קידוש ידיים ורגליים (תשס”א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשית כיור נחושת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים, ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'" (ל' י"ח - כ').

א

נחלקו הראשונים במצוה זו, דהנה דעת התוס' (יומא ה' ע"ב) דבשני פנים מתחייב הכהן בקידוש ידיו ורגליו, א' הנכנס לעזרה לשם עבודת המקדש, ב' הנכנס להיכל אפילו בביאה ריקנית. וכ"כ החינוך (מצוה ק"ל) וז"ל "לרחוץ הידים והרגלים בעל עת הכנס להיכל והבא לעבוד עבודה וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח" וכדבריהם איתא נמי בספר המצות להרמב"ם (מהדורת ר"ש פרנקל מ"ע כ"ד) "שנצטוו הכהנים לבד לרחוץ ידיהם ורגליהם בכל זמן שיהיו צריכים להכנס להיכל או להקרב לעבודה", עכ"ל. וסמכו דבריהם אלישנא דקרא דכתיב "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת", הרי דלתרוויהו בעינן קידוש ידים ורגלים.

ומאידך כתב רש"י בפירושו עה"פ "בבואם אל אהל מועד", "בבואם אל אהל מועד להקטיר שחרית ובין הערבים קטרת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת כוכבים", ומדבריו שמעינן דס"ל דהבא ביאה ריקנית אין טעון קידוש ידים ורגלים, ולכך אוקי לקרא בבא להקטיר קטורת ולהזות דם הקרבנות. וכן כתבו התוס' (סנהדרין פ"ג ע"א) "וצ"ל דלעולם לא מיחייב אביאה ריקנית אפילו אהיכל, דלשרת אבבואם קאי", עכ"ל. ומצינו בדברי הרמב"ן בהשגותיו לספה"מ (מל"ת ע"ג) דנקט כן דאין איסור אלא בנכנס לעבוד עבודה, וכ"כ הראב"ד בפירושו על תורת כהנים (פרשת שמיני), וא"כ לדבריהם אין מצות קידוש ידים ורגלים אלא לצורך עבודה בלבד.

ובתוספתא (כלים פ"א ה"ו, הובא בתוס' סנהדרין שם) תנינן "אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר, אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים וכו', אמר ליה העבודה אפילו כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין, אלא שלא מצאך בעל הפול [פי' איש הר הבית הממונה ובודק, תוס'], ודבר זה חידוש הוא, דאף שלא נכנס להיכל אלא לבין האולם ולמזבח חייב מיתה. ובפי' הר"ש שם ביאר דהא דאמרו לו שהיו פוצעים את מוחו אינו אלא משום דמחזי כנכנס לצורך עבודה, אך התוס' שם נקטו דהש"ס פליג אתוספתא זו ולשיטתם ג' מחלוקות הן במצוה זו.

ובפי' הראב"ד (פרק א' ממסכת תמיד) הקשה ע"ד התוספתא, דהאיך יתכן דאיסור הוא ליכנס בין האולם ולמזבח בלא קידוש, הא אין הכהנים מקדשין אלא מן הכיור שהיה בין האולם ולמזבח, ועיי"ש שחידש דבין אולם למזבח אכן אינו טעון קידוש ידים ורגלים מן הכיור אלא רחיצה בעלמא ואין דין הקידוש אלא בנכנס להיכל וקרב לשרת.

ב

והנה שיטת הרמב"ם בסוגיא זו טעונה לימוד, דמחד חזינן מש"כ בספה"מ דחובת הקידוש היא אף על הבא ביאה ריקנית, וכן משמע לכאורה מדבריו בהלכות בית הבחירה (פ"ז הכ"א) שכתב "ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים", ומאידך בהל' ביאת מקדש (פ"א ה"א) כתב "מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואחר כך יעבוד, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם". ומכאן משמע דאין מצות הקידוש אלא לכהן העובד בלבד, וכן בפרטי המצוות ריש הל' ביאת מקדש כתב הרמב"ם "לקדש העובד ידיו ורגליו", וכיו"ב כתב במנין המצוות הקצר "לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה", ומכ"ז נשמע דאין חייב אלא בעביד עבודה.

ולכאורה היה נראה דגדר המצוה וענינה הוא ב"כהן העובד" אלא דמדיני המצוה דאף כל הנכנס להיכל טעון טבילה ולכך במנין המצוות הקצר ובפרטי המצוות נקט הרמב"ם דגדר המצוה בכהן העובד היא, אבל בספר המצוות הארוך דדרכו להוסיף מעט מפרטי ודיני המצוה נקט שפיר דחייב בה אף הבא ביאה ריקנית, אך באמת נתיב זה דחוק ורחוק הוא.

ואשר ייראה ביישוב כל הנ"ל דב' דינים הם במצות קידוש יו"ר, האחד בקידוש שצורך עבודה הוא וחייב בו כל הבא לעבוד עבודה. והאחר בקידוש שיסודו בקדושת ההיכל ורוממותו, וכאותה דשנינו במתניתין (פ"א דכלים מ"ט) "עשר קדושות נתקדשה ירושלים זה למעלה מזה, ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים", ושם לא איירי בקדושה דגברא אלא בקדושת המקדש. (ולרש"י ודעימיה דאין מצות הקידוש אלא בנכנס לעבודה צ"ל דס"ל דהך מתניתין מעלה דרבנן היא ולאו דאורייתא, וכמש"כ התוס' שם עיין בדבריהם).

ונראה לדייק עוד מדברי הרמב"ם דמצות העשה דקידוש אינה אלא בקידוש לצורך עבודה, לפי שקידוש זה לבדו בקום ועשה הוא וגדר מצוה יש בו, משא"כ קידוש דנכנס להיכל יסודו בשוא"ת הוא, דמשום קדושת ההיכל אסור על מי שלא קידש ידיו ורגליו להכנס בו והוי כעין לאו הבא מכלל עשה, ולכך קידוש זה אינו יסוד המצוה אלא דין מדיני מצות הקידוש. ומטעם זה נקט הרמב"ם בהל' בית הבחירה דכל הנכנס להיכל טעון רחיצה, דהא התם לא איירי אלא בדיני בנין הבית וכליו, כבודו ושמירתו, אבל בהל' ביאת מקדש דאיירי בעבודת המקדש וקרבנותיו כתב שפיר דמצוה היא לקדש כהן העובד ידיו ורגליו.

וכן נראה לדקדק שפיר מהא דבפרטי המצות דהל' בית הבחירה לא מנה הרמב"ם למצות קידוש ידים ורגלים, דאף בגוף ההלכות לא נקט דמצות עשה היא משא"כ בהל' ביאת מקדש כתב בפרטי המצוות "לקדש העובד ידיו ורגליו" ונקט נמי (שם פ"ה) דמצות עשה היא, וע"כ דב' דינים הם ומצות הקידוש בקום ועשה לא נשנית אלא בכהן העובד, אבל דין הקידוש משום קדושת ההיכל מדיני המצוה הוא ומשום כך לא כתבה הרמב"ם כמצות עשה, ודו"ק בזה.

והנה אחר דחזינן לדברי הראב"ד הנ"ל דהנכנס להיכל אינו טעון אלא רחיצה בעלמא שמתי אל לבי דקדוק בלשון הרמב"ם, דהא בהל' ביאת מקדש [בקידוש לצורך עבודה] כתב "מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו", ומאידך בהל' בית הבחירה [בקידוש דהנכנס להיכל] כתב "ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים", הרי דהכא נקט לשון קידוש והכא נקט לשון רחיצה, ולדרכינו יתבאר אף חילוק זה, דאכן קידוש שענינו קדושת ההיכל אין שם קידוש עליו אלא כרחיצה בעלמא הוא, שאין מצות הקידוש אלא בנכנס לעבוד עבודה ולא בביאה ריקנית [והן אמת דנתיב זה אינו כדברי הראב"ד, דהא לשיטתו הרוחץ ידיו משום קדושת העזרה אינו מחויב לרחוץ מן הכיור, אך מדברי הרמב"ם משמע דאף קידוש זה מן הכיור הוא אך מ"מ נראה דשני דינים הם חד ענינו ומהותו בקידוש דגברא לעבוד עבודה, ואידך יסודו בקדושת ההיכל ואינו אלא גדר רחיצה ונקיון אף דתרוויהו מן הכיור הן, ודו"ק בזה היטב].

אך באמת נראה דדיוק זה אינו מוכרח אף דסברא יש בו, די"ל דמעשה הרחיצה נקרא 'קידוש' ולכך בהל' ביאת מקדש דאיירי במצות הקידוש נקט הרמב"ם מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו, משא"כ בהל' בית הבחירה דהתם לא איירי אלא לאחר הקידוש, איך וכיצד שרי ליכנס לעזרה לא כתב הרמב"ם אלא "אין נכנס לעזרה אלא רחוץ ידים ורגלים דהא איירי לאחר שקידש ידיו ורגליו ולכך קרי ליה 'רחוץ' וכלישנא דמתניתין בפ"א דכלים שם, ולכך נראה דדיוק זה לאו חומה הוא לבנות עליו טירת כסף, ומ"מ כיון דאתי לידן אמינא בה מילתא, כנ"ל.

ג

בהלכות הקידוש

כתב רש"י עה"פ "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" וז"ל "בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים כיצד קידוש ידים ורגלים מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדשן". ומשמע בזבחים שם דאופן זה דקידוש דאורייתא הוא וכדילפינן מקרא דאת ידיהם ואת רגליהם, וזו צורת המצוה ואופן קיומה.

והנה לכאורה יש להקשות מהא דתנינן (זבחים כ"ט ע"ב) דהמטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, ומבואר התם דרגליו טעונות קידוש משום ניצוצות וידיו טעונות קידוש משום דמצוה לשפשף ומשמע דאלמלא טעמא דמצוה לשפשף היה מקדש רגליו בלבד, והנה אם אופן הקידוש הוא בהנחת ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית איך מצי מקדש רגליו בלבד. ועיין במנחת חינוך (מצוה ק"ו) שהוסיף להקשות מהא דהמסיח דעתו טעון קידוש יו"ר, דלכאורה המסיח דעתו מידיו בלבד אינו טעון אלא קידוש ידים ואף המסיח דעתו מידו אחת אין ידו השניה טעונה קידוש, הרי לן דאיכא קידוש לחצאין וצ"ע בהאי הלכתא.

וכתב המנ"ח ליישב, דהא דבעינן שיקדש ידיו ורגליו יחדיו זו ע"ג זו היינו דווקא היכא דתרוויהו טעונין קידוש אבל היכא דליכא סיבה המחייבתו לקדש שניהם כני"ד דאין ידיו טעונות קידוש אלא רגליו בלבד יקדשן בפני עצמן, דהכי הוא אופן מצות הקידוש לקדש את הטעונין קידוש יחדיו, אבל כשאבר אחד הוא הטעון קידוש שפיר מקדשו בפני עצמו.

ד

ולענ"ד נראה ליישב בדרך אחר, דהנה מצינו דאיכא קידוש ידים אף בלא קידוש רגלים מדאורייתא, דהא איתא בספרי (פר' קרח סי' שמ"ט) עה"פ "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" דכהן האוכל תרומה חייב לקדש ידיו כיון דאכילת תרומה עבודה היא, [ועי"ש שסמכו דבריהם על מה שמצינו גם בתלמוד דידן (פסחים ע"ב ע"ב) "מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לביהמ"ד, לשחרית מצאו רבן גמליאל אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש, אמר לו עבודה עבדתי, אמר לו כל דבריך אינם אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין, אמר לו הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק". ועוד נתבאר שם דאף הכהן האוכל תרומה ונודע שהוא חלל אינו חייב בקרן וחומש כיון דאכילת תרומה עבודה היא וקי"ל כר' יהושע דיליף מקרא 'דברך ה' חילו' דאף עבודה זו כשרה היא, הרי לן דאכילת תרומה עבודה היא] והקשו שם בספרי דאי אכילת תרומה עבודה היא אמאי סגי בה בקידוש ידים גרידא ולא בעינן קידוש ידים ורגלים, ותי' דשאני תרומה מעבודה, דהא עבודה בכל גופו היא [דריצפת הבית מקודשת ואסור שיהא דבר החוצץ בין רגליו לרצפת העזרה] ולכך בעינן נמי שיקדש לרגליו, אבל אכילת התרומה אינה אלא בידיו ומשום כך סגי שיקדש ידיו לבדן, ומכאן משמע דבמצות הקידוש אזלינן לפי ענין העבודה, ולכאורה צריך עיון דהלא בעינן שיקדש יד ורגל בבת אחת.

והנראה בזה דאף דין קידוש דעבודה ב' דינים יש בו, וכבר עמד בזה בחידושי ר' אריה לייב מאלין (ח"ב סימן י"א) והאריך לחקור בהאי דינא דקידוש יו"ר אי דין הקידוש בגברא הוא וכבגדי כהונה דאמרו בהם דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם וכזר חשיבי, או שמא דקידוש זה צורך עבודה הוא ואף אם לא קידש אין ריעותא בכהונתו ולא חשיב כזר. ועי"ש שהאריך בראיות דתרוויהו איתנייהו ביה. מחד, כהן שלא קידש ועבד עבודה חייב מיתה ומשמע לכאורה דדינו ככהן מחוסר בגדים, ומאידך, מהאי דינא דלינה פוסלת בקידוש יו"ר שמעינן דתורת עבודה אית לה וכפסולא דבשר הקודש, וכיו"ב כתב להוכיח מהא דפליגי הרמב"ם והרמב"ן אם בגדי כהונה מצוה היא, דהרמב"ם מנאה במנין התרי"ג (מ"ע ל"ג) וברמב"ן שם פליג ונקט דלאו מצוה היא אלא הכשר למצות עבודת המקדש, (ומצינו שאף רבותינו האחרונים נחלקו בדבר זה, ה"טורי אבן" (חגיגה דף ה') נקט דהוי הכשר מצוה בלבד והגר"ב פרנקל בעל "ברוך טעם" בהגהותיו שם כתב דהוי מצוה בפנ"ע) ויש לעיין למה לא פליג הרמב"ן אף במצוה כ"ד, מצות קידוש ידים ורגלים, לטעון דאינה אלא כהכשר מצוה, ע"כ דאף להרמב"ן מצות הקידוש שונה ממצות לבישת בגדי כהונה ודין 'עבודה' יש בה, ומכל הנ"ל הוכיח דב' דינים הם בקידוש ידים, חד מדינא דגברא ואידך מדינא דעבודה.

ולפי זה אפשר דב' דינים אלו חלוקין הן ביסודם, דבקידוש שענינו הכשר דגברא צריך קידוש יד ורגל דעל ידו נעשה הגברא מקודש ולא ידיו ורגליו בלבד נתקדשו אלא דע"י מעשה הקידוש נתקדש הכהן והוכשר לעבודה, ובדין זה נאמרה ההלכה באופן הקידוש וצורתו דמניח ידו ע"ג רגלו כנ"ל, אבל באידך דינא דקידוש לצורך עבודה צריך לקדש ידיו בלבד שבהם עושה עבודה כשם דבעינן שיהיו כלי השרת מקודשין, ולכן לא צריך בקידוש זה יד ורגל.

והנה האי דינא דהמטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים אין ענינו להכשר דגברא אלא קידוש לצורך עבודה ובקידוש זה לא נתחדש האי דינא דמניח ידו ע"ג רגלו ומקדשן, וכן בכהן המסיח דעתו, דבאלה לא נפסל גברא אלא דטעונין אותן האברים קידוש לצורך עבודה ובקידוש זה לא בעינן קידוש ידיו ורגליו כהדדי, וכן לגבי כהן האוכל תרומה דאף דבעי קידוש ידים מ"מ אין הקידוש הופכו לכהן הראוי לאכול תרומה, דהא אף עבד כהן ובהמתו אוכלין בתרומה והא דבעינן קידוש ידים אינו אלא משום דאכילת תרומה חשיבא כעבודה ומדין קידוש דעבודה ליכא חיובא לקדש אלא את הטעון קידוש, משא"כ דין קידוש לטהרה דגברא דנאמר בו האי דינא דמניח ידו רגלו ומקדשן כהדדי.

ויש להסתפק אי אשת כהן ועבדיו האוכלין בתרומה טעונין קידוש ידים, ולכאורה מסתברא דאין טעונין קידוש ידים, ולכאורה מסתברא דאין טעונין קידוש כיון דלא שייכא בהן עבודה כלל דהא רק לגבי הכהן גופיה הוי אכילת תרומה כעבודה, וכעי"ז כתבתי במק"א להסתפק לגבי ברכת אכילת התרומה באשת כהן ועבדו, ואכמ"ל.

ה

קידוש ידים ורגלים ביוה"כ

הנה נתבאר דיש שני דינים בקידוש זה, קידוש לעבודה וקידוש להכשירו להכנס להיכל, אך הצד השוה בהן שיהיה רחוץ ומקודש, אך נראה דיש הלכה נוספת בקידוש ידים ורגלים, והיא מצות הכה"ג לקדש ידיו ורגליו עשרה פעמים בעבודת יוה"כ. ונראה דקידושים אלו אין ענינם בתוצאה בלבד שיהא רחוץ אלא הם חלק מעבודת יוה"כ דהרי בכל השנה ידעינן דכ"ז שהכהן לא הסיח דעת הו"ל רחוץ ומקודש וא"כ למה צריך י' קידושים אם לא דהוי בעצם מצות היום, וכבר כתב הגרי"ז בפ"ב מעבודת יוה"כ דקידוש דיוה"כ הוי גדר בפנ"ע, עי"ש. ונראה עוד להוכיח יסוד זה ממה דאיכא למ"ד דגם אחרי העבודה צריך קידוש הרי ע"כ דלא הוי צורך עבודה.

והנה מבואר בפ"ד מ"ב מיומא שביוה"כ מקדש את ידיו מקיתון של זהב ובירושלמי פ"ד ה"ה נחלקו אמוראי, לר' יונה הקידוש הראשון היה מן הכיור ולר' יוסה אף הוא היה מן הקיתון וצ"ב במה נחלקו. ונראה בזה דיש לעיין דהנה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן, ושי' הרמב"ם בפ"ה ה"י מביאת מקדש קידוש ידים ורגלים לכתחלה צריכה להיות מן הכיור דוקא ורק בדיעבד מהני מכלי אחר, ולשיטת הרמב"ן בפרשתנו אף לכתחלה לא בעינן כיור, ולשיטת הרמב"ן ניחא דמשום כבוד הכה"ג תיקנו שיקדש ידיו מקיתון של זהב אך לשיטת הרמב"ם איך ביטלו מצוה מן המובחר משום כבוד הכה"ג.

אלא נראה מזה דשאני מצות הכה"ג שאינו מדין קידוש דעבודה אלא דין מסויים ובו לא נאמר כלל מצות הכיור. ולפי"ז נראה דנחלקו אמוראי הנ"ל בירושלמי בקידוש ראשון אם הוי מדין כה"ג ביוה"כ או מדין קידוש הכללי לעבודה ככל השנה כולה ודו"ק.

ונראה עוד ראיה דאין קידוש דיוה"כ מדין הקידוש הכללי דדין הכללי למדנו בזבחים דף כ' ע"א מקרא דכי תשא (ל' י"ט) וקידוש ביוה"כ למדנו ביומא ל"ב ע"ב מדכתיב באחרי (ט"ז כ"ד) "ורחץ את בשרו במים" הרי דשני דינים יש כאן, והארכתי בזה במק"א.