קידושי יוסף ואסנת

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה (מ"ח ג'-ט')

וברש"י דבקש לברכם ונסתלקה ממנו שכינה ומשום כך שאל מי אלה שאינם ראויים לברכה ויוסף הראה לו שטר קידושין וכתובה.

א

מו"ר כ"ק מרן מצאנז זצוק"ל היה מספר את אשר חידש בזה כד הוי טליא ובא לפני הגה"ק מאוסטראבצא ושאלו לפרש לו את דברי רש"י היכן דבר זה מרומז בפסוק "אשר נתן לי אלקים בזה". וענה מרן זצ"ל בילדותו, דיעקב אבינו תמה על יוסף איך קידש אשה בארץ מצרים, והלא המקדש בלי עדים אין חוששין לקידושיו ובודאי לא היו לו עדים כשרים בארץ מצרים, וענה יוסף דבאמת הקשו בקדושין (ס"ה ע"ב) דיהני הודאת בעל דין בקידושין כשם שמועיל בממון דהלא ילפינן קידושין מממון בגז"ש דבר דבר, ותירצו דבקידושין חב לאחריני שהוא נאסר בקרובותיה והיא נאסרת בקרוביו כמבואר שם ברש"י. וכיון דבארץ מצרים לא היה להם קרובים כלל [דאסנת היתה בת דינה כמבואר בפרקי דר"א (פרק ל"ג) ובדעת זקנים לבעלי התוס' בפ' מקץ (מ"א מ"ה)] וכיון שלא היו להם קרובים מהני בהו הודאת בעל דין, וכל עיקר דין זה דהודאת בע"ד מהני כמאה עדים הלא ילפינן מ"אשר יאמר כי הוא זה" כמבואר ברש"י שם במס' קידושין וזה כונת הכתוב "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" דהיינו ממה דכתיב "כי הוא זה" דמהני הודאת בע"ד כשאין זה חב לאחריני, והגה"ק מאוסטרובצה קלסיה לדבר חידוד זה, והוסיף בו במקום בחריפותו העצומה עוד שתים עשרה אופנים בדרך הפלפול.

ובדרך אחר, אף הוא בדרך הפלפול יש לומר לפי"ד הרמב"ן והריטב"א בקידושין (ס"ה ע"ב) דמהני שטר קידושין בכת"י אף שאין בו עדי חתימה או עדי מסירה, וכמבואר בריטב"א שם (ט' ע"ב) דמהני אף בלי עדי מסירה ולא כדעת הרשב"א (בדף ס"ה ע"ב) דשטר קי' בכת"י בלבד פסולה מה"ת, ועיין במל"מ (פ"ג ה"ג מאישות) שהביא שנחלקו בזה בשו"ת מהר"ם והפ"ת (סי' ל"ב סק"א) ציין לדבריו, ומ"מ לשיטות הראשונים והפוסקים דמהני שטר קי' בכת"י ללא עדים כלל אפשר דמשום כך הראה לו שטר אירוסין שיכיר את כתב ידו ויווכח שקידושיו היו כדת של תורה אף שלא היו לו עדים כשרים, והראה לו את השטר כדי שיכיר שזה כתב ידו.

ובעיקר מה שנחלקו הראשונים הארכתי בחי' למס' גיטין (יעויין מנחת אשר גיטין סי' מ"ה) ודנתי לפי מש"כ הר"ן (גיטין פ"ז) דעדי חתימה מהני במקום עדי מסירה כיון שיודעים אנו ע"י עדי המסירה שהגט נכתב ע"י הבעל ועכשיו הוא יוצא מתחת יד אשתו וע"כ שהבעל מסרו לה בגירושיה וכן בשטר קידושין, ונראה דמצינו באחרונים שני דרכי הבנה בסברא זו, הקצות (סי' מ"ב ס"ק א' וכן בסי' צ' סק"ז ובסי' רמ"א סק"א) הבין דאף דאין לנו עדים ממש על המסירה כיון דאנן סהדי שניתן לה ע"י הבעל סגי בכך ומה דאנן סהדי מהני כעדות ממש על המסירה וכ"כ בנתיבות (סי' כ"ח סק"ז ובסי' מ"ו ס"ק י"ט) עי"ש, ולפי"ז מסתבר דמהני נמי שטר בכתב ידו דאין לך ראיה גדולה מכתב ידו שהוא כתבו ואנן סהדי שנמסר לה על ידו, אבל הגר"ח (פ"ג מעדות ה"ז ובפ"ו מהל' גירושין הלכה ט') ביאר בדרך אחר ולהבנתו עדי החתימה שבגט נחשבים לפי דין התורה כאילו מעידים על הגירושין וכן בשאר שטרות הו"ל עדי החתימה כעדי מסירה ואין זה מסברא ומשום אנן סהדי אלא מדין התורה וכך גדר ההלכתא דעדי השטר נחשבים כאילו העידו על מה שכתוב בו, ולפי הבנה זו אין הדברים אמורים אלא בעדי החתימה אבל שטר קידושין בכת"י שאין בו עדים כלל לא מהני כיון שאין בו עדים ובעינן עדים ולא סגי באנן סהדי, ואכמ"ל.