זכירת מעשה עמלק (תשע"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (כ"ה י"ז).

א


הנה נחלקו הראשונים בביאור מצוה זו, באיזה ענין ואופן מצווים אנו בזכירת מעשה עמלק, וג' מחלוקות בדבר.

א: מדברי התוס' בברכות י"ג ע"א מבואר דמה"ת חייב לקרוא פרשה זו שבתורה ולא די בזכירה בעלמא כל אחד לפי צחות לשונו, שהרי דחו פרש"י שכתב דנפ"מ אם כל התורה בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון לענין קריאת התורה דהלא קריה"ת מדרבנן ותקנת עזרא היא, וכתבו ליישב "דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות מדאורייתא כמו פרשת זכור", הרי מבואר מדבריהם דקריאת פרשת זכור מה"ת הוא.

(והנה בתוס' לא הזכירו אלא את פרשת זכור אך רמזו בדבריהם דיש עוד פרשיות שחייבים מה"ת לקרותן "כמו פרשת זכור" אך הבית יוסף בסימן תרפ"ה הביא בשמם דקריאת פרשת זכור ופרשת פרה מה"ת, וכ"ה בשו"ע שם ס"ז ובסימן קמ"ו ס"ב, וכנראה שהיה לפניו ש"ס וורמיזא שבו אכן גם בתוס' גרסינן פרשת זכור ופרשת פרה, וכ"ה בתוס' שנץ ובתוס' רבינו פרץ).

ב: מדברי הרא"ש בברכות פ"ז סימן כ' משמע יתירא מזו, דמה"ת צריך קריאת פרשה זו בפני עשרה דהלא כתב שם להוכיח מהא דרבי אליעזר שחרר עבדו כדי לצרפו לעשרה, דעשה דרבים אפילו דרבנן כמו קדיש וברכו דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו "דלא מסתבר דאיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מה"ת", ומשמע מפשטות דבריו דצריך עשרה בקריאה זו מה"ת.

ולכאורה תמוה מהי"ת לומר שצריך קריאה בס"ת לקיים מצוה זו ובפרט בקריאה בצבור דהלא אין לנו אלא מצות הזכירה ומה בין זכירה זו לשאר הזכירות שאין בהם קריאת התורה בעשרה.

וראיתי בזה שתי דרכים בדברי רבותינו האחרונים.

בקרן אורה ברכות דף ה' ע"א כתב דכיון דכל מצות הזכירה קשורה למצות מחיית עמלק ונצטוינו לזכור כדי למחות, כשם שמצות מחיית עמלק מוטלת על הצבור כן גם מצות הזכירה מצות הצבור היא דהיינו קריאת התורה בצבור. ויש לפקפק בסברא זו דמלבד מה שלאו מילתא דפשיטא היא דזכירה במחייה תליא כמבואר לקמן, מסתבר טפי דכל אחד חייב לזכור כדי שכולם ביחד ילחמו וימחו זכר עמלק ואף דאכן מחיית עמלק מצות הציבור היא, הזכירה מצות היחיד היא.

ובפעולת שכיר על המעשה רב סימן קל"ד כתב דכיון שאמרו חז"ל דאין שמו של הקב"ה שלם עד שתמחה שמו של עמלק דין זכירה זו כדין דבר שבקדושה, (ובד"ז כתב דמגילה צריך עשה משום דהוי כדבר שבקדושה דהמן היה מזרע עמלק ובמפלתו יש ענין מחיית עמלק שע"י יהיה שמו של הקב"ה שלם הו"ל כדבר שבקדושה שצריך עשרה עי"ש. וגם סברא זו מחודשת עד למאד כמובן לכל מעיין.

ולול"ד היה נראה בדרכו של הקר"א, דשאני זכירה זו מיתר הזכירות שכולם יסודם בעבודת ה' המוטלת על האדם בינו לבין קונו ומשו"כ חובת הפרט הם לגמרי, משא"כ זכירת מעשה עמלק דאף שחובת הפרט היא, אופן קיומה ע"י קריאת הצבור דעצם הזכירה ענין ציבורי הוא ולא חובת האדם ועבודת ה' שבלב דזכירת מעשה עמלק ענינו כדי שכל ציבור כלל ישראל יזכרו איבתו וימחו זכרו, ודו"ק.

ג: ולפי פשוטן של דברים זכירה זו כשאר הזכירות היא, ומה"ת אין בה נוסח מסויים אלא כל אחד לפי צחות לשונו צריך להזכיר רשעת עמלק ומצוות מחייתו, וזכירה זו גדרה כמצות "זכור את יום השבת לקדשו" דמה"ת מזכיר כל אחד לפי צחות לשונו קדושת היום ושבחו כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת ה"א וכ"ה בסהמ"צ עשה קנ"ה ובספר החינוך מצוה ל"א עי"ש. וכן מוכח לדעתי מדברי הרמב"ם בסהמ"צ עשה קפ"ט ובהלכות מלכים פ"ה ה"ה ובספר החינוך מצוה תר"ג שסתמו דבריהם במצות זכירת עמלק ויפה שתיקותם כדיבורם,ודו"ק בזה.

והרמב"ן בפרשתנו שם נסתפק בזה וז"ל "כבר הזכרתי המדרש שדרשו בו בספרי יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן בספרי זכור את אשר עשה לך עמלק בפה לא תשכח בלב, ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בצבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור וכו' והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכן נצטוינו למחות את שמו".

ואף שדרשו חז"ל במגילה י"ח ע"א דצריך קריאה מתוך הכתב במגילה דילפינן מגז"ש זכירה זכירה "הימים האלה נזכרים ונעשים", "כתוב זאת זכרון בספר", הרי דבזכירת מעשה עמלק יש דין ספר, כבר תרגם בתרגום יונתן "ספר סבא דלקדמהון" דהיינו ספר דברי הימים ואין הכונה לספר תורה, ובאבן עזרא שם כתב "הוא ספר התורה או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות ה' ואיננו אתנו וכו'", והרמב"ן שם כתב דאכן הכונה לספר התורה עי"ש. אך מ"מ אף אם הכונה לספר התורה אין מזה כל ראיה שצריך במצות הזכירה קריאה מתוך הספר דהלא כתיבה לחוד וזכירה לחוד וז"פ, ועוד דבאמת אין זו גז"ש גמורה דהלא כל מצות מגילה מדברי קבלה היא ולא מה"ת, וע"כ דהוי אסמכתא בעלמא, וכז"פ.

 

ב

מסקנת ההלכה

 

הרי לן דמצינו ג' דעות בראשונים בענין קיום מצוה זו מה"ת, א: לדעת התוס' צריך לקרוא פרשה זו שבתורה וכך מבואר שם בתוס' הר"ש משנץ וגם בתוס' רבינו פרץ עי"ש. אך אין הכרח מדבריהם שצריך לקרוא בעשרה ואין גם הכרח שצריך לקרוא מתוך ס"ת, וכל מה שלמדנו מדבריהם אינו אלא דצריך לקרוא את פרשת זכור, (ומכיון שדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ ממילא צריך קריאה מתוך הכתב). ב: לדעת הרא"ש משמע דקריאה בצבור מה"ת, (אך לענ"ד אפשר דכל כונתו רק לומר דאם היינו מעמידין את המעשה דרבי אליעזר בקריאת הזכור אין לנו ראיה אלא שמצוה שעיקרה מה"ת דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו, ולא מצוה שכל עיקרה מדרבנן, אך כיון שדוחק לאוקמה בפרשת זכור מוכח דאף מצוה דרבנן אם מצוה דרבים היא דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו. אך מ"מ חזינן דדעת הבית יוסף דקריאה זו הוי מצוה דאורייתא ממש כמבואר לקמן. ג: דעת הרמב"ם והחינוך דמה"ת די בזכירה בעלמא כל אחד לפי צחות לשונו, וכ"כ בשו"ת תורת חסד סימן ל"ז עי"ש והרמב"ן נסתפק בזה כמבואר.

אמנם בשו"ע סימן תרפ"ה סעיף ז' כתב "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא"

הרי לן דחשש המחבר דקריאה זו מה"ת ממש היא, ויתירה מזו חזינן בסימן קמ"ו סעיף ב' "וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאוריתא שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא". וכבר עמד בברכי יוסף בזה, דבסימן תרפ"ה כתב שיטה זו בשם י"א ובסימן קמ"ו כתב הלכה זו כהלכה פסוקה ופשוטה, אך מ"מ ברור דהמחבר חשש לשיטה זו דקריאה זו בעשרה מה"ת היא. והבית יוסף בסימן תרפ"ה לא הביא כלל את דברי הרא"ש אלא את דברי התוס' בברכות י"ג בלבד ולכאורה יש לתמוה מה ראיה מצא בדברי התוס' דקריאה בעשרה הוי מה"ת, ולכאורה אין לזה ראיה אלא מדברי הרא"ש בלבד, וצ"ע.

 

ג

אם יוצאין בפרשת ויבא עמלק

 

הנה נחלקו המגן אברהם והמשנה ברורה אם יוצאין יד"ח מצוה זו בקריאת פרשת זכור שבפרשת תצא בלבד, או שמא יוצאין יד"ח אף בקריאה שבסוף פרשת בשלח, ונבאר.

כתב המג"א בסימן תרפ"ה דיוצאין ידי חובת המצוה זו אף בקריאה ד"ויבא עמלק" שקוראים בפורים, ומשו"כ פסק דעדיף לבא למקום שאין קורין זכור בשבת כדי לשמוע מגילה בפורים ולצאת בקריה"ת מצות הזכירה מללכת למקום שיש בו קריאת הזכור ולא מגילה, עי"ש. אך המשנ"ב שם ס"ק ט"ז פקפק בדבריו ונטה לומר דאין אדם יוצא יד"ח אלא בזכירת מצות העשה למחות זכר עמלק דלא נצטוינו לזכור מעשיו אלא כדי למחות זכרו בעת שיעלה רצון לפניו ית"ש, ומשו"כ צריך לקרוא דוקא את קריאת הזכור שבפרשת תצא שבו מצוות מחייתו עי"ש.

ויש לתמוה על מש"כ באבני נזר או"ח סימן תקי"א דיש במקרא מגילה זכירת מעשה עמלק (וביאר בדרך זו את שיטת הלכות גדולות דאשה אינה מוציאה את האיש במקרא מגילה, דבמגילה דאיש יש גם מצות זכירת מעשה עמלק משא"כ באשה שפטורה ממצוה זו עי"ש ועיין מש"כ בזה במנחת אשר שמות סימן ע"א).

ולכאורה פשוט דאין יוצאין יד"ח הזכירה במקרא מגילה דהלא אין שמו של עמלק מופיע כלל במגילת אסתר, ועד כאן לא נחלקו המג"א והמשנ"ב אלא אם יוצא בפרשת ויבא עמלק שאין בו מצות מחייתו, אך מ"מ יש בו רשעת עמלק ומלחמת ה' בו, אך פשוט שאין יוצאין במגילה שאין בה כלל מעשה עמלק ואף שמו של עמלק לא מוזכר בה.

אך מדקדוק דברי האבנ"ז נראה דבאמת לא עלה על לבו לחדש דיוצא יד"ח בזכירת מעשה עמלק במקרא מגילה, דבודאי א"א לצאת יד"ח אלא בזכירת מעשה עמלק, אלא דמ"מ מקיים מצוה במקרא מגילה, אך לכאורה תמוהים הדברים דאם מצוה הוא למה לא יצא יד"ח, ואם אינו יוצא יד"ח מה מצוה יש כאן.

ונראה ביסוד הדברים, עפ"י חידוש עצום שכתבו הראב"ד והר"ש משנץ בפירושיהם לתורת כהנים ר"פ בחוקתי במה שאמרו שם דזכור היינו בפה ואל תשכח בלב, ובתו"כ אמרו זכור "שתהא שונה בפיך" ופירשו הראשונים הנ"ל "זכור את אשר עשה לך עמלק שתהא שונה בפיך הלכות מגילה" (ועיין שם בר"ש שפירש עוד שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים דהיינו כל ששת הזכירות עי"ש).ולכאורה נראה שדקדקו מלשון התו"כ שתהא שונה בפיך, דלשון תלמוד הוא ולא לשון קריאה בלבד, ופירשו דהכונה להלכות מגילה.

ובביאור הדברים צ"ל דכשם שאמרו בסיפור יציאת מצרים "כל המרבה לספר הרי זה משובח" וכבר ביארתי בהגדה של פסח מנחת אשר דאף דאין יוצאין יד"ח מצות הסיפור אלא באותן הדברים שנקבעו ע"י חז"ל כהא שאמרו (פסחים קט"ז) "כל שלא אמר שלשה דברים הללו לא יצא יד"ח" מ"מ כל דבר הקשור בדרך כלשהו ליציאת מצרים בכלל כל המרבה לספר הוא, כמו הלכות הפסח, וכן חידשו גם בזכירת מעשה עמלק דאף שבודאי אין יוצאין יד"ח מצוה זו אלא בקריאת פרשת עמלק בפרשת תצא או לדעת המג"א אף בפרשת בשלח מ"מ גם הלכות מגילה בכלל כל המרבה כשם שהלכות הפסח הם בכלל כל המרבה לספר ביצי"מ, ואם בהלכות מגילה אמרו כן ק"ו במקרא מגילה, ודו"ק בכ"ז. (אמנם אם אכן זה כונת האבנ"ז יש לפקפק בעיקר דבריו דכיון דאין יוצאין יד"ח מצות הזכירה במגילה למה לא תוציא האשה את האיש במגילה, וצ"ע).

ובעיקר מחלוקת המג"א והמשנ"ב, לכאורה הדברים תלויים במה שיש לעיין ביחס שבין שתי המצוות בסוגיא זו, מצות הזכירה, ומצות המחייה, האם הא בהא תליא ושני צדדים הם של אותה המטבע, דנצטוינו לזכור שמצווים אנו להלחם בעמלק ולמחות זכרו מן העולם, או שמא הא לחודא קאי והא לחודא קאי ולא נצטוינו אלא לזכור רשעתו ולשמר איבתו, אבל אין מצות הזכירה ענף למצות מחיית עמלק. ובדברי הראשונים מבואר להדיא דמצווין לזכור את מצות המחייה, עיין ברמב"ם מ"ע קפ"ט "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק... ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו" וכך כתב בחינוך מצוה תר"ג דרק זכרים מצווים במצוה זו כי להם לעשות מלחמה הרי לן להדיא דמצות הזכירה היא לזכור כדי להלחם, וזה ראיה למשנ"ב.

והנה בספר החינוך שם כתב דנשים פטורות ממצות הזכירה כיון שפטורות הן מלעשות מלחמה דאין דרכה של אשה לכבוש, והמנ"ח שם תמה עליו מהי"ת לתלות זכירה במחייה ולכאורה שתי מצוות הן שאינם תלויות זב"ז, אך באמת מבואר להדיא גם בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם דכל מצות הזכירה כדי "לעורר הנפשות במאמרים להלחם בו" ואף שלדעת הרמב"ם לא צריך כלל לקרות פרשה מסויימת אלא לספר ברשעת עמלק כנ"ל באות א', מ"מ חזינן בשיטתו דתכלית הזכירה מחייה הוא ודו"ק.

והנה אם מצווים אנו לזכור כדי להלחם בו כדמשמע מדברי הרמב"ם והחינוך מסתבר כדברי המשנ"ב שאין יוצאין יד"ח מצוה זו אלא בפרשת תצא שם נצטוינו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", אבל אם אין המצוה אלא לזכור איבתו אפשר לצאת יד"ח גם בפרשת ויבא עמלק, ולפי"ז יתחדש דלדעת המשנ"ב נשים פטורות, וזה חידוש.

אך לא זו בלבד שדברים אלה חידוש הם, אלא שלפי"ז סותר המשנ"ב את דברי עצמו שהרי בספרו ספר המצוות הקצר מצוה ע"ו כתב דבמצוה זו חייבים הכל אנשים ונשים. ודבריו נראין כסותרים זא"ז.

אך באמת אפשר דלאו הא בהא תליא ועיקר תלונת המשנ"ב על המג"א הוא רק משום דמצות הזכירה מקורה בפרשת תצא ולמד מזה שזו היא הפרשה שמצווים אנו לזכור. לפי"ז השאלה אם נשים חייבות לא בהכרח תלויה במחלוקת המג"א והמשנ"ב אם יוצאים יד"ח בפרשת ויבא עמלק. אך באמת כתב המשנ"ב להדיא לפקפק בדברי המג"א משום דנצטוינו לזכור כדי למחות זכרו והדרא קושיא לדוכתא.

ומשו"כ נראה דאף אם אכן נצטוינו לזכור את מצות המחייה אין הכרח לפטור את הנשים דגם הן צריכות לסייע למלחמה זו ולחזק את רוח בעליהם ולתמוך במחיית עמלק בעצה ותושיה, ועיין לקמן אות ו' וכז"פ.

 

ד

אם יצא יד"ח בקריאת עיקר הפרשה


והנה חידוש גדול ראיתי בספר הליכות שלמה מתורתו של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל בסימן תרפ"ה דאף אם לא שמע כל הקריאה יצא יד"ח אם שמע את עיקר הענין דלא מסתבר דצריך לשמוע כל הקריאה ממש והוכיח כן מהמג"א שכתב דיוצא יד"ח גם בפרשת ויבא עמלק הרי דאין צריך אלא לקרוא עיקר מעשה עמלק עי"ש.

ולענ"ד נראה יותר דכיון דנקטינן כדעת הרא"ש והתוס' דמצוה זו קריאת פרשה שבתורה היא ע"כ צריך לקרוא או לשמוע כל הפרשה כולה דמה בין קריאת שמע לקריאת פרשת זכור, ואין ראיה כלל מדברי המג"א, דאף לשיטתו צריך לקרוא פרשת עמלק אלא דס"ל דיוצא יד"ח בכל אחד משתי הפרשיות שבתורה שיש בהן רשעת עמלק ומחייתו, אך אף לשיטתו אין המצוה אלא בקריאת פרשה שבתורה כמו שכתב בשו"ע ומהי"ת להקל אם לא שמע אלא מקצת הפרשה. ובאמת אף אם קריאה זו מדרבנן תמוה לומר דבעיקר הענין סגי דמה בינה ובין מקרא מגילה וקריאת שמע למ"ד דרק פסוק ראשון מה"ת ואעפ"כ פשוט דאם דילג תיבה אחת לא יצא יד"ח, וע"כ דכל שצריך לקרוא פרשה מסויימת צריך לקרות כולה, ומאי שנא פרשת זכור, וצ"ע.

ונראה ברור בהבנת הגרשז"א, דאף לדעת המג"א עיקר מצות הזכירה בפרשת כי תצא היא, אלא שבדיעבד יוצא גם בפרשת ויבא עמלק, ולפי"ז הוכיח שבדיעבד יוצא בעיקרא דמילתא. אך יותר נראה דאם באמת נקטינן דעיקר המצוה בפרשת כי תצא, לכשיקראו פרשת ויבא עמלק עיקר חסר מן הספר כיון שאין בפרשה זו לא מצות הזכירה ולא מצות המחייה כנ"ל.

אלא נראה יותר דלדעת המג"א יוצא מה"ת בקריאת "פרשת עמלק", וכל אחד משתי פרשיות אלה די בה לצאת יד"ח מה"ת אף לכתחלה כמבואר לעיל.

ומש"כ הגרש"ז לדון במי שהתכוין בפסוק "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" על בני ישראל ולא על עמלק (ונחלקו הראשונים בזה בפירושים עה"ת) אם יצא, וכתב לפי דרכו שיצא דבעיקר הענין סגי, לענ"ד פשוט דאף לולי דבריו יצא, דכל ששמע את כל הפרשה יצא ואף שלא הבין את הדברים על בוריים ואין נפ"מ אם התכוין לפירוש זה או לפירוש אחר, אך מ"מ נראה דלא יצא יד"ח אא"כ שמע את כל הפרשה ככל קריאה דאורייתא כקר"ש או כמקרא בכורים ווידוי מעשרות וכדו', וכך נראה גם בקריאה דרבנן כמקרא מגילה, כנלע"ד.

 

ה

אם צריך לקרוא דוקא מס"ת כשר

 

והנה נחלקו האחרונים אם צריך ספר תורה כשר לקריאה זו, הפרי מגדים במשבצות סימן קמ"ג סק"א נקט דכיון דצריך מה"ת קריאה מתוך ס"ת פשוט דצריך ספר תורה כשר, אך בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' חלק א' סימן ש"צ וכן שו"ת מהר"ם שיק בשו"ת יו"ד (בסימן האחרון שנדפס בספר לאחר חיתום שטרות) נקטו דאין צריך ס"ת כשר, וחידשו דבאמת אי"צ קריאה מתוך ס"ת אלא משום ההלכה דדברים שבכתב אין אתה רשאי לאמרן בע"פ וכיון שכן אי"צ לקרוא דוקא מס"ת כשר (אמנם לכאורה פשוט דאין זה אלא מה"ת אבל מדרבנן דין קריאה זו ככל קריאת התורה וז"פ). ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סימן א' כתב להאריך במה שקרה בקהילה אחת שנפרדו שתי יריעות לפני קריאת פרשת זכור וקשרו אותם בעניבה כדי שלא יהיה הס"ת פסול, וכתב שנהגו שלא כדין, ועדיף היה לקרוא פרשת זכור מתוך חומש דאין צריך דוקא ספר תורה, או מן הספר התורה הפסול דמ"מ עדיף ספר פסול מחומש, עי"ש.

ובספר שלחן שלמה הובא שחידש הגרש"ז דאם נמצא פסול בס"ת אין צריך לקרוא שנית ויצא יד"ח, ובציונים שם הביאו שכ"כ בספר פני הארי החי, וכבר נתבאר דכבר כתבו כן גדולי האחרונים, השואל ומשיב, המהרם שיק, וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר כנ"ל, אך מ"מ חידוש הוא, ולמעשה נראה דכיון דעצם חיוב הקריאה מה"ת במחלוקת הראשונים היא שנויה יש להקל בדיעבד כדברי האחרונים הנ"ל.

 

ו

בזמן מצוה זו

 

ובענין זמן זכירה זו מה"ת, כתבו כמה מגדולי האחרונים דמה"ת צריך להזכיר מעשה עמלק פעם בשנה וכך משמע מדברי השו"ע כמבואר לעיל אות ב', והשתיתו דבריהם על מה שקבעו חז"ל די"ב חודש הוי זמן שכחה לגבי דין אבילות, ולכן אין אבילות יותר מי"ב חודש אף על אביו ואמו, כמ"ש נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד (עיין ברכות נ"ח ע"ב), כ"כ הג"ר ישעיהו פיק בספר מיני תרגימא, כ"כ בפעולת שכיר על המעשה רב שם וכ"כ בשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"א סימן קי"ט דדעת רוב הפוסקים דמה"ת צריך לקרוא פרשת עמלק פעם אחת בשנה עי"ש, וצ"ע.

והנה דנו הפוסקים לפי"ז מה יעשו בשנה מעוברת דמשנה לשנה יש בה י"ג חודש והלא לענין אבילות סגי בי"ב חודש אף בשנה מעוברת והלא זה כל הענין והמקור דאבילות י"ב חודש כמבואר, וכתב החת"ס שם לחדש דבשנה מעוברת אין שכחה אלא לאחר י"ג חודש דגרימת השכחה אינה ע"י חלוף זמן בלבד אלא ע"י תקופות השנה דלאחר שעברו על האדם מעגל השנה על ימי החג והמועד שולטת השכחה אבל כל עוד לא עברו כל ימי החג אף שעברו י"ב חודש עדיין אין כאן שכחה ומצות הזכירה מתקיימת עי"ש. (אמנם החת"ס בעצמו החמיר בזה וכן צוה לתלמידיו כפי שמעיד תלמידו הגדול המהר"ם שיק על המצוות מצוה תר"ד דבשנה מעוברת אמר החת"ס שיש לכוון בקריאת פרשת זכור שבפרשת תצא לצאת יד"ח עי"ש).

אמנם יסוד שיטה זו דמה"ת צריך להזכיר מעשי עמלק בכל שנה ושנה נסתרת מדברי הראשונים הרמב"ם והחינוך דהנה בספר המצוות מצות עשה קפ"ט כתב "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק... ושנאמר זה בכל עת ועת", הרי שאין זמן מסויים שבו נצטוינו לקיים מצוה זו אלא בכל עת ועת, וכך משמע מדבריו בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ה' "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו וכו".

ונראה שיטת הרמב"ם דבאמת אין זמן מוגדר ומסויים במצוה זו אלא צריך מפעם לפעם להזכיר בפה כדי שהדברים לא ישכחו מלבנו, אך כל אחד לפי כח זכרונו, ומה"ת אין בזה זמן מסוים ומוגדר השוה לכל, אלא כל אחד צריך להזכיר לפי הצורך כדי שלא ישכח ויסיח דעתו מענין זה. וכבר הארכתי בכעי"ז לגבי תלמוד תורה (עיין מנחת אשר ויקרא סימן ס"ג ומנח"א על ת"ת סימן ג'), וכ"כ לגבי מצות תפילין (עיין מנחת אשר שמות סימן כ"ד ומנחת אשר לפסחים סימן ע"ה), דיש מצוות שאין בהם גדר מסוים של זמן אלא על האדם להדר בהם ולקיימן ככל שאפשר לו לפי טרדותיו ואורחות חייו, וכך גם מצוה זו לשיטת הרמב"ם.

ובספר החינוך מצוה תר"ג כתב "שלא נדע זמן חיוב זה ואפשר דצריך לזכור פעם בשנה או שנים או שלש עי"ש, ונראה מזה כמו שביארנו בשיטת הרמב"ם דהעיקר הוא שלא לשכוח ולפיכך נצטוינו לזכור בפה מדי פעם בפעם כל אחד לפי דרכו וטבעו, אך שוב כתב בסוף דבריו "ועובר ע"ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה וגם עבר על לאו הבא ע"ז שהוא לא תשכח כמו שנכתוב בלאוין בעז"ה" ולכאורה משמע מלשון זה דכל שאומר פעם אחת בחייו יצא יד"ח ורק כשמעולם לא הזכיר מעשי עמלק ביטל מצוה זו, ולכאורה דבריו סותרים אלה את אלה.

ונראה לכאורה דבאמת אין כונתו דבפעם אחת בחייו סגי, דכבר כתבתי במק"א דלא מצינו בשום מצוה דיש ענין לקיימה פעם אחת בחיים, (עיין מש"כ בזה בענין כתיבת ס"ת לקמן בסימן נ"ז ובענין שלוח הקן בסימן מ), וכתיבת ספר תורה שאני, דכל מהות מצוה זו וגדרה בתוצאה, שיהיה לו ס"ת ויקרא בה ומשו"כ בכתיבת ספר אחד סגי כל עוד הספר ברשותו, משא"כ בזכירת מעשה עמלק מה חפץ יש בזכירת איבתו ורשעתו פעם אחת בשבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אך מכיון שאין כאן זמן מוגדר ומסוים, לעולם אין לומר שביטל מצוה זו אא"כ לא הזכיר כלל כל ימיו דאם הזכיר מעשה עמלק פעם אחת שוב אין לומר בודאות שביטל מצוה זו, הגע בעצמך מי שמת ל"ע בקיצור ימים, וכל ימי גדלותו שנים מועטות ובתוכם זכר מעשה עמלק וכי בטל מצוה זו, וא"כ נתת דבריך לשיעורין, ומשו"כ כתב החינוך דרק במי שמעולם לא זכר מעשיו הרעים, י"ל שביטל מצוה זו, ודו"ק בזה היטב.

 

ז

חיוב נשים בפרשת זכור

נחלקו גדולי  הדורות אם נשים חייבות בקריאה זו, ורבים בזמנינו נהגו שהנשים באות לשמוע קריאת פרשה זו, ויש מקומות שנהגו לקרוא קריאה מיוחדת לנשים, ונבאר בקצרה סוגיה זו.

כתב בספר החינוך מצוה תר"ג דנשים פטורות ממצות הזכירה כיון שאין דרכה של אשה לכבוש, ופטורות הן ממצות המחייה. והמנ"ח תמה עליו דמנ"ל לחדש דהא בהא תליא, ומי גילה סוד ה' דכל מצות הזכירה משום מצות המחייה היא. אך באמת מצינו גם בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קפ"ט דמצות הזכירה היא כדי ש"נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו". וכבר כתבתי במק"א דמצינו בכמ"ק שהראשונים פירשו טעמי דקרא ואף למדו הלכה מטעמים אלה ואכמ"ל (עיין מנחת אשר במדבר סימן מ"ב).

ועוד הקשה המנ"ח דהלא מחיית עמלק מלחמת מצוה היא ובמלחמת מצוה אמרו דכלה יוצאת מחופתה כמבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות מלכים ה"ד, וכך תמה גם האבני נזר או"ח  סימן תק"ט. ובמרחשת סימן כ"ב אות ו' כתב לחדש חידוש גדול דרק במלחמת יהושע חייבות הנשים משום שעיקר ענינה ישוב ארץ ישראל, ואשה חייבת בישוב ארץ ישראל, אבל בשאר מלחמת מצוה נשים פטורות.

והדברים חידוש דמסתבר טפי לדון אם נשים חייבות במלחמת מצוה, ואין הדבר תלוי בענין המלחמה וטעמו.

והנראה עיקר בזה מה שכתב הרדב"ז בהלכות מלכים שם דבאמת פטורות הנשים אף במלחמת מצוה וכמו שאמרו ביבמות (ס"ה ע"ב) שאין דרכה של אשה לכבוש, ובמסכת נזיר (נ"ט ע"א) אמרו שאסור לאשה לצאת עם כלי זין למלחמה, ומה שאמרו דכלה יוצאת מחופתה כונתם דכיון שהחתן יוצא למלחמה מה לה לכלה לעמוד תחת חופתה. והוסיף הרדב"ז "ואפשר שבמלחמת מצוה היו מספקות מים ומזון לבעליהם וכן המנהג היום בערביות", וכ"כ בהגהות הרש"ש (סוטה מ"ד ע"ב).

ובשו"ת תורת חסד סימן ל"ז כתב לפטור את הנשים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ופלפל אם המצוה מן התורה היא דוקא בשבת שלפני פורים או בכל זמן שהוא, עי"ש. ומ"מ העיד  הגאון בעל תורת חסד דמעולם לא ראינו ולא שמענו שנשים באות לשמוע קריאת הזכור, עי"ש.

ובשו"ת דברי יציב למו"ר זצ"ל או"ח סימן רפ"ח כתב לדייק ממה שכתב בשו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סימן י"ד דמותר לעשות מעזרת נשים עזרת אנשים משום דקדושת בית הכנסת גדולה מקדושת עזרת נשים, דיש כמה דברים שנוהגים בעזרת האנשים ולא בעזרת נשים כגון תקיעת שופר, וקריאת ד' פרשיות. ומשמע מדבריו דנשים פטורות מכל הד' פרשיות ובכללן פרשת זכור עי"ש.

ובספר טעמא דקרא הביא מרן הגרח"ק מהחזון איש דנשים פטורות מקריאה זו, ובקובץ קול תורה ניסן תשס"ג הביא בשם מרן הגר"מ פיינשטיין שלא נהגו הנשים לשמוע קריאת הזכור, עי"ש.

ולעומתם דעת המנ"ח שם דנשים חייבות במצוה זו כיון דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא ועוד דיש בה לאו דלא תשכח. ובשו"ת בנין ציון לבעל ערוך לנר חלק ב' סימן ח' כתב בשם רבו הגר"א בינג אב"ד ווירצבורג שהעיד בשם מרנא רבי נתן אדלר שהקפיד שכל נשות ביתו תשמענה קריאת פרשה זו, עי"ש.

וגם בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות ק"ב) כתב דנשים חייבות מתרי טעמי. א: עיקר מצות הזכירה לא זמן גרמא היא, אלא שרבנן קבעו לקרוא בשבת זו. ב: רצונו של עמלק היה להשמיד את הנשים כאנשים, עי"ש.

ויש לעיין לענ"ד בשני הטעמים. במש"כ דהוי מצוות עשה שאין הזמן גרמא, נראה לכאורה דכיון שתיקנו קריאה זו משבת שלפני פורים פטורות נשים מקריאה זו דרבנן דהוי זמ"ג אף שחייבות בעיקר מצות הזכירה דאורייתא, ודו"ק וצ"ע.

וגם בטעם השני יש לעיין דלכאורה כונתו לסברת חז"ל דאף הן היו באותו הנס. ויש לתמוה דהלא כבר כתבו התוס' (פסחים ק"ח ע"ב ד"ה היו) דבמצוה דאורייתא לא אמרו סברא זו, דהלא נשים פטורות אף מן הסוכה אף שאף הן היו בכלל ענני הכבוד, ואילולי שדרשו חז"ל כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה היו פטורות אף מאכילת מצה, והדברים ידועים.

ובשו"ת מנחת יצחק חלק ט' סימן ס"ח כתב שדעת רוב הפוסקים דנשים חייבות בקריאה זו, ולא ידעתי מי הם רוב הפוסקים שדעתם כן.

ומ"מ נהגו רבים ובפרט בירושלים שנשים באות לשמוע קריאת פרשת זכור ואפשר שנהגו כן משום דעת מהרי"ל דיסקין שהיה מגדולי הגדולים בירושלים. ובשם מרן הגרי"ש אלישיב ראיתי דשויהו עליהן חובה, ולא ידעתי אם חותמו של מר בר רב אשי חתם על שמועה זו, ולענ"ד קשה לומר בזה דשויהו עליהן חובה.

ומ"מ נראה לענ"ד דעדיף שתבאנה הנשים לשמוע את הקריאה בקריאת האנשים לאחר תפילת שחרית ולא יעשו מנין מיוחד לקריאת הנשים, דכיון דנראה טפי שאין הנשים חייבות במצוה זו כמבואר צ"ע אם ראוי להוציא ספר תורה לקריאה זו, ועיין בשו"ת משיב דבר (או"ח סימן ט"ו) שהוכיח מדברי המג"א בסימן קמ"ד שאסור להוציא ספר תורה במקום אין חיוב קריאה עי"ש. ועוד דאין מוציאין ספר תורה אלא לג' קרואים וכבר העיר בזה הגרמ"פ בקובץ קול תורה הנ"ל עי"ש.

ובעיקר השאלה אם נשים חייבות במצוה זו עיין עוד מה שנתבאר לעיל אות ג'.

סוף דבר נהרא נהרא ופשטיה וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו ורבותיו בהלכה עמומה זו.

 

ח

 

חידוש עצום כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' סימן צ"ג) לגבי בית הכנסת ביוהנסבורג שבליל שבת באים רבים להתפלל ובבוקר באים מעטים והעידו בשם הגאון הרב קוסובסקי שהיה רבה של יוהנסבורג ששאל את גיסו הגרח"ע בעל האחיעזר ופסק לו שיקראו את פרשת זכור בליל שבת ללא ברכה כדי לזכות את הרבים לצאת ידי חובתם מן התורה עי"ש.



זכור את אשר עשה לך עמלק

הנה שני משלים נפלאים הביא רבינו הגדול רש"י בענין מעשה עמלק.

בפרשת תצא (שם) כתב "שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

ובפרשת בשלח (י"ז ח') כתב רש"י משל אחר "סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני, משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך והיה אותו הבן רואה חפץ ואומר לאבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכל שלישית פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא אמר לו אביו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".

הרי לן שני משלים נפלאים במעשה עמלק, האחד בא להמחיש את רשעת עמלק פשעו וחטאתו. האחר מדגיש שאשמים אנחנו ובשלנו הסער הזה, בחדלון ידנו הבאנו עלינו את העמלק הרשע הזה, כאשר כפרנו בטובת המקום עלינו ושאלנו "היש ה' בקרבנו", עד שכביכול זרק אותנו מעל כתפיו אל הכלב שבא ונשך אותנו.

וכך מצווים אנחנו, כך דרכם של גדולי האומה ועם קדושים גם בשעת צרה וצוקה כאשר הצר הצורר אומה הרשעה הכבידה עולה עלינו וקל היה להאשימה לחרפה ולקללה קללה נמרצת, גם אז עלינו לעשות חשבון נפש ולהתבונן בחדלון ידינו, אילו שלמים היינו לא היתה מדת הדין פוגעת בנו ואין כל אומה ולשון יכולה לנו.

פוק חזי מה שאמרו חז"ל (גיטין נ"ח ע"א) "ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול של רומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראות בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע".

ויש להתבונן בדבר, מה ראה רבי יהושע בן חנניה בדבריו של אותו תינוק שממנו למד שעתיד הוא להיות מורה הוראה בישראל, איזה ניצוץ של גדלות הנפש ראה בתשובתו המייעד אותו להיות גדול בישראל, והלא דברי התינוק אינם אלא מקרא מלא שדבר הכתוב בנביא ישעיהו.

ונראה בזה דהנה יש לדקדק בלשון הכתוב דבתחלה אמר "הלא זה ה' חטאנו לו" ושוב כתוב ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו", ולכאורה היה ראוי יותר בדקדוק הלשון לכתוב "הלא ה' זה חטאנו לו ולא אבינו בדרכיו הלוך ולא שמענו בקולו", או לחילופין לומר "הלא זה ה' חטאו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו".

אלא נראה דזה שלמדנו מדברי הנביא, דלעולם בכל עת שפורענות נופלת בחלקנו וכאשר מדת הדין פוגעת בנו, ראשית חובתנו לפשפש במעשינו ולהיטיב דרכינו, ולא נצא ידי חובתנו בהטלת רפש על שונאינו שונאי ה', אלא תחלה עלינו לומר "הלא זה ה' חטאנו לו" ורק אח"כ זכותנו לומר "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו".

תינוק זה שנקרע מבית אביו ואמו ע"י הרומיים אומה הרשעה, כמה קל וטבעי היה לו להאשים ולתלות בהם את הקולר, אך לא כך נהג אלא בדרך הנביא, קודם אמר "הלא זה ה' חטאנו לו" מרשעת המלכות הרשעה על יסוריו הוא, מקדים הוא בחשבון הנפש לפני שהוא מטיל דופי באחרים, בכך יש גדלות הנפש, "מובטחני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל" אמר עליו ר' יהושע בן חנניה

 

תמחה את זכר עמלק

מי הוא עמלק וכיצד נלחמים בו, הן כבר אבד זכרם (עיין רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ד) אמנם אף שאין אנו יודעים מי הוא עמלקי מסוים, רשעת עמלק וטומאתו מרחפת בחלל עולמנו ועלינו להכחידו ולהשמידו מתחת שמי ה'. כיצד מלחמה זו.

הנה דבר תמוה מצינו בבבא בתרא דף מ"ו "עמלק סימן", ואשתומם שעה חדא מה ראו חכמינו לקבוע שם ושארית לרשע זה שנצטוינו למחות לו כל זכר, ולהעלותו לראש הפסגה בש"ס בבלי ליראי ה' ולחושבי שמו. וחפשתי בדברי רבותנו פשר דבר עד שמצאתי בהגהות הגאון המופלא בדורו רבינו יעקב עמדין שם שכתב "חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו תמחה את זכר עמלק אולי מצאו לו רמז מ"ה במאי דסיים קרא לא תשכח שתיבת לא מופסקת בטעם טפחא להורות שיש בו מקום לשכחה ולהתיר להשתמש בו לאוקמי אגרסא דכל מה דאסר שרי להכניס מנוול לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו" ודבריו נפלאים.

רוחו של עמלק מרחפת בעולמנו בכל מקום ומקום, להחטיא, להדיח, לקרר, ורק בבית המדרש בכוחנו לגבור עליו ולשבר את כוחו, דמקור כחו של עמלק אינו אלא מביטול תורה דכך דרשו חז"ל "ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה" רק כאשר ביטלו אבותנו מן התורה קם עליהם עמלק, ורק ע"י חיזוק בת"ת נשבור את כוחו.

וזה הנראה בביאור מה שאמרו במגילה (ט"ז ע"ב) "רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין ופרש"י "לפי שביטל מן התורה ונכנס לשררה" ולכאורה תמוה הלא פקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ובודאי שמצווים אנו לבטל תלמוד תורה כדי להציל את העם מהשמדה ואבדון.

אלא שטענו מקצת מן הסנהדרין הלא במלחמת עמלק עסקינן, המן זה מזרע אגג הוא, וכי אפשר להלחם בעמלק ע"י ביטול תורה, וכי אפשר לנצח במלחמת עמלק אם נבטל מן התורה, ולפיכך פרשו ממנו מקצת הסנהדרין.

הבה נתחזק בעוז בתורה ובאהבתה, עד שנמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ויהיה כסאו שלם ושמו שלם.

 

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"


 

  

תגיות: