קטן במלאכת שבת (תשס"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך (שמות כ' י').

"ובנך ובתך אלו הקטנים, או אינו אלא הגדולים, אמרת הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך" (רש"י).

ומקור דבריו אלה מהמכילתא עי"ש, והנה רש"י ציין להמבואר (שבת קכ"א) קטן הבא לכבות וכו', ושם מבואר דאין האב מצווה אלא בקטן העושה על דעת אביו, אבל בעושה לדעת עצמו אין איסור על האב, אך מדברי האבן עזרא כאן משמע דבכל ענין מצווה האב על שביתת בנו הקטן, וז"ל "בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו, וככה עבדך ואמתך שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר", וגם מלשון החינוך (במצוה ל"ב) בשם הרמב"ן משמע דמצווה על שביתת בנו הקטן בכל ענין, וז"ל "אבל על מלאכת בהמתו לא מיחייב אלא שמוזהר עליו בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבד כנעני", אבל באמת כתב הרמב"ן להדיא בפרשתנו דאין איסור על האב אלא בעושה בנו על דעתו, ונראה לכאורה דגם החינוך מודה בזה אלא שקיצר בלשונו ואפשר דכך גם כוונת האב"ע, וצ"ע עדיין.

והנה המנחת חינוך שם תמה על דברי החינוך דאב מצווה על שביתת בנו ובתו וכתב דלא מצא כן בשום מקום ואין בזה איסור אלא משום לא תאכילום והיינו דוקא אם הוא מכשילו בידים עי"ש, ותימה שנעלם מעיני המנ"ח דברי המכילתא ורש"י והרמב"ן המפורשים.

והנה מדברי הראשונים משמע דהוי דרשה גמורה, ומה"ת מצווה האב שלא יעשה בנו מלאכה על דעתו, אך בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' ס"ב) כתב דהוי אסמכתא בעלמא ואין בזה אלא איסור דרבנן, ודרך ממוצעת מצינו עוד בביאור הלכה סי' רס"ו סעיף ו' דכאשר האב מצווה על בנו לעשות מלאכה ומכשילו אסור מה"ת, אבל כשהבן עושה מעצמו על דעת אביו אין בזה אלא איסור דרבנן על האב עי"ש. ובמשנ"ב סתר דבריו בשער הציון סי' של"ד ס"ק נ"ד שם כתב דבן שבא לכבות דליקה שנפלה בבית מצווה אביו מה"ת למחות בידו כיון שודאי עושה הקטן על דעת אביו, עי"ש וצ"ע.

ובעיקר גדר עושה על דעת אביו, לכאורה נחלקו הראשונים, דהרשב"א בשבת כתב דאין איסור אלא כשהאב מצווה עליו במפגיע והוי כאילו מכשילו בידים ועובר בלא תאכילום, אך מדברי הרמב"ן מבואר דאף כשהבן בא מעצמו לכבות מצווה אביו למחות בו כשעושה על דעתו, ונראה לדרכו דאף דאין בזה איסור מצד "לא ספינן ליה בידים" גזה"כ הוא דבשבת חייב אף בכה"ג.

ויש להטעים את שיטת הרשב"א דמצות שביתת בנו הקטן דומה ביסודה לאיסור מחמר שגם הוא נלמד מפסוק זה, וכשם שאיסור מחמר אינו אלא כשמחמר אחר בהמה וגורם שתעשה מלאכה כך גם בשביתת בנו ובתו, אך בשו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ג כתב דאף דמקרא זה למדנו גם איסור מחמר, חמור קטן מבהמה בכך דבקטן חייב אף כאשר אינו מצווה להדיא לבנו לעשות מלאכה אלא הקטן עושה כן על דעתו, עי"ש.

והנה הב"י בסי' של"ד כתב בשם רבינו ירוחם דלא רק בבנו עובר האב, אלא אף על ידי כל קטן, ונחלקו האחרונים בכונתו, האמרי בינה בהל' שבת סי' ז' פירש שהר"י מחדש בזה נגד פשטות הגמ' והראשונים דאיסור זה נאמר בכל קטן העושה על דעתו ועובר משום לא תעשה כל מלאכה, אך האחיעזר בח"ג סי' פ"א כתב דכל כונתו לענין איסור לא תאכילום ולא ללאו דלא תעשה כל מלאכה וכו', עי"ש.

ב

הקשו האחרונים למ"ל קרא לחייב אב על מלאכת בנו הקטן הלא אין האב מוזהר אלא כשעושה בנו על דעתו כמבואר, וא"כ בלא"ה אסור לספותו בידים, דלא תאכילום נאמר להזהיר גדולים על הקטנים, וכמה דרכים נאמרו בזה.

האחיעזר שם אות כ"ג כתב בשם הגר"ח מבריסק דבאמת יש בזה גם איסור כללי דלא ספינן ליה בידים, אלא דמשום לא תעשה כל מלאכה הוי כמחלל שבת דהוי כעובד עבו"ז ונעשה כמומר. (ועובדא היה בימי הגרי"ז מבריסק כשנקרע העירוב ואחד טלטל ברה"ר ע"י בנו והתרה בו הגרי"ז שאם לא יחדל מיד חושש הוא בו ליינו שאסור כדין יין נסך), אמנם צע"ג אם יש במלאכת בנו חומרא דחילול שבת, ואכמ"ל.

האמרי בינה בהלכות שבת סי' ז' הביא מחידושי הרי"ם דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וקטן לאו בר מחשבה הוא, ואי לאו דאסרה תורה להדיא הוי אמרינן דאין בזה איסור מצד לא תאכילום, ובמקום אחר ביארתי דכאשר יש טעם נוסף דאין במעשי הקטן עבירה מלבד הפטור הכללי משום דאינו בר חיוב ועונש אין בו איסור משום לא תאכילום וביארנו בזה מה דאין איסור להאכיל קטן ביום הכיפורים, דמלבד מה דפטור מכל המצוות בהיותו קטן, ודאי פטור מצום יוה"כ משום סכנה ומשו"כ אין איסור לספותו, וכמו"כ בני"ד דאם אין מעשי הקטן מוגדרים כמלאכת מחשבת אין בהם איסור מצד לא תאכילום אלא מגזה"כ ד"אתה ובנך ובתך" כדברי האמרי בינה (וסברת החי' הרי"מ הובאה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ב סי' נ"ג).

אך יש לתמוה על דברי האמר"ב, דיסוד זה הלא מפורש הוא בארוכה בשו"ת חי' הרי"ם סי' ג', ושם ביאר דלגבי כל מלאכות שבת אין במעשה הקטן ריעותא מצד מלאכת מחשבת, דכיון דמלאכתו ניכרת מתוך מעשיו באופן מוחלט, קטן יש לו מעשה כמבואר בחולין י"ב, ורק במלאכת הוצאה חידש דכיון דמבואר בשבת דף ה' ע"ב דהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, הרי אין מחשבה ראשונה זו ניכרת מתוך מעשיו ולפיכך לא הוי מלאכת מחשבת, הרי לן דרק במלאכת הוצאה כתב הרי"מ מגור את חידושו הגדול, וכמה רחוק לומר דכל האזהרה על שביתת בנו הקטן לא נצרכה אלא למלאכת הוצאה בלבד.

ועיין עוד באחיעזר שם אות כ"ג שפקפק בכל יסוד הדברים דבמעשה קטן יש חסרון דמלאכת מחשבת, דבאמת נראה דלא קרוב זה אל זה, דאף דאין לקטן דעת גמורה לגבי דיני תורה שצריך בהם גמר דעת וכוונה גמורה כגון קנינים וגדר לשמה, מ"מ אין זה ענין לגדר מלאכת מחשבת שחז"ל הגדירו לגבי ענינים מסוימים, וכבר הארכתי במק"א בביאור גדר מלאכת מחשבת (עיין מנחת אשר שבת סי' נ"ה).

ולגבי עצם השאלה, למ"ל אזהרה על שביתת בנו הקטן תיפ"ל מלא תאכילום, כבר כתב האחיעזר שם דאינו דומה גדר עושה על דעת אביו לגדר ספיה בידים, דאין איסור ספיה אלא במכשילו ממש אם ע"י נתינה לידו ולפיו או ע"י ציוויו לו לעבור איסור, אבל בקטן העושה על דעת אביו יש איסור בשבת אף אם הקטן מדעת עצמו יזם עשיית מלאכה זו כל שעושה על דעת אביו, והדברים ברורים ופשוטים.

ג

יש לעיין אם יש איסור על האב כשבנו קטן עושה מלאכה על דעתו גם ביו"ט או רק בשבת (מלבד לצורך אוכל נפש), דזה הלא יסוד מוסד דל"ט מלאכות נאסרו ביו"ט על פרטיהם ודקדוקיהם כמו בשבת, אך איסורי שבת שאינם בכלל מלאכה לא בהכרח נאסרו גם ביו"ט, וכמבואר בתוס' פסחים ה' ע"ב דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין איסור הבערה ביו"ט מכיון שאינה בכלל מלאכה, ומשו"כ יש לעיין אם מצווה אדם שלא יעשה בנו מלאכה ביו"ט.

ובמושכל ראשון אמרתי ששאלה זו תלויה במה שנחלקו הרמ"א והרש"ל בסי' רמ"ו ס"ג אם יש מצות שביתת בהמתו ביו"ט, דעת הרמ"א דאין בזה איסור ודעת הרש"ל דמצוה זו נוהגת גם ביו"ט וכמובא שם במשנ"ב ס"ק י"ט, אך באמת נראה יותר דדין שביתת בנו כדין מחמר ולא כדין שביתת בהמתו, דהלא איסור מחמר ילפינן מפסוק זה ד"לא תעשה כל מלאכה" וכו' ומיניה ילפינן נמי שביתת בנו הקטן, משא"כ שביתת בהמתו דילפינן מקרא ד"למען ינוח", ולגבי לאו דמחמר כבר כתבו האחרונים דנוהג גם ביו"ט, עיין בפמ"ג סי' תצ"ה במשב"ז סק"ג, ואכמ"ל.

ד

ובעיקר דין מלאכת קטן בשבת כתב הט"ז חידוש עצום בסי' שמ"ו סק"ו דדין קטן כדין גוי ומותר לעשות שבות ע"י קטן בשבת, וכתב דמותר להוציא מכרמלית ע"י קטנים, ועי"ש בפמ"ג במש"ז שביאר כונתו דכשם ששבות דשבות מותר לצורך מצוה ע"י גוי כן הדין ע"י קטן, ואף שהפמ"ג הניח הלכה זו בצ"ע, המהרש"ם בדע"ת העתיקו והשמיט הצ"ע (וכבר כתב הפמ"ג בהקדמתו שמיראת ההוראה כתב על כל חידושי הדין שחידש לקולא שצ"ע עי"ש).

אמנם החת"ס בשו"ת ח"ו סי' י"ג דחה לחלוטין את שיטת הט"ז, דא"כ למה טרחו אבותינו להחזיק שפחות נכריות בבתיהם לצורך צרכים שונים בשבת אם יכלו לעשות מלאכות אלו ע"י בניהם ובנותיהם עי"ש, ויש לתמוה על החת"ס דהלא בבנו העושה על דעת אביו יש איסור דאורייתא ואין דברי הט"ז אמורים אלא בקטן שאינו בנו, ולכאורה הוי פליטת קולמוס ושגגה שיצאה מלפני השליט.

ה

אמנם אף שהסיקו האחרונים דאין להקל במלאכת הקטנים כלל ובפרט בעושה ע"ד אביו דהוי איסור תורה, מ"מ יש אופן שבו יש מקום להתיר מלאכת הקטן, והוא באומר לקטן אחד לומר לקטן אחר לעשות מלאכה, דהאמירה להקטן הראשון אין בו איסור לפי מה שחידש האחיעזר שם דאין איסור לספות לקטן איסור ספיה לקטן, דלהזהיר גדולים על הקטנים אמרו ולא הזהירו קטנים על הקטנים, ולכן אין איסור לומר לקטן לצוות לקטן אחר לעשות מלאכה, (וכבר נתבאר לעיל דכאשר יש סיבה מסויימת לפטור את הקטן מלבד פטורו הכללי אין בזה איסור ספיה, וזה יסוד סברת האחיעזר דכיון דאיסור ספיה לגדולים ניתן ולא לקטנים דלא אמרו אלא להזהיר גדולים על הקטנים, אין בזה איסור ספיה). ולגבי הקטן השני, הרי אינו עושה על דעת אביו אלא על דעת עצמו, ולכן גם בו אין איסור על האב כלל, ודו"ק בזה.

אמנם אין כל זה אמור אלא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בקטן שהגיע לחינוך מבואר להדיא בסי' שמ"ג ס"א ברמ"א דמשום מצות חינוך יש למנוע ממנו לעשות מלאכה בשבת.

ו

ועוד חידוש בהלכה מצינו בהלכתא דא, בשלחן ערוך הרב סי' שמ"ג סעיף י' שם כתב דתינוק שאינו יודע כלל שעושה מלאכה דאין איסור לגרום לו לעשות מלאכה, דרק במאכלות אסורות דעת המגן אברהם שם דיש בזה קפידא, וז"ל שו"ע הרב "אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו ואפילו ידוע שיעשה בהם", אף דמשמע מלשונו דאף במלאכה דאורייתא דעתו להקל, אפשר דאין זה אלא בשבות דוקא כמו דנקט שם לדוגמא ליתן לו עוגה שכתובין עליה אותיות וידוע דאין בזה אלא איסור דרבנן, וצ"ע.

ומ"מ נראה דלשיטתו מותר להרים תינוק קטן כנגד בוילר ע"מ שישחק בו ויכבה את הבוילר וכדו' דגם בכיבוי אין זה אלא איסור דרבנן ולא איסור תורה. (אמנם לדעת החזו"א יש בזה מלאכת סותר ואכמ"ל).

ובתשובה דנתי במה שנשאלתי אם מותר להניח בחדר תינוק "אינטרקום" שמעביר את קול התינוק למקום אחר כדי שההורים הישנים בסוכה וכדו' ישמעו כאשר התינוק בוכה, וכתבתי דאין בזה חשש כלל מצד מה דאסור לספות להן בידים, דהתינוק הוי כמתעסק גמור ואין במעשיו איסור כלל, אמנם אם הקול נשמע מבחוץ יש להמנע מכך משום דאוושא מילתא ויש בזה זילותא דשבת קודש.

תגיות: