אורים ותומים וארון העדות תשע”א

מרן הגאב"ד שליט"א

"ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים"      (כ"ח ל').

"ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (כ"ה ט"ז).

א

 

הנה נחלקו הראשונים במהות האורים ותומים, מה היו וכיצד נעשו, ושלש מחלוקות בדבר.

א: דעת רש"י והרמב"ן (שם) דהאו"ת היו כתב של שם המפורש המונח בין כפלי החשן, וכ"כ הריטב"א ביומא ע"ג ע"ב וכן דעת הראב"ד בבית בחירה פ"ד ה"א לפי דעת הכסף משנה שם. והרמב"ן הוסיף דאין הכתוב מפרש מעשה האו"ת משום שלא נמסר כלל לבעלי המלאכה אלא סוד ה' ליראיו שנמסר למשה רבינו מפי הגבורה.

ובבעל הטורים שם כתב שהיה בו שם בן ע"ב אותיות, אך בזוה"ק ח"ב (רל"ד ע"ב) איתא שהאורים היה שם בן מ"ב אותיות והתומים שם בן ע"ב, עי"ש היטב.

ב: באבן עזרא שם (כ"ח ה' וע"ע בדבריו ויקרא ח' ג') כתב שהאו"ת היו מעשה ידי אומן מכסף וזהב, והאריך בזה מאד ברמזי הקבלה, והרמב"ן דחה פירושו וכתב שלא אמר כלום, עי"ש.

ג: דעת הרלב"ג בפירושו לתורה שאבני החשן גופא היו האו"ת וכך דעת הגאונים רבינו נסים ורבינו האי כמובא באוצר הגאונים סימן ד' – ו'.

והנה כתב הרמב"ם בפ"ד מבית הבחירה ה"א "ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן. שנ' עד עמוד כהן לאורים ותומים. ולא היו עושין אותן אלא כדי להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים". והרמב"ם חזר על דבריו בפרק י' הלכה י' מהלכות כלי המקדש "עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמנה בגדים ואע"פ שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן מפני שלא היתה שם רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו". וכ"כ התוס' (יומא כ"א ע"ב) והרשב"ם (ב"ב קל"ג ע"ב).

ותמה הראב"ד דמה ענין או"ת לחיסור בגדים והלא אין או"ת בגד כלל ולא נמנו בין שמונה בגדים דכהן גדול.


 

ב

 

והנה לכאורה ראוי לשים על לב מה טעם לא כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה את מצות עשיית הארון פרטיה ושיעורי מידותיה, ופליאה גדולה היא, וכבר עמד בזה המנחת חינוך (מצוה צ"ה) וכתב דלפי שנגנז הארון והלוחות ולא נמצאו עוד במקדש שני עד ביאת הגואל ולא עשו מעולם עוד ארון אחר, לכך לא חש הרמב"ם לפרש מצותו וענינו, ואין הדברים מתיישבים על הלב דהלא כתב המרב"ם בספרו הגדול את המצוות וההלכות שיש בתורה, ולא רק אלה שנוהגים למעשה.

והנראה לענ"ד דלא הביא הרמב"ם מצוה זו משום דס"ל דעשיית הארון לשעתה נאמרה ואינה מצוה לדורות, לפי שאין ענין הארון אלא בלוחות העדות המופקדות בו, ומשנגנז הארון ולוחות העדות שוב אין מצוה בעשיית ארון באין עדות ליתן בו. והרי חזינן דאף בספר המצות (מצות עשה כ') שם הזכיר הרמב"ם דהמזבח השולחן והמנורה נכללו במצות בנין בית המקדש נתעלם מן הארון ולא הזכירו, ודו"ק בזה. ונראה עוד דאין הארון בכלל שאר כלי המקדש דהנה במנחות (צ"ו ע"א) שנינו במשנה "כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית", והרי הארון ארכו לרחבו של בית, וכן מבואר להדיא שם צ"ח ע"א, וע"כ דארון איננו בכלל כלי המקדש, ודו"ק.

וראה עוד במנחת אשר עמ"ס ב"ב סימן ס' שכתבתי במש"כ הרשב"ם שם דף קל"ג דאף בימי בית שני היו אורים ותומים בישראל דאין הכהן משמש בלא שמנה בגדים, והא דאמרו (יומא כ"א ע"ב) דחמשה דברים חסרו בבית שני ואורים ותומים ביניהם, היינו דבטלו מלשאול בהן אבל אורים ותומים עצמן לא בטלו. וכן איתא להדיא ברמב"ם (בית הבחירה פ"ד ה"א) וז"ל "ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו נשאלין בהן שנאמר 'עד עמוד כהן לאורים ותומים', ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים" (וכן איתא בתוס' יומא שם). ובראב"ד שם תמה ע"ד הרמב"ם וכתב "והלא אורים ותומים ורוח הקודש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני, ולדבריו אינו אלא אחד, וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים".

ובביאור הדברים נראה דכשיטת הרמב"ם בעניין הארון כן שיטתו גבי החושן, וכבר נתבארה שיטתו דהיכא דאין לוחות ליתנם בתוך הארון שוב לא נצטווינו על עשיית הארון, דאין ענין הארון אלא בלוחות המונחים בתוכו וכדכתיב בקרא (כ"ה כ"ב) "ונועדתי לך שם ודברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על 'ארון העדות'", ומעתה ה"ה גבי חושן המשפט ס"ל להרמב"ם דעיקרו של החושן בהיותו מקום האורים ותומים שבו, אולם אם בטלו אורים ותומים ואינם עוד על לבו של כהן שוב לא ציותה תורה על נשיאת החושן, וע"כ דאף בימי בית שני היו אורים ותומים ומצוותן קיימת הגם שאין נבואה והוראה יוצאת מהן לכל ישראל ולא נשאלו בהם עוד. אולם לשיטת הראב"ד נראה דס"ל דאין ענין הארון והלוחות כענין החושן והאורים ותומים אשר בו, דהחושן בגד הוא בפני עצמו לכבוד של תפארת ומצווה הכהן לנושאו על לוח לבו אלא שאמרה בו תורה עוד שיתן אל תוכו את האורים והתומים, לא כן מצוות הארון, אין ענין הארון אלא לקבל אל תוכו את לוחות העדות, וכדחזינן שקראתו תורה "ארון העדות" (כ"ה כ"ב, כ"ו ל"ג - ל"ד), ומשום שאין עשייתו בעצם אלא בשל היותו חלק ופרט מן העדות שתינתן אל תוכו לכך משנגנזו הלוחות בטל ענינו של ארון. אולם גבי החושן לא מצינו שקראו הכתוב "חושן האורים" דאין עיקרו בשל האורים והתומים, אלא אחד מבגדי הכהן הגדול הוא, ודו"ק.

נמצא איפוא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם כדין הארון דין החושן, דכל שאין האורים ותומים בו שוב אין דין חושן עליו, או שמא מבגדי כהונה הוא כשאר בגדים אלא שציוותה תורה ליתן אל החושן את האורים ותומים אולם אין זה עיקרו של חושן.

ועוד נראה לכאורה דפלוגתייהו מיתלא תליא בביאור לישנא דקרא דכתיב (כ"ח ל') "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים" ובכל עיקר השם חשן המשפט, דהנה כתב רש"י שם וז"ל "אורים ותומים הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם על דבריו וכו', ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, ומדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט ע"ש סליחת המשפט", וע"ע ברש"י (כ"ח ט"ו) שחזר על שני פירושים אלה, והנה אי נימא דכל לשון חשן המשפט הוא משום שם המפורש שעל ידו מתמם הדיבור ועושה משפט א"כ פשיטא דכל שאינו תוך החושן בטל עיקרו של חשן ואין בו ענין וכשיטת הרמב"ם, אולם אי נימא דקראו הכתוב משפט ע"ש שמכפר על עיוות הדין והמשפט, נמצא דאין עיקרו של חושן תלוי באורים ותומים אשר בו, ואף משנגנזו אורים ותומים עדיין שמו עליו ואינו חשוב כמחוסר בגדים כלל, והיא שיטת הראב"ד, ודו"ק בזה כי נכון הוא.

ונראה עוד לפי דרכנו ביאור נפלא בדברי מאור ישראל אדוננו רש"י דהנה כתב רש"י לפרש קרא דכתיב (כ"ה כ"א) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" וז"ל "לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת יתן תחילה העדות לתוכו ואחר כך יתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר 'ויתן את העדות אל הארון' ואח"כ 'ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה".

ולכאורה ישאל השואל מה הו"א איכא שיתן את לוחות העדות אל הארון אחר שכיסהו בכפורת, הלא בוודאי אי אפשר ליתן את הלוחות אלא כשהארון פתוח ואין הכפורת על הארון* והנראה לפי דרכנו דהא גופא השמיענו רש"י בדבריו, דלא תימא דארון וכפורת כלי בפ"ע הוא כשאר כלי מקדש אלא שנצטוינו ליתן לתוכו את לוחות העדות, וא"כ מסתבר שקודם צריך ליתן הכפורת על הארון כדי להשלים צורתו וענינו ורק אח"כ להסיר את הכפורת כדי ליתן בו את הלוחות, אלא לימדתנו תורה שאין הארון כשאר הכלים, ואין הארון כלי בפ"ע אלא כל שאין העדות בתוכו איננו ארון כלל, ולכך בא הציווי בו שלא יתן עליו כפורתו מלמעלה עד שיתן לוחות העדות בתוכו ומעת שיתן הלוחות אל תוכו שוב 'ארון' הוא ויכסהו בכפורת אשר עליו, ודו"ק בזה כי נכון הוא.

וראה עוד בגור אריה למרנא המהר"ל שפירש דברי רש"י דשנה עליו הכתוב לעכב שיהיו הלוחות מעכבים בארון, ואף לפי דבריו יש בפסוק זה מקור שעיקר הארון אינו אלא בשביל לוחות העדות שבו ודו"ק.

ובירושלמי סוטה ל"ז ע"א הקשו במה דכתיב "ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה... ואל הארון תתן את העדות", ומשמע דקודם נותן את הכפרת ואח"כ את העדות, ותי' דעדות היינו ס"ת שנותן בארון רק אחרי מ' שנה, אבל את הלוחות נתנו לפני הכפרת, עי"ש.

ובמרכבת המשנה כתב ביאור שיטת הרמב"ם דס"ל דאבני החשן עצמם הם האורים ותומים ולא כפירוש אבן עזרא רש"י ורמב"ן דהוי דבר נוסף הניתן בין קפלי החושן, ובאמת זה שיטת הרלב"ג והאברבבנאל הביאו וחלק עליו, ומ"מ לפי שיטה זו החשן הוא האורים והתומים, ואם לא היו אורים ותומים נמצא שלא היה חשן והכהן מחוסר בגדים, וניחא פירוש הרמב"ם.

 

 

ג

 

והנה בסוף פרשתנו בציווי על הקמת המשכן בשמונת ימי המלואים (כ"ט ה') נצטוו רק על עשיית החשן ולא הזכירו שם את האו"ת, אך בפרשת צו (ויקרא ח' ח') בלבישת הבגדים בשמונת ימי המלואים כתיב "וישם את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים".

ולכאורה יש לתמוה למה אין הכתוב מתייחס לאו"ת בציווי אלא בלבישה בפועל. ואם לא נצטוו לעשות או"ת בימי המלואים למה נתנוהו בחשן בפועל.

ולדרכנו ניחא דללא או"ת אין כאן חשן ומשו"כ בהכרח ליתן את האו"ת בחשן כדי שלא יהיה הכהן מחוסר בגדים. וראיתי שוב שכבר כתב כעי"ז באור שמח שם בהלכות ביהב"ח, עי"ש.

 

 

ד

בגדר ארון העדות

 

והנה יש לעיין אם הארון היה מ"כלי המקדש", דלכאורה אין דין כלי המקדש אלא בכלי עבודה שעל ידם עושים את עבודת המקדש, אבל בארון לא עשו עבודה, ונראה לכאורה דאכן אין גדר הארון ככלי המקדש אלא מתבנית המקדש ויסודו הוא, ונראה דמשו"כ לא מנה הרמב"ם את הארון בין שאר כלה"מ בסהמ"צ שם, וגם הרמב"ן (מצות עשה ל"ג) נקט דעשיית הארון היא מצוה בפנ"ע כי מחד אינו כלי ואין בו עבודה, ומאידך אינו בנין ובהכרח דמצוה בפנ"ע הוא.

ועיין רש"י במדבר ד' ט"ו "'וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש' הארון והמזבח 'ואת כל כלי הקדש' המנורה וכלי השרת". הרי הארון והמזבח בכלל הקדש הם ולא בכלל כלי הקדש, ונראה דס"ל כהראב"ד לגבי המזבח דאינו כלי ובכלל עצם הבית הוא (ואף במשכן), ולגבי הארון ראיה מדבריו לדברינו ודו"ק כי קצרתי.


אבני זכרון לבני ישראל

הנה אבני חשן ואפוד היו בבגדי הכהן הגדול אבני זכרון כולם, אך ענינים שונים הם.

אבני האפוד כתיב בהם "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון" (כ"ח י"ב), ובאבני החשן כתיב "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו... לזכרון לפני ה' תמיד (כ"ח כ"ט).

כבר ביארנו פעמים רבות דחובה כפולה ומכופלת הוטלה על אהרן ובניו הכהנים, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא, עליהם להעתיר תפלה ולכפר על בני ישראל שהרי שלוחא דידן הם, וכמו שמצינו במכות (י"א ע"א) דרוצח בשוגג יוצא מעיר המקלט במות הכהן הגדול, כי הכה"ג נושא באחריות על עצם ישיבת הרוצח בעיר המקלט משום שהיה לו להתפלל שלא יהרג נפש מישראל, ואף אם הרגו לפני שנתמנה היה לו להתפלל שיגמר דינו לזכות, ועליהם גם להוכיח את העם ולהחזירם בתשובה כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שהרי שלוחי דרחמנא נינהו. וכמו שמצינו ביומא (י"ח ע"א) "באחיו הכהנים, אם איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה"

אבני האפוד מונחים על כתפי הכהן מלמעלה, והם זכרון לבני ישראל, לרמוז לבני ישראל לשעבד לבם אל אביהם שבשמים, ואבני חשן מונחים על לבו של אהרן, והם לזכרון לפני ה', אבנים אלה היו על לב אהרן להעלות זכרון לבני ישראל לפני ה' תמיד, ולעורר עליהם רחמי שמים.

ובסגנון אחר, אבני האפוד היו על כתפי אהרון במקום שרואים אותו מלמעלה כביכול, להעלות זכרון בני ישראל לפני הקב"ה היושב במרומים, ולעורר עליהם רחמי שמים. אבל אבני החושן היו על לב אהרון במקום הנראה מלפנים, זכרון לבני ישראל שיעלו על לבם לשוב בתשובה לפני ה'.


אחכה לו בכל יום שיבא

"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא" (עיקר י"ב מי"ג עיקרים).

דברים אלה מושתתים על דברי הרמב"ם בפרק י"א ממס' סנהדרין, ומדבריהם למדנו דאין אדם יוצא ידי חובתו באמונה שהמשיח בא יבא, אלא חייב הוא אף לחכות לו בכל יום.

וכך כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מלכים הלכה א' "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו".

ויש מקור לדברי הרמב"ם במסכת שבת (ל"א ע"א) "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה... צפית לישועה". הרי מבואר שצריך אדם לצפות לישועת ה' ולא רק להאמין בה.

וידוע בשם מרן הגרי"ז מבריסק שדקדק בלשון עיקר זה "ואעפ"י שיתמהמה עכ"ז אחכה לו". והלא לא מצינו בשאר העיקרים דרך שאלה ותשובה ואטו אמרו בעיקר הראשון ואעפ"י שרואים אנו צדיק ורע לו רשע טוב לו עם כל זה אני מאמין וכו', אלא דלא אמרו כן אלא משום שמלבד האמונה בביאת המשיח נצטווינו גם לצפות לו ולחכות לביאתו.

וכל אדם צריך לבדוק ולפשפש בעומק נפשו ורצונו האם באמת מחכה הוא לביאת הגואל, או שמא אין הדברים אלא מן השפה ולחוץ.

ב

ואכן גדולי הצדיקים היו יושבים ומצפים כל ימי חייהם לביאת הגואל, וכך סיפר מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל על רבינו בעל הישמח משה שכל ימי חייו היה ישן וליד מיטתו מקלו ותרמילו מוכן ומזומן לצאת לקראת משיח צדקנו ללא עיכוב כלשהו.

ועוד ספר מרן זצ"ל שפעם אחת המתין צדיק נשגב זה לאחד מגדולי הצדיקים בדורו שהיה אמור להגיע לבקרו, וכאשר הגיע אורח דגול זה נכנס המשמש לבעל ישמח משה לבשרו שהאורח הגיע. וכאשר פתח את דלת חדרו ואמר "הוא הגיע", קפץ הצדיק ממקומו ואמר בשמחה עצומה "ב"ה שזכינו לקץ הימין והננו יוצאים לקבל פני משיח!"

ציפייתו לקראת בוא הגואל גדולה היתה, מוחשית היתה יותר מציפייתו לבוא האורח שצפוי היה להגיע לביתו בכל רגע.

וכך זכינו לראות בעינינו אצל כ"ק מרן זצ"ל שכל ימיו ציפה לישועה בציפייה דרוכה ועצומה כאילו בטוח היה בכל יום שביום זה בוא יבוא, וקיים בנפשו במלוא הפשטות והעמקות "אחכה לו בכל יום שיבא".



* כא. וזכורני ששמעתי בימי חורפי ממו"ר כ"ק בעל ה"דברי יציב" זלה"ה שהקשה כן והאריך לבאר במהות הארון וענינו שכל כולו בדרך נס היה משא"כ בשאר כלים, וכדאיתא (סוטה ל"ה ע"א) שהיה הארון נושא את נושאיו וכן אמרו (מגילה י' ע"ב) אין מקום הארון מן החשבון, וכבר איתא בדברי הנביאים (שמואל ב' ו') כמה חרדו לכבוד הארון, ולפי שכל הנהגתו בדרך נס היתה, ע"כ אלמלא אמרה תורה לשום את הלוחות אל הארון קודם שיכסהו בכפורת אפשר היה ליתן את הלוחות אל הארון אף בעוד הכפורת עליו, עכ"ד, ודפח"ח.

תגיות: