סתמא לשמה במצוות (תש”ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה מ').

"ועשו לשמי בית קדושה" (רש"י שם).

"שהיו אומרים בשעת מלאכה הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה' את משה" (אוה"ח שמות ל"ט א').

 

הן מצינו בקדשים דסתמא לשמה, ואף שלא כיון להדיא לשם קודש ולשם בעלים הקרבן כשר (זבחים ב' ע"ב), ובדברי הראשונים מצאנו שדנו כן אף במצוות נוספות שצריך בהן כונה לשמה, עיין תוס' גיטין כ"ג ע"א לגבי מילה דאף למ"ד (עבו"ז כ"ז ע"א) דצריך מילה לשמה אמרינן ביה סתמא לשמה, וכ"כ הראשונים לגבי עיבוד קלף לשם כתיבת ס"ת (רא"ש הלכות ס"ת סימן ג'). וכך נראה בכונת רש"י בסוכה ט' ע"א בשיטת בית שמאי דסוכה ישנה פסולה דצריך עשיית הסוכה לשמה, ומ"מ תוך ל' יום לפני החג סתמא לשמה ועי"ש בהגהות מהר"ץ חיות ובקרן אורה זבחים ב' ע"ב.

ויש לעיין האם אמרינן סתמא לשמה גם לגבי כונת המצוה כמו לענין לשמה. דאף דקיי"ל מצוות צריכות כונה אף אם לא כיון להדיא לשם מצוה נכשיר מצותו היכא דסתמא לשמה והרי זה כאילו כיוון.

ומצינו בדברי גדולי האחרונים שאכן חידשו כן.


א

 

א: בטורי אבן ר"ה (כ"ח ע"ב) חידש דעד כאן לא אמרו אם לא כיוון לא יצא אלא במצוות שאפשר לקיימן בדבר אחר כגון באוכל מצה בלי כונת המצוה, דיכול לקיים מצותו במצה אחרת וכן התוקע בשופר דאין כל הכרח שיקיים מצותו דוקא בתקיעה זו וכל כה"ג מצצ"כ, אבל באכילת פסח וקדשים שמצוה לאכול את כל בשרם ובהכרח יקיים מצותו בבשר הקרבן ולא בשום בשר אחר כל כה"ג סתמא לשמה, ואף אם לא כיון בפירוש לשם מצות אכילת הפסחים והקדשים יצא יד"ח.

ב: הקרן אורה בפתיחה למסכת זבחים התלבט למה צריך כונה במצוות ולא אמרינן בהם סתמא לשמה, ותוך כדי דבריו כתב מעין סברת הטו"א דבמילה באמת אי"צ כונה דסתמא לשמא כיון שאינו יכול לקיים מצותו אלא במילה זו משא"כ בלולב דעביד איניש לטלטל לולב ואין הכרח שיקיים מצותו דוקא בנטילה זו, עי"ש.

ג: החיי אדם בכלל ס"ח סעיף ט' כתב דהנוטל לולב בסדר תפילתו לפני הלל ומוכחא מילתא שלשם מצות לולב נטלה יצא יד"ח אף אם לא כיון לבו. והביאו המשנ"ב בסימן ס' ס"ק י'.

ובביאור הלכה זו כתב "אעפ"י שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אעפ"י שאינו מכוין". ובמק"א ביארתי דבגדר כונת המצוה עיקר הדבר הוא "סיבת עשיית המעשה" דהנוטל לולב בסדר התפילה אף אם לא כיון לבו אם ישאלוהו למה הוא נוטל ודאי יאמר דמשום מצוה הוא נוטל משא"כ בתוקע לשיר שכונתו לשיר, ואכמ"ל בזה.

אך בח"א רמז שם גם לדברי הגמ' והתוס'  בזבחים ב' ע"ב, ומשמע מזה דכונתו גם למה שאמרו שם סתמא לשמה.

ד: בשבלי הלקט הלכות תפילה סימן י"ז כתב בשם אחיו הר"ר יעקב חידוש נפלא, דכיון דתפלות כנגד קרבנות תקנום ובקרבן הרי אמרו סתמא לשמה, ה"ה בתפלה יוצא ידי חובתו אף אם לא כיוון לבו בתפלתו, דסתמא לשמה.


ב

 

אמנם לענ"ד גדר זה דסתמא לשמה לא שייך כלל בדין מצוות צריכות כונה, ואין ענין שמיטה אצל הר סיני, דשאני כונת המצוה מדין לשמה. דדין לשמה כל כולו גדר ייחוד דדין תורה הוא שעבודות הקרבן צריכים להיות מיוחדים לשמו ולשם בעליו. וכך גם גזה"כ דציצית צריכים להיעשות לשמן, וכך גם בכתיבת סת"ם ועיבוד הקלף, וכך גם בשימור מצות מצוה, ולדעת בית שמא גם בעשיית הסוכה (סוכה ט' ע"א) ולשיטת רבי יהודה גם מילה צריך להיות לשם מצות מילה (עבו"ז כ"ז ע"א).

הצד השוה בכל אלה שניתנה בהם הלכה מחודשת דאין הם כשרים אא"כ ייחדו מעשים אלה לשמן, וגדר לשמה לעולם הוא ייחוד המעשה או החפצא לשם ענין מסויים.

ובכל אלה מצינו גדר סתמא לשמה דכאשר הדברים מיוחדים מצד עצמם אין צריך לייחדם במחשבה וזה יסוד גדר סתמא לשמה.

וענין זה מתחלק בין דבר לדבר, דבקדשים אמרו סתמא לשמה, דמשעה שהוקדש הקרבן נקבע גם שם הקרבן אם עולה אם חטאת אם שלמים וכדו', ונקבע שם בעליו, אבל בגט אשה אמרו שם (זבחים ב' ע"ב) דסתמא לאו לשמה כיון דאשה לאו לגירושין עומדת. ולגבי מילה כתבו התוס' (עבו"ז כ"ז ע"א, גיטין כ"ג ע"א, זבחים ב' ע"ב, מנחות מ"ב ע"א) דסתמא לשמה וביארתי במק"א דמשום דסתם מילה לעולם לשם מצות מילה היא דאין סיבה אחרת למילת הבן מלבד מצות ה' וממילא הוי סתמא לשמה.

ולגבי כתיבת ס"ת נחלקו הראשונים אם סתמא לשמה, ויש שחילקו בין כל הס"ת שבו אמרו סתמא לשמה ובדין אזכרות שבס"ת סתמא לאו לשמה (עיין היטב בתוס' מנחות מ"ב ע"א ובמרדכי הלכות קטנות סימן תתקמ"ט בשם רבינו אלחנן) וטעמם ונימוקם דכל הכותב ס"ת סתמא שכותב לשם קדושת ס"ת, אך לא כל אדם יודע שבכתיבת האזכרות צריך כונה מיוחדת לשם קדושת ה' ולכן אין סתמא לשמה בכונה זו.

ועוד חילקו בין כתיבת ס"ת שבו אמרינן סתמא לשמה ובין עיבוד הקלף שבו אין סתמא לשמה. ועיין אור זרוע הלכות תפילין אות תקל"ג דבעיבוד לא אמרינן סתמא לשמה כיון שמעבדים קלף גם לכתיבת שאר ספרים, עי"ש. וע"ע במאירי גיטין ל"ד ע"ב.

וכעין זה מצינו גם בציצית דבקשירת הציצית אמרינן סתמא לשמה אבל לא בטויה. שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ציצית הלכה י"א דטוית הציצית צריכה לשמה ולגבי תליית הציצית כתב בהלכה י"ב דלא בעינן לשמה והציצית כשרה. הכסף משנה כתב דשיטתו דבתלית הציצית לא צריך כלל דין לשמה מדאיצטריך קרא לפסול גוי. אך בשו"ת משכנות יעקב סימן כ"א וכן בקרן אורה מנחות מ"ב ע"א פירשו שיטת הרמב"ם דבאמת צריך לשמה גם בתליה דלא מסתבר כלל דליבעי לשמה בטויה דהוי הכשר רחוק למצוה ולא בתליה שעל ידה נגמרים הציצית למצוותן, אלא כונת הרמב"ם דבתליית הציצית סתמא לשמה ולא בטויה, עי"ש.

וגם בזה נראה כנ"ל, דבתליית הציצית אין פשר אחר מלבד לשם מצות ציצית משא"כ בטוייה.

וביאור הדבר נראה לדרך הנ"ל, דגדר סתמא לשמה תלוי בהתייחסות בני האדם, דכל מעשה שסתם עשייתו לעולם מתפרש לשם מצוה זו או ענין זה סתמו כפירושו ואמרינן בו סתמא לשמה, משא"כ מעשה המתפרש גם לענין אחר. ומשו"כ מסתבר דסתם כתיבת ס"ת וקשירת ציצית לעולם לשם ס"ת ולשם מצות ציצית הן וסתמן לשמן. אבל בעיבוד הקלף דאפשר שכונתו להשתמש בקלף שימוש אחר וכן בטוית החוטים דיש בהם גם שימוש אחר סתמן לאו לשמה.

ועיין בביאור הלכה סימן ל"ב סעיף ח' שהביא בשם שו"ת בית אהרן דבזה"ז שאין משתמשין בקלף אלא לשם כתיבת סת"ם שוב אמרינן אף בעיבוד סתמא לשמה עי"ש.

אך בחידושי הגר"ח מבריסק פ"א מהל' תפילין הט"ו כתב לחלק בין עיבוד לכתיבה בדרך אחר וז"ל "דנראה דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה, אין זה רק משום חסרון מחשבתו. כי אם דהנכרי מופקע מעיקר דין עשית לשמה, וכך הוא דינו דאין במעשיו כל עיקר החלות של לשמה, ומשום דכל שאינו בקדושת ישראל אינו בכלל עשית קדושה ולשמה של סת"מ, אשר לפ"ז זהו דפריך הגמ' ולרשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, דבנכרי דהלשמה פקע בי' מדינא א"כ הרי פקע מיני' גם הך דינא דסתמא לשמן קאי כיון דגם עיקר מעשיו לית בהו חלות דין דלשמה, וממילא דכתיבה ועיבוד שוין בי', ואדרבה כתיבה עוד בעי יותר לשמה. כיון דהוא עיקר הסת"מ, אבל אה"נ דבישראל שפיר י"ל דכתיבה עדיף דסתמא לשמן קאי". ועי"ש שהאריך לבאר דשאני כתיבת ס"ת דסתמא לשמה כיון שבכתיבה חל שם וחפצא דס"ת משא"כ בעיבוד הקלף.

ולמדנו מדבריו דמה דאמרינן סתמא לשמה אינו משום דכך הענין מתפרש בעיני בני אדם והו"ל כאילו כיוון לשמה, אלא משום דמצד עצם דין ס"ת יש בה גדר דסתמא לשמה, אך רק בכתיבה, דבשעת הכתיבה ועל ידה חל ביה דין ס"ת, משא"כ בעיבוד הקלף דאכתי אין כאן שם ס"ת.

והדברים מתיישבים עם דברי הגרי"ז הידועים (פ"ד הי"א ממעשה הקרבנות) דבקדשים יש דין בעצם הקרבן דסתמא לשמה וגדר זה לא נעקר אף כאשר הכהן בעבודתו מחשב להדיא מחשבת שלא לשמה, ועיין מה שכתבנו בזה במנחת אשר לפסחים סימן ס"א ובמנח"א שמות סימן כ"ב שלא כדברי הגרי"ז, וגם בדברי הגר"ח נתקשיתי כמ"ש במנחת אשר לגיטין סימן מ"ח עי"ש.

אך קשה לבאר לפי דרכו מה שמצינו גדר זה גם במילה ובסוכה וכדו', ויותר נלענ"ד דגדר זה מיתלא תלי' בהתייחסות בנ"א לעצם המעשה וכפשטות דברי הראשונים בבואם לחלק בין דין לדין.


ג

 

ולאחר שנתברר דכל ענין סתמא לשמה יסודו במה שהמעשה מתייחד מצד עצמו למה שצריך שיהיה מיוחד לו נראה דאין זה ענין להא דמצוות צריכות כונה.

ואף שביארתי במק"א דכונת המצוה איננה כונה פנימית לקיים את המצוות לשם שמים, ואינה מחשבת עבודה אלא מחשבת הגדרה ובכונה בעלמא שיהא מעשה מצוה ויצא בה יד"ח סגי להגדיר את המעשה כמעשה מצוה, מ"מ אין המעשה מוגדר כמצוה אלא ע"י מחשבת העושה בלבד, ולא שייכי בזה סתמא לשמה דרק כונת העושה יש בה כדי להגדיר את מעשיו ולתת לו שם מעשה מצוה.

ומשו"כ לא מצינו בכל דברי הראשונים מאן דאמר סתמא לשמה אלא בהני מעשים שיש בהם דין לשמה, שבחלקם מעשי מצוות המה כגון עבודות הקרבנות ומילה, ובחלקם אין בהם מצוה כלל ואינם אלא הכשרת החפצא שיהיה ראוי למצוה, כעשיית הציצית והסוכה וכשימור מצות מצוה, ודו"ק בכ"ז.

אמנם אף לדברינו נראה להלכה כדברי החיי אדם הנ"ל, דבלי טעמא דסתמא לשמה נראה ברור דכיון דאינו נוטל לולב אלא משום מצוה ואין פשר למעשיו אלא מחמת רצונו לקיים מצות ה' בכונה עמומה סגי, וכך כתב גם החזו"א בגליונות על הגר"ח בהל' תפילה דכל העומד בתפילה לעולם יש בלבו כונה כהה לעמוד בתפילה ודי בכונה זו לצאת בה יד"ח, עי"ש.

 


ב

כ"ד אדר ב' תשנ"ב

שלום וישע רב למע"כ

ידידי היקר סוע"ה חוב"ט

הרב אליעזר פרידמן שליט"א

מכתבו היקר המלא וגדוש מזן אל זן בד"ת שמחים ומאירים קיבלתי בעתו ועל אף רצוני העז להשיבו בזמן ולא להחמיץ מצוה רבה, הקיפוני טרדות רבות ושיעורין תמידין שמנעוני מלעיין כראוי בדבריו העמוקים ולהשתעשע בהם, ואחר עד עתה.

ולגופן של דברים, הנה מע"כ האריך בבהירות ובטו"ט בביאור דרכי ההבנה במה דקיי"ל בקדשים דסתמא לשמה, והן שלש. א: כיון שהוא יודע שקרבן זה חטאת הוא וכדו' הוי כונתו הסתומה כמפורשה, וכאילו התכוין להדיא למה שלבו מכיר במהות הקרבן. ב: באמת אין בלבו כונת לשמה כלל אך מכיון שהקרבן מיוחד מצד עצמו משעת הקדשתו הוי כאילו הוא קרב לשמו כ"ז שלא יעקור הכשרו ע"י מחשבה להדיא שלא לשמה. ג: באמת ליכא דין של לשמה במחשבת הקודש אלא דמחשבת של"ש פוסלת ולפיכך סתמא כשרה.

וכיון דדרך ג' הנ"ל מבית מדרשם של הקרן אורה והגרי"ז רחוקה היא ונראה יותר כהבנה המקובלת דבאמת בעינן לשמה אלא דסתמא הוי כאילו כיון לשמה וכמו שכתבתי במנחת אשר לפסחים סימן ס"א, הסיק כבו' דגם במצוות אמרינן סתמא לשמה.

אך באמת אין בזה כל הכרח, דאף אם אמרינן בקדשים סתמא לשמה, לכל דרכי ההבנה נראה לכאורה דאין זה אלא בקדשים והדומה דלא בעינן בהו "כונה" כחלק מחיוב הגברא אלא דיש דין בחפצא של הקרבן שעליו להיות מיוחד לשם זה ועבודותיו מיוחדים לשמה, וכן במילה שכתבו הראשונים דאמרינן בה סתמא לשמה היינו למ"ד בעבו"ז כ"ז ע"א דבעינן בה דין לשמה ולאו משום כונת המצוה דנו בה, ולענין גדר ויחוד לשמה מהני גם סתמא וכן לענין גט שדנו בה בגמ' דין סתמא לשמה דבכל אלה ליכא דין כונה אלא גדר ייחוד ודי במה שיחודם מצד אחר ולא ע"י מחשבת האדם (וכבר ביארתי בספרי שם בסימן ס"א דייחוד זה דסתמא כמה פנים לו, ע"י הקדשה מוקדמת כבקרבן, או ע"י שכך הענין מתפרש בעיני בנ"א, אך מ"מ לא אמרינן סתמא לשמה אלא לשוי' ייחוד ולא בכונת המצוה.

ואף שביארתי בספרי שם בסימן ע"ו אות א' דכל גדר כונת המצוה אינה חלק מעבודת האדם בעצם אלא לשוי' למעשה שם מצוה ולהבדילו ממעשה רשות בעלמא מ"מ נראה דגדר זה הוא ייחודי לעושה המעשה בלבד דאין מעשיו נחשבים למצוה שיצא בהם יד"ח אלא כשכונתו למצוה, ובכונתו למצוה משוי' למעשיו שם מצוה ויוצא בהם יד"ח משא"כ בקרבן ומילה וגט וציצית וכדו' שגדר הלשמה הוא לא בהגדרת המעשה אלא בייחודו לשמו, ודו"ק בזה כי הוא נקודה דקה אך ברורה לענ"ד.

ותמצית דברי דאין ראיה כלל מכל הני מקורות בגמ' ובראשונים דגם במצוות אמרינן סתמא לשמה אך מ"מ אין בידינו פירכה לדעת הגדולים הנ"ל שנקטו דגם במצוות מהני בסתמא ונימוקם עמם.

והנה בגוף גדר סתמא לשמה נראה ברור מדעת התוס' דאין זה מטעם כונתו הסתומה של העושה שהרי התוס' והריטב"א כתבו דמהני מעשה עכו"ם העושה אדעתי' דנפשי' במה דסתמא לשמה כגון במילה ובעכו"ם בודאי אין כונתו לשמה כלל, וע"כ דסברי דייחוד הדבר מצד עצמו מהני לדין לשמה כמו שנתבאר, (עיין תוס' גיטין כ"ג ע"א). אמנם בעירובין (י"ג ע"א) יש מ"ד דמוחקין מגילת סוטה מס"ת "דסתמא מיכתבא" וביארו התוס' "ס"ת כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה", וזה כדרך א' הנ"ל דהוי כאילו התכוין לכך בפירוש.

והנה מבואר דלא מצינו מקור בראשונים דבמצוות אמרינן סתמא לשמה לבד דברי השבלי הלקט בהלכות תפילה סימן י"ז דאם לא כיוון לבו יצא דתפילות כנגד קרבנות תקנום, וכמו בקרבן סתמא לשמה כן בתפילה, ונראה דאף לדבריו אין זה אלא דין מסויים לגבי כונת התפלה דהוי כנגד קרבנות, וז"ב.

ומה דלא מצינו בעבודת הקרבנות דין כונת המצוה פשוט, דבאמת לא מצינו בש"ס ובראשונים דין כונת המצוה אלא במצוות שבגברא כגון תק"ש (ר"ה כ"ח ע"א) ואכילת מצה (שם) וקר"ש (ברכות י"ג ע"א) וברכות (שם י"ב ע"א) וכדו', אבל במצוות שכל מהותן רק בתוצאותיהן לא בעינן בהם כלל כונת המצוה, וכבר כתבו האחרונים כדברינו, ונראה ראיה ברורה לזה מכל הסוגיה בעבו"ז כ"ז ע"א דלמ"ד דלא בעי מילה לשמה יכול כותי למול, וקשה דמ"מ מצוות צריכות כונה והלא אינו מכוין למצוה אלא לשם הר גריזים וע"כ דבמילה אין צריך כונה וכן בכל מצוה ש"בחפצא" שעיקרו בתוצאות המעשה, ובד"ז נראה גם בעבודת הקרבנות דעיקרן בהכשר הקרבן שא"צ בהם כונה למצוה, ודו"ק בכ"ז היטב.

ובכונת הנוב"י (קמא יו"ד סימן צ"ג) לענין סתמא לשמה כבר כתבתי בגליון ספרי שלאחר העיון נראה ברור דכל כונתו לא לעצם כונת המצוה אלא לתוספת ייחודים ותיקוני כוונות וס"ל דסתמא לשמה ומלבד כונת המצוה לא צריך תוספת כונה וייחודים, וכדברי הנפש החיים שער ג', ודו"ק.

ובמש"כ ליישב דברי הגרי"ז מטענתנו בסימן ס"א דאין כונתו להוכיח דסתמא לשמה אפילו נגד מחשבת שלא לשמה אלא להוכיח דסתמא לשמה הוי דין בעצם הקרבן ולא דהוי כאילו כיון, הנה לפי המבואר לעיל דבודאי לא מסתבר דסתמא לשמה הוי משום דכך כונתו הסתומה הרי פשוט דסתמא לשמה הוי בעצם הקרבן דכיון שהוא מוקדש ומיוחד לשם זה הוי עבודותיו מיוחדים לה ואי"צ לזה ראיה ולפיכך מסתבר דעיקר ראית הגרי"ז להוכיח דסתמא לשמה אפילו במקום מחשבת של"ש, וכן מפורש בדבריו.

הנה הרבה יש להאריך בכל פרט ופרט אך טרדותי רבו, והנני חוזר ומודה לכבו' על דבריו היקרים.

והנני מברכו בלו"נ חפצה

בידידות וביקר

אשר וייס

 

אסתר מן התורה מנין

"אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני" (חולין קל"ט ע"ב).

שונה נס פורים מכל שאר הנסים והנפלאות שנצטווינו להעלותם על נס ולעשות להם זכר, בין אלה שמה"ת כגון יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וענני כבוד שבמדבר, שלשמם וזכרם חוגגים אנו שלש רגלים בשנה, ובין אלה שמדרבנן כגון נס פך השמן בחנוכה. כל אלה נסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע ועל ידם יודעים אנו שהקב"ה לבדו שליט בעליונים ותחתונים והוא משדד מערכות שמים וארץ למען עמו ישראל.

בפורים לא היה כל נס למעלה מדרך הטבע, לא נס גלוי אלא נס נסתר, לא למעלה מן הטבע אלא בתוך מסגרת הטבע, לא נס הפותח לבבות ערלים אלא נס שרק לבבות פתוחים יראוהו.

ועל זה אמרו חז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר!

וחשוב נס זה לאין ערוך לחזק לבבנו בגלות המרה והארוכה, כאשר נסתם כל חזון ואין אתנו נביא, כאשר אין אנו זוכים לראות את ארובות השמים נפתחים ולא ימים ונהרות נקרעים לעינינו, כאשר הסתר פנים אופף אותנו מכל עבר, חשך, ענן וערפל. נזכור את נס פורים שבו לא ראינו נסים גלויים אך ראינו השתלשלות מופלאה של עניינים טבעיים המצטרפים זה אל זה הפלא ופלא עד שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

בפורים ראינו איך הקב"ה מכוון את כל הדרכים, מוליך את כל המהלכים, בדרך מופלאה ונפלאה להביא ישועה גדולה לעמו ישראל, ודרך פלא נהפך הדין לרחמים וממכה עצמה התקין רטיה. כל מה שנראה היה כאסון וחורבן התברר כישועה ורחמים.

המן הרשע הפיל פור וגורל ביום מותו של משה רבינו ושמח שמחה גדולה, כי יום זה רע לישראל, כך חשב בלבו. ולא ידע שיום זה יום לידתו של משה רועה ישראל ויום סגולה הוא.

המן הרשע עשה עץ גבוה חמשים אמה לתלות את מרדכי, ולא ידע שלעצמו הכין עץ זה, "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל".

ראה נא מה שאמרו חז"ל (מדרש משלי י"ט כ"א) "מהו דכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, רבות מחשבות בלב איש זה המן הרשע שהיה מחשב בלבו ואומר למחר אני משכים ואומר למלך מעשיו של מרדכי והוא משליחו לידי, והוא לא היה יודע שמחשבתו של מקום קודמת לשלו דכתיב ועצת ה' היא תקום".

ובשם משמואל (תצוה תרע"ב) כתב בשם הצדיק רבי בונם מפשיסחא דאין הרבותא דעצת ה' תקום נגד מחשבת הרשע, דזה פשיטא ואין בו כל רבותא, אלא אף זו שלפעמים עצת ה' תקום ע"י רבות מחשבות שבלב איש, והרשע בגובה אפו חושב מחשבות על ה' ועל משיחו ואין הוא יודע שאיננו אלא כלי משחק ביד ה' להביא על עצמו אבדון וחורבן.

וכך ביאר השמ"ש דאי אפשר שיבנה בית המקדש בלי שיקדם לה מחיית זכר עמלק, וכיון שבזמן בית שני לא היה מלך בישראל להלחם בעמלק היה זה עצת ה' שהמן שהיה מזרע אגג מזרע עמלק יחשוב מחשבת להשמיד ולהרוג וישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד כדי להכרית זרע עמלק ויבנה בית המקדש.

וכך השתלשלו מאורעות נפלאים, כולם בדרך הטבע, ונצטרפו זה לזה למארג נפלא של השגחה פרטית ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים.

וזה פשר המנהג שהביא המחבר בסימן תר"צ סעיף י"ז "מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאגרת להראות הנס". דיש לפרוס את המגילה כאגרת כדי להראות הנס, דרק כאשר סוקרים את כל המגילה בסקירה אחת מתחילתה ועד סופה ורואים את השגחת ה' סוף מעשה במחשבה תחילה רואים את נס פורים, ולא כאשר קוראים כל יריעה בפני עצמה.

ולימוד זה לראות את הנס שבטבע ואת אור האמונה המתנוצץ בחשכת הגלות חשוב הוא לדורות, ומשום כך ביקשה אסתר ממרדכי ומן הסנהדרין "קבעוני לדורות" וכן ביקשה "כתבוני לדורות" (מגילה ז' ע"א). כי לדורות הבאים לימים של הסתר פנים אין כמו מקרא מגילה לחזק ברכיים כושלות וידיים רפויות.

ראה נא מנפלאות רמזי המגילה שגילה האר"י החי בפרי עץ חיים שער הפורים פרק ו', ומקצת דבריו שם נתפרשו בקדושת לוי על פורים קדושה ה'. הן שם ה' לא הוזכר אף פעם אחת בגלוי במגילת אסתר, אך שמות רבים באו בה בהסתר וברמז. "יבא המלך והמן היום" ראשי  תיבות הוי"ה ביושר, "כל זה איננו שוה לי" שם הוי"ה בהיפוך. "כי כלתה אליו הרעה" הוי"ה ביושר. גילה האריה"ק דשם הוי' ביושר מעורר מדת הרחמים, כאשר במהופך מתעוררת על ידו מדת הדין. אסתר אמרה יבא המלך והמן היום כדי לעורר מדת הרחמים על עמה ועל מולדתה, המן הוא זה שאמר כל זה איננו שוה לי, ועל ידו התעוררה עליו ועל חבר מרעיו מדת הדין "כי כלתה אליו הרעה"- מדת הדין עליו ומדת הרחמים על ישראל.

וזה כל ענין מגילת אסתר, מגילה מלשון גילוי ואסתר מלשון הסתר (כמבואר בחולין קל"ט), ע"י המגילה יוצא ההסתר לגילוי.

וזה מזמן אמרתי שלכן אין קורין הלל בפורים, ואמרו חז"ל (מגילה י"ד ע"ב) קרייתא זה הילולה, ולכאורה תמוה, וכי למה לא נאמר הלל בגלוי ומה ענין יש לצאת ידי חובה בהסתר ולדמות כאילו קריאת המגילה הלל היא, והלא אין המגילה לא הלל ולא שיר, לא שבח ולא הודיה, אלא סיפור דברים בלבד.

אלא שביום זה שכל כולו הסתר אף הילולו בהסתר, ועל זה אמרו קרייתה זה הילולה.

 

תגיות: