פתיחה לספר בראשית – מעשי אבות יצירה לבנים

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א

 

 כתב הרמב"ן בפתיחה לספר שמות שספר זה קרוי ספר היצירה משום שתחילתו עוסק בבריאת העולם והמשכו במעשי אבות שכולם יצירה לבנים, וז"ל "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם". ודבר גדול למדנו מדבריו, מעשי אבות הם לא רק סימן לבנים אלא אף יצירה לבנים, מעשיהם הגדולים של אבותינו הקדושים לא היו מכוונים למקומם ושעתם בלבד אלא לדורות עולם, והן הם אשר נתנו עוז ותעצומות לבני ישראל לאורך הדורות לעמוד בכל הנסיונות במסירת נפש ובכוחות עילאיים.

 כמה גדולים מעשי האבות, לשבט ולחסד, הלא כל פגם במעשיהם ואף קל שבקלים השפיע השפעה עצומה לדורות רבים, וכדחזינן בדברי חז"ל בפרשת וירא (כ"א כ"ז) בב"ר (נ"ד ד') "'ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשת' אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הם הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן חפני ופנחס ושמשון ושאול ושלשת בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות, ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין".

 וכמה מבהילים הדברים. דבשעה שכרת אברהם אבינו ברית עם אבימלך ונתן לו שבע כבשות צאן נגזרה גזירה ונדחתה מתן תורה שבעה דורות דראויה היתה תורה שתינתן ע"י אברהם אבינו ונתאחרה שבעה דורות וניתנה ביד משה, ועוד דשבע מקדשות חרבו בעון ז' כבשות הצאן, והדברים מבהילים בחומרתן. תכלית כל הבריאה הלא היא מתן תורה דלא נברא העולם אלא בשביל תורה שנקראת ראשית, ומתן תורה נדחה שבעה דורות בעון בריתו של אברהם אבינו עם אבימלך, וגם השראת השכינה בישראל בבית המקדש שהוא צורך גבוה כמ"ש הרמב"ן (שמות כ"ט מ"ו) נדחתה אף היא בעון זה.

 ועיין עוד בתנא דבי אליהו רבא פרק ז' י"ט "דאין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם גוי" והדברים מבהילים בחומרתם. ועיין עוד במה שכתב הרמב"ן (בראשית ט"ז י') דאברהם אבינו חטא בהגר כשנתנה תחת יד שרה, ונתן בכך כח לבני ישמעאל לצער את ישראל.

 וכמה נוראים הדברים, הלא במעשים אלו ודאי לא היה חטא ועון כלל אלא לפום רום מעלת אבוה"ק הגדולים בענקים ואנחנו לא ידענו מה חטאו ומה פשעו, אלא שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואעפ"כ סבלו בנ"י סבל נורא משמץ חטא שהיה במעשי האבות, ועלינו ללמוד מזה ק"ו בן בנו של ק"ו הלא אמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א וסנהדרין ק' ע"ב) דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים, והלא מעשיהם הטובים של אבוה"ק הרמים והנשגבים עד שמי רום וכוכביהם היו לאין שיעור גדולים יותר מן הפגם הקל והדק שהיה בחטאם וא"כ הרי ברור שהטובה והחסד הנשפע לדורות עולם ממעשי האבות אין לה ערך וקץ, ומכחן של האבות כל הכוחות והתעצומות הנפש של הבנים לדורות עולם.

 ויסוד זה שכל כוחו של כלל ישראל כח האבות הוא למדנו במקומות רבים בדברי חז"ל, יעויין במדרש (שיר השירים ז' א' י') בשעה שמסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן לתוך כבשן האש אמר הקב"ה למלאכי השרת "רדו ונשקו שפתותיהם של אבותיהם של אלו שכשם שפעלו הם לפני באש, כך פעלו בניהם לפני באש" הרי שע"י מסי"נ של האבות באור כשדים ובעקידת יצחק השרישו בנפש האומה כולה תכונת מסירות הנפש להקב"ה, ואמרתי בדרך זה לפרש את דברי הגמ' (גיטין נ"ז ע"ב) במעשה דחנה ושבעת בניה שמסרו את נפשם על קדושת השם וכאשר קטן בניה הוצא להורג אמרה לו "לך ואמור לאברהם אבינו, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות", ולכאורה תימה היא, וכי באתה להתגרות באברהם אבינו או להגדיל את עצמה יותר ממנו ומה כוונתה באמירה זו, אלא נראה לפרש "אתה עקדת מזבח אחד" ומכחך הגדול נתת לי כח לעקוד שבעה מזבחות! דכל כוחם של בני ישראל לדורותם ולאורך גלותם כחם של אבות הוא, והן הם אשר השרישו בלב בני ישראל את כוחות הנפש לעמוד בנסיונות הגלות ולדבוק בתמימותם ובאמונתם.

ב

 והנה כל מעשי האבות יצירה לבנים היו, וכל האבות בכלל זה, וזה כונת חז"ל בב"ב (ק' ע"א) לגבי אברהם אבינו שאמר לו הקב"ה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו' כדי שיהא נח לכבוש לפני בניו" הרי דע"י הליכת אברהם אבינו על אדמת הקודש של ארץ ישראל גרם בכך שתהא נוחה לכבוש לפני בניו, וע"י עקידת יצחק נתקדש מקום העקידה והוכשר להיות מקום הקודש והמקדש, וגם כל תפילות בית ישראל לדורותם עולות למרום ממקום זה כמבואר בתרגום אונקלוס (בראשית כ"ב י"ד) "ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא", אך לגבי יעקב אבינו מצינו בפרט שכל מעשיו היו מכוונים לאחרית הימים ולאורך גלות ישראל לתת להם עוז ותעצומות בסוף ימיהם שיהיו ראויים להגאל ולהיוושע ישועת עולמים. ובספרי חסידות פירשו את מה שאמרו (ברכות כ"ז ע"ב) "יעקב תיקן ערבית", דערבית תפילת הלילה היא, ולילה בכל מקום רמז לגלות היא, ויעקב אבינו תיקן לישראל דרך בגלות, וכ"כ במשך חכמה פרשת ויגש (מ"ו ב'), יעקב אבינו, הוא זה שירד עם בניו לארץ מצרים ואמר לו הקב"ה "אל תירא מרדה מצרים, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", וביקש יעקב לגלות את הקץ היינו לגלות את כבודו ית' בעולמו, באתגליא ולא באתכסיא ולקרב את הגאולה ולא רק להודיע את זמן הגאולה. (ועיין לקמן פרשת וירא במאמר "תפלות אבות תקנום").

 ובזוהר הקדוש בפרשת תולדות מבואר שיעקב אבינו קיבל בימי חייו ארבע ברכות, א'. הברכות של יצחק שהוציא מעשו בחכמת תורתו (בראשית כ"ז כ"ז - כ"ט), ב'. הברכות שברכו יצחק כששלחו לבית בתואל (בראשית כ"ח ג' - ד'), ג'. הברכות שברכו הקב"ה כשנגלה אליו בחלומו (בראשית כ"ח י"ג - ט"ו), ד'. הברכות שברכו שרו של עשו כשנאבק עמו ולא יכל לו (בראשית ל"ב כ"ח - כ"ט). ויעקב אבינו שקל ומדד במאזני רוחו את הקטנה שבברכות ולקחו לעצמו ואת שלושת הברכות הגדולות הנחיל לזרעו, ובני ישראל נגאלו משלושת הגלויות בזכות שלושת ברכותיו שיעקב אבינו הנחילם עי"ש (עיין בזה לקמן פרשת תולדות), וזו היתה כל עבודתו ופועלו של יעקב אבינו בחיר האבות לתת לבני ישראל תקוה ושארית בסוף גלותם.

ג

 והנה אמר יעקב אבינו לבניו כשבקשו בניו ממנו את בנימין בנו להורידו מצרימה "אותי שכלתם יוסף איננו, ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עלי היו כולנה" (בראשית מ"ב ל"ו). וידוע בשם הגאון מוילנא (כמובא בשו"ת זית רענן סוף ח"ב) דכאשר יעקב חשש לבקש את הברכות מיצחק במרמה פן יקללנו אמרה לו רבקה "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז י"ג) וביאר הגאון דעלי ר"ת עשו לבן יוסף, ורבקה רומזת ליעקב שנגזר עליו מן השמים לסבול את סבלם, של עשיו אחיו, של לבן, ואת קצפו של יוסף, וגזירת שמים הוא ולא יוכל להמלט ממנה, וזה שאמר יעקב לבניו בערוב ימיו, "עלי היו כולנה" הלא שלשת הגזירות הללו כבר היו עלי ומה לכם עוד לשכל אותי מבנימין בני! (ואכן נתגלה שלא גזירה היא זו אלא תשועה גדולה).

 ולבי אומר לי דגם שלשת אלה, עשו לבן ויוסף יצירה הם לבני יעקב לדורותיהם, ומה שאירע ליעקב ונגזר עליו נגזר גם על זרעו בכל דור ודור. בינו נא שנות דור ודור, גולה אחר גולה, גולה וסורה. לכשנתבונן נבחין שגלות ישראל מתחלקת לשתי פנים, היה ונגזר עלינו גזירת הריגה וכליון כגזירת המן ואחשורוש, וזו גזירת עשו שזמם להרוג את יעקב אבינו. אך יש ונגזר עלינו גזירת שמד וביטול התורה והמצוה כגזירת היונים, וזו גזירת לבן הארמי שבקש לעקור את הכל, אך לא להרוג ולאבד. אמנם לכל אלה יכולנו בחסדי שמים אך הקשה מכולם גזירת יוסף שהיא הגזירה הנוראה של שנאת אחים בינינו לבין עצמנו.

 ועוד אען ואומר שגם בדורנו אנו סבלנו על שכמנו את שלשת הגזירות "עלי היו כולנה". היטלר ימ"ש והנאצים "גוי עז פנים אשר לא ישא פני זקן ונער לא יחון" ביקשו להשמיד להרוג ולאבד כעשו וכהמן לפניהם, ולאחר שבחמלת ה' ירדו בדם שאולה ימ"ש, עדיין נשארו סטאלין וקלגסיו הבולשביקים ימ"ש וגזרו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, וגם מהם נושענו בחמלת ה', אך הקשה מכולם גזירת "יוסף" שנאת אחים "היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו ועדיין מרקדת בינינו" ממנה עדיין לא נושענו, דגזירה זו, בנו היא תלויה ועלינו מוטל לעקרה מקרבנו ולא להשאיר לה שריד ופליט.

 בזמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן!

ד

 ודבר נפלא כתב רש"י על יעקב אבינו "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כ"ו מ"ב) "בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליהו חסר (אליה), בחמשה מקומות יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו", יעקב אבינו בתוקף פועלו להביא לגאולת ישראל מגלותם האחרונה נטל ערבון משמו של אליהו כדי להבטיח את הגאולה (וכתבו מפרשי התורה כמה דרכים למה נטל יעקב אות משמו של אליהו דוקא בחמשה מקומות, המזרחי כתב דזה כנגד חמשה חומשי תורה והשביעו יעקב לאליהו בנקיטת חפצא שיבא ויבשר גאולה לבניו, ובגור אריה למהר"ל כתב דחמשה מקומות הם כנגד חמש אצבעות של כף היד דהנותן ערבון נותן לו כף ידו עי"ש). אליהו הנביא הוא שיבא ויבשר בשורת הגאולה ויעקב אבינו הוא שפעל בכח עבודתו הקדושה את הגאולה האחרונה.

 והנה במוצש"ק בסעודת מלוה מלכא, בסעודת דוד מלכא משיחא, נוהגים אנו לזמר זמר לכבודו של אליהו הנביא, וזמר לכבודו של יעקב אבינו "אל תירא עבדי יעקב", ולבי אומר לי שסיבת הדברים ושורש המנהג הוא המבואר, דהלא ידוע דשבת קודש מכוונת כנגד ימי הגאולה דהאלף השביעי הוא שבתו של עולם וכמ"ש הרמב"ן (בראשית כ' ג', ח' ב', ויקרא כ"ה ב') וסעודת מוצ"ש היא סעודת דוד מלכא משיחא ומשום כך נהגו לזמר בסעודה זו לכבודו של אליהו מבשר הגאולה ולכבודו של יעקב שהשביע את אליהו ובכוחו נשפע גאולה זו, אל תירא עבדי יעקב, אליהו התשבי ימלא שליחותך ויבשר גאולה לבניך!

ה

 אמנם כדי ליהנות מזכות אבות ולינוק מכוחם צריכים אנו לדבוק בדרכיהם ובמדותיהם וכבר אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ואמרו בשם הרה"ק מרוז'ין שאין הכונה להגיע למעשיהם אלא לפחות לגעת בהם ועל ידי כך שאנו מתיגעים לדבוק במעשי אבותינו וללכת בדרכיהם יונקים אנו מכוחם וזוכים להיוושע בזכותם.

 אך באמת נראה לפי פשטות מאמרם דבאמת חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, וזה גופה כחם של אבות, הן הם אשר בכוחם הגדול יורדים אלינו ברחמי אב ואהבת אם על מנת שנוכל להתקרב אליהם ולדבוק במעשיהם, כדי להפקד בפקודת ישועה ורחמים.

 והנה אמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) "מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה", וזכורני ששמעתי לפני שנים רבות ממו"ר כ"ק מרן הגה"ק מצאנז זצ"ל שעמד על מש"כ החיד"א במדבר קדמות אות א' שהאבות למדו תורה ט"ו שעות ביום ותמה תמיה גדולה וכי יתכן שלא למדו יותר מזה ומה עשו בכל שאר שעות היום, ואמר בזה ביאור פשוט, הלא אמרו חכמים (ברכות ל"ב ע"ב) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת" הרי שכל תפלה ארכה ג' שעות עם שהיה לפניה ואחריה, והלא פשוט הוא שהאבות התפללו ג' תפלות בכל יום דהלא אברהם אבינו קיים כה"ת עד שלא ניתנה (עיין תוס' שם ובתו"י יומא כ"ח ואכמ"ל), וא"כ הקדישו תשע שעות ביום לעבודת התפלה וט"ו שעות לתלמוד תורה והיו כל כ"ד שעות היממה מוקדשים לתורה ולעבודה, והוספתי על דברי קדשו דלפי"ז נתיישב אצלי מה שהקשה בהגהות "קדמת העין" על המדבר קדמות שם דהחיד"א סותר דבריו דבהגהותיו על ספר חסידים כתב דהאבות עסקו בתורה אפילו בחלום לילה, ולא רק ט"ו שעות ביום, ולפי המבואר לא רק שאין בזה סתירה אלא אדרבא דבריו משלימים אלו את אלו, דט"ו השעות של תורה בהכרח כוללים את שעות שנתם וחלומותיהם דאילולי כן אין לנו ט"ו שעות.

ו

 והנה כל אחד מהאבות תיקן אחד משלושת עמודי העולם וכמבואר בזוה"ק ח"א דף קמ"ו שאברהם אבינו היה עמוד גמילות חסדים דאברהם הוא יסוד החסד וכמו שנאמר תתן חסד לאברהם, יצחק היה עמוד העבודה דבעקידת יצחק נתקדש הר המוריה להיות מקום המקדש וגם כל תפילות בני ישראל עולים לשמים ממקום זה, ויעקב איש תם יושב אהלים היה עמוד התורה (יעקב הוא ספירת "תפארת" ועיין ברכות נ"ח "התפארת זה מתן תורה"), ובמדה זו של יעקב שהוא עמוד התורה תלויה ביאת הגואל וגאולתנו מן הגלות האחרונה, וכמו שכתב האור החיים בפר' תצוה, דהגאולה האחרונה בזכות משה רבינו יהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנים מן התורה". ואמרתי מאז דח"ו לומר על מרע"ה שאינו חפץ לגאול את ישראל, וכי מרע"ה רעיא מהימנא שנשא את העם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול את בני ישראל, אלא נראה פשוט בכונתם, דכל אחד מאבות העולם שפעל ישועה לכלל ישראל, פעל אותו במדתו המיוחדת ובכחו המסויים דהיינו אברהם במידת החסד יצחק במדת הגבורה וכדו', ומשה רבינו שנתן תורה לבני ישראל והתורה נקראה על שמו "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי בחורב" יכול לגאול את ישראל רק בכח התורה ואינו יכול לגאול עם הבטלנים מן התורה.

 אילו זכינו לעינים לראות ולאזניים שומעות היינו רואים ושומעים את מרע"ה מתחנן בפנינו ומבקש על נפשו, אנא בנים יקרים תנו לי עוד קצת תורה לשמה, עוד קצת חדוותא דשמעתתא למען אוכל להחיש את ביאת הגואל.

 וכך בכחו של יעקב אבינו שהוא עמוד התורה ומדת התפארת, רק ע"י עמל התורה ושמחתה ניוושע בישועת עולמים, הבה נאזור כח ואומץ בעמל התורה הבה נענג את נפשנו בשמחתה ושעשועה ובזכות ת"ת נזכה לביאת גואל צדק בב"א.

לכל בשרו מרפא

 משל שמעתי ממו"ר כ"ק הגה"ק מצאנז זצ"ל, חולה אחד סבל מחוליים שונים ומיחושים רבים, ומדי פעם היה רופאו הנאמן נותן לו תרופה אחרת, תרופה פלונית לחולי זה ותרופה אלמונית לחולי זה, וכך היה סועד אותו מיום ליום. פעם שמע החולה שרופאו נוסע למרחקים ובמשך חדשים רבים לא יהי' בעיר, פנה החולה אל רופאו בחשש כבד, מי יעזור לי בחוליי ומי יתן בידי מזור למכותיי הרבים, אמר לו הרופא לפני שאסע אתן לך תרופה כללית שתביא מזור לכל תחלואיך ושוב לא יהיה צורך בתרופות חדשות חדשים לבקרים.

 בירח האיתנים זוכים אנו לקרבת אלוקים מיוחדת, והקב"ה בחסדיו המרובים נתן בידינו סגולות מופלאות שעל ידם זוכים אנו לרחמי שמים, ולשפע אלוקי. השופר בר"ה, הצום ביוה"כ, הלולב והסוכה בחג הסוכות. אך בכלות ימי החג כשבאים להפרד מתעורר בנו חשש כבד, איך נעבור את ימי החורף ללא כל אלה, אומר הקב"ה לבניו חביביו: הא לכם תורה ובה תמצאו את כל הסגולות, השופר והלולב הצום והסוכה כולהו איתנהו בה, התורה כוללת את הכל, תלמוד תורה כנגד כולם!

תגיות: