פתיחה לספר ויקרא – תורת הקרבנות

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"הספר הזה הוא תורת הכהנים והלויים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן. כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העונות לסלוק השכינה, וצוה בכהנים הנגשים אל ה' שיתקדשו, שהזהיר על טומאת מקדש וקדשיו (להלן ה', ב'), גם שלא הרסו לעלות אל ה', כמו שאמר (להלן ט"ז, ב') דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת, כאזהרת פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב (שמות י"ט, כ"א), ואחר כך יגביל המשכן כהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד אלקי ישראל"       (רמב"ן בהקדמה לספר ויקרא).

 הנה כבר נחלקו הראשונים כמלאכים בטעם הקרבנות וסגולתם וכמה דרכים נאמרו ונשנו בסוגיה זו.

 הרמב"ם במורה נבוכים כתב לבאר כלל ענין הקרבנות להרחיק לב ישראל מעבודה זרה, אך שני סגנונות כתב בזה בשני מקומות.

 בח"ג פרק ל"ב כתב "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו... להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות אשר היו מעמידים בהם צלמים", והקב"ה רצה לגמול את בני ישראל ממנהג זה "ואי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום" לכן "לא גזרה חכמתו להניח מיני העבודות בהם כולם אלא השאיר ית"ש מיני העבודות ההם והעתיקם לשמו ית"ש" עי"ש.

 ושם בפרק מ"ו כתב בסגנון אחר, דעמי קדם עובדי אלילים היו סוגדים לבעלי חיים, המצרים לטלה, אחרים לעז, ואחרים לשור "ולזה תמצא אנשי הודו עד היום הזה לא ישחטו הבקר כלל" ולכן צוה הקב"ה לשחוט ג' מינים אלו כקרבן "בעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות נצטוינו להקריב אלה השלשה מינים לבד מן הבהמה". והוסיף הרמב"ם לבאר שנצטוינו לשחוט דוקא את אלה המינים שהגויים פלחו להם ולא שחטו אותם "עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי" עבודה לה'... וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש, בהיפך אשר בקצה האחר".

 הרי לן בתורת הנשר הגדול שני סגנונות שהם שני היפכים, בפל"ב כתב שאין לעקור דעות נפסדות "מן ההיפך אל ההיפך פתאום" ולכן הניח הקב"ה עבודה זו לשמו הגדול, ובפמ"ו כתב דמכיון שעמי קדם עבדו למינים אלו ולא פגעו בהם לרע, נצטוינו לעקור כפירה זו "בהיפך אשר בקצה האחר".

 והצד השוה שבשתי דרכים אלה, דכל עבודת הקרבנות לעקור עבודה זרה מלב ישראל.

 והרמב"ן חלק בתוקף על דבריו בפרשתנו (ויקרא א' ט') דהלא פשוט וברור דיש ענין נשגב בקרבנות דהלא הם "קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואחרי שביאר ענין הקרבנות בדרך המוסר כתב הרמב"ן שעל דרך האמת יש בהם סוד נעלם עי"ש.

 והיטב אשר כתב ליישב את שיטת הרמב"ם המאור הגדול הגרמ"ש במשך חכמה בהקדמה לחומש ויקרא דכל דברי הרמב"ם במו"נ מתייחסים לקרבנות שקרבו בבמה, שבהם אין צורך גבוה וכל ענינם לגמול את בנ"י מעבודה זרה, לא כן הקרבנות שקרבו במקדש, דודאי יש בהם עבודה טמירה ונשגבה ו"אשי ה'" המה.

 והרמב"ן שם כתב לבאר ענין הקרבנות בהיות ומעשי האדם כולם כלולים במחשבה דיבור ומעשה, נצטוה החוטא לכפר על נפשו בשלושת אלה, בסמיכה על הקרבן שמעשה הוא, בוידוי פה כנגד הדיבור וישרוף ראש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה" ועי"ש שהאריך בסברא זו.

 אך אין בדברים לסבר את האוזן אלא בחטאת ואשם הבאים לכפר עון ולא בתמידים וקרבנות השבת והמועד.

 וידועים דברי האריה"ק בסוד הקרבנות, דע"י עבודת הקרבנות יש העלאה ותיקון לכל חלקי הבריאה כולה, המנחות והשמן - מן הצומח, הזבחים - מן החי, הכהן המקריב והבעלים המתודים - מן המדבר, והמלח שנצטוינו למלוח בה את כל הקרבנות - מן הדומם, ובהעלות הקרבן יש העלאה לכל הבריאה כולה. עבודת הקרבנות מסודות הבריאה היא ותיקון עולם יש בה, העלאת כל חלקי הבריאה על ניצוצות הקדושה שיש בהם והתקשרות העולמות זה בזה עליונים ותחתונים. לא רמז לאדם בלבד יש בתורת הקרבנות אלא תיקון עולם ממש.

 ראה נא מה שכתב מרנא הגר"ח מולוז'ין בנפש החיים שער ב' פרק י"ד בהג"ה "שע"י הקרבנות שבמקדש שהיה כולו בדוגמא עליונה, עליותיו וחדריו וכל כליו אשר ישרתו בהם, היו מתקשרים ומתייחדים על ידיהם העולמות והכוחות העליונים והנהורין של ההיכלות הקדושים כולם בסדר המדרגות לעילא ולעילא עד א"ס ב"ה, כמבואר במקומות רבים בזוהר".

 ולבי אומר לי לפי דרך נשגבה זו דהקרבנות השונים מכוונים כנגד צרכי היקום ותיקונו, התמידים שבכל יום מקיימין את העולם יום יום, תמיד של שחר לממשלת היום ותמיד של בין הערביים לממשלת הלילה, מוספי שבת ומועד, מורידים שפע עליון לקדושת השבת והמועד, וכך בכל הקרבנות כולם.

 (אמנם מצינו מקור מפורש לשיטת הרמב"ם במדרש רבה ויקרא פרשת אחרי (כ"ב ח') "רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא ט"ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים ל"ב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנאמר (ישעיהו י"ג) ושיעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורענויות באות עליהם אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד איש איש מבית ישראל וגו'". ודבר ה' אמת בפי הרמב"ם).

ב

 הנה נתבאר שענין הקרבנות צורך גבוה הוא, אשי ה' ולחמו הם הקרבנות השונים, והם עולים לפניו לריח ניחוח. והלכתא רבא שנינו במשנה בזבחים מ"ו ע"ב לשם ששה דברים הזבח נזבח... לשם ריח ולשם ניחוח וכו'. וצריך ביאור בעצם המושג "ריח ניחוח".

 והנה כתב רש"י (ויקרא א' ט') "ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". ולכאורה כונתו, דעצם קיום מצות הקרבנות ע"י ישראל עושה נחת רוח להקב"ה שבניו חביבים מקיימים מצותיו ועושים רצונו של מקום, אך לפי"ז קשה להבין למה מצינו לשון זה רק בקרבנות הלא בכל תרי"ג מצוות התורה עושים בני ישראל רצונו של מקום ולא מצינו בשאר המצוות ענין ניחוח. וגם לשונו של רש"י "שאמרתי ונעשה רצוני" משמע שאין הכונה לציווי ה' על התורה והמצוה דא"כ הו"ל למימר "שציויתי ושמעו בקולי" וכדו' לשונות שמשמעם קיום מצוות ה', ולשון אמירה לכאורה אין לו פשר.

 ונראה לכאורה דרוח אחרת היתה בקרב רש"י בסוגיה זו, ודבריו מושתתים על סוגית הגמ' בזבחים (מ"ו ע"ב) שם ביארו מה שצריך לזבוח לשם ניחוח (וכבר ביאר התוספות יו"ט בזבחים פרק י"ד משנה י' דריח וניחוח תרי מילי הן עי"ש) "לשם הנחת רוח לה', לשם מי שאמר והיה העולם" וגם שם כתב רש"י "נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו", וכונתו ברורה "שאמר ונעשה רצונו" היינו "מי שאמר והיה העולם", דבבריאת העולם אמרו חז"ל "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות פ"ה משנה א') וקיום העולם שנברא בעשרה מאמרות נחת רוח הוא לבורא העולם שנעשה רצונו בתכלית הבריאה, וזה סוד הקרבנות שעל ידם ירידת השפע והתקשרות העולמות כולם וזה כונת הניחוח, לשם "מי שאמר והיה העולם" וזה הנחת רוח לפניו "שאמר (עשרה מאמרות) ונעשה רצונו בקיום העולם ותכלית בריאתו, ודוק בזה כי נכון הוא.

ג

 עוד גילה לנו אדונינו הרמב"ן בסוד הקרבנות, והקשר שבין ספר ויקרא שהוא "תורת הכהנים" לספר שמות שהוא ספר "הגלות והגאולה". וכך כתב בהקדמה לחומש ויקרא "כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד ה' אשר מלא את המשכן, צווהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העונות לסילוק השכינה". חפץ עליון הוא להשרות שכינתו בישראל, חפץ עליון וצורך גבוה, הנשגב מבינתנו, וכך לימדנו הרמב"ן (שמות כ"ט מ"ו) "וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלקיהם, לשכני בתוכם על מנת לשכון בתוכם לשון רש"י ושמוש הלמד בתנאי כזה אינו נמצא ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים כי ידעו כבודי ויאמינו בי שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל כי בוחר אתה לבן ישי... ור"א אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם וזהו תעבדון את האלקים על ההר הזה ויפה פירש ואם כן יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול".

 כך עלתה במחשבה ית"ש, להשרות שכינתו בקרב בני ישראל, וצורך גבוה הוא ולא צורך הדיוט ועל אף שכתב הרמב"ן "יש בענין סוד גדול" ואין לנו עסק בנסתרות, ננסה להבין קושט דברי אמת לפי קט שכלנו.

 השראת השכינה בישראל רצון עליון הוא, והשלמת הבריאה שכל תכליתה "דירה בתחתונים" וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא נשא ט"ז) "א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים ברא את האדם וצוה אותו וא"ל מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ועבר על ציוויו א"ל הקב"ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד ציויתי אותך ולא שמעת אותו, מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון" וכו'. וכבר מבואר בזוה"ק (במדבר א' ו') דעשיית המשכן כהשלמת הבריאה היתה תא חזי לשון קדשו "ועם כל דא לא אשתיל בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין, ושבעין נפשאן, ואשתיל עלמא ועכ"ד לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני, ואתקם משכנא כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו ואתבסמו עלאין ותתאין" הרי שרק בקבלת התורה והקמת המשכן שבו שרתה שכינת עוזו הושלמה הבריאה והעולם כולו "אשתיל בשורשוי, ואשתלימו ואתבסמו עלאין ותתאין"!

 ולא בכדי אמרו חז"ל (ברכות נ"ה ע"ב) "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ", אלא משום שבהקמת המשכן יש מסוד עצם היצירה הראשונה ואותם צירופי אותיות של ה"העשרה מאמרות" שבהן נברא העולם שמשו את בצלאל בבואו להקים את משכן ה'. וזה פנימיות הענין של"ט מלאכות שבת שהיא "זכר למעשה בראשית" הן הם ל"ט מלאכות שנעשו בהקמת המשכן.

 המשכן והמקדש, הקודש וקודש הקדשים, משכן ה' ומקום כבודו, תכלית היצירה הם והשלמת רצון עליון בבריאת שמים וארץ, והקרבת הקרבנות תכליתה להבטיח בית זה ולשמור עליו שלא יחרב וכדברי הרמב"ן "שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העונות לסילוק השכינה".

ד

 ומשלא זכינו, חרב הבית ונשרף ההיכל בעונותינו שרבו, בכל זאת חמל עלינו אבינו שבשמים, ולא סילק שכינתו מישראל, אלא נתקיים בנו "ויטוש משכן שילה, אהל שכן באדם" (תהלים ע"ח ס') שפך חמתו על העצים ועל האבנים, ונטש משכן שילה, אך השכין שכינתו באדם, ואף שחרב הבית ונסתלקה השכינה, אין זה אלא "באתגליא" אך בהסתר ב"אתכסיא" עדיין שכינה שורה בישראל וכדברי חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" בתי כנסיות של תפלה ובתי מדרשות של תורה, הם ה"קרבנות" שבידנו ועל ידם שכינה שורה בישראל.

 בכח התפלה, שהרי "תפלות תחת תמידין תקנום" (ברכות כ"ו ע"ב), תא חזי דברים נפלאים שכתב רבינו יונה (אבות פ"א מ"ב) בביאור דברי חכמים "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

 "על העבודה כי הקב"ה בחר בישראל מכל האומות וארץ ישראל מכל הארצות ובחר בירושלים מכל ארץ ישראל ובחר מירושלים ציון כמו שנאמר (תהלים קל"ב י"ג) כי בחר ה' ציון אוה למושב לו ובחר מכל בית הבחירה בשביל העבודה שכתוב בה רצון שנאמר (ויקרא א' ג') לרצונו לפני ה'. הנה לך כי מפני העבודה נברא כל העולם כולו אז בחטאינו חרב המקדש ובטלה העבודה והתפלה אלינו עכשיו במקומה כמו שאחז"ל לעבדו בכל לבבכם אי זהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וזהו שאומר (תהלים נ"א י"ז) ה' שפתי תפתח שדוד המלך אמרו לפסוק זה על חטאת בת שבע שהיה במזיד ואין מביאין קרבן על הזדונות ועל זה אמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה שאני הייתי יכול להביא קרבן לכפר לי הייתי מביא עכשיו שאיני יכול ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ותקבל התפלה במקום הקרבן ותכפר לי על חטאתי וגם אנחנו שאין לנו קרבן שיכפר עלינו לא זדונות ולא שגגות ה' שפתי תפתח ותקבל תפלתנו במקום הקרבנות".

 וכח התורה, שאף בה אמרו (מנחות ק"י ע"א) "אמר ר"ל מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".

 ועוד אמרו בתנחומא (אחרי מות י"ד) "צפה הקב"ה שבה"מ עתיד ליחרב ואמר הקב"ה לישראל כל זמן שב"ה קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם ובזמן שאין ב"ה קיים במה מתכפר עליכם התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מכפרין עליכם שנאמר (ויקרא ט') זה הדבר וכן הנביא אומר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה מקריבין יין נסך על גבי המזבח שנאמר (במדבר ט"ו) ויין לנסך רביעית ההין נמשלה תורה ליין שנאמר (משלי ט') ושתו ביין מסכתי מקריבין לחם על גבי המזבח שנאמר (במדבר כ"ח) את קרבני לחמי לאשי, וכן הוא אומר (שמות כ"ה) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד נמשלה תורה ללחם שנאמר (משלי ט') לכו לחמו בלחמי מקריבים על גבי המזבח שמן שנאמר סלת בלולה בשמן נמשלה תורה לשמן שנאמר (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". הרי לן שגם התורה במקום קרבנות היא.

 התורה והתפלה, בתי כנסיות ובתי מדרשות, הן הם בתי מקדש מעט משכן ה' ובית הדום רגליו, ובזכותם שכינה שורה בישראל.

יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.