זמן ספירת העומר(תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה יש חלוקות שונות מבחינת הזמן הראוי לספירה, ונבאר.

 

כתב השו"ע בסימן תפ"ט ס"א "ואם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה". ומשמע מדברי המחבר דלכתחלה צריך לספור בתחילת הלילה, ושני טעמים יש בהלכה זו. א: זריזין מקדימין למצוות וכשם שיש להזדרז בקיומה של כל מצוה כך גם במצוה זו. (ועיין מנחת אשר בראשית סימן כ"ב דלא בכל המצוות אמרו הלכה זו ואכמ"ל). ב: משום תמימות, ועיין במשנה ברורה שם סק"ד ד"הולך וסופר כל הלילה" דכל זמן שלא עבר כל הלילה "לא נפיק מכלל הכתוב תמימות תהיינה".

הרי דלכתחלה ראוי לספור בתחילת הלילה, אך מ"מ הולך וסופר כל הלילה.

אלא שצריך ביאור לילה זה מה הוא, האם דוקא מצאת הכוכבים או שמא גם בין השמשות בכלל, ונחלקו בזה הראשונים.

התוס' במנחות ס"ו ע"א הביאו י"א דאפשר אף לכתחילה לספור בין השמשות כיון דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן וספק דרבנן לקולא וכן כתב הרא"ש בסוף מסכת פסחים (סימן מ'). אך התוס' שם חלקו על שיטה זו. וידועה דעת הרמב"ם דספה"ע בזה"ז הוי מה"ת ולשיטתו הרי הוי ספקיא דאורייתא ולחומרא, וז"פ.

וע"ע בר"ן סוף פסחים די"א דרק ביום הראשון יספור מבעוד יום דאין דין זה דתמימות אלא בתחילת הספירה ממש דהיינו ביום הראשון.

ובדברי השו"ע ס"ב מבואר דנקט עיקר כשיטת התוס' והרא"ש דבין השמשות יוצא ידי חובתו אך מ"מ כתב "והמדקדקין אינן סופרים עד צאת הכוכבים וכך ראוי לעשות". ובמשנ"ב שם ס"ק י"ד כתב דאף דספיקא דרבנן לקולא מ"מ לכתחלה ראוי להמנע מן הספק וכך נוהגין המדקדקין במצוות. ושם בס"ק ט"ו כתב דמ"מ יצא ידי חובת הספירה בין השמשות ונראה פשוט שהוא יכול גם לברך, כיון דמעיקר הדין קיי"ל דספה"ע בזה"ז מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. אך מדברי האליהו רבא הביא שראוי לחוש לשיטת הראשונים בספה"ע בזה"ז מה"ת ולשיטתם לא יצא יד"ח ביה"ש וראוי לחזור ולספור בלי ברכה לאחר צאה"כ, עי"ש.

והנה בתוס' במנחות שם הביא מי שאומר שלכתחלה ראוי לברך מבעוד יום סמוך לחשיכה משום תמימות, אך דחו שיטה זו.

וביאור שיטה זו, נראה דמשום גדר תמימות צריך לספור את היום הבא עלינו לטובה, ובשעה שכבר נכנס היום כבר אין כאן ספירה תמימה. ומשו"כ צריך לספור את היום טרם כניסתו. (ואין להקשות כלל דהלא כשסופר מבעוד יום מגרע הוא מן היום הקודם וא"כ יצא שכרו בהפסדו, דבאמת אין זה קושיא כלל דכיון דספירתו מתפרשת על היום הבא עלינו ואותו היום הוא שזה סופר, אין ספירה מגרעת מן היום הקודם וזפ"מ).

ואין הלכה כשיטה זו אלא העיקר להלכה דאינו יוצא כלל בספירה מבעוד יום. אך מ"מ יש מן האחרונים שפירשו בדעת השו"ע דאין שיטה זו דחויה לחלוטין.

דהנה כתב השו"ע בסעיף ג' "המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ולא נתפרש בדברי השו"ע אם כונתו בציבור המתפלל לפני בין השמשות או במי שסופר ביה"ש.

דעת הט"ז והגר"א דמיירי בציבור המתפלל וסופר בין השמשות ובאמת יכול לצאת אלא שחפץ לנהוג כדרך המדקדקין ומשו"כ סופר עם הציבור על תנאי, ואם לא תתקיים בתנאי הו"ל כאילו לא ספר כלל וחוזר וסופר עם ברכה לאחר צאה"כ.

אך י"א דמיירי בציבור שמתפלל מבעוד יום ממש ולפני תחילת השקיעה ואעפ"כ יספור עמהם, שמא ישכח לספור בלילה, וזה דעת הלבוש, המאמר מרדכי, החק יעקב והאליהו רבא.

ולדרך זו לשון השו"ע מתיישב טפי דמבעוד יום משמע לפני ביה"ש דהיינו ודאי יום ולא ספק יום ספק לילה. ועוד ניחא לדרך זו דאינו צריך לספור על תנאי דאף אם לא ספר על תנאי יכול לחזור ולספור בלילה עם ברכה כיון שלהלכה קיי"ל עיקר דלא מהני הספירה מבעוד יום, אלא דמ"מ ראוי לספור עם הציבור, דאם ישכח לספור בלילה, לכל הפחות קיים מצות הספירה לפי שיטה זו שבתוס' דמהני הספירה מבעוד יום.

אמנם במקור הלכה זו שהוא אבודרהם בשם מחזור ויטרי כמובא בבית יוסף משמע שאכן מתכוין הוא לספור על תנאי דז"ל "המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם הלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה", ודו"ק בדבריו.

ויש לעיין במי שספר עם הציבור מבעוד יום ושוב שכח לספור כל היום אם יכול להמשיך ולספור עם ברכה בשאר הימים. דמחד גיסא י"ל דכיון די"א שיצא די בכך להמשיך בספירה בשאר הימים, וכעין מש"כ בשו"ע בסעיף ז' דאם שכח בלילה סופר ביום בלי ברכה, ובמשנ"ב שם ס"ק ל"ד הביא את התה"ד דמכאן ואילך סופר בברכה, וה"ה כאן. אך לכאורה נראה טפי דשאני מי שספר ביום דהוי ספק גמור ממי שספר מבעוד יום דלרוב הפוסקים לא יצא, וכך משמע בביאור הלכה שם דחוזר וסופר בברכה "דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא", עי"ש וצ"ע.

ואם שכח בלילה והשלים ביום אינו מברך, אך מ"מ מכאן ואילך סופר והולך בברכה כנ"ל. ושני טעמים נאמרו בהלכה זו. בתרומת הדשן סימן ל"ז כתב דמ"מ הוי תמימות כיון שלא דילג יום אחד לגמרי. אך הפרי חדש כתב בזה טעם אחר, משום דהוי ספק ספיקא לחיוב, דאף אם ת"ל כשיטת הבה"ג שכל מ"ט ימים כרוכים אהדדי ומי שדילג יום אחד שוב אינו סופר, ספק אם דילג יום אחד כיון שהשלים את הספירה ביום, והמשנ"ב בשעה"צ ס"ק מ"ה נקט טעם זה לעיקר עי"ש.

והנה נחלקו האחרונים במי ששכח לספור כל היום ונזכר רק בבין השמשות דלמחרת. בשערי תשובה סימן תפ"ט סק"ד הביא מבית דוד שאף אם יספור את היום שעבר בבין השמשות אינו ממשיך לספור בברכה דשוב אין כאן ספק ספיקא גמור, שהרי שני צדדים יש שדילג לגמרי יום זה דהלא אף אילו ספר ביום ספק אם יצא ידי חובתו והרי לא ספר אלא בביה"ש שהוא ספק לילה, וכיון שספק זה קלוש הוא ושני צדדים יש בו שלא יצא יד"ח שוב אין כאן ס"ס גמור.

אך שנים מגדולי גליציה הכריעו שימשיך לספור בברכה.

בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ד' ח"ג סימן קכ"ז בסוף התשובה כתב "ולענ"ד נראה דבר חדש דאף דביה"ש הוא ספק לילה מ"מ כיון דבספירה כתיב תמימות בעי שיהיה לילה ודאית ניכרת, וכעין שכתבו התוס' בעירובין (ל' ע"ב) דלענין טבל בעי לילה ניכרת, וביה"ש לא הוי לילה, מכ"ש הכא דכתיב תמימות ובעי ודאי לילה, והרי האחרונים תפסו דכל שכתוב בתורה ההיתר ודאי לא מהני ספק דבעי שיהיה ודאי וה"ה כאן כיון דכתיב תמימות ביה"ש שייך עוד ליום. והרי מה"ט דעת התוס' במנחות ס"ו דביום הראשון יש לספור מקודם כדי שיהיה תמימות... וה"ה להיפך בלילות אחרות יש לספור בודאי לילה וביה"ש עודנו יום לענין זה, כנלענ"ד דבר חדש, וא"כ שוב יש לספור בברכה".

ולא הבנתי דבריו כלל, דמלבד הקושי בסברא דמהי"ת לומר גדר חדש בתמימות שלא מצינו בדברי הראשונים, ואין זה ענין כלל למש"כ התוס' בעירובין. ביותר דבריו תמוהים דהלא דעת השו"ע דיכול לספור בין השמשות מעיקר הדין וכדברי התוס' והרא"ש, הרי להדיא דלא בעינן ודאי לילה היפך דבריו.

ומשו"כ נראה דודאי אין לסמוך על דברי השו"מ הנסתרים לכאורה מדברי הראשונים והשו"ע.

ובשו"ת בית שלמה או"ח סימן ק"ב כתב בזה דברי טעם. דאף דלהבנת הפר"ח דאם ספר ביום ממשיך לספור בשאר הימים משום ס"ס צודק הבית דוד, דבני"ד אין ס"ס גמור, אבל לדברי התרה"ד שהוא מרא דשמעתתא דאם ספר ביום הוי תמימות, דלא משום ס"ס ממשיך לספור בברכה אלא דהי ודאי תמימות, ניחא דאם השלים את הספירה בביה"ש דאפוקי יומא יכול להמשיך בברכה דהוי ס"ס גמור. ספק אחד שמא אין הלכה כבה"ג ואף אם דילג בודאי יכול לספור בשאר הימים, וספק נוסף שמא ביה"ש יום הוא ולא דילג יום אחד כלל.

וכיון שתרוה"ד מתקיפי קמאי היה והוא מרא דשמעתתא יש לנקוט כהבנתו נגד שיטת הפר"ח, עי"ש.

וכך ראוי להורות לענ"ד.

ובגוף סברת תרומת הדשן הארכתי בקובץ דרכי הוראה ה' בענייני ספירת העומר.

 

מצוה למימנא יומא מצוה למימנא שבועי

הנה הארכנו במצוה הכפולה של ספירת העומר כמבואר במנחות (ס"ו ע"א), מנין הימים והשבועות.

ונראה לתת טעם בהלכה זו בפנימיות הענין. דבאמת מצינו שני סגנונות בטעם מצוה זו.

מחד אמרו גדולי הדורות דימי העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה, וכבר כתב בספרו לב אליהו מהגה"צ רבי אליהו לאפיאן שתלמידיו הגדולים של ר' ישראל סלנטר נהגו לקשור את מ"ט ימי הספירה למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכ"כ בחידושי הרי"ם על התורה (ובמק"א הארכתי בשאלה מה פשר היום הנוסף דהלא מ"ט הם ימי הספירה ואין לנו אלא מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם עיין לעיל מאמר "וספרתם לכם" ואכמ"ל).

ומאידך מצינו בזוה"ק פרשת תצוה דשבעה שבועות של הספירה מכוונים כנגד שבעה נקיים דזבה וז"ל הזוהר שם וכ"ה גם בפרשת אמור אות קע"ה "כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא מתמן ולהלאה, וספרה לה אוף הכא ישראל, כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון, מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא למקרב אתתא לבעלה לאתחברא בהדיה ואינון חמשין יומין דדכיו לאעלא לרזא דעלמא דאתי ולקבלא אורייתא ולמקרב אתתא לבעלה" עי"ש.

ורבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב ד' חלק ה' כתב מדעתיה את שני הטעמים הללו עי"ש.

הרי לן דמנין הימים נועד להיות הכנה לקבלת התורה ושלימות קנינה, ומנין השבועות אמור להעלות אותנו מטומאה לטהרה ומבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ושתי הספירות הללו נועדו להעלות את האדם למעלות התורה והטהרה, ותורה בטהרה היא שלימות האדם.

והוא שאמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימנא שבועי.


מה שפגמתי בספירה

הנה מנהג החסידים להזכיר בכל יום ממ"ט ימי הספירה את הקשר של יום זה עם איזה משבע הספירות ומקורו טהור בכתבי האר"י החי דשבע שבועות מכוונות לשבע הספירות חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות, ובכל אחד משבע הספירות יש מכל שבע הנ"ל ומשו"כ סופרים אנו שבע שבועות שהם מ"ט יום.

ונבאר פשוטן של דברים לאנשים פשוטים כערכנו.

הנה בהשתלשלות הבריאה ידוע מה שאמרו המקובלים בהתבססם על הכתוב (ישעיהו מ"ג ז') "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" דיש ד' עולמות מלמעלה למטה, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אנו וכל אשר לנו בעולם העשיה שרינן. אך מעשי האדם נוגעים ומשפיעים אף בעולמות העליונים, והוא שאמרו "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם... ולהפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם" (אבות פ"ה מ"א).

עשר ספירות שהן מדותיו של הקב"ה ודרכי ההנהגה והשפע שהוא משפיע בעולמות קשורים לד' עולמות, כתר חכמה ובינה לאצילות, והן גבוה מעל גבוה, חסד גבורה ותפארת לבריאה, נצח הוד ויסוד ליצירה ומלכות לעשיה. דכל ענין עולם העשיה להמליך את הקב"ה בכך שאנו עבדיו משרתיו והוא מלכנו, והקב"ה חפץ בדירה בתחתונים והוא ענין המלכות.

וכשם שספירות אלה, ובעיקר שבע הספירות מחסד ומטה, שהרי באצילות אין לנו נגיעה, הן מדותיו שהקב"ה משפיע בעולמו, כך נתן בנפש האדם צלם אלקים, כוחות אלה שעל ידם גם הוא בונה עולמות ומחריבן. ומדות אלה כוללות את כל הכוחות שבנפש האדם, ועליו לתקנם ולהשתמש בהם לעשות רצונו ית"ש.

וכאשר האדם מתקן מדות אלה בנפשו מתקן הוא את אשר פגם בספירות הנ"ל בעליונים שעליהם ובהם בנויים כל העולמות. וזו עבודת ימי הספירה, לתקן בנפשנו מדות אלה ובכך לתקן מה שפגמנו בספירות העליונות.

והנה אמרו חכמים דשבע הספירות הנ"ל מכוונות כנגד שבעת הרועים, אברהם יצחק ויעקב הם חסד גבורה ותפארת, משה אהרן ויוסף הלא הם נצח הוד ויסוד, ומדת המלכות היא מדתו של דוד מלך ישראל. ללמדך שאבות העולם, כל אחד מהם נחון בכח מיוחד בספירות הנ"ל ואף שבודאי כל אחד מהם היה שלם בכל המדות, המעלות והספירות, מ"מ אין כמו אברהם למדת החסד ואין כמו פחד יצחק בגבורה וכך בכולם.

ומכך אנו שואבים חיזוק ועידוד בעבודת ה'. הלא אף האבות הקדושים לא הרי זה כהרי זה, ולכל אחד מהם מדתו וספירתו המיוחדת, ואף אנו יתמי דיתמי על כל אחד ואחד להכיר ולתקן את מדותיו הוא, ולהשתדל להיות שלם בכל המידות הטובות.

קצרתי בכל הנ"ל משום פשיטות הדברים, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

 

תגיות: