צער וחולי במקום מצוה (תשנ"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

אחרי שביארנו (לעיל בסי' ל"ו) את גודל ההוצאה הממונית שאדם מחויב בה לקיים מצוות ה', יש לעיין במדת הצער והטורח שאדם צריך לקבל על עצמו כדי לקיים מצות עשה, ויסוד הספק האם יש ללמוד צער וטורח מממון שבו אמרו שאינו מבזבז יותר מחומש, או שמא אין גבול וקצבה למדת הצער והטורח שמחוייב כדי לקיים מצוה. ולגבי חולה כתב בברכי יוסף (סי' תר"מ) שחולה פטור מסוכה אפילו בליל א' וגרע ממצטער בעלמא שאינו פטור בליל הראשון של חג כמבואר באו"ח סי' תרל"ט ס"ה. ובבנין שלמה (סי' מ"ז) כתב בשם ספר בשמים ראש דפטור משום דהוי עוסק במצוה, וזה תמוה מאד דמה ענין חולה לעוסק במצוה (וידועים הפקפוקים שיש על ספר בשמים ראש ואכמ"ל). ועיין שו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סי' שכ"א) וכן בחלקת יואב בקונטרס בדיני אונס שכתבו דאין האדם חייב ליפול למשכב כדי לקיים מצות עשה משום דלא גרע מחומש בנכסיו עי"ש.

ובמשנ"ב (סי' תע"ג ס"ק מ"ג) כתב דחולה פטור ממרור, ולכאורה סתר דבריו דהלא בסי' תע"ב (ס"ק ל"ה ובשעה"צ ס"ק נ"ב) כתב דפטור מארבע כוסות משום דאין זה דרך חירות ומשמע דבלאו הכי היה חייב וסתר דבריו דלגבי מרור פטרו אף דודאי אין במרור דין חירות שהרי אינו נאכל בהסיבה, וצ"ל דלרוחא דמילתא כתב טעם זה דדרך חירות אך באמת פטור בלא"ה דאין צריך לחלות וליפול למשכב על מצוות עשה, ואפשר עוד דבד' כוסות הוה אמינא לחייב כמו שמוכר כסותו משום פרסומי ניסא כמבואר בסי' תע"ב (סעיף י"ג) אף דבשאר מצוות אינו מחוייב למכור כסותו, ועוד נראה דקמ"ל דאפי' דחק עצמו ושתה אין בזה מצוה כלל כיון שאינו דרך חירות משא"כ בשאר מצוות דאף דפטור מ"מ קיים מצוה ואפשר דיש בזה אף מדת חסידות, אך מ"מ צ"ע מהי"ת לחלק דבמקום צער הוי דרך חירות וחייב כמבואר שם בסי' תע"ב ובמקום חולי לא הוי דרך חירות, והמשנ"ב כנראה חידש כך מסברא, ואי בדידן תליא צ"ע.

ואפשר עוד דכונת המשנ"ב דאינו פטור אא"כ יפול למשכב מיד בשתותו, דאת"ל שיחלה אח"כ מה זה ענין לדרך חירות והלא אין דרך חירות אלא דין בשתיה, וכדין הסיבה או שתה יין חי וכדו'. ולפי"ז אין זה ענין לני"ד. אך מ"מ נראה דאין אדם צריך לחלות כדי לקיים מצ"ע.

ונראה להוכיח דפטור ממצוה אם יחלה, מגמ' ערוכה ביבמות (ע"ב ע"א) דמבואר שם לר' יהודה דמשוך פטור ממילה כיון שסכנה היא לו שיעשה כרות שפכה וכמבואר בירושלמי שם (מ"ה ע"א) עי"ש, אך אפשר דשאני הא דהוי סכנה לכל כח התולדה ועדיף אפילו מסכנת אבר בעלמא, ועוד דהוי נזק בלתי הפיך אבל בחולה בעלמא אפשר דחייב, [ואפשר עוד דלא ימול מחשש סירוס עי"ש], וי"ל בזה בדין עדל"ת , אך כבר דנו הפוסקים אם מילת המשוך מה"ת או מדרבנן ואכמ"ל.

אך בפסחים (כ"ח ע"ב) וביבמות (ע' ע"א) כתבו התוס' דטומטום מסתמא אינו חייב לקרוע כדי למול ולא כתבו טעם בזה, ונראה כנ"ל כיון דיש בזה חבלה וצער גדול הוי כחולה, וביבמות כתבו דמיירי אף בביציו בחוץ והוי ודאי זכר ואין לומר הטעם משום ספק פיקוח נפש דא"כ בודאי פטור ולא היו כותבים מסתמא אינו חייב וז"פ.

אך לענ"ד מסתבר דביטול מצ"ע כל ימי חייו שאני וכ"כ באבנ"ז אהע"ז ט"ו א' דצריך לבזבז כל ממונו שלא לבטל מצוה לגמרי וכ"כ בשו"ת קול אליהו סי'     וא"כ צ"ע לומר דמשום צער פטור מלמול עצמו.

ואפשר דכיון שכן הוא מתולדתו אינו חייב לגרוע, דאין האדם חייב לשנות מתולדתו כדי לקיים מצ"ע, ועדיין צ"ע.

ונראה עיקר להלכה דלגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצ"ע ואפשר דאף חטא יש בזה דאין האדם רשאי לחבול בעצמו כמבואר בב"ק (צ"א ע"ב), ולא מצינו שהתירו לצורך מצוה, [ואין זה דומה לנזיר דאם כונתו לשם שמים מותר כאותו נזיר בנדרים (ט' ע"ב) דשם המצוה בעצם הצער והפרישות משא"כ כשאין מצוה להצטער], אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף מדת חסידות יש ולפעמים אף חיוב להצטער כדי לקיים מצוה, ואכמ"ל.

וצריך עיון מדברי הר"ן בקידושין (י"ג ע"א מדפי הרי"ף) דרב יוסף סימא עצמו בידים כשלא הצליח לנהוג כרב שלא היה מסתכל חוץ לד' אמותיו, ואפשר דמופלג בחסידות שאני, והרי רע"ק מסר נפשו על נט"י (עירובין כ"א ע"ב) ועדיין צ"ע.

וחידוש גדול ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ז) שכתב להתיר להסתפר בר"ח אייר כיון דצער הוא שלא להסתפר ומנהג זה לא עדיף ממצות סוכה דאורייתא שאמרו בו המצטער פטור מן הסוכה וכ"ש מנהג ימי העומר, וצע"ג דלא מסברא אמרו המצטער פטור מן הסוכה אלא משום "תשבו כעין תדורו" וצ"ע.

ועיין עוד בקובץ שיעורים (ח"ב סימן מ"ו) בשם תשובת הגאונים דמצטער פטור מן התפלה ולמדו זאת מסוכה, וגם הוא תמה על דבריהם דשאני סוכה מכל המצוות כמבואר.

ב

הטורח שחייב בו אדם לקיים מצות עשה

ועתה נדון במדת הטרחה שחייב אדם לטרוח לקיים מצות עשה. ונראה דיש להביא ראיות לזה מכמה מקורות.

א. הנה מבואר באו"ח (סי' קס"ג סעיף א') דההולך בדרך צריך ללכת לפניו ד' מיל ולאחוריו מיל כדי ליטול ידיו, ובמג"א (שם סק"א) הוכיח מהירושלמי דאף היושב בביתו צריך לילך ד' מילין ונשאר בצ"ע. והמשנ"ב (ס"ק ג') כתב דהיושב בביתו צריך ללכת עד מיל עי"ש, ומ"מ מבואר דצריך לטרוח טרחא רבה, אך י"ל דנטילת ידיים הוי כעין ל"ת מדרבנן שאסור לאכול פת בלא נט"י אבל במצות עשה בעלמא שמא אינו חייב לטרוח.

אמנם הביאור הלכה שם הביא מהריטב"א בפסחים (מ"ו ע"א) דרק מי שרעב ביותר פטור מלטרוח יותר ממיל ופרסה אבל אם אינו רעב כ"כ צריך לטרוח יותר ומשמע דאפי' במצוה דרבנן אין גבול לטרחתו כי אם בשעת הדחק, אך אפשר שאין ללמוד מזה לכל המצוות, דמלשון הריטב"א משמע דבנט"י החמירו יותר כמו שהחמירו בו בכמה דברים וז"ל "ודאי יש לו לטרוח כל מה שאפשר לקיים נטילת ידים ולא שרי ליה בכל מידי דמנקי, דבנטילת ידים טרחו בכמה הלכות דבעי כח גברא וכח מנא ופסלו בכמה משקין והאיך ידחו אותם בכדי במקום הזה". [אמנם עיין (סי' צ"ב סעי' ד') דכך הדין גם בנטילת ידים לתפלה ובסי' קפ"ד א' דמי ששכח ולא בירך צריך לחזור למקומו, ויש לדון בכל זה ולא נתפניתי להאריך].

ב. בחיי אדם (כלל ס"ח סעיף י"ט) נסתפק אם צריך לעקור מביתו למקום אחר לקיים מצוה, והוכיח מר"ה (ל"ד ע"ב) במי שהיו לפניו ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין וכו', ומסקינן דצריך לילך למקום שתוקעין ואת"ל דחייב לעקור מעירו א"כ אותם האנשים הגרים במקום שמברכין חייבין לבא לעיר שתוקעין בו, ואיך ימצא מקום שמברכין ואין תוקעין אלא ע"כ דאין צריך לעקור ממקומו למקום אחר עי"ש, והקשה מהא (דסי' קס"ג) דצריך ללכת פרסה, וכתב לתרץ בשני דרכים א' משום ביטול שמחת יו"ט אין חייבין לעקור, ב' לפני זמן החיוב אינו חייב אבל משנתחייב חייב לטרוח אף טרחה גדולה. אך באמת לענ"ד אין זה ראיה, דאפשר דמיירי באינם יודעים או שאינם רוצים או שאינם יכולים לעקור מעירם לעיר אחרת, וז"פ.

ג. באו"ח (סי' תרפ"ה ס"ז) איתא י"א דפרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא ואותן שדרים במקום שאין מנין צריכים לבא בשבתות אלו למקום שקורים בתורה, ולכאורה מוכח דלא כהחיי אדם אלא דצריך לעקור מביתו אף לפני זמנו כדי לקיים המצוה בזמנו ואף בספק דאורייתא צריך לעקור, ודוחק לומר דבפרשת זכור אף לפני שבת הוי זמנו דמ"מ לא הוי עדיין זמן דקריה"ת, ומ"מ נראה דאף אם אינו עוקר מביתו לפני שבת דאין בזה ביטול מצוה ממש אלא ביטול רצון התורה כמו שנתבאר במנחת אשר פסחים (סי' ד') דמי שלא השתדל כראוי לפני זמן המצוה כדי שיוכל לקיימה בזמנה ובהגיע הזמן אנוס הוא ואין בידו לקיימה לא נחשב כמבטל מצות עשה אלא כמבטל רצון התורה, דפשוט שזה רצון התורה שכל אדם יעשה כל המוטל עליו כדי שיוכל לקיים התורה והמצוה, ואכמ"ל, ועיי"ש ברמ"א אם אינם יכולים לבא מה יעשו ודו"ק.

ד. בב"ק (ק"ג ע"א) מבואר לגבי הגוזל את חבירו דאם לא נשבע אי"צ ללכת אחריו למדי להשיב את הגזילה, הרי דאינו חייב לטרוח במצות והשיב את הגזילה, אמנם נחלקו הסמ"ע והש"ך (חו"מ סי' שס"ז סק"ב) אם פטור זה הוי מעיקר הדין (דעת הש"ך) או משום תקנת השבין (דעת הסמ"ע), עי"ש ואם זה פטור מעיקר הדין א"כ יש לנו ראיה דא"צ לטרוח במ"ע אך אם הטעם משום תקנת השבים הוי דין מיוחד בגזילה ואין ללמוד ממנו לשאר מצוות.

וע"ע ברמב"ן (דברים כ"ב ב') "שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו" הרי לן לגבי השבת אבידה דאינו מחוייב ללכת לארץ אחרת להשיב אבידה, אך בכך אין רבותא דכמו"כ אינו מחוייב להפסיד ממון להשיב אבידה, וז"פ.

ה. בחולין (קל"ט ע"ב) יכול יחזר בהרים ובגבעות במצות שלוח הקן, ת"ל כי יקרא, משמע דלולי דכתיב כי יקרא הו"א דצריך לחזר בהרים כדי לקיים מצוה זו אף שיש בזה טרחא יתירא, אך בלא"ה צ"ל דקמ"ל שאין כלל מצוה בזה ד"כי יקרא" כתיב ויסוד הוא בגדר המצוה דאינו אלא במקרה ואין ענין להכניס עצמו למצוה זו אבל פשיטא דאין שום הו"א שיהא מחויב לחזר בהרים דהלא מצוה קיומית היא, ואם אינו רוצה באפרוחים או ביצים אינו מצווה לשלח כלל, כמבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ק') ובחזו"א (יו"ד סי' קע"ה), ועוד דאטו יחזר כל היום כולו בהרים עד שימצא קן ציפור והלא אין לדבר סוף, וע"כ צ"ל דהו"א שיש בזה מדת חסידות וקמ"ל דאין בזה ענין כלל דבעצם החפצא דמצוה "כי יקרא" כתיב, וכיוצא בזה צריך לומר לגבי עגלה ערופה שגם בו אמרו בירושלמי סוטה פ"ט ה"א (מ' ע"א) "כי ימצא לא שתהא חוזר ומצותת עליו" ובפני משה פירש שלא יהא "חוזר ומפשפש אם יש חלל" (ובקרבן העדה פירש בדרך אחר, עי"ש), וכ"ה בתוספתא ב"מ פ"ב ה"י לגבי מצוות השבת אבידה, "אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטעין שנאמר "כי תפגע" ועי"ש במנחת ביכורים שציין לסוגיא דחולין הנ"ל, ובכולם א"א לפרש כפשוטו דהו"א שיחזר אחריהם דא"כ אין לדבר סוף וע"כ צ"ל דקמ"ל דאין זה צורת המצוה וענינה, (והנה בשילוח הקן ובעגלה ערופה יש לומר דאם חיזר אחריהם לא קיים המצוה כלל ופטור משלוח ומע"ע אבל בהשבת אבידה וכדומה פשוט שחייב בכל ענין כשמצא אבידה אף אם חוזר אחריה ומ"מ אפשר דקמ"ל דאין זה ענין המצוה ואופנה, ואף אם ידועה שנאבדה אבידה בעיר אינו מצווה לחזר אחריה וכן בע"ע ושלוח הקן אם ידוע שיש חלל אי"צ לחזר אחריו כדי להביא ע"ע (אלא לקיים מצות קבורה) ואף אם ידוע שיש קן ציפור אי"צ לחזר אחר מצות שלוח, ודו"ק וע"ע ברש"י שם בחולין דהו"א שיחזר בהרים משום דכתיב שלח תשלח לשון כפול, וגם לפי"ז אין להוכיח מכאן לכלל מצוות התורה, ודו"ק כי קצרתי ואכמ"ל.

ו. וע"ע בחולין (ק"י ע"א) חולה מעיים פטורין מן התפילין וברש"י שם דצריך לחלצן בכל שעה, הרי שפטרו ממצות תפילין מטורח שצריך לחלצן בכל שעה, ועיין במנח"א (שמות סי' כ"ד) שהוכחתי מדברי רש"י דאין מצות תפילין חיוב מוגדר בזמן עי"ש ואכמ"ל.

והנה בדברים (ל' י"ב) "לא בשמים היא" וכו' פרש"י "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה" ולכאו' כוונתו שאין גבול לטורח שחייב לטרוח, אך אין משם ראיה דשאני התם שמדובר בכלל התורה והמצוה ולא במצוה מסוימת בזמן מסוים ודו"ק.

וידוע בשם הגר"ח מבריסק באחד שנמנע מלבקר אביו בעיר אחרת משום הוצאות הדרך דכיבוד אב משל אב ולא משל בן, ואמר הגר"ח דא"כ חייב הוא ללכת ברגל. ועיין כעי"ז בהר צבי (יו"ד סי' קצ"ז) שכתב בתוך דבריו בפשיטות דאב המבקש מבנו לבוא אליו ממרחקים וקשה לו ללכת רגלי חייב להוציא הוצאות כדי לנסוע אליו ודן מתוך כך לחדש הלכה בשאלה אם בן צריך לשכור אחרים להעמיד עלוקה לאביו, עי"ש.

ושוב ראיתי בשו"ת דבר יהושע (ח"א סי' א') שהאריך טובא בשאלה כללית זו כמה צריך לטרוח בשביל מצות עשה, ועיין עוד באשל אברהם להגה"ק מבוטשאש מהדו"ת בהלכות תפילין שדן כעי"ז לגבי מצות תפילין.

ולסיום דברינו ראוי להוסיף מה שאמרו (ירושלמי ברכות ס"א ע"ב) תרי אמוראי בטעמיהן של ב"ש וב"ה במי ששכח לברך אם חוזר למקומו או לא, טעמי' דב"ש שחוזר "אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו" (ולא תהא תורה שלימה כטובות עוה"ז) ובטעמי' דב"ה אמרו "פועל עושה בראש הדקל וכו' שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך וכו' (וכל אדם פועל הוא בעוה"ז הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעה"ב דוחק) ודו"ק בזה כי קצרתי.

סוף דבר נראה, לאחר שדנתי בג' תחומין בכלל חובת האדם במצוות באיזה מדה ושיעור מוטל על האדם ליתן ולהקדיש ממונו, בריאותו וטרחתו בקיום המצוות, דאף דבממונו אפשר ליתן כלל דבדבר שבממון יש קצבה, וגם בבריאותו יש גדרים מסוימים, חשיב"ס, חולה שאין בו סכנה, סכנת אבר, נפל למשכב, צערא בעלמא וכדו', בטרחתו של אדם אי אפשר ליתן גדר קצוב ומסויים, ומ"מ נראה ברור דאף דבממונו אמרו חז"ל "אל יבזבז יותר מחומש" ואסור לו לעשות כן, וכן מצוה על האדם לשמור בריאותו, מ"מ בטרחה, אף אם פטור הוא מלטרוח טרחה יתירה מ"מ ודאי שאין בו איסור אלא אדרבה מדת חסידות יש בכל טרחה שיטרח במעשי המצוות וז"פ.