פתיחה לספר שמות – רואים את הקולות

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

 ובבחינה עמוקה יותר נראה, דגילוי כבודו ית"ש בנסים הגלויים והמפורסמים יש להם להשפיע על כל אופן ראייתו והבנתו של האדם מישראל את כל ההויה ולעדן את מבטו והתייחסותו אל כל הסובב אותו, דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").

 ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביאר בנפש החיים (שע"ג פי"א בהג"ה) דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר ומוחשי יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו סיפרו לנו וכך קבלנו מרבותינו הקדושים ודור ודור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן דברים ד' ט' וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.

 ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעיניהם בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד. (ועיין משך חכמה פרשת חוקת ועיין עוד במאור עינים פרשת בשלח דיש להגביר את חוש השמיעה על חוש הראיה לפי דרכו).

 וזה נראה ביאור מה שמסופר בב"ב ע"ה ע"א "כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכיחינן, לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהם עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן, אמרו ליה שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות", ויש להתבונן, שהרי תלמיד זה לא נענש כשלגלג על דברי רבי יוחנן רבו אלא בשעה שחזר ובא לפניו לחזק דבריו ולאשרם ודבר זה אומר דרשני.

 ונראה בדרכנו, דכאשר בא התלמיד לפני ר' יוחנן והביע את התפעלותו והתרגשותו ממראה עיניו והוכיח בזאת שע"י ראייתו נתאמתו הדברים אצלו וחזר בו מלגלוגו בשעה ששמע דברים אלו מר' יוחנן, קצף עליו רבו ואמר לו "ריקא לולי ראית לא האמנת" הלא מקרא אני דורש ותורת אמת היתה בפי, וכי ראית העינים היא שקובעת לנו אמיתת המציאות ולא שמיעת אזנינו את מסורת התורה, ועל זה נענש אותו התלמיד שלגודל מעלתו (דהלא חזא מלאכי השרת ואף בא עמם בדברים וזו מעלה נשגבה) היה צריך להיות "רואה את הנשמע".

 ונראה דעונש התלמיד היה מדה כנגד מדה ויש בו רמז לדבר שפגם בו, דלמראית העין אין האדם אלא גל של עצמות וכל חיותו אך מכח נשמת אלקים המפעמת בקרבו להחיותו וכיון שהוא החשיב רק את ראית העינים נעשה גל של עצמות, מדה כנגד מדה, וזה שאמר לו ר' יוחנן "ריקא" וכי ריק אתה ואין נשמה באפך שאין העין יכולה לראותו, ולמה לא תראה את הנשמע ותשמע את הנראה.

 ועוד מצינו דזו היתה מדתו של רבי יוחנן להשריש בלב תלמידיו דאין לך אמת כאמיתו של תורה אף במקום שהדברים נראין כמנוגדי המציאות וכדחזינן בתענית ה' ע"ב שאמר ר' יוחנן "יעקב אבינו לא מת, וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש" וכו'. ועי"ש ברש"י דמבואר בדבריו דבאמת לא מת יעקב אלא החנטים והספדנים סברו שמת ונדמה היה להם שמת עי"ש (ובמהרש"א פי' דנפשו לא מתה עי"ש).

 ובמס' ברכות נ"ח ע"א מצינו "רב ששת סגי נהור הוי, הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מלכא, וקם אזיל בהדייהו ר"ש, אשכחיה ההוא צדוקי א"ל חצבי לנהרא כגני לייא, א"ל תא חזי דידענא טפי מינך, חליף גונדא קמייתא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי, אתא מלכא, א"ל רב ששת לא קאתי, חליף גונדא תנינא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא אתי א"ל ר"ש לא קא אתי מלכא חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא, א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש ולא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך ליה, א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת, ומאי הוי עליה דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעייניהו, ואיכא דאמרי רב ששת נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".

 ונראה דגם בזה היה לימוד עמוק דאין ראית העינים קובעת את האמת המוחלטת אלא שמיעת אזניים ור' ששת שלא ראה בעיניו היטיב להכיר מן הצדוקי לא רק את שבילי הרקיע אלא אף את העולם הזה והליכותיו, וכאשר הצדוקי לא לקח מוסר לנפשו ועמד במרדו להחשיב את הראיה ולזלזל בר"ש ושאלו "למאן דלא חזית קא מברכת" נענש מדה כנגד מדה וכחלינהו לעינייהו, או שנעשה גל של עצמות כנ"ל.

 ונראה בדרך זה (בראשית ג' י') "את קולך שמעתי בתוך הגן ואירא כי עירום אנכי" דהיינו שלא זכה לראות את קול אלקים אלא לשמוע, ולכן היה ירא ולע"ל נזכה "כי עין בעין יראו כי פי ה' דבר", והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר". שנזכה שוב לראות את הקולות כאשר ישמענו לעיני כל חי ואפשר שלכך נצטוינו "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" מה שלא נאמר ביציאת מצרים וכשאר זכירות (ולדעת הרמב"ן במצות ששכח הרב ל"ת ב' הוי לאו ועיין אגרת תימן לרמב"ם).