בתי כנסיות דכפרים ודכרכים (תשע”א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').

הן כבר הארכנו בעבר בפרשה זו בדיני בתי כנסיות ובתי מדרשות מקדשי מעט שנמשלו לבית המקדש, והיום נדון בדין בתי כנסיות דכפרים ודכרכים.

הנה מבואר במשנה במגילה (כ"ה ע"ב) דיש בכח בני העיר למכור בית כנסת ודנו במשנה מה מותר לקנות בדמי מכירתו. ובגמ' שם (כ"ו ע"א) שנינו "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן לא שנו אלא בית כנסת של כפרים, אבל ביכ"נ של כרכים כיון דמעלמא אתו לא מצו מזבניה ליה דהו"ל דרבים".

ובביאור הלכה זו מצינו כמה דרכים בראשונים.

א

נעשה על דעת כל ישראל

 

א: כתב הרמב"ם (פרק י"א מהלכות תפלה הט"ז) "במה דברים אמורים שמותר למכור ביכ"נ בבית כנסת של כפרים שלא עשו אותה אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו שאם רצו כולם למוכרו מותרין. אבל ביכ"נ של כרכין הואיל ועל דעת כל בני העולם נעשה שיבואו ויתפללו בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם".

הרי לן ביאור הלכה זו דכיון שהוקדש על דעת כל העולם הו"ל כאילו כולם בעליו, ונעשה של כל ישראל, וכעין דבריו כתבו גם הרא"ש והר"ן והטור בסימן קנ"ג, עי"ש.

והנה גם הרשב"א כתב כשיטת הרמב"ם אלא שהבליע חידוש גדול בדבריו. "שבני עיר זו שהן בונין אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאילו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכענין מקדש וכן פירש הרמב"ם".

הרי שהרשב"א הסתמך על דברי הרמב"ם אלא שבמקום סברת הרמב"ם דהוי של כל ישראל כתב הרשב"א דאין לה בעלים וכמו בית המקדש דהוי של כל ישראל אך באמת אין לו בעלים. ועיין ברמב"ן שם כ"ה ע"ב שכתב דדין ביכ"נ דכרכים כדין נכסים של עולי בבל, עי"ש. ודבר זה נתבאר לקמן סימן ב' בתשובה, עיין שם.

 

ב


נעשה ע"י רבים והם שותפים בו

 

התוס' (כ"ו ע"א ד"ה כיון) וגם הרשב"א והר"ן כתבו טעם נוסף דמסתמא השתתפו בבנינו ונדבו כספם לתיקונו רבים מן הבאים ממרחקים להתפלל בביכ"נ זה והרי הם שותפים בו. וכ"כ האור זרוע (ח"ב סימן שפ"ה בהלכות ביהכ"נ).

והרא"ש סתר בזה דבריו דבתוספותיו דחה  את פירוש הרמב"ם ונקט כפירוש זה בעוד שבפסקיו נקט כשיטת הרמב"ם.

ובשו"ע סימן קנ"ג ס"ד נפסק כשיטת הרמב"ם דאפילו אם בני העיר בנו משלהם הוי ביהכ"נ דכרכים.


ג

ביהכ"נ דכרכים יש בו קדושה יתירה

התוס' שם הביאו פירוש נוסף דכיון שרבים בני האדם המתפללים שם ולדעת רבים נעשית חמורה קדושתו, וצריך ביאור במה חמורה קדושת ביהכ"נ משום שרבים מתפללים בו, ומה בין רבים שכולם בני העיר לרבים דאתי מעלמא. ולכאורה אין פשר לדברים. ועוד צריך ביאור בסברא זו, דמה ענין קדושה חמורה למכירה, והלא הטעם שבידם למכור אינו משום שקדושת ביהכ"נ קלה בעינינו אלא משום שעל מנת כן הוקדש ביהכ"נ שיהיה ביד הקהל למכורו, וא"כ מה מהני קדושה חמורה שלא יוכלו בעליו למוכרו.

וכנראה דמשום תימה זו פירש הבית יוסף דשני הטעמים שבתוס' הן הם שני הטעמים שברשב"א, והטעם הראשון שבתוס' הוא טעמו של הרמב"ם, וכך הבין גם החת"ס בשו"ת חו"מ סימן קכ"ג. אך מפשטות לשון התוס' משמע שאכן חמורה קדושתו ולא משום שצריך הסכמת כל אותן הרבים שביהכ"נ נבנה לשמם. וכך מבואר בדברי הפמ"ג (קנ"ג מש"ז סק"ו) שכתב נפ"מ בין כל שלושת הטעמים הנ"ל, עי"ש.

 

ד

האם מהני בזה תנאי

הנה כתב המגן אברהם (סימן קנ"ג ס"ק י"ז) דאף אם בני העיר בנו ביהכ"נ בסתם ולא הקדישוהו להדיא על דעת כל האורחים הבאים לעיר מ"מ סתמא דמילתא דהוי ביהכ"נ דכרכים אם נבנה בכרך. אך מ"מ חידש בשו"ת משאת בנימין (סוס"י ל"ג) דאם התנו בפירוש שיהא רק לבני העיר ולא על דעת אלה שבאים מחוץ לעיר מהני התנאי ובידם למוכרו, וכן פסק במשנ"ב שם סוס"ק ל"ג, וכתב דאף המג"א מודה בכך, עי"ש. וכך מבואר לכאורה גם בדברי השו"ע שם שכתב דשל כרכים א"א למכור "אא"כ תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה היחיד מה שירצה".

אך לכאורה שאלה זו תלויה בשלש הסברות הנ"ל.

דלטעם הראשון ודאי מהני ביה תנאי דכיון שלא הוקדש על דעת רבים אין להם כל חלק בו.

לטעם השני לא מהני תנאי זה אלא א"כ ברור שלא נתקבלו כל נדבות ממי שאינו מבני הקהילה, או שהתנו מפורשות לאלה שנדבם לבם שאין להם כל חלק בו.

ולטעם השלישי לא מהני תנאי כלל דכיון דמ"מ רבים הבאים להתפלל בו חמורה קדושתו וא"כ מה מהני התנאי, ואטו יש בכח התנאי למנוע חלות קדושה חמורה זו.

ולהלכה נראה פשוט דיש להקל בזה וכדברי הפוסקים הנ"ל, דהלא כבר הבאנו את דברי הב"י והחת"ס שהבינו שאין כונת התוס' לפירוש נוסף כמבואר.

ויתירה מזו כתב בשו"ת פני יהושע (ח"א סימן ז) דאם בני העיר מכרו מקומות ישיבה בביהכ"נ שבנו דינו כביכ"נ דכפרים ויכולים הם למוכרו דגלו דעתם דרק מי שקנה מקום בבית הכנסת יש לו זכות וחלק בו, וכ"כ בשו"ת תשורת שי ח"א סימן שנ"ג. והוסיף דאף אם קבלו נדבות גם מאחרים, מסתמא נדבו על דעת הגבאים וכיון שמכרו מקומות ישיבה בביהכ"נ בידם למוכרו, עי"ש.

ובשו"ת דרי חיים או"ח ח"ב סוף סימן י"ב דחה סברא זו וכתב דמה בכך שהמקומות קנויים לבעליהם מ"מ כיון שאין בידם למחות בבני הכפרים שבאים בתוכו להתפלל הו"ל כאילו גם להם יש חלק בביהכ"נ ולא מהני ביה מכירה, עי"ש.

אך כבר מצאנו חידוש זה בדברי אחד מרבותינו הראשונים, המאירי במגילה שם (כ"ו ע"א ד"ה ביהכ"נ שאמרו) "ומ"מ יראה לי שאם נתנו הציבור לכל אחד מקום לפי מה שהוציא בבנינה הרי היא כשל כפרים שהרי לא הוקדשה לגמרי הואיל ויש לכל המקומות בעלים לפי הוצאתם".

וכיון שהלכה זו תורת הראשונים כמלאכים היא, כך יש לפסוק להלכה.

ובפרט שכבר כתבו האחרונים דבמקום שיש גבאים ממונים של פיהם ישק כל דבר דינם כדין ריש גלותא וכל הנעשה נעשה על דעתם אף ביהכ"נ של כרכים דינו כשל כפרים, עיין שע"ת שם סק"א בשם שו"ת פנ"י ובבה"ל ס"ז ד"ה אבל בשם משאת בנימין, ואכמ"ל.



ב

בעלות ממונית בממון המדינה והצבא

והאם נכסים שברשותם חלים עליהם

דיני התורה ומצוותיה

כבוד ידי"נ האברך היקר והמופלא

הרב חנניה שפרן שליט"א

שלום רב לאוהבי תורתך.

קראתי בעיון את אריכות דבריו, ואם אמרו חכמים שאלת חכם חצי תשובה, שאלתו דמר היא תשובה שלימה. ומ"מ אענה בקיצור.

כבר גיליתי דעתי בהזדמנויות שונות שממון הציבור דהיינו ממון בני העיר הוא כממון השותפין לכל דבר. ודבר זה מבואר בשני מקומות במשנה. א: בנדרים (מ"ז ע"ב) מבואר דהיחיד יכול לאסור בקונם את חלקו על בני העיר, הרי דיש לו קנין פרטי ויכול לאסור חלקו על אחרים. ב: בביצה (ל"ט ע"א) מבואר שמים שבבור של בני העיר הרי הם כרגלי בני העיר. וכך מבואר גם בב"ב מ"ג ע"א לגבי בני העיר שנגנב להם ס"ת דרק אם יסתלקו בחלקם בס"ת יכולים הם להעיד ולדון דכל עוד לא נסתלקו ברי הם נוגעים בדבר, דכל עוד לא נסתלקו הרי הם נוגעים בדבר, הרי דנכסי העיר הם כנכסי כל אחד מבני העיר.

ומה שמצאנו לגבי הלכות שונות דשאני ממון הציבור ממון השותפין, שהרי שותף לעולם נוטל חלקו והולך לו אבל בן עיר שעוזב את העיר אינו נוטל חלקו, כמבואר בט"ז קנ"ד סקי"ב (והגאון רבי יעקב עמדין במור וקציעה שם באמת תמה למה לא יהיה זכאי ליטול חלקו עי"ש). ועוד מבואר במגן אברהם (סימן קנ"ד ס"ק כ"ג) דבין עיר זוכה בחלקו בביהכ"נ אף אם לא השתתף בבנייתו ולא תרם להחזקתו, אין זה אלא משום דהוי כאילו הסכימו ביניהם לנהוג כך, וכל תנאי שבממון קיים.

ועוד דכבר כתב המרדכי (ב"מ תנ"ז – תנ"ח) דכל דבר שבציבור אין צריך קנין והסכמת הציבור כקנין דמי, והדברים ידועים בדברי הפוסקים.

ומה שכתב ראיה דממון בני העיר שאני מממון השותפים שהרי בני העיר וכן בכל ציבור יכולים למכור ביהכ"נ או שאר נכסים על פי החלטת הרוב, וכמבואר במשנ"ב סימן קנ"ג סעיף ז' ובבה"ל סעיף י"א, משא"כ בשותפין דצריך הסכמת כל השותפין למכירה, ואם אין הסכמה ביניהם יכולים הם לפרק את השותפות, אך אין ביד הרוב לכפות דעתו על המיעוט כמבואר בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סימן ל"ה והביא מחו"מ סימן קע"א סי"ד, עי"ש. וע"כ דאין דין בני העיר והציבור כדין שותפין.

אך באמת ביארתי במק"א דאף בשותפות יכולים הרוב לכפות דעתם על המיעוט, דרק בדבר שאין בו הכרח ואינו אלא לרווחא דמילתא צריך הסכמת כל השותפין אבל כל שיש בו כדי להפסיד את כל השותפות בהכרח שדעת הרוב תכריע ואי אפשר שהיחיד יכפה דעתו על כל שאר השותפים להפסיד ממונם, ואכמ"ל.

ומ"מ נראה פשוט דממון הציבור וכן ביכ"נ דכפרים דינו כשותפות ואין בו כל גדר מחודש.

ומאידך מבואר בנדרים ובביצה שם דקנין עולי בבל גדר שונה הוא ואינו נאסר בקונם והמים שבבורם כרגלי כל אדם. וגדר עולי בבל הוא ממונם של כלל ישראל והוא קנין העם השונה ביסודו מקנין הפרט. וכמו שמצינו גדר קרבן ציבור השונה ביסוד גדרו מקרבן יחיד והשותפין, ובקרבנות הציבור אין ליחיד כל חלק מסויים, כך גם בממון של עולי בבל, ובנדרים שם מבואר דהר הבית וביהמ"ק כלולים בגדר זה, והריהם של עולי בבל.

ולענ"ד זה גם בגדר ביהכ"נ של כרכים דמבואר במגילה (כ"ו ע"א) שאין ביד בני העיר למכרו, והוי כעין גדר עולי בבל שאין בו קנין מסויים לקבוצה מסויימת של אנשים, אלא מוקדש הוא לכל העולם. ועיין ביומא (י"ב ע"א) דביהכ"נ של כפרים חייב במזוזה אבל ביהכ"נ דכרכים פטור וברש"י כתב משום ד"אין לזה בעלים מיוחדים". (אמנם למסקנת הגמ' גם ביהכ"נ דכפרים פטור ממזוזה ואכמ"ל). ובחולין קל"ה ע"א מבואר דביהכ"נ דכרכים פטור גם ממעקה וברש"י "שאף לבני עבר הים רשות בו".

וכתבו הראשונים דביהכ"נ דכרכים אינו נאסר בקונם עיין רמב"ן (מגילה כ"ה ע"ב) ומאירי (נדרים מ"ו ע"א), והרמב"ן כתב שם להדיא דביהכ"נ דכרכים הוי כשל עולי בבל. והמאירי שם נחלק עם חכמי צרפת אם הקונה מקום ישיבה בבתי כנסיות אלה זוכה בקנין ממוני או רק בזכות שימוש, אך נראה דאף לשיטת המאירי אין כאן קנין הגוף ממש אלא מעין תקנת הציבור שזוכה בגוף לפירותיו, ועיין מש"כ בזה בשו"ת עבודת הגרשוני סימן מ"ט, ואכמ"ל.

אמנם בדברי גדולי הראשונים נבוך אני בביאור גדר זה של עולי בבל. ראה מש"כ הרמב"ם (פיה"מ בנדרים שם) "אעפ"י שהיציאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהם זכות אין זה כי אם זכות מעט מאד". וכעין זה כתב המאירי שם בנדרים "אעפ"י שנעשה מנכסי כל ישראל ויש לכל אחד חלק בהם מ"מ חלק מועט הוא שאין לחוש לו... אבל ממון של בני העיר חלק שבהם אינו מועט כ"כ וראוי לחוש לו". ומשמע מדבריהם דבאמת אין הבדל  מהותי בין של כרכים ושל כפרים מצד גדרי הממון והבעלות, אלא שזה חלקו מועט וזה חלקו רב. אך באמת אין פשר לדברים דהלא דין פרוטה כדין מאה ואף בפחות משו"פ יש גניבה וגזילה כמבואר ברמב"ם ריש הל' גניבה והל' גזילה.

וכבו' הביא בזה שתי דרכי הבנה. א: בשבט הלוי (ח"ג כ"ד) הביא בשם הגר"מ אראק במנחת פתים לפי שיטת רש"י בסוכה (כ"ז ע"ב) דשותפין שאין לכל אחד שו"פ בסוכה הוי כאילו אינו שלו. ב: בשו"ת דברי מנחם סימן כ"ד בתשובת הגר"מ זמבה כתב דהוי כשלו ואינו ברשותו.

ושתי דרכים אלה אינן מתיישבות על הלב כלל, דכבר ביארתי במק"א (מנח"א פסחים סימן פ"ח אות י"ג) דפשוט דיש בעלות גמורה בפחות משו"פ בין לגבי הלכות מקח וממכר ובין לגבי איסור גניבה וגזילה אלא דלא הוי לכם כיון שאין בו שימוש חשוב והנאה משמעותית, ועוד ביארתי במנחת אשר לב"ק (סימן מ"ג) דכל גדר אינו ברשותו אינו אלא בדבר האבוד מן הבעלים ואין בידם להשתמש בו ולממש בו את בעלותם, ואין זה ענין כלל לא לפחמשו"פ ולא לביהכ"נ של כרכים שעומד לשימושם והנאתם של כל ישראל.

(וגם מש"כ בדבר אברהם (ח"א ס"א אות ה') דהוי כהפקר, אך לא כהפקר דעלמא, אלא אסור להזיקו ולזכות בו, אין לו פשר כלל, דאיזה הפקר הוא זה שאין לאדם זכות לקנותו או לכלותו, וע"כ דאין זה הפקר כלל).

ומשו"כ נראה טפי דבאמת גם כונת הרמב"ם והמאירי דשאני ממון עולי בבל דכיון שאין בו קנין מסויים דהלא הוקדש לכל ישראל ואין בו חלק מסויים לכל שותף ושותף ואף אם נקנה מכספם כיון שחלקו של כל אחד כ"כ מועט וכאפס יחשב, בהכרח שאין להתחשב בזיקה של כל אחד לממון זה, אלא הרי הוא של כולם במשותף, דהיינו של כולם ביחד ולא שיש לכל אחד בו חלק מסויים כממון הציבור והשותפים.

ונראה עוד בדרכנו דהרמב"ם שכתב (פי"א מתפלה הט"ז) דביהכ"נ דכרכים הוי דכל ישראל, והרשב"א שכתב (מגילה כ"ו ע"א) דכאילו אין לו בעלים, התכונו לדבר אחד ואין סתירה ביניהם דכיון דהוי דכל ישראל הוי כאין לו בעלים מסויימים, ודו"ק בכ"ז.

וגדר שלישי ביארתי במק"א יש בחברות בע"מ. דהחברה היא בעלים על עצמה, וכהגדרה המודרנית החברה היא ישות משפטית וכלכלית, ובית אב לגדר זה ממון השבט דשבט כהונה הוא גוף כלכלי והוא בעלים על מתנות הכהונה שבעולם, והארכתי בזה בתשובה, ונלאיתי לחזור על הדברים.

ולאחר שנתבאר כל הנ"ל, נראה להלכה, דאין חיוב מצוות לא על ממונם של עולי בבל ולא על ממונם של השבט, וממילא גם לא על ממון של חברה בע"מ, וראיה לדבר מפסחים מ"ו ע"ב דאין איסור חמץ בפסח בחלה לפני שזכה בו כהן דבני האדם הם החייבים במצוות ולא גופים שאינם בנ"א, ומעיקרא דדינא אין לא איסור רבית ולא איסור חמץ בפסח בממון זה, דאין דין יחיד כדין כלל ישראל. כללו של דבר במצוות התורה ישנן מצוות המוטלות על כל איש ישראל והן המצוות שיש בהם עיקר עבודת אלקים ויש מצוות המוטלות על הציבור, והמצוות שהוטלו על היחיד, על בני האדם המה ולא על מי שאינו אדם.

אך שאני דיני ממונות ואיסורי הממון כגון איסור מזיק, גניבה, גזילה ואונאה. דכיון שמצוות אלה על אדני הצדק והיושר הושתתו, והאמת והדין השלום הם עמודי העולם, מצוות אלה גם העולם כולו חייב בהם.

והנה הביא כבו' את מה שנסתפקו הגאונים בעל מנחת יצחק (ח"ט סימן קי"א) ובעל שבט הלוי (ח"ה סימן קע"ב) אם בעלות המדינה על נכסיה הוי כגדר שותפות או כגדר ממון הציבור, אך כבר ביארתי לעיל דלדידי ממון הציבור כממון שותפים הוא, וראיתי שגם באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן ל"ט) התחבט בהגדרת הבעלות של המדינה ומה דינה לגבי טבילת כלים, עי"ש.

ובשו"ת הר צבי או"ח קמ"ו לגבי איסור מחמר נסתפק בזה וגם הוא כתב לדמות רכוש ממשלתי לכל ממון הציבור אך בחלק יו"ד סימן קכ"ו לגבי איסור רבית בבנק ממשלתי נטה לומר דאין איסור כיון שאין לאף אדם חלק וקנין מסויים בבנק ובנכסיו, עי"ש.

ולענ"ד ממון המדינה והצבא דינם כדין נכסים של עולי בבל דהם שייכים לעם כולו ומעיקר הדין אין בהם לא איסור רבית ולא איסור חמץ בפסח ולא מצוות שביתה בשבת ולא מצוות מזוזה. אמנם לגבי מצות מזוזה גם השוכר חייב במזוזה דחובת הדר היא, וממילא מי שדר בבית שבבעלות המדינה חייב במזוזה. ועוד דכיון שכל עיקר מצות מזוזה שהיא חובת הדר משום שמירה היא, וכמ"ש רש"י בפסחים (ד' ע"א) "חובת הדר לפי שהיא משמרתו" מסתבר שמצוה זו רובצת על כל בתי ישראל בין של יחיד ובין של ציבור.

ולגבי מצות מעקה נראה פשוט שדינה כמזיק וכשאר מצוות שבאל"ח החלים גם על ממון עולי בבל. ובאמת יש לעיין לפי"ז גם לגבי איסור רבית, דמפשטות הגמ' בב"מ ס"א ע"א משמע דאיסור רבית הוי מלתא דלא תגזול, וכך משמע מדברי התוס' שם ע' ע"א שכתבו דב"נ נצטוו על הרבית משום דלדידהו הוי בכלל גזל, אך באמת כבר הבאתי את מש"כ הרשב"א דלולי איסור רבית הוי ככל שכירות בעלמא, עיין מנחת אשר דברים סימן מ"ד, ואכמ"ל.

ולגבי תרו"מ נראה טפי, דכיון דמצוות אלה מושתתות על זכות ממונית של שבט הכהנים והלויים, ומצווים אנו להפריש את חלקם וליתנו להם, אפשר שיש חיוב דאורייתא גם על ממון המדינה והצבא.

זה הנלענ"ד בסוגיא רחבה ועמוקה זו כדמסיק תעלא מבי כרבא, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

באהבה רבה ואהבת עולם

אשר וייס

 

 

ג

כבוד ידי"נ האברך המופלא

הרה"ג ר' חנניה שפרן הי"ו

במה שהעיר על דעתי דממון שאינו שייך לאיש אלא לגוף ציבורי כגון ממון המדינה או הצבא או חברה ציבורית, אין מצוות התורה רובצות עליו, והעיר מכמה מקומות.

א: בית כנסת של כרכים דפטור ממזוזה רק משום שאין בו דירה כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' מזוזה ה"ג.

ב: אטו שדות המדינה ואלה השייכים לקרן קיימת לישראל אין בהם מצות שביעית.

ג: ואטו אין בהם חיוב תרו"מ.

והביא שכבר נחלקו בשאלה זו גדולי ארץ ישראל לפני כששים שנה והפנה את תשומת לבי לדברי הגרצ"פ פרנק בהר צבי זרעים ח"א סימן י"ג לגבי חיוב תרו"מ בירושלים שלא נחלקה לשבטים, ובזרעים ח"ב סימן מ' – מ"ג לגבי חיוב שביעית באדמות הפקר ואדמות המדינה.

ודעת הגרצ"פ דמצוות אלה אינן חלות על אדמות שבבעלות כללית מדין תורה דכיון שאין בהם כל קנין פרטי ומסויים אין הם בכלל חיובי התורה. ורבים חלקו עליו וציין לדברי מרן הסטייפלר בקה"י שביעית סימן ב' והציץ אליעזר שהתפלמס עם הגרצ"פ בהסכמת הגרצ"פ לספרו ח"א ובח"ג סימן כ"ב.

הנה עיינתי בקהילות יעקב שם ואכן כל מה שהביא בשם גאון אחד הן הם דברי הגרצ"פ שם בזרעים ח"ב, וראיתי את הכוכבים נלחמים במסילותם והתענגתי בדבריהם.

אך אכתוב שוב את מה שנראה לענ"ד עיקר בהלכתא דא.

א: אין ללמוד משביעית למצוות כמו חמץ בפסח, שבת, רבית וכדו', ובשביעית אמרה תורה "ושבתה הארץ שבת לה'" דזה רצון התורה שהארץ תשבות. והלא נחלקו גדולי עולם אם שביעית נוהגת בשדות הפקר. המנ"ח (מצוה שכ"ח) נסתפק בזה, הנצי"ב במשיב דבר (ח"א) נטה לומר דהפקר פטור משביעית מדצריך קרא לרבות הקדש לשביעית (כמבואר בירושלמי פאה פ"ז ה"ז) "ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר שהוא לה' חייב בשביעית" דהיינו הקדש. הרי דהפקר פטור, עי"ש.

ורבים חלקו עליו, עיין מש"כ בזה בתורת הארץ פ"ז ובקהילות יעקב שביעית סימן ב' שהביאו הרבה ראיות דגם הפקר חייב בשביעית.

ויסוד הדבר דמצוה זו על הארץ היא ולא על הגברא בלבד, ולא רק לגבי מצות שביתת הארץ אלא אף לגבי קדושת שביעית שהיא על הארץ ופירותיה ולא על הגברא בלבד. (ובעיקר גדר שביתת הארץ עיין מה שכתבתי במנחת אשר שביעית סימן א' ואכמ"ל).

ב: וביוצא בדבר נראה גם לגבי תרו"מ דיסודו בקדושת הארץ אלא שפטרה תורה פירות הפקר מן המעשרות משום שידך ויד עניים שוים בה וכן לגבי שדות עכו"ם שנחלקו אם יש קנין בידם להפקיע מתרו"מ, אבל מסתבר דקדושת הארץ חלה אף על ממון הציבור דמ"מ ברשות ישראל הוא, ואין כאן מצות גברא בלבד, אלא מצוה שיסודה בקדושת ארץ ישראל.

ומשו"כ מובן דיש חיוב תרו"מ אף בפירות ירושלים אף שלא נתחלקה לשבטים וכדעת גדולי ירושלים שחלקו על דברי הגרצ"פ. (ובהערת המו"ל שם נכתב בשם הגאון שגם הוא לא הקיל למעשה אלא כתב מה שכתב בדרך הערה).

ובמכתבי הקודם כתבתי עוד דאפשר דתרו"מ שאני כיון שיסוד מצוות אלה בזכותם של הכהנים והלויים במתנותיהם והוי כעין זכות ממונית הרובצת על כל מי שהממון בידו, וידוע מה שהאריך הגר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא בענין דברי רש"י ותוס' ביבמות (פ"ז ע"א) אם איסור טבל משום דתרומה פתיכא ביה, אך באמת אף להמבואר בתוס' דאין תרומה בתוך הטבל, מ"מ פשוט די"ל דיסוד מצות תרו"מ משום זכותו של שבט לוי במתנות מפרי הארץ ואכמ"ל.

ג: וגם לגבי מצות מזוזה כבר כתבתי לכבו' דמסתבר דכל בית ששם ישראל נקרא עליו ובחזקת ישראל הוא חייב במזוזה בין ביחיד בין בציבור ובין של עולי בבל דמשום שמירה היא ושומר דלתות ישראל הוא החפץ שיהא שם שמים נקרא ונקבע בפתח הבית, ומשו"כ מסקנת ההלכה דגם ביהכ"נ של כרכים חייב היה במזוזה אילולי דיש פטור על כל בית כנסת שאין בו דירה.

סוף דבר, יש מצוות התורה שמטבען על היחיד המה, והן יסוד היסודות של עבודת ה' ומצוות אלה, העשין והלאווין על האיש הן ולא על הציבור, ובממון שאין בו קנין ליחיד מצוות אלה אינן נוהגות בו.

ובדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל נבוך אני, דמצד אחד במנח"ש ח"ב סימן ס"ח אות י"ג כתב בפשטות דכלים של המדינה חייבים בטבילה אם נקנו מגוי, ובסימן ס"ו אות י"ז לגבי רבית כתב דאין איסור תורה בבנק ממשלתי, עי"ש.

באהבה וביקר

אשר וייס

 


ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הן ידוע מה שנחלקו רבותינו הראשונים לגבי הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו, אם יבנה על ידי ישראל וכמעשהו בראשון ובשני מעשהו בשלישי, או שמא בית זה ירד אש מן השמים שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך".

דעת הרמב"ם בהלכות מלכים (פי"א ה"א) שמלך המשיח יבנה את בית הבחירה בעזרת העם, וכך כתב החינוך במצוה צ"ה. אך דעת רש"י (ר"ה ל' ע"א, סוכה מ"א ע"א) ותוס' (שבועות ט"ו ע"ב) דהבית השלישי לא מעשה ידי אדם יהיה אלא בנוי ומשוכלל ירד מן השמים, עי"ש.

ועיין בזוה"ק (בראשית כ"ח ע"א) "ובגין דא אתבני בי מקדשא על ידא דקודשא בריך הא יהא קיימא לדרי דרין. ועליה אתמר (חגי ב' ט') 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'. דקדמאה אתבני על ידא דבר נש ודא על ידא דקודשא בריך הוא, ובגין דא אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן רי"ג) כתב דשאלה זו תלויה באופן שנזכה לגאולה העתידה דאם בעתה תהיה אזי יבנה הבית בידי אדם, אך אם נזכה שהגאולה תהיה באופן "דאחישנה" אז ירד הבית מן השמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, עי"ש.

וכבר מצינו שבימי חז"ל רצו לבנות את הבית השלישי (שמו"ר ס"ד) "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליינוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיה, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב כל צרכם".

אמנם לבסוף לא עלתה בידם כי לא כך עלתה במחשבה לפניו ית"ש, והעולה על רוחם לא היתה, כי הבית הזה שגדול יהיה כבודו לא ע"י אדם יבנה ובודאי לא על ידי מלכות הרשעה אלא "כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, בב"א".


ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

v  v  v

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

v  v  v

"יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.

תגיות: