קידוש החודש (תשנ"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"<TIE>(י"ב<TIE>ב').

הנה פסוק זה הוא המקור למצות קידוש החודש כמבואר ברש"י כאן וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קנ"ג ובריש הלכות קידוש החודש, ועוד כתב רש"י כאן דאין מקרא יוצא ידי פשוטו ופשטות כונת הכתוב שיהיה ניסן החודש הראשון וממנו ימנו את חודשי השנה, ונדון קצת בשני ענינים אלה.

א

מצות קידוש החדש

נחלקו הראשונים במצוה זו אם גם עיבור השנה בכללה או שמא מצוה בפני עצמה היא, ועוד נחלקו בה אם החשבון והקידוש מצוה אחת הן או שתים, הרמב"ם בסהמ"צ מצות עשה קנ"ג כלל במצוה זו הקידוש והחשבון, ועוד כלל בה החדש והשנה וז"ל "הוא שצונו לקדש חדשים (ולחשוב חדשים) ושנים וזו היא מצות קידוש החדש" וכו' ובכל אריכות דבריו מבואר עוד דמצוה אחת היא הכוללת כל אלה, אך בדברי הסמ"ג מבואר דהקידוש והחשבון שתי מצוות הן. דבמצות עשה מ"ו ביאר את מצות הקידוש ובמצות עשה מ"ז כתב לחשב את חשבון המולד עי"ש, וברמב"ן שם בספהמ"צ בשם הבה"ג מצינו שיטה שלישית דקדה"ח ועיבור השנה שתי מצוות הן ומקור המצוה לעבר שנים הוא מ"ושמרת את החוקה הזאת" (שמות י"ג י') עי"ש.

ומצינו מקור לשיטת הרמב"ם דגם עיבור השנה בכלל מצות "החדש הזה לכם" בשמו"ר (ט"ו ב') "אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר היו בידי שנאמר "עשה ירח למועדים" אבל מכאן ואילך הרי הוא מסורה בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן אם אמרתם לאו לאו מ"מ יהא החדש הזה לכם, ולא עוד אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם לכך כתיב החדש הזה לכם" הרי דמקרא זה ילפינן נמי עיבור השנה.

והנה מבואר בר"ה (כ"ה ע"א) דאף אם טעו בי"ד בקדה"ח מ"מ מקודש הוא ואהני קידוש בטעות ודרשו כן מקרא "אתם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידין" עי"ש, ובצל"ח ברכות ס"ג ע"ב כתב דלא מצינו כן אלא בקדה"ח ולא בעיבור השנה, ואם טעו בעיבור בטל הוא עי"ש, ולכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת זו שבין הראשונים אם העיבור בכלל מצות הקידוש הוא או מילתא אחריתא הוא. ומדברי המדרש הנ"ל מבואר דאף בעיבור השנה מהני טעות בי"ד ודין אחד לקדה"ח ולעיבור השנה.

ובגוף הלכה זו תמהו האחרונים בדברי הרמב"ם ששינה מלשון חז"ל דהם אמרו אפילו שוגגין מוטעין ומזידין והרמב"ם (פ"ב ה"י מקדוש החדש) כתב "בית דין שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים הרי זה מקודש" וכו', אך בפשטות נראה דהרמב"ם פירש כך את לשון חז"ל מזידין, דבאמת תימה הוא ענין מזידין בקדה"ח ואטו ברשיעי עסקינן שיזידו בקדה"ח שלא כדין, ולכאורה אף אם יעשו כן אין עליהם שם בי"ד ודבריהם בטלים ומבוטלים, וכבר נתקשה בזה הערוך לנר בר"ה שם וכתב לדחוק דהכונה לבי"ד שטעו בקידוש והזידו בכך שלא חזרו בהן, ומלבד הדוחק לפרש כך את עצם הלשון, יש לתמוה דכיון שהקידוש תקף אף בשוגג ומוטעה שוב אין בידם כלל לחזור בהם, ונראה דמשום כך פירש הרמב"ם דאין הכונה שהזידו לקדש שלא כדין אלא שנאנסו ע"י המלכות וכדו' לקדש שלא כדין. ובאמת מצינו לשון זה בספרא פרשת אמור (פ"י ג') ובתוספתא (ר"ה פ"ב), ובודאי מסתבר דלא נחלקו רבותנו בזה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומשו"כ נקט הרמב"ם דהיינו הך והעתיק את לשון התו"כ והתוספתא, ודו"ק בכ"ז.

ב

הנה כתב הרמב"ם דרק ביה"ד הגדול שבירושלים מקדש את החודש והרמב"ן השיג עליו דהרי קידשו את החודש עד חתימת התלמוד אף שארבעים שנה לפני חורבן הבית גלתה סנהדרין וישבה בחנות כדי שלא לדון דיני נפשות וכמו שאמרו מלמד שהמקום גורם אלא ע"כ דלא בעינן בי"ד הגדול לקידוש החודש ודי בבי"ד סמוך עי"ש. ובמגילת אסתר כתב בדעת הרמב"ם דרק לענין ד"נ מקום גורם ואין דנין ד"נ אלא כשיש ביה"ד הגדול בלשכת הגזית ולא לשאר דיני סנהדרי גדולה וכ"כ בלב שמח. אך לכאורה נראה טפי דלכל ענין אין דין בי"ד הגדול אלא כשהם בירושלים ואין זה דין מסוים לענין דיני נפשות בלבד דהרי לענין זקן ממרא נאמרה פרשה זו הרי דאין דין זקן ממרא אלא כשהבי"ד במקומו והדרא קושיא לדוכתא.

ונראה לכאורה לפי מה שכתב בגרי"ז בפ"ה מהל' סנהדרין בהא דהשמיט הרמב"ם שם כשכתב את כל הצריך סנהדרי גדולה את הדין דאין ממנין כה"ג אלא ע"י סנהדרין גדולה וכתב הלכה זו בפ"ד מהל' כלי המקדש הט"ו, וביאר הגרי"ז דבהלכות סנהדרין לא כתב אלא הני דבעינן בהם ביה"ד הגדול מגזה"כ אבל במינוי כה"ג לא מצינו הלכתא וגזה"כ אלא דמסברא בעינן ביה בי"ד הגדול משום דהענין נוגע לכל בית ישראל, (וזה לא כדברי הרדב"ז בהלכה כ' שם שכתב דצריך בית הדין הגדול במינוי כה"ג כמו שצריך בית הדין הגדול לדונו דלפי"ז ענין אחד הן המינוי והדין והרמב"ם הביא שם בהלכות סנהדרין מה שצריך ע"א לדונו וז"פ).

ומשו"כ מובנת שיטת הרמב"ם דאין זה דין בסנהדרין אלא בכלי המקדש והעובדים בו.

והנה הרמב"ם שם בהלכות סנהדרין פ"ה השמיט גם הלכה זו דצריך בית דין הגדול בקדה"ח ונראה מזה דאף בקדוש החדש לא צריך בית הדין הגדול מהלכתא אלא משום דנוגע לכל ישראל.

ולפי"ז נראה דהלכה זו דהמקום גורם לא נתחדשה אלא במה דצריך סנהדרין גדולה מהלכתא אבל לא במה דצריך בידה"ג מסברא משום דנוגע לכל ישראל, ויש בזה סברא גדולה דאף שאין בית הדין הגדול יושב בירושלים עדיין הם "עיקר תושבע"פ והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל" (לשון הרמב"ם בריש הל' ממרים) ויש להם כח בית הדין הגדול אף שאינם בלשכת הגזית (ולפי"ז יתחדש שה"ה בקידוש שמיטין ויובלות מהני אף שאינם בירושלים שהרי גם הם לא נמנו בפ"ה דסנהדרין, וצ"ע).

ונראה דע"כ לא צריך בידה"ג בקד"ה מהלכתא דבאמת מבואר במשנה ריש סנהדרין דקד"ה בג' ואיך כתב הרמב"ם שצריך ע"א, אלא שהרמב"ם ביאר שיטתו בפ"ד ה"ט מקד"ה דראש בי"ד מזמין ג' דיינים מן הסנהדרין הרי דאי"צ מעשה בי"ד של ע"א אלא מעין אישור של ביה"ג והוא מקור הסמכות לקד"ה, ונראה דאין גדר זה אפשרי במה דצריך בית הדין הגדול מהלכתא אלא במה דצריך ביה"ג מסברא מפני שנוגע לכל ישראל.

(ובאמת די בהלכה זו (דראש בי"ד מזמין ג' דיינים כנ"ל) כדי ליתן טעם למה השמיט הרמב"ם דין זה בפ"ה מסנהדרין דהלא שונה הוא מכל הכתובים שם שבכולם צריך ע"א ממש, אך האמת ביסוד הדברים כמבואר).

ועיין במשך חכמה (בפרשתנו) שכתב בביאור שיטת הרמב"ם דעיקר מצות קד"ה מסורה לביה"ג ומשו"כ כשיש בי"ד גדול בירושלים אין מקדשין אלא עפ"י ראיה, וכשאין בי"ד הגדול בירושלים רשאי בי"ד סמוך לקדש ע"פ הראיה אבל מותר להם לקדש אף עפ"י חשבון, אבל לשיטת הרמב"ן כל זמן שיש בי"ד סמוך אין מקדשין אלא עפ"י הראיה שזה עיקר דין קד"ה להיעשות בב"ד סמוך ולאו דוקא בביה"ד הגדול עי"ש, ועוד כתב שם במה דבעינן בקד"ה שיהיה ב"ד בארץ ישראל דהרמב"ם אזל בזה לשיטתו (פ"ד מסנהדרין י"א) לגבי סמיכה דכל החכמים שבא"י יש להם דין כמו בידה"ג לסמוך (וכ"כ בפירוש המשנה פ"א מסנהדרין ופ"ד מבכורות) אך באמת נראה יותר דזה דין מסוים בקד"ה דילפינן מקרא כמבואר בסנהדרין (י"א ע"ב) ובפרט לפי המבואר שם ברמב"ם דהלכה מחודשת זו לענין סמיכה עדיין צריך הכרע וספק היא בידו, וידוע מה שנחלקו מהר"י בירב ורלב"ח בענין הסמיכה, ואכמ"ל).

ב

סדר חדשי השנה

הנה כתב רש"י על התורה (שמות י"ב ב') "ואין מקרא יוצא ידי פשוטו על חודש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החודשים שיהיה אייר קרוי שני וסיון שלישי" ורש"י לשיטתו כתב בר"ה (ז' ע"א) דמה שאמרו אחד בניסן ר"ה לחודשים היינו לסדר מנין החודשים וכך הוא שם במאירי, והרמב"ן בפירושו על התורה האריך בזה מאוד וכתב שנצטוינו למנות מנין החודשים מחודש ניסן כדי שנזכור יציאת מצרים וכשעלו אבותינו מבבל לבנות את הבית השני אימצו את שמות החודשים הבבליים ניסן אייר וכו' כדי שנזכור בזה את גאולתנו מארץ בבל וכדברי הנביא ירמיהו (פרק ט"ז) "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ צפון" עיי"ש באורך דבריו.

ועל פי דברי הרמב"ן האלה כתב החתם סופר בתורת משה פרשת בא ובדרשותיו (חלק א' עמוד צ"ג וחלק ב' עמוד קט"ו) דברים קשים כגידים על מה שנהגו להשתמש במנין החודשים הלועזי ובדרשותיו חלק ב' שם כתב דהוי ככותב וחותם שאין לו חלק באלוקי ישראל (ותלמידו הגדול מהר"ם שיק בשו"ת יו"ד סימן קע"א כתב לגנות המשתמשים בשנות הספירה הנוצרית עיי"ש).

והנה בספר העיקרים (פרק ג' ט"ז) כתב דלאחר שעלו מבבל בטל המצוה למנות מניסן ותחתיו תיקנו לכנות שמות החודשים לזכר גלות בבל וגאולתה, וכן כתב החת"ס בשו"ת חו"מ סימן א', ויסוד סברתו של העיקרים הוא ההנחה דלשיטת הרמב"ן אסור לכנות שם לחודשים ולקוראם בשמותם אלא מצוה לקרותם במספרים ראשון שני וכו', ומשום כך יש הכרח דמצוה זו בטלה בזמן בית שני דאם לא כן איך הותר להם לקרוא שמות לחודשים, אך כבר תמה בגט פשוט (בסימן קכ"ו ס"ק ל"ה) על דברי העיקרים דאי אפשר שמצות התורה תבטל ואין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכתב ראיה ניצחת דלא בטל סדר החודשים לאחר שאימצו ישראל שמות החודש, דהלא מקרא מלא כתוב במגילת אסתר "לחודש שנים עשר הוא חודש אדר" הרי דאף לאחר שקראו שמות לחודשים נשאר ניסן ראש לחודשים ובאמת מצינו בכל מקום שאף לפני בית שני וגלות בבל קראו שמות לחודשים כגון חודש זיו (מלכים א' ו' א') ירח בול (שם ו' ל"ח) וירח האיתנים (שם ח' ב') הרי דאין כלל קפידה שלא לכנות שמות לחודשים אלא דמצוה הוא לסדר מנינם בענין שניסן הוא ראש חודשים ואם כן אין הכרח שמצוה זו בטלה לאחר גלות בבל.

ובאמת כבר כתב הרמב"ן בדרשה לר"ה דתקנת הנביאים בזמן בית שני לקרות שמות בבליים לחודשים כדי לזכור גאולת בבל לא היתה במקום מצות התורה שניסן יהיה ראש החודשים אלא שאלה שמותם וזה מנינם וכ"ה בריטב"א ר"ה ג' ע"א וכנראה שבעל העיקרים והחת"ס לא ראו דברי הרמב"ן והריטב"א האלה.

ב

ומכל מקום נראה ליישב מנהג העולם בכמה דרכים דהנה יש לעיין במה שהרמב"ם השמיט הלכה זו ולא כתבו לא בסהמ"צ ולא בידו החזקה, ומשמע דלא סבירא ליה כשיטת רש"י והרמב"ן וכך נראה מדברי הרשב"א הריטב"א והר"ן שכתבו בר"ה (ג' ע"א) במה שאמרו באחד בניסן ראש השנה לחודשים דנפקא מינה כדי לידע קביעת המועדים, הרי דלא ניחא להו לפרש דנפ"מ לענין עצם המצוה למנות את ניסן כראש חודשים וא"כ נראה דנחלקו בזה הראשונים ורוב רבותינו מפרשי הש"ס והרמב"ם נקטו דאין כלל מצוה וקפידה במנין החודשים אלא דלענין זמני המועדים והצומות ראש החודשים הוא ניסן ולא כמ"ש הרמב"ן ורש"י וכבר עמד המנ"ח במצוה (מצוה ד') במה שהשמיט הרמב"ם מצוה זו ולא כתבו).

ובשו"ת בנין שלמה סי' כ"ב ראיתי שכתב לחדש אף בדעת הרמב"ן דאף לשיטתו אין מצוה על כל אחד ואחד למנות את מנין החודשים מניסן אלא כוונתו דהוי פרט במצות קידוש החודש דכאשר בית דין מקדשים את החודש יש לקדשו לפני מנין החודשים מניסן עיי"ש, אך באמת לא מצינו בשום מקום דכאשר בי"ד קידשו את החודש התייחסו כלל לחודש מסוים אלא אמרו מקודש בלבד (ורק בעיבור שנה מתייחסים לחודש אדר וז"פ) ונראה ברור ופשוט מדברי רש"י והרמב"ן דלשיטתם יש מצוה כללית למנות ניסן ראש חודשים ולא רק בקדוש החדש ולא כדברי הבנין שלמה.

אך חידוש גדול דקדקתי מדברי רש"י על התורה, דהנה ז"ל "ראש חודשים זה כר' יהושע שבניסן נברא העולם וכו' ולר' אליעזר דבתשרי נברא העולם עיקר פשוטו כך, החודש הזה לכם אפילו שאינו ראש חודש לשאר האומות לכם יהיה ראש חודשים למנות שישי שביעי שמיני וכו' ממנו תמנו להיות לכם לזכרון כי בו יצאתם ממצרים" ומבואר מדבריו דלר' יהושע דבניסן נברא העולם אין כלל מצוה למנות מניסן משום זכר ליציאת מצרים אלא כוונת התורה להשמיענו אמיתת זמן הבריאה דניסן הוא ראש חודשים שבו נברא העולם ונפ"מ לענין מועדות, ורק לר' אליעזר דבתשרי נברא העולם חידשה תורה דמ"מ יש למנות מניסן זכר ליציאת מצרים, ולפי"ז יש ליתן טעם במה שלא הביאו הפוסקים איסור זה דמן הסתם הלכה כר' יהושע כבכל מקום דר' אליעזר שמותי, ולשיטת ר' יהושע אין מצוה כלל למנות מחודש ניסן. אך באמת תוס' ר"ה (כ"ז ע"א) דנו אם הלכה כר"א או כר"י בזה אך נראה לכאורה דשאר הראשונים נקטו דהלכה כר' יהושע.

ונראה עוד דלא נצטוינו בתורה למנות את ניסן אלא ראש לחודשים ואם נמנה חודש אחר לראשון יש בזה ביטול רצון התורה, אך אין גדר חודש בתורה אלא בחדשי הלבנה אבל חדשי הנוכרים שאינם חדשי לבנה אינם בכלל חדש כלל ואין איסור למנות להם, הגע בעצמך אילו היו האומות מחליטים למנות שבועות ולא חדשים וכי אסור היה להשתמש במנינם בשבועות השנה לכאורה פשוט דאין בזה איסור וכמו כן נראה במנין חודשי השנה שאינן אלא פסקי זמן קצובים באופן שרירותי, ומה שקראו לאלו "חודשים" אינו משנה מבחינת ההלכה כנלענ"ד.

ובעיקרא דמילתא נראה עוד ללמד זכות על מנהג רבים מבנ"י יראים ושלמים שלא הקפידו בזה, דנראה עיקר דגדר מצוה זו שיהיה ניסן בעיננו ראש חודשים ונחשיבנה כראש, אבל אין אנו מצווים למנותה כראשון לכל ענין שימושי, והרי מצינו בכמה מקומות בדברי הנביאים שהשתמשו בשמות החודשים וכי עברו על רצון ה' שנזכור את יציאת מצרים על מנין החודשים אלא נראה דאין זה תלוי כלל בשימוש במנין המעשי אלא במה שאנו מחליטים ומחשיבים את ניסן כחודש הראשון ומשום כך נראה לכאורה דבדבר של חשיבות ויקר כשאין הכרח להשתמש בחודש לועזי כגון בהזמנות לשמחות ולסעודות מצוה וכדו' ראוי להשתמש רק במנין התורה אבל בצקי'ם וכדומה ענינים שימושיים אין קפידה בשימוש במנין הנוכרים, ודוק בזה. ועוד ראיתי שחידשו בזה בכמה ספרים דאם כותב להדיא למנינם או למספרם אין בזה קפידא כיון שהדגיש בלשונו דמנין זה טפל בעיניו ולא עיקר, וגם סברא זו מתיישבת על הלב.

זה הנראה ליישב ולבאר מנהגם של רבים וטובים ובדרכנו תתישב עוד דמצינו בכמה מקומות בדברי גדולי הדורות שהזכירו תאריכים לועזיים עיין שו"ת חוות יאיר סימן קפ"ד, שו"ת רמ"א סימן נ"א, אבנ"ז ח"א סימן מ"ג, ואכמ"ל.

תגיות: