכתב לתרץ "דוקא אם מתחייב דמים יותר מן הראוי שאינו עושה מפי דיבורה שום דבר חדש, דחיוב הדמים יהיה כמקודם ורק מוסיף חיוב נוסף על החיוב הראוי ועל אותה הוספה היא רשעית לשטות בו, אבל כאן היא משנה מחיוב דמים לקנין קדושין והיא מתרצה בזה, על זה לא שייך כ"כ ענין משטה אני בך".

ולפי דרכו נסתפק בבורח מבית האסורים שהבטיח חפץ לבעל המעבורת אם יכול לומר לו משטה אני בך, עי"ש.

ולא נתיישבו הדברים על לבי. ולענ"ד ספיקת הגמ' לשיטת הריטב"א היא אכן אם האשה יכולה לומר משטה אני בך או שמא אומדים דעתא שאכן נתכונה להתקדש ושאני מהבורח מבית האסורים שאילולי נתחייב ליתן דינר חושש היה שבעל המעבורת לא יצילנו, משא"כ בכלב רץ אחריה שכבר זרק את הככר לכלב אלא שאמר תוקדשי בו ולא מחתה בו, ודו"ק בזה.

 

 

ב

בענין שכר רופאים

בכל עיקר ענין שכר רופאים נחלקו הראשונים. דעת הרמב"ן בתורת האדם דכיון דמצוה היא לרפאות את החולה (בחולה שיש בו סכנה מצות הצלת הנפש, ובחולה שאין בו סכנה מצות השבת גופו, וגם מצד מצות ואהבת לרעך כמוך מצווים אנו לרפאות את החולה) אסור לקחת שכר, וכמו שדרשו חז"ל (חגיגה ז' ע"א) מה אני בחנם אף אתה בחנם, ולא בת"ת בלבד אמרו כן אלא אף בכל מצוה ממצוות התורה כמבואר בבכורות כ"ט ע"א לגבי הנוטל שכר לדון, להעיד או לקדש מי חטאת, עי"ש.

אך לא כן דעת הרא"ש בתוסופותיו בברכות (ס' ע"א) שם דרשו "ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" והקשה הרא"ש מאי קמ"ל, ותירץ בשתי דרכים. א: חידשה תורה שמותר לו לרפאות בשכר דהו"א דכיון דמצוה היא אסור לו לבקש שכר. ב: הוי אמינא דלא ניתנה רשות לרופא לרפאות אלא כל נגע ופגע שבא ע"י אדם אבל בחולי שבידי שמים הו"א דכיון דהחולים שלוחי דרחמנא הם אין לאדם לרפאותם קמ"ל שניתנה רשות.

ומ"מ חזינן בתירוץ הראשון של הרא"ש דמותר לו לרופא לקחת שכר, ויש מן הראשונים (תוס' ר"י החסיד שם) שלמדו כן ממה שהחובל בחבירו משלם לנחבל דמי ריפוי. אף שלכאורה יש מקום לדחות דמדובר ברופא נכרי או במקום דליכא רופא שהוא ציית דינא, מ"מ סתמא דמילתא כנגד שומרי הדת דיברה תורה.

ובשולחן ערוך יו"ד של"ו ס"ב כתב "הרופא אסור ליטול שכר החכמה והלימוד אבל שכר הטורח והבטלה מותר". הרי שפסק כדעת הרמב"ן.

וצ"ב בפירוש שכר החכמה והלימוד ומה ביניהם. ולכאורה היה נראה לומר דאסור לו ליקח שכר תמורת השנים שהשקיע בלימוד חכמת הרפואה, אך הט"ז והש"ך פירשו כונת השו"ע דלא זו בלבד שאסור לו לקחת שכר תמורת העיסוק ברפואת החולה, אלא אף כאשר אינו אלא מלמד לחולה איך להתרפאות אסור לו לקחת שכר לימוד דגם זה מצוה.

ועדיין צ"ב אם שכר החכמה והלימוד שני דברים הם או דבר אחד. ומתוך עיון בדברי הרמב"ן שהן הם מקור דברי השו"ע נראה שאין הכוונה אלא לדבר אחד, דהלא בסוף "ענין הסכנה" כתב "ולענין שכר הרפואה נ"ל דמותר ליטול מהן שכר הבטלה והטרחה אבל שכר הלימוד אסור דאבידת גופו הוא... ואמרינן לענין מצוות מה אני בחנם אף אתה בחנם, הלכך שכר החכמה והלימוד אסור דהו"ל כשכר הזאות וקידוש". ומדפתח לאסור בשכר הלימוד וסיים בשכר החכמה והלימוד משמע דאין כאן שני דברים אלא דבר אחד, שאסור לו לקבל שכר תמורת הרפואה או העצות הרפואיות שהוא נותן.

וגם בסיפא של סעיף זה כשכתב דמותר לקחת שכר הטרחא והבטלה צ"ב האם שכר טורח ובטלה דבר אחד הם או טובים השנים מן האחד.

וראיתי שנחלקו בזה האחרונים. המחנה אפרים בהלכות שכירות סי"ז נקט דלעולם יש לשער שכר בטלה לפי מדת הטורח שטורח הפועל במלאכתו, דאם טרחתו מרובה בודאי היה טפי ניח"ל להתבטל ואם טרחתו מועטת לא היה רוצה להתבטל ממלאכתו אלא תמורת תשלום נאה, וזה שכתבו הרמב"ן והשו"ע שמותר לו לקחת שכר בטלה וטרחה דהיינו בטלה לפי הטרחה.

אך לול"ד היה נראה לפרש דבטלה לחוד וטורח לחוד, דבאמת מותר לו לקחת שכר הטורח שאינו עצם המצוה ברופא שמעשים בכל יום שהוא צריך לבדוק בספרים, להתייעץ עם רופאים אחרים וכדו', ומותר לו לקחת שכר תמורת טרחה זו כמו שמצינו בבכורות כ"ט שמותר לקחת שכר מילוי אף שאסור לו להשתכר תמורת קידוש והזאה שהם עצם המצוה, וראיתי שכך כתב בחקרי לב תניינא או"ח סימן ט', עי"ש.

ועוד נחלקו הראשונים והפוסקים ברופא שדורש תשלום גבוה מן הממוצע וחולה נעזר על ידו ומסרב לשלם יתרה זו. ומקור שאלה זו הביאו מהמבואר ביבמות ק"ו ע"א "הרי שהיה ברוח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו", ומבואר שם בגמ' דיכול לומר לו משטה הייתי בך. ובחי' הריטב"א שם כתב דכיון שאונס היה קציצה באונס כמאן דליתא דמיא, ושוב הביא בשם התוס' "כי הצריך סממנים וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחקו אינו נותן אלא דמיהן, וכך הפוסק עם הרופא הרבה. אבל רבינו הגדול (הרמב"ן) כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב ליתן לו כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה. ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו". ושתי דעות אלה מובאות גם בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקנ"ו.

ויסוד השאלה בזה הוא מה שיש לעיין בגוף הסוגיה ביבמות האם הטעם שיכול לשטות בבעל המעבורת הוא משום שאנוס היה בהתחייבות וקציצה באונס לא מילתא היא, וכיון שהקציצה בטילה אינו נוטל אלא את הראוי לו, או משום שבעל המעבורת מצווה קעביד וכיון שמצווה להציל את הבורח אין לו אלא כפועל בטל.

דעת הרמב"ן והרשב"א דיסוד הפטור הוא משום שקציצה באונס אינה מחייבת וממילא נוטל את הראוי לו ומשו"כ כתבו לחלק בין סממנים שיש להם מחיר קצוב וכן דמי המעבורת, לחכמת הרופא שאין לה דמים וקצבה, וצריך לשלם כל מה שהתחייב. אבל התוס' והריטב"א נקטו דעיקר הפטור הוא משום דמצוה קעביד ואין ליטול שכר על קיום המצוה ומשו"כ אין לו אלא כפועל בטל ואין בין שכר הרופא לדמי סממנים, וכך דעת המרדכי בב"ק סימן קע"ד והי"מ שהביא הרמב"ן, ודו"ק.

ובשלחן ערוך יו"ד סימן של"ו ס"ג פסק כהרמב"ן "שחכמתו מכר לו ואין לו דמים".

אך לכאורה צ"ע דהלא בס"ב שם נפסק שאסור לו ליקח אלא שכר הטורח והבטלה, וא"כ למה יתחייב חולה לשלם שכר רב כפסיקתו.

וצ"ל דאף שלכתחלה מצווה הרופא לרפאות בחנם אין זה אלא מצוה בינו לבין המקום, אבל אין זה מבטל את הקציצה שבין הרופא לחולה ומצד דיני הממונות הפסיקה מחייבת, ולא כשיטת התוס' דאין הבורח צריך לשלם לבעל המעבורת משום שמצווה היה להצילו ודו"ק בזה.

ועיין עוד בדברי התוס' ביבמות והרא"ש שם דכאשר נהוג לשלם שכר גבוה חייב הוא לשלם אף בכגון מעבורת וכ"ה בסמ"ג עשין ע"ד, במרדכי ב"ק סימן קע"ד ובים של שלמה ב"ק פ"י ל"ח, וכ"כ הרמ"א בסוס"י רס"ד בחשן משפט ופסק למעשה דצריך לשלם ברופא או במומחה להשבעת שמות כל הקציצה, ופשוט לפי"ז דה"ה בזמנינו שמקובל שמלשמים לרופא בכיר שכר רב.

תשלום שכר הרופא למעשה

ומ"מ נהגו לשלם שכר לרופאים, ורבים הרופאים שהם יראי שמים ומדקדקים במצוות, ויש לעיין האם יש היתר לכתחלה לגבות תשלום, שהוא בודאי הרבה מעבר לשכר בטלה וטורח.

ונראה ליתן טעם להיתירא בשלש דרכים.

הנה לא כימי קדם ימינו אלה, דבימי קדם בקל למד אדם את חכמת הרפואה, אבל בזמנינו שהרופא צריך להשקיע דמים תרתי משמע, ולפני שהוא מתחיל להתפרנס צריך הוא ללמוד יותר מעשר שנים, ועצם הלימוד עולה הון תועפות, והלא פשוט שאין אדם מצווה במצות התורה להשקיע שנים ודמים כדי ללמוד רפואה, וא"כ מסתבר דרשאי הוא לקבל פיצוי כספי הולם על הכספים שהוציא ועל השנים שהשקיע (ופיצוי על השנים הללו הרי הוא כמו שכר בטלה), ומשו"כ נראה דמותר לרופאים לגבות שכר ראוי וסביר.

ונראה עוד דכשם שהקילו פוסקי הדורות לרבנים ולמרביצי תורה, ראשי ישיבות ומורי הוראה להתפרנס מחכמת תורתם משום עת לעשות לה', משום שהכירו וראו דאילולי יעשו כן ח"ו תשתכח תורה מישראל, הוא הדין והוא הטעם שיש להקל גם לגבי רופאים, וק"ו הדברים. דפשוט לכל בר דעת שאם לא יוכלו הרופאים להתפרנס בכבוד ממקצוע חיוני זה שיש בו הצלת נפשות אף אחד לא ילמד רפואה, משו"כ הקילו בהלכה זו.

ונראה עוד והוא העיקר, דהלא עצם הדין דמעבורת שממנו למדו הפוסקים לגבי רופא הגובה שכר רב הובא בחשן משפט סימן רס"ד ס"ז והרמ"א שם כתב דכל שנהגו לגבות ממון רב חייב לשלם כמו ברפואה ובהשבעת שדים, ומקור הלכה זו בתוס' יבמות שם ובמרדכי, הרי שנהוג היה בזמנם שהרופאים גבו כסף הרבה.

וגדול כח המנהג, ובפרט דמשמע מכמ"ק דאף בימי חז"ל נהגו לשלם לרופאים שכר הגון, עיין ב"ק פ"ה ע"א אסיא במגן מגן שויא ובדברי הרא"ש ושיט"מ שם מבואר דכך ראוי לכתחלה לשלם לרופא שכר הגון כדי שישתדל כראוי ברפואת החולה, ובסנהדרין צ"א ע"א אמר לי' גביהא בן פסיסא לאותו המין שאיים לבעוט בו וליישר את הגבנת שעל גבו "רופא אומן תיקרא ושכר הרבה תטול", ודוחק לומר דכל הני מקורות ברופא נכרי מיירי, אלא נראה פשוט שכך נהוג היה וכל כה"ג אף אם הלכה רופפת בידך צא וראה איך הציבור נוהג ונהוג. (ירושלמי מע"ש ל' ע"א, יבמות מ' ע"א ועוד).

וכבר הארכתי במק"א דכל כה"ג שיש ספק בדבר וכגון בני"ד דיש מן הראשונים שמתירים לרופא לגבות שכר ואף לשיטת האוסרים יש מקום להתיר כמבואר, אף אם אין זה הלכה פשוטה אמרינן מנהג מבטל הלכה, עיין מג"א סימן תר"צ ס"ק כ"ב ואכמ"ל.


למה זה אנכי

"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'" (כ"ה כ"ב).

"ויתרצצו, על כרחך המקרא הזה אומר דרשני שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת" (רש"י שם).

"למה זה אנכי, מתאוה ומתפללת על הריון" (רש"י ד"ה למה זה).

כל הקורא פסוק זה ותפעם רוחו. רבקה אמנו עקרה היתה. היא ויצחק אבינו שפכו שיח לפני רבון העולמים הפוקד עקרות לזכות בזרע של קיימא "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא" והנה שמע ה' את תפלתם "ותהר רבקה אשתו". מחכה היא רבקה הצדקת לראות פרי בטן אחרי שהשומע תפילות פקד אותה למעלה מדרך הטבע, שמחה גדולה עד לשמים. אך הנה ויתרוצצו הבנים בקרבה, כשהיא עוברת על פתחי שם ועבר רוצה הוא לצאת, וכשעוברת על פתחי עבו"ז רוצה הוא לצאת, פוסח על שני סעפים הוא, ותאמר אם כן למה זה אנכי, למה זה מתפללת אני על ההריון!

 האבות והאמהות הקדושים לא לשם עצמן התפללו ובקשו, לא משום הרגש הטבעי האנושי בקשו לראות זש"ק כדי לרוות נחת בראותם ילדיהם גדלים והולכים כדרך כל הארץ, כל מעשיהם לשם שמים, לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, לא בקשו בנים אלא לטעת את כרם בית ישראל, ולקדש שמו הגדול יתברך בעולם. ואם זה פוסח הוא על שני הסעפים ועובד עבו"ז יהיה, אם כן למה זה אנכי.

 ראה נא מה שאמרו חז"ל (ב"ר לך לך ט"ו ב', פרשה מ"ד ט') "רבי יהודה ורבי אייבו בשם רבי יוחנן שני בני אדם אמרו דבר אחד אברהם ודוד, אברהם כתיב ביה ה' אלקים מה תתן לי, אמר לפניו רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב לי אני הולך ערירי, דוד אמר חקרני אל ודע לבבי דע הפורשים ממני וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם, ואמר לפניו רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים להעציבך מוטב לי ונחני בדרך עולם". הרי שאברהם ודוד עמודי העולם התפללו להקב"ה שאם חלילה בנים מכעיסים יהיו להם מבקשים הם להיות ערירים, וכך גם רבקה הצדקת אמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על ההריון.

 פרוש נחמד שמעתי בדרך דרש. הנה אמרו חז"ל (עדיות פ"ח מ"ט) "האב זוכה לבנו בנוי בכח ובחכמה". וזו תפילתם של יצחק ורבקה לנכח אשתו. נכ"ח ר"ת נוי, כח וחכמה. אבל כשראתה שהולד מתרוצץ לצאת גם בפתחי עבו"ז הרי שחכמה אין בו ולא נשאר אלא נוי וכח ותאמר אם כן, ר"ת נוי וכח, למה זה אנכי, לא לנער הזה התפללתי.

תגיות: