צום עשרה בטבת ושאר צומות שחלו בשבת [תשע”ד]

מרן הגאב"ד שליט"א

"בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה " (יחזקאל כ"ד ב').

"וחילוק יש ביניהם שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כ"ד ב') בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי" (אבודרהם סדר תפילת התעניות).

הנה מרן הבית יוסף הביא את דברי אבודרהם (סימן תק"נ) וכתב "ולא ידעתי מנין לו זה".

וראשית דבר יש לעיין בכונת אבודרהם לדמות עשרה בטבת ליוה"כ דכתיב ביה "בעצם היום הזה", האם כונתו לגזירה שוה ממש או לסברא בעלמא, ולכאורה פשוט דאין זו גז"ש, שהרי אין אדם דן גז"ש מעצמו אלא מפי הקבלה (פסחים ס"ו ע"א) ולא מצאנו בחז"ל גז"ש זו. וע"כ שאין כונתו אלא לסברא דכיון דכתיב בעצם היום הזה כמו ביוה"כ, א"א ליום הזה שידחה ליום אחר, אלא שצריך ביאור ביסוד הדברים.

ובאמת תרתי הלכתא חידש לן האבודרהם: א. שאין עשרה בטבת נדחה. וחידוש גדול יש כאן דהלא פסוק זה לא מיירי כלל בצום י' בטבת אלא בעצם היום שבו סמך מלך בבל על ירושלים. ואת"ל שבא לדמות יום זה ליום הכפורים משום דגם ביוה"כ כתיב בעצם היום הזה, תמוה הדבר דמה ענין זה אצל זה הלא יוה"כ קבוע וקיימי אבל הצומות תקנת נביאים הם והלא חזינן דשאר הצומות נדחין, ובודאי אין כונתו לדרוש גז"ש, דאין אדם דורש גז"ש מעצמו כנ"ל, ועוד דהללו דברי תורה והללו דברי קבלה. סו"ד חידוש גדול יש בעצם ההנחה דאין י' בטבת נדחה. ב. עוד חידוש גדול יש בדבריו דמהי"ת תדחה מצות עונג שבת משום מצות הצום, ולכאורה מצות השבת שעיקרה מה"ת חמורה ממצות התענית שאין לה עיקר מה"ת.

והנה הבית יוסף תמה עליו חידוש זה מנין לו, ולכאורה עדיפא מיניה היה לו לתמוה דבאמת דבריו נסתרים משני רבותינו גדולי הראשונים, רש"י והרמב"ם ורבים שהלכו בדרכם.

במגילה דף ה' ע"א כתב רש"י (ד"ה אבל זמן) להדיא דכשם שתשעה באב שחל בשבת נדחה לאחד בשבת כך גם י"ז בתמוז ועשרה בטבת עי"ש. וכך מבואר גם בדברי הרמב"ם בפ"ה מתעניות ה"ה "אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת" וכ"ה במאירי (מגילה שם וכן בתענית ל' ע"ב) וכ"ה בכלבו (סוף הלכות תשעה באב) ובמהרי"ל (הל' י"ז בתמוז) דבכל ד' צומות אם חלו בשבת נדחין לאחד בשבת, עי"ש. ופלא שהבית יוסף לא העיר בזה וכל תלונתו על האבודרהם אינה אלא "זו מנין לו".

ועוד יש להוכיח שהאבן עזרא חולק על האבודרהם, דבזמר לשבת קדש שכתב האב"ע "כי אשמרה שבת" כתוב "על כן להתענות בו על פי נבוניו אסור לבד מיום כפור עוני" הרי דאסור להתענות בשבת מלבד ביוה"כ שחל בשבת. אמנם יש לדחות דכיון שלאחר שאין מקדשין על פי ראיה אין עשרה בטבת חל בשבת לעולם, כתב הראב"ע דמלבד יוה"כ לא מצינו צום שדוחה שבת, ודו"ק בכל זה.

וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א' חלק ג' סימן קע"ט) שכתב שאחד מתלמידיו הקשה לו על דברי האבודרהם מדברי רש"י הנ"ל במס' מגילה, וכתב לתרץ דרש"י מיירי בזמן שאינו לא מלחמה ולא שלום, שאמרו בראש השנה דף י"ח ע"ב רצו מתענין רצו אינם מתענים, וכיון שאין הצום אלא רשות נדחה הוא לאחר השבת, אבל האבודרהם קאי לאחר שקיבלו על עצמם כל בית ישראל לצום בד' הצומות ושוב הוי חיוב גמור ואינו נדחה מפני השבת עי"ש.

אך הדברים דחוקים מאוד, דמלבד שדברי נביאות הם לחלק בין רש"י לאבודרהם ומאי פסקת, עדיין קשה דאף אם רש"י מיירי בזמן שאין הצום חיוב גמור, מ"מ אין עשרה בטבת נדחה דהלא "בעצם היום הזה" כתיב ביה, ואף אם נאמר שאינו דוחה שבת כיון שאינו חיוב גמור, מ"מ למה ידחה לאחר השבת, ומשו"כ נראה דבאמת דברי האבודרהם נסתרים מדברי רש"י כמבואר.

והנה באור שמח פ"ה מתעניות הלכה ו' כתב מקור נפלא לדברי האבודרהם, מעירובין דף מ' ע"ב "אמר רבה כי הוי יתיבנא קמיה דר' הונא איבעיא לן בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי". ולכאורה יש להעיר למה שאלו שאלה זו בתענית יחיד ולא בתענית ציבור, אלא דאין תענית ציבור חל בערב שבת מלבד עשרה בטבת, ואם עשרה בטבת דוחה שבת ק"ו שמשלים את הצום בערב שבת, אבל אם צום זה נדחה מפני השבת, אכן יש להסתפק בו אם משלימו בערב שבת, ומשו"כלא איבעיא לן אלא בתענית יחיד והוכיח האבודרהם מכאן שאכן השבת נדחית מפני עשרה בטבת, ודפח"ח.

אך באמת יש לדחות דהלא בר"ה דף כ"א ע"א מבואר דבימי רבא עדיין קידשו עפ"י הראיה, ורבה ב"ר הונא הוי קשיש טובא מרבא וא"כ בימיהם קידשו עפ"י הראיה וכל הצומות יכלו ליפול בערב שבת. הרי דאף שדברי הגרמ"ש כל הרואה אומר ברקאי, יש לדחותם.

ב

בחומרת י' בטבת משאר הצומות

והנה יש לעיין אם יש נפ"מ בדברי אבודרהם דאילו היה יום זה חל בשבת היינו מצווים להתענות בו, או שמא אין בזה שום נפ"מ להלכה, שהרי כבר כתב דלאחר שיש לוח קבוע ושוב אין מקדשין עפ"י הראיה לעולם לא יחול יום זה בשבת.

וחידוש עצום כתב בזה בספר תורת חיים (לבנו של הגאון בעל מחנה חיים) על שו"ע או"ח (סימן תק"נ). בתחילה תמה על אבודרהם דמה קמ"ל ומאי נפ"מ יש בדבריו. ומתוך כך כתב דכונת אבודרהם להפליג בחומרת התענית של עשרה בטבת ולאסור בו את שאר העינויים. והביא בשם אביו הגדול שיש לחוש לדברי אבודרהם ולהחמיר ביותר בצום זה, ועוד העיד שלעת זקנותו שהיה חלוש ופטור היה מן התענית אעפי"כ החמיר והתענה ככל כוחו כיון שי' בטבת חמור כמו יוה"כ, עי"ש.

ולענ"ד כל זה תימה, דמהיכי תיתי לחדש דחמור צום זה מכל שאר הצומות, וכי בידנו לחדש מה שלא מצינו לו כל מקור וסמך בדברי הפוסקים גדולי הדורות. ובאמת נראה פשוט דאין כל סמך מתוך דברי אבודרהם לחדש דיש חומרא כלשהיא בעשרה בטבת, דכל הדמיון ליוה"כ אינו כלל ענין לחומרת התענית אלא למה דכתיב ביה בעצם היום הזה, ומשו"כ אין הצום נדחה, ומה זה ענין לחומרא וקולא.

ובאמת יש לתמוה בדבריו יותר מזה, דהלא כתב אבודרהם שם תוכד"ד דכל הצומות מלבד ת"ב אינם אסורים בשאר עינויים וכיצד זה נאמר שגאון זה התכוין לרמוז שעשרה בטבת אסור בעינויים אלה.

ובמה שתמה דמאי נפ"מ למעשה בחידוש זה, תמה אני. דהלא כל הבקי בסגנון רבותינו הראשונים ורהיטות דבריהם יבין שאין בזה לא תמיהה ולא הערה, ואם רצון אבודרהם להשמיענו דעשרה בטבת חמור מיתר הצומות למה לא יאמר כן במפורש ולמה יניח לנו לדייק הלכה זו מדוקא דדיוקא, אתמהה.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי לבן גילו בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סימן כ"ט) שכבר דחה דבריו וכתב שאין בין י' בטבת לי"ז בתמוז ולא כלום, עי"ש.

ג

ביאור מחודש באבודרהם

וכיון שיש לתהות הרבה בחידוש זה שכתב אבודרהם, עלה בדעתי דשמא אין כונתו כהבנת כל האחרונים בדבריו ורוח אחרת היתה בקרבו. דזו פשיטא ליה דודאי אין להתענות בשבת כשחל בו עשרה בטבת, דאין התענית דרבנן דוחה מצות עונג שבת ושלש סעודות, אלא כל כונתו דאין התענית נדחית לאחר השבת אלא בטלה מצוות התענית לגמרי ונדחית היא מפני השבת, דכיון דכתיב בעצם היום הזה אין תענית זו נדחית לאחר השבת.

והתבוננתי בלשון רבינו האבודרהם וראיתי שפירוש זה מתיישב לחלוטין בדבריו, דז"ל "ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכפורים".

הרי שלא כתב שמתענין בשבת כמו שכתב לפני כן מה הדין כאשר עשרה בטבת חל בערב שבת "אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום", ובחל בשבת לא כתב אלא שא"א לדחותו ליום אחר.

אמנם ידעתי גם ידעתי שכל האחרונים הבינו בכונתו דאכן מתענים בשבת אם עשרה בטבת חל בו, וכך כתב להדיא בתיקון יששכר (שהיה מגדולי הדור בימי הבית יוסף) ד"היו מתענין אותו ביום השבת עצמו כיוה"כ שחל להיות בשבת". אך לולי דבריהם היה נראה בעניי לפרש את דברי האבודרהם בדרכנו כדי ליישב את דבריו על הלב.

אמנם אף לפי פירוש זה עדיין דבריו סותרים את דברי רש"י והרמב"ם שכתבו להדיא דגם י' בטבת נדחה אם חל בשבת כמבואר.

ד

ועתה נדון בסברת האבודרהם (לפי ההבנה המקובלת) דשבת נדחית מפני עשרה בטבת ומצוה להתענות בו.

הנה הקשה המנחת חינוך במצוה ש"א על עצם הדין דד' צומות נדחים מפני השבת, הלא עונג שבת מדברי קבלה הוא ולא מה"ת, דכתיב "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נ"ח י"ג), וגם ד' צומות מדברי קבלה הם כמבואר, וא"כ לכאורה הוי לן למימר שב ואל תעשה עדיף, ויש להתענות בשבת. וכתב לחדש חידוש עצום, דבאמת לא תיקנו הנביאים ימי צום אלא חדשי צום דהלא צום הרביעי וצום החמישי וכו' כתיב, ומצד תקנת הנביאים אפשר להתענות בכל אחד מימי החדשים האלה ורק מדברי סופרים קבעו ימים מסויימים, ומשו"כ אין הצומות דוחים שבת משום דעונג שבת מדברי קבלה חמור מדברי סופרים.

וידועים דברי הגר"ח מבריסק (סטנציל אות מ"ד) דזה ניחא בכל יתר הצומות אבל עשרה בטבת דכתיב בו להדיא בדברי הנביא "בעצם היום הזה" הרי דיום זה מדברי קבלה הוא, שורת הדין להתענות בו דשוא"ת עדיף, וכך פירש את דברי האבודרהם, ודפח"ח.

ויסוד דברי המנ"ח היו בעיני מאז חידוש גדול, דאין זה מתיישב על הלב שתיקנו צום ונתנו ביד כל אחד ואחד לבחור את היום בו מתענה ותיעשה התורה אגודות אגודות. ואף שלכאורה כיוון המנ"ח לדברי התשב"ץ בח"ב סי' רע"א, באמת חילוק גדול יש ביניהם, דז"ל התשב"ץ שם "ונאמר שהנביאים שתיקנו צום הרביעי לא ייחדו בזה אי זה יום והניחו הדבר מסור לב"ד לטלטלו מיום אל יום על צרה כיוצא בה והיא הבקיעה בין שתהיה בט' בו או ביום אחר כל שהיא באותו חודש הדבר מסור בידם לקבעו ביום הבקיעה". הרי דאף התשב"ץ דייק מדברי הנביא שלא תיקנו יום מסויים אלא חודש בלבד, אך התשב"ץ כתב דנביאי ישראל השאירו לחכמי הדורות לקבוע את ימי התענית לפי הענין ומסרו לידם כח זה. אך פשוט דכונתו דהנביאים אכן תיקנו ימי צום לפי הצרות שפקדו את ישראל בחורבן הבית הראשון, אך השאירו ביד בתי דין בישראל לעתיד לשנות לימים אחרים באותן החודשים לפי הצרות שהיו בימיהם דהיינו בחורבן בית שני.

ועוד מצינו יסוד זה בדברי הריטב"א (תענית כ"ו ע"ב ור"ה י"ח ע"ב) שהקשה איך תיקנו לאחר חורבן בית שני תענית י"ז בתמוז הלא בבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז כמבואר שם בתענית ואיך עקרו חכמים שלאחר חורבן בית שני תקנת קודמיהם להתענות בט' בתמוז. ותירץ "דכיון שחזרה הבקיעה בחדש זה בשניה א"א שלא להתענות עליה, והיה הדבר קשה שיתענו בט' בו ובי"ז וכיון שחרבן בית שני היה אבל חדש וחמיר להו טפי קבעו הצום בבקיעה שניה, ואף בתחלה לפי שהיו יודעים זה גזרו הצום סתם בחדש זה ולא סיימו יום מסויים", ומלשון הריטב"א אין הכרע האם כונתו כדברי התשב"ץ או כדברי המנ"ח עי"ש.

וקצת כעין דברי המנ"ח מצינו בירושלמי ריש מגילה (א' ע"ב) דכל חדש אדר כשר למקרא מגילה ואדם יוצא יד"ח בכל יום שהוא, הרי שמצוה זו מתקיימת בכל ימי החודש, אך עדיין אין הנידון דומה לראיה דבמגילה תיקנו י"ד וט"ו לעיקר מצות מגילה אלא שבדיעבד יוצא בשאר הימים, ועדיין תמוה לומר שתיקנו לכתחלה שכל אחד יתענה לפי בחירתו.

ומלבד זאת קשה עוד דבאמת פסוק זה בספר יחזקאל לא על התענית נאמר אלא על יום המצור כמבואר.

ודרך אחר כתב בזה האור שמח שם ליישב קושיית המנ"ח לפי"ד הקרית ספר (פכ"ט מהלכות שבת) דאיסור תורה הוא להתענות כל יום השבת מערב עד ערב, אבל המתענה מקצת היום אינו עובר אלא אדרבנן, ומשום כך מסתבר שהצום ידחה את השבת דכיון שאינו מתענה אלא מעלות השחר ולא משקיעת החמה אין כאן אלא איסור דרבנן ויבא מצות התענית מדברי קבלה וידחה איסור דרבנן דתענית בשבת.

ולכאורה צריך עיון להבין שיטתו, דהלא נראה פשוט דהמתענה מעלות השחר עד צאה"כ ביטל מצות עונג שבת, והלא זה כל ענין התענית לענות נפש ואיך נאמר שהוא מתענה ומתענג בחדא מחתא. ועוד דהלא מבטל הוא מצות שלש סעודות, ובכלל לא ידעתי איזה איסור דאורייתא הוא עובר כשהוא מתענה כל השבת אם לא מצות שלש סעודות וא"כ ה"ה המתענה כל היום מעלות השחר, ואפשר דכונתו למצות "מקראי קודש" שאמרו חז"ל בספרא דהכונה למאכל ומשתה.

והנה הקרי"ס הביא הלכה זו משו"ת הרשב"א ומקור הדברים בדברי הרשב"א בתשובות (ח"א סי' תרי"ד) וראיתי שדברי הרשב"א מחודשים מאוד דכתב דאסור להתענות בשבת דומיא דימים טובים, דבפסח כתיב "בערב תאכלו מצות" ובסוכות למדו גז"ש ט"ו ט"ו מחג המצות דחייב לאכול כזית פת בליל א' דחג. והדברים פלא גדול דמה ענין שבת למצות מצה וסוכה בליל א' דחג. אך מ"מ לדבריו נכונים דברי האו"ש דרק כשמתענה כל השבת עבירה בידו.

ועוד יש להעיר בזה לפי דברי הרמב"ן בתורת האדם דמצד תקנת נביאים כל הד' צומות דין אחד להם וכולם מתחילים מצאת הכוכבים, וכדמשמע מדברי הנביא זכריה דבחדא מחתא מחית לד' צומות, אלא דלאחר חורבן בית שני שאמרו חז"ל רצו מתענים רצו אין מתענים קיבלו על עצמם להתענות רק מעלות השחר, אבל בתשעה באב הלא אמרו בר"ה שם דכיון שתכפו בו צרות אין זה תלוי ברצון, ולפי"ז יש להעיר ממ"נ אם כונת האבודרהם בזמן שחייבים להתענות, הלא תחילת הצום מבערב וא"כ יש איסור תורה להתענות בשבת, ואם בזמן שתלו ברצונם שוב אין חיוב מדברי קבלה ובודאי אין זה דוחה שבת.

אך באמת נסתפקו האחרונים במה שאמרו רצו מתענים רצו אין מתענים וקיבלו עליהם לצום, מה תוקף תענית זו האם הוי מצות נביאים, דברי סופרים, או שמא אין זה אלא כמנהג בעלמא. וכבר נסתפק בזה הערוך לנר בספרו לר"ה שם, והמנ"ח נקט דהוי דרבנן, וע"ע בשו"ת משכנות יעקב או"ח סימן קמ"ט עי"ש.

אמנם להדיא מבואר בטור בסי' תק"נ דהוי מצות נביאים וז"ל "הלכך הכל חייבים להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים" וכ"כ התשב"ץ שם וצריך לומר לשיטתם, דמתחלה כך תיקנו הנביאים לתלות תקנה זו בהסכמת חכמי ישראל בדורות שלאחריהם ואמרו דאם רצו מתענים ואם אכן ירצו הוי זאת צום מדברי קבלה ממש, ואם לא רצו פטורים הם לגמרי. ולפי"ז אתי שפיר דברי האור שמח דאף בזמן שתלוי ברצונם מ"מ דוחה שבת והוי מדברי קבלה, ודו"ק.

ה

והנה בסי' תקס"ז ס"א מבואר דטעימה מותרת בשאר הצומות מלבד ביוה"כ ובת"ב, אלא שאסור לו לבלוע אלא יפלוט עי"ש. והביאור הלכה שם הביא שני דרכים לחלק בין ת"ב לשאר הצומות בדין טעימה: א. בשם הריב"ש כתב דכיון דשאר הצומות תלויים ברצונם, כך קבלו על עצמם להקל בשאר הצומות משא"כ ת"ב שלא תלוי ברצון משום שתכפו בו הצרות. ב. בשם ספר האשכול כתב דבת"ב מצינו עוד חומרא יתירה כמו שאמרו שלא יושיט אצבעו במים, עי"ש. (ונראה לכאורה בסברת האשכול, דכמו שאסרו להושיט אצבעו במים אף שאין זה רחיצה ממש כיון דמ"מ יש בזה הנאת רחיצה, כמו"כ אסרו לפלוט דאף שאין זה אכילה ממש, דאין אכילה אלא בליעה, מ"מ יש בזה הנאת אכילה שהרי מרגיש הוא בטעם המאכל ונהנה ממנה משא"כ בשאר הצומות שלא נאסר בהם אלא אכילה ממש, ודו"ק.

והנה לכאורה נראה דלפי"ד הטור דלאחר שקיבלו על עצמן להתענות שוב הוי מדברי קבלה, אין מקום לחלק ולומר דכיון שברצונם תלוי הדבר כך קיבלו על עצמם להקל בצומות אלה, דהלא כיון שחזרו למצות הנביאים אין בידם לקבל את התענית לחצאין ולהקל בדברי קבלה אבל אם תקנת הנביאים בטלה ומעתה אין כאן אלא קבלה, הכל תלוי בכונת המקבל והמתחייב, ונמצא ששתי הדרכים הנ"ל תלויים בשאלה יסודית זו שנסתפקו בה האחרונים, ומה דמסתפקא להן פשיטא ליה להטור כמבואר.

אך באמת לאו הא בהא תליא דהלא הרמב"ן בתורת האדם הוא המקור לדברי הטור הנ"ל, ואף זאת חידש אדוננו הרמב"ן שם דמעיקר התקנה כל הצומות היו בחומרת תשעה באב, אלא שלא קיבלו על עצמן לאחר חורבן בית שני חומרא זו, הרי ששתי סברות אלה אינם סותרות זא"ז, וצ"ל דחכמים מסרו להם כח לא רק לקבל הצום או לדחותו אלא אף להקל בו ולהחמיר, ובכל ענין שיקבלוהו הסכימה דעת הנביאים עמם, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ו

ובגוף קושית המנחת חינוך למה נידחים הצומות מפני השבת ולא אמרינן ביה שב ואל תעשה עדיף, לענ"ד נראה פשוט דכך תיקנו הנביאים מעיקרא דהלא ידעו הם בהכרח שיפלו ימי הצום בשבת קודש, והשבת הלא היא קביע וקיימי, ומתחלה תיקנו שהצומות ידחו מפני השבת, ואף דחזינן שהקילו בצום נדחה אין זה משום שאין זה תקנת נביאים אלא משום שהנדחה אינו בעיקר זמן התענית, והדברים פשוטים לכאורה.

אך באמת יש לעיין אם הצומות הנדחים אף הם תקנת הנביאים או שמא אינם אלא דברי סופרים. ולא נתפניתי כעת לעיון וחיפוש, ועוד חזון למועד בס"ד.

 

משם רועה אבן ישראל

"ויחל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה, ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט ל"ג).

"אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה' ע"ב). ופירש רש"י שם "ודחנטו חנטייא, נדמה להם שמת אבל חי היה".

דברי רבי יוחנן נעלמים ונשגבים, ספדנייא ספדו וחנטייא חנטו וקבריא קברו, כסבורים היו שמת, אך לא היא, יעקב אבינו חי וקיים. אמנם אפשר להספיד את החי, אך איך אפשר לחנוט את החי ולקוברו? ובמהרש"א שם פירש, דאמנם יעקב אבינו מת מיתת הגוף אבל לא מיתת הנפש, נפשו של יעקב חיה וקיימת, עדיין חי הוא חיי הנפש, חיי הנצח, בנפשו של יעקב לא נאמרה מיתה, יעקב אבינו ע"ה זכה שתהיה מטתו שלמה, כל י"ב בניו כולם זרע ברך ה' הולכים בדרכו דרך ה' ומפיצים את אורו הגדול, הולכים הם במסילה העולה בית א-ל, ועל זה אמרו "יעקב אבינו לא מת". [ועיין ב"ב קט"ז ע"א "דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, ועיין עוד רש"י (בראשית י"ח י"ט)].

s   s   s

"מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" [בראשית מ"ט כ"ד] ופרש"י "משם רועה אבן ישראל אבן נוטריקון, אב ובן אבהן ובנן יעקב ובניו".

משם רועה אבן ישראל, שלשלת הדורות כולם מאב לבנו "מידי אביר יעקב", בזכות יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה הוא הוא הנותן שלא תינתק שלשלת הזהב גם מבניו ובני בניו.

והנה יעקב אבינו טרם הסתלקותו מהעולם מכנס את בניו ומקבצם כולם יחד. "ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ואמרו חז"ל:

"ביקש יעקב אבינו לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשיו, אמרו לו בניו, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (פסחים נ"ו ע"א).

יעקב אבינו כשרואה שנסתלקה ממנו שכינה חושד בבניו שבטי יה שמא יש בליבם על הקב"ה שמא אין אמונתם שלמה, ושומה עלינו להבין מדוע יעקב אבינו חושדם דוקא בפגם חמור זה, פגם של עבודה זרה, שאין אמונתם שלמה, הלא דבר הוא?

וביאור הדברים נראה ע"פ מה דאיתא בזוהר [סוף פרשת בהר] דאדם הראשון פגם בחטאו (באופן מן האופנים לפי מדרגתו הנשגבה) בג' עבירות חמורות שבתורה, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכעין זה אמרו בסנהדרין ל"ח ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה, ועוד אמרו שם מושך בערלתו היה. ובמדרש תנחומא פר' מסעי אות י"א איתא דאדה"ר ע"י שהביא מיתה לעולם היה צריך למות מיד, אלא שהקב"ה חס עליו ודנו כדין רוצח בשגגה שחייב גלות, ולכן גרשו מגן עדן, הרי שאדם הראשון פגם בג' עבירות החמורות שבתורה שדינם יהרוג ואל יעבור (והדברים נעלמים ונסתרים ואין לנו עסק בנסתרות, ועיין מש"כ ברבינו חננאל בסנהדרין שם), ועל האבות הקדושים הוטל לתקן ג' פגמים אלו.

ובזוהר הקדוש מבואר שם דדרך תיקונם של אברהם ויצחק היה כדרך צורפי הזהב, המבדילים ומפרישים מתוך הזהב כל סיג וכל פסולת, עד אשר נשאר זהב טהור מזוקק שבעתיים.

אברהם אבינו היה עליו לתקן את הפגם דגילוי עריות, על כן הופרש והובדל מזרע אברהם ישמעאל שהיה שטוף בזימה, עד אשר נשאר יצחק לבדו טהור כזהב המזוקק.

יצחק אבינו הוטל עליו לתקן את הפגם דשפיכות דמים על כן הובדל עשיו מזרעו שהיה רוצח ושופך דמים "איש ציד איש שדה", ובכך תיקן עון שפיכות דמים.

על כן חרד יעקב אבינו חרדה גדולה כשראה שנסתלקה ממנו שכינה, שמא חס ושלום יש במטתו פסול, שמא מי מבניו אין אמונתו שלמה ויהיה עליו להבדילו ולהפרישו מכרם ה' צבאות לתקן פגם עבודה זרה, היחידה מג' עבירות שעדיין לא באה על תיקונה ע"י אבותיו הגדולים, ובלב כבד שאל הוא את בניו שמא יש בלבכם על הקב"ה, ענו לו בניו ואמרו "שמע ישראל ה"א ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כולנו שלמים באמונתנו, אל לך לחשוש, לא נמצא פסול בזרעך, מיד "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

והדברים מפורשים בתרגום ירושלמי (בראשית מ"ט א'):

"וקרא אבונן יעקב לבנוי ואמר להון, אתכנשו ואתני לכון קיצא גניזא... סברין דהוא גלי להון סדרי ברכתא ונחמא ואתכסי מיניה, ענא אבוהון יעקב ואמר להון: אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשיו אחי, ואנא דחיל דלא יהא ביניכון גבר ליבה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אחרנין. ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין: שמע מינן ישראל אבונון ה' אלוקינו ה' אחד. ענא יעקב אבונון ואמר: יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".

ולבי אומר לי, דהטעם שזכה יעקב אבינו לתקן את הפגם החמור דע"ז בלי שהוצרך להפריש ולהבדיל אי מי מזרעו, וזכה למה שלא זכו אבותיו, ע"פ המבואר בזוהר (ח"א קמ"ו ע"ב) "על שלשה דברים העולם עומד, התורה - דא יעקב, העבודה - דא יצחק, גמ"ח דא - אברהם", אברהם אבינו עמוד החסד, יצחק אבינו עמוד העבודה, ויעקב אבינו עמוד התורה איש תם יושב אהלים (ועיין ברכות נ"ח ע"א "תפארת זה מתן תורה"), כשבאים לתקן בכח התורה אין צורך להפריש ולהבדיל את הסיגים מהזהב, סגולת התורה הקדושה, סגולה נפלאה היא, שהמאור שבה מחזירן למוטב, הסיג והפסולת עצמן נהפכו לזהב בכבשונה של קדושת התורה, ועל כן זכה יעקב אבינו תפארת התורה שתהא מיטתו שלמה איש מזרעו לא נפקד, "משם רועה אבן ישראל, מידי אביר יעקב".

תגיות: