בנין בית הכנסת וחלוקתו (תשס”ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').

 

א

בנין בית הכנסת


כתב הרמב"ם בהלכות תפלה (פרק י"א ה"א) "כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה, ומקום זה נקרא בית הכנסת".

ומבואר מדברי הרמב"ם דמלבד המצוה להתפלל בציבור יש מצוה להכין בית כנסת ויש לעיין במקור מצוה זו.

ובדברי הזוה"ק (בשלח נ"ט ע"ב) איתא "פקידא למבני מקדשא לתתא כגונא דבי מקדשא דלעילא כמא דאת אמר מכון לשבתך פעלת ה', דאיצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקדשא בריך הוא דהא צלותא אקרי עבודה".

ומבואר בדברי הזוה"ק דמצות בנין בית הכנסת ענף היא ממצות בנין המקדש כיון דתפילה אקרי עבודה. ולא זו בלבד דבתי כנסת ובתי מדרשות נקראו בתי מקדש מעט, כמבואר במגילה כ"ט ע"ב, אלא בבנייתן אף מקיים מצוה ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

אמנם בשדה חמד כללים מערכת ב' כלל מ"ד הביא מכמה חכמי ספרד שאין בזה מצוה מוגדרת אלא בכלל צרכי רבים הוא, עי"ש.

ועיין במנחת אשר במדבר סימן נ"ד שהארכתי במקורות רבים והלכות שונות שבהם למדנו שיש דמיון בין בתי כנסיות, פרטיהם ודקדוקיהם, לבית המקדש, פרטיו ודקדוקיו, עי"ש.

 


ב

פרישה מבית כנסת

כ"ב סיון תשס"א

כבוד הרה"ג המפורסם וכו'

במה ששאל לדעתי בענין קבוצת מתפללים שהחליטה לפרוש מן הקהילה הותיקה בראשות הרב... ולהקים בית כנסת משלהם במרחק לא גדול מבית הכנסת הותיק. רב הקהילה הותיקה מתנגד בתוקף לפרישתם בטענה שהדבר יחליש את הקהילה, ובעקבותיהם יפרשו מתפללים נוספים ובסופו של דבר תיחלש הקהילה עד כדי התפוררות. הקבוצה הנ"ל טוענת שהחליטו לפרוש עקב חילוקי דעות חוזרים ונשנים עם הרב והנהלת בית הכנסת. לטענתם פרישתם תביא לחיזוק הקהילה וקנאת סופרים תרבה חכמה.

מע"כ שעומד בתווך ומקובל על שני הצדדים שואל דעת תורה איך לנהוג במחלוקת זו.

הנה כתב המגן אברהם סוס"י קנ"ד (ס"ק כ"ג) "המעכב לבנות בית הכנסת אפילו יש בה"כ אחרת בעיר, מונע הרבים מלעשות מצוה" (ריב"ש רל"א רנ"ג, ושו"ת ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הביה"כ מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סימן מ"א".

הרי לן שנחלקו גדולי רבותינו אם מותר להתפלג מביה"כ ע"מ לבנות בית כנסת חדש. והריב"ש כתב בשתי תשובות (סוף סימן רנ"ג וסימן של"א, ולא כפי שצוין במגן אברהם) דזכות המיעוט לפרוש והמונע מהם לבנות בית כנסת משלהם כמונע את הרבים מלעשות מצוה. וכך דעת הרדב"ז (ח"ג סימן תע"ב) שכתב שזכות חלק מהקהל לפרוש ולהתפלל לעצמם ונימק זאת בכמה טעמים.

א:   כיון שאין דעתם נוחה מבית הכנסת הקיים אין מתפללים במקום שאין דעתו מיושבת עליו ומחשבתו טרודה.

ב:   כשם שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ כך גם לענין תפילה.

ג:   כאשר הלבבות חלוקים אין קילוסן עולה יפה.

ד:   כדי למנוע מחלוקת ומדון עדיף שיפרשו ויתפללו לעצמם, עי"ש.

ומאידך גיסא דעת רבינו אליהו מזרחי (ח"א סימן נ"ג) בקהל שנפלו בו חילוקי דעות ונפרדו קצתן והיו בידם הקדשות שרצו להחזיק לעצמם ופסק דכל כספי הקדשות חוזרים למקום הרוב ובפרט שהם עומדים במקומם והמעוט הם שפרשו, מן הדין שההקדשות ישארו עם הרוב. ושוב כתב "וגם הפירוד שנפרדו מהם מיעוט הקהל שלא כדין עשו מה שעשו שהרי היה להם להמשך אחר רוב דעות הקהל כפי מה שגזרה תורתנו הקדושה 'אחרי רבים להטות' ואפילו אם היו המעטים יותר עשירים ויותר חכמים מהמרובים". (ושוב האריך באריכות מופלגת בדיני וגדרי אומדנא עי"ש).

