פתיחה לספר שמות – כל דעביד רחמנא לטב עביד

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

 

 ועוד לימוד גדול יש על האדם ללמוד ולהתבונן בענין הנסים דהנה הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו הם ביטוי עצום ועז למדת הרחמים והחסד, הקב"ה שינה סדרי בראשית, הפר מוסדות תבל והרעיד אמות הסיפים לטובתן והצלתן של בניו חביביו בני ישראל, וגם בבחינה זו על הנס לשמש כ"דגל" להפגין ולהורות שגם מדת הדין כלולה במדת הרחמים ונובעת ממנה כי "מאתו לא תצא הרעות" ואף שלפעמים אין אנו רואים את החסד שבדין עלינו להאמין ולהכריז "כל דעביד רחמנא לטב עביד". ואף כאשר נדמה לאדם שמדת הדין פגעה בו יש עליו ליגע ולעמול לראות ולהרגיש את מידת רחמיו של הקב"ה ית"ש, פוק חזי מה שביאר האבן עזרא (דברים י"ד א') "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" וז"ל "אמר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו וכן תעשו גם אתם" (ועי"ש ברמב"ן).

 מעשה באדם אחד שבא לפני המגיד הגדול ממזריטש זי"ע ובקשה בפיו, ילמדנו רבינו דרך ומסילה בה ללכת ולקיים מה שציוונו חז"ל "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטוב" (ברכות נ"ד ע"א), אמר לו המגיד, הכנס לבית המדרש ופנה נא לר' זושא (שלימים נודע כהצה"ק הר"ר זושא מהאניפולי) והוא ימלא את מבוקשך, פנה הלה לר' זושא שהכרת פניו ענתה בו שהוא עני ואביון לבוש בלאות ובעל יסורים ומסר לו את דברי המגיד וחזר על בקשתו להדרכה במדה זו, ענהו הר"ר זושא בתמיה גדולה "ברור וודאי שטעה מר בשמיעתו כי באמת לא אדע איך לברך על הרע, הלא מימי לא ידעתי רע מה הוא, מאושר אני בחלקי ואך טוב וחסד חנני השי"ת מימי ילדותי עד היום הזה".

 וזאת היתה מדתם של חכמינו ז"ל בעלי התלמוד, בברכות (ל"ד ע"ב) איתא "ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ר"י ב"ז, אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחי, אמר ריב"ז, אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום לא היו משגיחין עליו, אמרה לו אשת וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך", ופירש בקדושת לוי פרשת חקת דאינו דומה עבד לשר דעבד משמש את המלך אבל אינו מבין בתכסיסי המלכות ואינו בקי בחוקיה והליכותיה ולא כשר שהוא שותף לעיצוב חוקי המלוכה ובקי במבואיה, וזה שאמר ריב"ז שהוא דומה לשר לפני המלך והוא יודע ומבין שכל מדותיו של הקב"ה הם רחמים וחסדים ולפיכך אין תפלתו לישועת הנדכאים שלימה ומקובלת כ"כ, אבל ר' חנינא ב"ד היה עבד לפני המלך (בהשגתו לפי שורש נשמתו שכך ראוי לו וזה חובתו ותפקידו בעולם להיות עבד לפני המלך וסניגורן של ישראל) וכאשר הוא ראה בסבלותן של ישראל הזדעזעה נפשו עד היסוד ותפלתו להצלתן היתה זכה וטהורה.

 ועוד שר גדול לפני המלך היה, רבי עקיבא בן יוסף שלימדנו לומר על כל צרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס' ע"ב) וכמסופר שם בגמרא דעל כל צרה וצרה שבא עליו הודה להקב"ה וראה בה מרחמיו וחסדיו של הבורא (ועיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה וסוטה פ"ה ה"ה דגם בשעה שנתפס ר"ע על ד"ת והוציאוהו ליהרג היה משחק והביאו התוס' בסוטה ל"א), ולא רק ביסוריו הוא ראה רבי עקיבא אך טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס כמבואר בסנהדרין ק"א ע"א "כשחלה רבי אליעזר ונכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ור"ע משחק, אמרו לו למה אתה משחק אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה אמר להן לכך אני משחק, כ"ז שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה את רבי בצער אני שמח", ועוד מסופר שם "כשחלה ר' אליעזר ונכנסו ארבעה זקנים לבקרו, ר' טרפון, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ואחרי ששלושת חבריו של רבי עקיבא הפליגו כל אחד בדרכו וסגנונו בשבח רבם הגדול ודימוהו לגלגל חמה, לטיפה של גשמים, ולאב ואם, נענה ר' עקיבא אחריהם אומר "חביבין יסורים", הרי שגם בסבלות רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס ראה רבי עקיבא חסד ורחמים של הקב"ה ית"ש.

 ולא רק ביסורי האדם ראה רבי עקיבא מדת החסד אלא אף בגלות ישראל וחורבן בית מקדשינו ותפארתנו כמבואר במכות כ"ד ע"א "וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק ואמרו לו מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבו"ז יושבים בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להם, לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור"ע משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ומפני מה אתם בוכים אמרו לו, מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בה ולא נבכה אמר להם לכך אני מצחק וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" עי"ש, הרי לנו מדתו של רבי עקיבא שהיה שר לפני המלך וראה את האור שבחשך ואת הטוב שברע לא רק בתלאות הפרט אלא אף בהנהגת הכלל וראה את אורות הגאולה בוקעים ועולים מתוך חשכת הגלות ואפילת החורבן[1].

 ואולי י"ל בדרך זה מה שאמר משה רבינו להקב"ה "שלח נא ביד תשלח, בידי רבי עקיבא" (כמבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא אות צ') ולכאורה תמוהים הדברים דהלא הראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו כמבואר במדרש (במדבר כ"ג ה') וא"כ ראה משה את כל שופטי ישראל, מלכיו, נביאיו, את אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם וכו' ולא מצא בין כולם ראוי להיות גואל ישראל ומושיעו בעת צרה אלא את ר' עקיבא בלבד (ועיין עוד מנחות כ"ט ע"ב דכאשר ראה משה את רבי עקיבא ותורתו אמר להקב"ה "יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי"), ונראה דהנה מצינו שמשה ביקש מאת ה', בשעת צרה לכלל ישראל לאחר חטא העגל "הודיעני נא את דרכיך" ובברכות ז' ע"א מבואר "ביקש משה לידע, צדיק ורע לו רשע וטוב לו" תמוה לכאורה מה ענין שאלה זו לחטא העגל ותוצאותיה, וקרוב לומר דעומק כונת השאלה היתה ביחס לגורלו של עם ישראל העם שבחר בו הקב"ה לעם סגולה ועל יד עריסת לידתו כבר חטא ונענש בחרב ובמגיפה, והקב"ה הראה למשה גם את כל הדורות מראש דור דור ודורשיו, ומשה ראה ברוח קדשו את כל עתידו של העם, יסוריו ותלאותיו ועליהם שאל "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" (ועיין שם בגמ' שנחלקו אמוראי אם נענה משה בתפלתו או לא), ויש לומר בדרך הנ"ל דכאשר הביט משה ברבי עקיבא וראה את תורתו, את אופן ראייתו את השועל שיצא מבית קדשי הקדשים, את אופן שמיעתו את קול המונה של רומי וראה את שהיה ר"ע אומר על כל צרה וצרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" אמר משה זה ראוי להיות מנהיג ישראל וגואלו, כי לו נאה כי לו יאה.

 ואמר הקב"ה למשה "וראית את אחורי ופני לא יראו" ובמנחות ל"ה ע"ב מבואר שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין, ואפשר בביאור הדבר דהנה קשר של תפילין הוא שם שדי, ומצאנו בדברי חז"ל שני פירושים בשם זה, בחגיגה י"ב ע"א "אני הוא שאמרתי לעולמי די", ובמדרש (ב"ר מ"ו ג' ועיין שפ"א פר' וארא) "שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותי", ונמצינו למדים ששם זה מורה על צמצום (שאמר לעולמו די) שהוא ממדת הדין, ועל התפשטות (שאין העולם כדאי וכו') שהוא ממדת הרחמים, וזה רמז ששני מדות אלו קשורים וכלולים זה בזה שאף מדת הדין נובעת מרחמיו של הקב"ה, וזה אחד מיסודות האמונה כפי שלימדונו חז"ל, ועיין בתפארת שלמה לסוכות שפירש "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" שעיקר מבחן האמונה הוא בלילות דהיינו בימים של הסתר פנים כאשר החושך יכסה ארץ ונראה כאילו מדת הדין שולטת בעולם ולכן הוי עיקר חיוב אכילה בסוכה ואכילת מצה בליל ראשון של חג שמצוות אלו מורות על יסוד האמונה והם זכר ליצי"מ, עי"ש בדה"ק.

 ובדרך זה יבואר מה שמצינו (במדרש אלה אזכרה ובפיוט למוסף יוה"כ) דבשעה שנהרג ר' ישמעאל כה"ג צעקו מלאכי השרת "רבש"ע זו תורה וזו שכרה" ואמר הקב"ה "אם אין אתם שותקים אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו" ויש לפרש בזה כונה עמוקה, דהנה יש לתמוה לכאורה לפי"ד הרמב"ן (בראשית א' ב') דתוהו ובוהו הם אבני היסוד שנבראו ביום הראשון ושמהם הורכבו כל הברואים, דאם הקב"ה יחריב את עולמו למה יחזירה לתוהו ובוהו והלא גם ב"תוהו ובוהו" אין צורך כיון שאין רצונו ית"ש בקיום העולם, ושמעתי בזה משל נפלא, משל לאדם שהלך לחייט מומחה להזמין אצלו בגד מהודר, החייט לקח את מדותיו וצוה עליו להביא לו בד שכך וכך ארכו ורחבו ולאחר ימים מועטים הראה לו בגד נאה, ויהי כאשר ראה האדם את בגדו היפה הוציא מכיסו כלי מדידה ומדד את הבגד מכל צדדיו ולא מצא כדי מדתו ותבע את החייט בתביעה נמרצת להשיב את הגזילה אשר גזל, ענה לו החייט באמת אין אתה מסוגל להבין לאן הלך כל הבד הרי אינך בקי בחכמה זו ואין אתה יודע כלליה ופרטיה, אך זאת אוכל לעשות כדי להוכיח את צדקתי ואת נקיון כפי, אפרום את כל הבגד ולא ישאר ממנו מאומה אלא בד ואז אפרוש את כל חלקי הבד ותראה שלא מעלתי ולא גנבתי אך זאת בודאי אין ברצונכם להשחית את בגד הפאר, כך אמר הקב"ה, באמת אין בכוחכם להשיג דעת עליון כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם ואין נברא יכול לדעת סוד מעשה בראשית, וכמו שאמר הקב"ה לאיוב כאשר התרעם מתוך יסוריו "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה, מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו, על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה" (איוב ל"ח ד'-ו'), אך אם אפרום את כל העולם ואחזירה לתוהו ובוהו ואשתף אתכם בסוד הבריאה תראו כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא וכל מעשיו הם רחמים וחסדים גדולים ועצומים.

 וכבר כתבו בספרי החסידות וכן שמעתי ממו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצוק"ל דמטעם זה יש להעביר ידיו על עיניו בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים (כמבואר בברכות י"ג ע"א ועיין בטור או"ח סי' ס"א) דבקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אומרים "ה' אלקינו ה' אחד" דהיינו שמדות הרחמים והדין (שהם מרומזים בשם הוי' ואלקים כידוע) הם אחד וגם מדת הדין כלולה ברחמים ואף שלמראה עינינו נראה שמדת הדין יש כאן אנו מכסים את עינינו לקבוע ולהכריז שאנו תמים באמונתנו ד"כל דעביד רחמנא לטב עביד".

 ובמאמר "פתח טוב" בפתיחת שו"ת קול אריה אות ז' פירש בזה באופן נפלא את הכתוב "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמכה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מ"ו ג'-ד') דיעקב אבינו חשש מאוד מהירידה למצרים ארץ ציה וצלמות רוחנית, ורמז לו הקב"ה דאף אם נראה מתחלה שהירידה למצרים היא גזירה קשה ו"ירידה" גדולה יתברר בסוף הדברים שתיקונים גדולים יושפעו מירידה זו, וכעין מעשה יוסף שגם היה נראה מתחלה כהתגלמות מדת הדין כשנזרק לבור ונמכר לישמעאלים ובסוף נתברר כי למחיה שלחו אלקים וסוף מעשה במחשבה תחלה של מדת הרחמים וז"ש ויוסף ישית ידו על עיניך כהא דהמעביר ידיו על עיניו בקר"ש לרמז שאנו בטוחים באמונתנו שאף במדת הדין יש רחמים גדולים וזה מה שאמרו בזוה"ק על פסוק זה "דא רזא דקריאת שמע" עי"ש ודפח"ח.

 ועוד הביא שם בשם החת"ס לפרש בד"ז "וראית את אחורי ופני לא תראה" שאין בכוחנו לראות את פנימיות חסדי השי"ת המוסתרים במדת הדין ראית פנים אבל לאחר זמן מתברר אף לנו מדת טובו וחסדיו וזה "וראית את אחורי", ויש לומר לפי"ז בתשובת הקב"ה בשעה ששאל משה רבינו על מיתת ר' עקיבא "זו תורה וזו שכרה" וענהו ה' "כך עלתה במחשבה לפני" (מנחות כ"ט ע"ב) דהיינו שרק לאח"ז אם נזכה נבחין ברחמים שבדין ובטוב שברע ולא בשעת הגזירה.

 ולעתיד לבא כאשר יפתחו שערי בינה ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אז יראו עינינו וישמח לבנו בהגלות נגלות לנו שכל הגלויות והשיעבודים, הצרות והיסורים שעברו עלינו בעוה"ז כולם היו רחמים וחסדים גדולים ומפתח של גאולה לישועת השם כמבואר בתהלים קכ"ו שהגלויות הם כנשיאת החטה וזריעתה והגאולה נמשלה לקצירת התבואה שנזרעה בגלות וכאשר נזכה לגאולת ה' נראה את כל הגלות כחלום יעוף ו"היינו כחולמים" (ועיין בזה תענית כ"ג ע"א) וכן מבואר במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכ"ח) על הפסוק "אל תשמחו אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי ישבתי בחושך ה' אור לי" וביארו חז"ל "אילולי נפלתי לא קמתי, אילולי שישבתי בחושך לא היה אור לי" דשורשי הגאולה נעוצים בגלות ולע"ל נראה עין בעין כי "אילולא נפלתי לא קמתי" וכו' וגם בקינות הנאמרים בתשעה באב מסיימים אנו את הקינות כולם בקינה שבה נמשלה גלות ישראל לצירי לידה "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה" וכשם שמתוך צירי הלידה ויסוריהם נולדים חיים חדשים כך בוקעים ועולים אורות הגאולה מאפילת הגלות.

ומאז אמרתי בזה לבאר את דברי הגמ' בפסחים נ' ע"א "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רב אחא בר חנינא, לא כעולם הזה העולם הבא, בעוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו טוב והמטיב" וכל חכמי לב נתחבטו בדבריהם ז"ל דמלשונם משמע דכל השינוי לעולם הבא יהיה רק באופן הברכה אבל לא בעצם המציאות, דלא אמרו דעולם הזה יש בו טוב ויש בו רע ועולם הבא כולו טוב וכולו ארוך אלא אמרו דיחס האדם ואופן ברכתו הם שישתנו לעוה"ב, ונראה לומר דלעולם הבא נברך הטוב והמטיב על אותן הרעות שכבר ברכנו עליהם דיין האמת בעוה"ז, דאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה על ה"בשורות הרעות" שהיו מנת חלקנו בעוה"ז כאשר יגלו עפר מעינינו ונראה עין בעין שכל הרעות טובות גדולות ועצומות היו עלינו מהקב"ה ית"ש ואז נשוב ונברך על הכל ברוך הטוב והמטיב.

והנה אמרו חז"ל (ילקוט ירמיהו שי"ב) כשם שלקתה בכפליים (כמו שנאמר "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה") כך עתידה להתנחם בכפליים (כמ"ש "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם") ונראה ביאור הדברים בדרך זה, דישראל בגלותן לקו בכפליים, בעצם הצרות והיסורים שסבלו מיד משעבדיהם ומעניהם, ובהסתר הפנים הגדול והנורא באמרם אלינו "איה אלקיכם", וכבר ביארו חכמי המוסר את מה שכתב רש"י (בראשית ל"ז כ"ה) דנס נעשה ליוסף שאין דרכן של ערבים לשאת אלא נפט ואורחות הישמעאלים שלהם נמכר נשאו בשמים, דתכלית נס זה היתה להראותו אות שהקב"ה משפיע עליו רחמים אף בשעת צרה וצוקה כי "עמו אנכי בצרה", אך באורך הגלות עברו ישראל בארץ ציה וצלמות ולנו בעמק הבכא ולעתים לא ראו אות מן השמים לחסדי השם (ויש לרמוז דאף הסתר הפנים הוא בכפליים שנאמר "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא") ובזה לקו בכפליים, ועתידין אנו להתנחם בכפליים לעתיד לבא כאשר יאמר הקב"ה לצרותינו די ונזכה ליום שכולו טוב, ועוד נתנחם בראותנו שכל התלאות שעברו עלינו טובות היו ובאמת לא הסיר הקב"ה חסדו וטובו ממנו אפילו לרגע קט.

 ולפי דרכנו נראה לבאר מה שאמרו חז"ל (מד"ש ט' ב' ומובא גם ביוצר לשבת זכור) דכל המועדות עתידין להיות בטלין לעתיד לבא מלבד ימי הפורים, והדברים אומרים דרשני, אמנם כאשר נתבונן בעומק משמעות נס פורים נשים אל לבנו שלא ככל חג ומועד ימי הפורים האלו, כל המועדות הם ביסודם זכר ומופת לגילוי כבוד ה' ולהנהגה בדרך נס למעלה מדרך הטבע, ולעתיד לבא שכל ההויה תהיה למעלה מדרך הטבע ובגילוי שכינה שוב לא יהיה צורך במופת זה ולפיכך כולן בטלות דכל ימינו יהיו אז "יום שכולו טוב יום שכולו ארוך", אבל פורים אינו זכר להנהגה נסית בלבד אלא שבימי הפורים למדנו לדעת שכל "גזירותיו" של הקב"ה רחמים גדולים הם, כמו הפור שהפיל המן על היהודים להומם ולאבדם ונהפך על שונאיהם וכן העץ שהכין המן לתלות את מרדכי עליו, ונתלו עליו הוא ועשרת בניו, ומטעם זה כתב הבני יששכר לבאר מה שנקבע השם "פורים" שהוא לכאורה תמוה מאד דכל שמות החגים והמועדים נקבעו ע"ש הגאולה והישועה כגון "פסח" על שפסח הקב"ה על בתינו במצרים ו"סוכות" על שם ענני הכבוד שחפפו עלינו במדבר ו"חנוכה" ע"ש חנוכת המזבח, ורק בפורים מצאנו שנקבע שמו על שם הגזירה והפורענות דהיינו הפור שהפיל המן, אך באמת אנו מציינים בפורים שגם ה"גזירות" נתגלו כמפתחות הגאולה והישועה, ולפיכך לא יבטלו ימי הפורים אף לעתיד דאז יבקע כשחר אורנו בראותנו שכל הגלויות והגזירות חסדים מוסתרים היו[2].

 וזה שאמרו בחולין קל"ט ע"ב אסתר מן התורה מנין "אנוכי הסתר אסתיר פני" דאסתר הוא לימוד מיוחד על זמנים של הסתר פנים, ונראה דמטעם זה אין הלל בפורים אלא במגילה דקריאתה זו היא הלולה (מגילה י"ד ע"ב) ואף אם אינו קורא מגילה אין אומר הלל דגם ההלל בימי הפורים בהסתר הוא כמו מהות היום כולו באתכסיא ולא באתגליא (אך המאירי כתב דאם אין קורא מגילה אומר הלל עיין סופ"ק דמגילה).

 ובמדרש תלפיות (ערך אחשורוש) מובא דהמן חשב לתלות את מרדכי על העץ בזמן קריאת שמע ונראה דגם זה סובב בחכמתו ית"ש לרמז שכל מחשבות המן הרשע נתגלו בסוף כחסדי ה' ו"דא רזא דקריאת שמע" שגם מדת הדין נובעת מן הרחמים וה' אלקינו אחד הם כנ"ל. (ולפי כל זה יבואר גם מה שאמרו חז"ל (מגילה ט"ו ע"א) דהמן נתלה בימי הפסח, דנס פורים הוא יסוד גדול באמונה ובטחון והשלמה ליסוד האמונה שהוא זכירת יציאת מצרים כנ"ל).

 והנה אמרו חז"ל (ביצה כ"ה ע"א) "תנא משמיה דר' מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין, תנא משמיה דר' ישמעאל מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראוין הללו שתינתן להם אש דת" וברש"י שם כתב "מפני שהן עזין, וניתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם" וכבר התלבטו המפורשים בדבריו דלדרכו נראה לכאורה דהתורה ניתנה לישראל מחמת פחיתותן וגריעותן, ונראה להנ"ל דבחירת עם ישראל מבין האומות היתה עקב תעצומות נפשם לעמוד באמונת אבותם על אף הסתר הפנים הנורא בחשכת הגלות (וכמבואר בספר הכוזרי מאמר א' אות צ"ה שעם ישראל הוא העם המובחר והנבחר במין האנושי מצד בריאתו ותולדתו) דרק בני ישראל שהן "עזין" יש להם כח ועזו לייחד שמו של הקב"ה באורך הגלות ובאפילת החורבן ולכן נבחרו מבין האומות וניתנה להם תורה, ועיין רמב"ן עה"ת (דברים ל"ג ב') ביאור הפסוק "מימינו אש דת למו" דיש בזה פירוש על פי סוד ד"מדת הדין כלולה ברחמים" דימין מורה על רחמים כמו שאמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקבת ואש מורה על מידת הדין, ומימינו דהיינו ממדת הרחמים אש דת למו, ולכך ניתנה תורה לישראל, דרק הם בעזות דקדושה שבהם ראוין ויכולין להצדיק עליהם את דין הגלות ולראות את יסוד הרחמים במדת הדין.



[1] וידוע בשם הגר"א, למה הוסיפו לו כ"ב שנים דוקא, שהרי אמרו שם (ב"ב ט' ע"ב) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א, א"כ בנימין הצדיק שנהג כן בשמונה נפשות זכה בפ"ח ברכות, ובסוטה (כ"ב ע"ב) למדנו זכות תולה ג' חדשים, וכל אחד מפ"ח הברכות של בנימין הצדיק תלתה לו ג' חדשים, והרי פ"ח כפול שלשה, הלא הם רס"ד חדשים שהם בדיוק כ"ב שנים, והדברים הפלא ופלא, נאים וראוין למי שאמרן.

[2] בסוגיא זו יש לעיין, דהנה כתב הגר"ח מוואלז'ין ברוח חיים פ"ו מ"א דאף שדוד המלך ביקש שיהיה העוסק בספר תהלים כנגעים ואהלות לא מצינו שהקב"ה הסכים לו בזה, וידוע שהרה"ק ר' משה מסווראן מגדולי החסידות בדורו הקשה עליו מדברי ר' אחא בר חנינא דאין תקנה לבעלי לשה"ר שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות" והלא לא מצינו שהסכים לזה הקב"ה, וע"כ דפשוט שהקב"ה נענה לבקשותיו של דוד נעים זמירות ישראל.

אך אין בזה פירכא משני טעמים. א' לכאורה בכך נחלקו שני אמוראי בני ר' חנינא דהלא ר' חמא נקט דאית ליה תקנתא כמבואר. ב' לכאורה נראה דפסוק זה איו מתפרש כבקשה אלא כקביעה, וכך משמע מלשון חז"ל "כבר כרתו דוד המלך ברוח הקודש", וראיתי שוב באבן עזרא שם (תהלים י"ב ד') שכתב שני פירושים בפסוק זה וז"ל "נבואה כדרך רפאנו ה' ונרפא, או תפלה" הרי לן בזה שני פירושים, שהם בית אב לשני גדולי עולם אלה.

אך באמת מצינו שנחלקו תנאי ואמוראי בכעי"ז בכמה מקומות, א' בבבא בתרא י"ז ע"א נחלקו בדוד המלך אם שלטה בו רימה, לחד מ"ד לא שלטה רימה בו שהרי נאמר "אף בשרי ישכון לבטח" ולאידך מ"ד שלטה בו רימה "ורחמי הוא דבעי" הרי דנחלקו אם פשיטא שדוד נענה בתפלתו, ב' בברכות ז' ע"ב נחלקו ר"מ ור' יוסי אם משה נענה בבקשתו "הראני נא את כבודך", ואם במשה נחלקו, באחרים על אחת כמה וכמה, (ואין כל זה ענין להגהת הב"ח בסוטה י"ד ע"א דרק משה רבינו לעולם נענה, דשם מיירי בבקשה ותחינה לכפרת כלל ישראל, ואין זה ענין לבקשות אישיות של גדולי האומה, ודו"ק כי קצרתי).