הרי לן דעתו דאין רשות למיעוט לפרוש מן הרוב אף אם נתגלעו ביניהם חילוקי דעות, אלא יש למיעוט לבטל דעתו אל הרוב.

ובשו"ת מהר"י הלוי סימן מ"ז בתשובת אביו מהרי"ץ כתב גם הוא דאסור למיעוט לפרוש מבית הכנסת משום דבכך מתבטל ענין "ברוב עם הדרת מלך", וכך פירש בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן מ"ו) את שיטת הרא"ם עי"ש.

ב

ועוד סברא מצינו בזה לאיסורא אם ע"י פרישת חלק מהציבור יתמעטו הכנסות בית הכנסת הרי זה כיורד לאומנות חבירו ופסקת לחיותיה. כ"כ בפתחי תשובה (חו"מ קס"ב סק"ו) בשם הפחד יצחק שהביא כן בשם כמה פוסקים. ובשו"ת לב חיים (ח"ב סימן ק"י) כתב דאפשר דבכה"ג גם הריב"ש יודה שאין להם רשות לפרוש.

ובשו"ת אגרות משה (חו"מ א' סימן ל"ח) דן ברבי אחד שבנה בית כנסת ולאחר כמה שנים רצו חלק מהמתפללים לפרוש ולהקים להם בית כנסת משלהם בטענה שהרב שינה את נוסח התפילה והניגונים למורת רוחם. והרב טען שאם יפרשו תקופח פרנסתו שמבוססת על בית הכנסת וגם שווי בית הכנסת יוזל מאד, ופסק האג"מ לטובת הרב ונקט דיש בזה חשש יורד לאומנות חבירו ומקפח פרנסתו עי"ש.

וכל זה תמוה בעיני דאיך נוכל לכפות על אנשים להתפלל במקום שאין לבם חפץ ומה זה ענין ליורד לאומנות חבירו, וכי נוכל לכפות על לקוחות שרגילים היו לקנות בחנות פלוני שלא לקנות בחנות של אלמוני, הלא לא מצינו איסור אלא על בעל חנות ולא על הלוקחין, וכאשר חלק מהמתפללים רוצים לפרוש הרי הם כלוקחים שהחליטו לקנות במקום אחר ואין עליהם כל איסור יורד לאומנות חבירו.

ומה שטוען הרב שערך בית הכנסת ירד עקב פרישת חלק מן המתפללים, הלא פשוט שאין בזה טענה כלשהי, והרי זה כשכן שטוען כנגד שכנו העשיר שאם יעבור לבית אחר ירד ערך בתי שכניו וכי אסור לו לעבור דירה, אתמהה.

ג

והנה בדברי המג"א לא מבואר הלכה כמאן, אם כשיטת הריב"ש דמותר להם לפרוש ואסור למנוע בעדם, או כשיטת הרא"ם שאסור לפרוש מבית הכנסת. אך הרמ"א בחשן משפט (סימן קס"ב סעיף ז') לא הביא אלא את שיטת הריב"ש בלבד, וכן הוא בדרכי משה (סימן קס"ג אות ד') ומשמע דנקט כותיה.

ובמשנה ברורה סימן ק"נ סק"ב משמע שהשווה את השיטות וכאילו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והביא בשם המג"א מהריב"ש שאסור לעכב בנין בית הכנסת אם יש בית כנסת בעיר, ושוב כתב כאילו הסיק המג"א דאם בית הכנסת מכיל את כולם אסורים הם לפרוש (וזו שיטת הרא"ם). ושוב הביא את שיטת הרדב"ז דאף שנכון טפי שיתפללו ביחד והנאה להם ולעולם, מ"מ אם יש ביניהם חילוקי דעות עדיף שיתחלקו עי"ש.

ועוד מבואר שם בשער הציון סק"ג דמג' טעמים נכון שלא יתחלקו.

א:   ברוב עם הדרת מלך.

ב:   משום הפסד כלכלי לבית הכנסת הראשון.

ג:   משום ת"ת דרבים וכדו' עי"ש.

ד

והנראה עיקר בזה לענ"ד, דיש רשות ביד המיעוט לפרוש ולהקים בית כנסת משלהם, וכך עמא דבר מעשים בכל יום. אך אין זה אלא כשיש טעם נכון להרבות תורה וכבוד שמים בחלוקה זו. ומצוי שחלק מצעירי הקהילה חפצם בבית כנסת תורני יותר שיש בו יותר צביון של התמדה בתורה ודקדוק בהלכה וכדו', וכל כה"ג רשאים הם לפרוש. וכך גם כאשר רצונם לקבוע בית כנסת בחלק אחר של העיר כדי שמתפללים לא יצטרכו לכתת רגליהם למרחקים, ומן הסתם ימשכו יותר אנשים לתורה ולתפלה. סו"ד כאשר כונתם לשם שמים עיקר ההלכה כשיטת הריב"ש וכדמשמע בדברי הרמ"א הנ"ל.

אך כאשר אין כאן ריבוי כבוד שמים אלא יצר המחלוקת והפלגנות בודאי אין זה ראוי. כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם וברוב עם הדרת מלך. אמנם אם יצר המחלוקת כבר אוחז בקרנות המזבח והקטטה גורמת לשנאת אחים וחילול שם שמים מוטב שיתפרדו וכל אחד יפנה לדרכו, אם הימין ואשמאילה, אם השמאל ואימינה.

והאמת והשלום אהבו.

                                                                   בברכת השלום

                                                                               אשר וייס

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

*     *     *

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

*     *     *

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

 

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.

 

ותלמוד תורה כנגד כולם

הנה כבר ביארנו פעמים רבות שמצות המקדש וכליו תורת נצח היא, ואף לאחר חורבן הבית בעונותינו שרבו לא בטלה תורה זו, ועדיין אנו מצווים בה דבר יום ביומו, שהרי אף שחרב הבית לא בטלה שכינה מישראל ולא נסתלקה לה לשמי רום, הלא אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "מאי דכתיב 'ואהי להם למקדש מעט... אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל" ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות שורה השכינה אלא אף בבתי הצדיקים, בתי עץ ואבן, ובהם מאכל ומשתה ולא רק תורה ותפלה אף בהן שורה שכינה, הלא כך כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה שורה בבתי צדיקים".

שומה עלינו להתבונן ולהשכיל מהי סגולת שכינה זו ובאיזה דרך בידנו להשרותה, לשם כך, נושאים אנו את עינינו לדברי חז"ל והם לימדונו שכל אחד מכלי המקדש יסוד מיסודות העבודה הוא, המנורה רומזת לאור התורה, וכן אמרו חכמים (ב"ב כ"ה) הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ועוד מצינו (שבת כ"ג) הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" הרי שמנורה כנגד תורה היא, המזבח עמוד העבודה הוא, דהלא תפלות כנגד קרבנות תקנום, וכן כתיב ונשלמה פרים שפתינו, ועיין עוד בדברי רבינו יונה (אבות פרק א' מ"ב) במה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמ"ח, דעבודה היינו עבודת הקרבנות ולאחר חורבן הבית וביטול התמידין היינו עבודת התפלה, הרי לן דמזבח עמוד העבודה היא, ונראה דשלחן רמז הוא לגמילות חסדים, דהכהנים משרתי ה' אוכלי לחם הפנים המה, וכשם שגמילות חסדים סגולה היא לפרנסה ולעשירות (וכמבואר בכתובות ס"ב ע"ב) "מלח ממון חסר" וכך אמרו "הרוצה להעשיר יצפין וסימנך מנורה בצפון" (שם במסכת שבת).

שלשה כלי המקדש שבהיכל, שלשת עמודי עולם המה, תורה עבודה וגמילות חסדים, וכשם ששלשת אלה עיקרי העבודה הם בבית הגדול, כך גם בבית מקדש מעט, על ידם ורק על ידם תשרה שכינה בישראל.

אמנם יש לעיין בדרכנו, מה ענין ארון העדות שבקדש הקדשים, על מה הוא בא לרמוז ומה שורש עבודתו. לבי אומר לי דהארון רומז ליסוד היסודות ולשרש השרשים של קיום עם ישראל, הלא שלשת הכלים, מזבח שלחן ומנורה, עבודתם גלויה ומקומם גלוי, אש המערכה, וענן הקטורת, נר התמיד, ולחם הפנים כולם באתגליא, נראים הם לעיני העם ועדות הן לישראל, ומקומם גלוי בהיכל ה' בעזרה שם רגלי הכהנים ומשרתי ה', לא כן הארון, טמיר הוא ונעלם בערפילי טוהר.

לוחות העדות שוכנים בו בהעלם ובהסתר, ומקומו נסתר בקדש הקדשים, שכל הנכנס בו חייב מיתה ואף ביום הכפורים לא נכנס אלא הכהן הגדול בענין הקטורת לאחר שקידש עצמו בסילודין ונעשה כמלאך (ועיין ירושלמי יומא ז' ע"ב וסוכה כ"א ע"ב דאף מלאכי השרת אסור להם להכנס לקדש הקדשים).

ודבר זה בא ללמדנו, דאף אם אמנם השלשה הם עמודי תבל, תורה עבודה וגמילות חסדים שבזכותם העולם עומד, אין זה אלא בגילוי, בעבודה הגלויה, אבל בשורש הנסתר, כל קיום העולם בתורה תלויה, היא השרש שכל הענפים יוצאים ממנו.

והוא היסוד שהכל תלויים בו, ארון העדות ובו לוחות הברית כתובים באצבע האלקים הוא לבדו הנקודה הפנימית עלומה וטמירה בקדש הקדשים על אבן השתיה שעליו השתית הבורא את עולמו.

"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"

 

תגיות: