קידוש לבנה (תשע”ח)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב ב').

"אמר ר' יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא 'החדש הזה לכם' וכתיב התם 'זה אלי ואנוהו'" (סנהדרין מ"ב ע"א).

 

ראשית שאלתנו במצוה זו, בעצם שמה. "קידוש לבנה" וכי איזה קידוש יש כאן והלא אין כאן אלא ברכה וכמו שאמרו "הרואה לבנה בחידושה צריך לברך וכו'". וכבר עמד על זה בשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' ה' וכתב שבנו שאלו על כך ורצה לומר שטעות נשתרש בזה בפי ההמון ובאמת צריך לומר חידוש לבנה, והח' נתחלף בק', אך שוב כתב דכיון דהבית יוסף והדרכי משה בסי' תכ"ו כתבו לשון זה ודאי תורת אמת היתה בפיהם, ובאמת כבר מצינו ברבותינו הראשונים לשון "קידוש לבנה", עיין מהרי"ל הל' ראש חודש (ט) ובספר האשכול פרק כ"ג.

ונראה בזה דהנה בבבלי ובירושלמי מצינו נוסח ברכה זו "ברוך מחדש חדשים" (עיין סנהדרין מ"ב ע"א ובירושלמי ברכות ס"ה ע"א) אך במסכת סופרים (פ"כ ה"א) איתא "ברוך מקדש חדשים", ובמדרש (שמו"ר פרשה ט"ו כ"ד) מצינו בזה מחלוקת וז"ל "הרואה את הלבנה כיצד צריך לברך, בזמן שהיו ישראל מקדשין את החודש, אית מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים", והנה אם נוסח הברכה הוא ברוך מקדש חדשים, מובן שברכה זו קרויה בפינו "קידוש", וכמו קידוש בשבת ויו"ט שגם הוא איננו אלא ברכה, ואין אנו בעצם מקדשים את השבת, דהלא השבת קביעה וקיימא מששת ימי בראשית וקדושה היא מאז, אלא דכיון שמברכים מקדש השבת ברכה זו קידוש שמה, וכן בברכת הלבנה דמברך מקדש חדשים, אך באמת חזינן דגם הב"י והרמ"א כינו מצוה זו קידוש לבנה אף דלשיטתם מברכים מחדש חדשים. (ועיין מנחת אשר שמות סימן ל"א מה שנתבאר בענין קידוש בשבת).

ונראה בזה עוד עפ"י המבואר במדרש הנ"ל שאמרו דכיון שבזמן שהיו ישראל מקדשים את החודש היו מברכים ברוך מחדש חדשים (או מקדש חדשים כנ"ל) כך מברכים גם על ראית הלבנה בזה"ז, ולמדנו מזה דמצוה זו אסמכוהו על מצות קידוש החדש וזכר היא לה, וכך מוכח גם ממה שלמדו דהמברך על הלבנה בחידושה כאילו מקבל פני שכינה ולמדו זאת מן הפסוק החדש הזה לכם, הרי לן דקידוש לבנה מישך שייכא לקידוש החודש, וכבר כתב כן בספר דרך פקודיך להבני יששכר במצות קידוש החדש מצוה ד'. ולפ"ז ניחא שמצוה זו קרויה קידוש לבנה על שם קידוש החדש, ודו"ק.

עוד רגע אדברה על פי דברי המדרש הנפלאים (שמו"ר ט"ו ל"א):

"ד"א החדש הזה לכם משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב', כ"א) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נישואין שנאמר (ישעיה נ"ד, ה') כי בועליך עושיך באותה שעה מוסר להן את הכל, שנא' (דניאל י"ב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" ע"כ.

הרילן דהלבנה ניתנה להם לבני ישראל לשם קידושין ואפשר דלכך קרויה קידוש לבנה.

ב

נשים בקידוש לבנה

כתב המגן אברהם בסי' תכ"ו ס"ק א' דנשים פטורות מקידוש לבנה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכ"ה במשנ"ב ובכל הפוסקים האחרונים, ואף שנחלקו רש"י ותוס' בברכות כ' ע"ב ד"ה בתפילה אם כלל זה דנשים פטורות במעשהז"ג נוהג רק במצוות דאורייתא או אף במצוות דרבנן, וכך נחלקו הראשונים גם בפסחים ק"ח ע"ב, מ"מ כנראה שהמג"א הכריע להלכה דאף במצוות דרבנן נשים פטורות ממעשהזמ"ג.

אמנם הגרש"ק בחכמת שלמה שם הקשה על דברי המג"א דבאמת אין קידוש לבנה תלוי בזמןאלא בחידושה של הלבנה ולא הוי זמ"ג והרי זה כברכת שהחיינו על פרי חדש דכי הוי זמ"ג משום שיש רק זמן מסויים שאפשר לברך על הפרי[א], והלא פשוט דכיון דאין זה דין בעצם הזמן אלא בחידוש הפרי אין זה בכלל זמ"ג (משא"כ בלולב ושופר ומצה וכדו' דמצד עצם המעשה אפשר לקיימם בכל זמן אלא שכן ניתנה הלכתא שלמצוות אלה יש זמן מוגדר ולכן הוי בכלל זמן גרמא), ולכאורה קושיא גדולה הקשה, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"י מברכות הט"ז הרואה לבנה בחדושה מברך בא"י אשר במאמרו וכו' ומשמע שברכת הלבנה הוי ככל ברכות שאדם מברך ומודה על שראה דבר שיש בו הנאה לבריות.

וראיתי במהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון סי' ה' אות כ"ו שכתב דברכת החמה לא הוי זמן גרמא דמה שאין מברכין עליה רק בעת ההיא אינו אלא משום דרק בשעה שרואה חמה בתקופתה מברך ואין זה תלוי בזמן אלא בתקופת החמה משא"כ "בברכת הלבנה אחר חצי החדש אף שהיא במילוי זה מ"מ אין מברכין ותלי בזמן". ולא ירדתי לסוף דעתו, והלא גם בלבנה, אין מברכין על הלבנה אלא על חידושה, וכשהלבנה במילוי שוב אין היא מתחדשת, וא"כ הוי ממש כמו ברכת החמה דמברכין רק ברואה חמה בתקופתה, ומשו"כ אין היא זמ"ג, וכן גם בלבנה שאין מברך אלא הרואה לבנה בחדושה דמברכין על הלבנה עד שיאותו לאורה, ומסתבר א"כ כסברת הגרש"ק ויש ראיה לדבר זה מסידור הדברים ברמב"ם שכתבה מיד לאחר ברכת הקשת ושאר ברכות של שבח הדומות לה ומשמע דהוי כשאר ברכות ההודאה.

וכבר מצינו כעי"ז דאף במצוה שאינה נוהגת אלא בזמן מסויים, אך לא מגזה"כ אלא משום סיבה הקשורה לחפצא דהמצוה ולמעשה המצוה דאינה נחשבת מצ"ע שהזמ"ג, ונבאר.

א. הבאת ביכורים, כתב הטורי אבן במגילה דף כ' ע"ב דאף דמבואר במשנה (בכורים פ"א מ"ו) דיש זמן להבאת ביכורים "מעצרת עד החג מביא וקורא" לא הוי מעשהז"ג דאין זה משום עצם הזמן אלא משום שבח הפירות.

ב. ספירת העומר, כתב הרמב"ן בקידושין ל"ג ע"ב דנשים חייבות בה והוי מצוה שאין הזמן גרמא, ורבים נתקשו בהבנת דבריו, וכתבו האחרונים (עיין דברי יחזקאל סי' מ"ה ובביאור הגרי"פ פרלא לסהמ"צ במבוא אות י"ב) דזמן הספירה תלוי בהבאת העומר ולכן לא הוי הזמ"ג.

ג. ברכת האילנות כתב בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קי"ח) דאף דזמנה בחדש ניסן לא הוי זמן גרמא, דאין קביעת הזמן אלא משום דאז האילנות מלבלבים ומוציאים פריים עי"ש.

וכבר דנתי כעי"ז בביאור דברי הרמב"ן הנ"ל דספירת העומר הוי אין הזמן גרמא, דאפשר דכיון דגדר המצוה הוא לספור את הימים שבין פסח לעצרת זה הטעם שא"א לקיים מצוה זו בזמן אחר, דהעבר אין והעתיד עדיין, נמצא דלא משום גזה"כ תלוי מצוה זו בזמן אלא מצד עצם החפצא דמצוה מן הנמנע לקיימה בזמן אחר, ומשו"כ אין היא זמ"ג ודו"ק בזה.

אמנם הגרש"ק השלים את דבריו במקום אחר, וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר בשו"ת האלף לך שלמה סי' קצ"ג, שם ביאר באופן נפלא את דברי הגמ' בסנהדרין מ"ב ע"א "א"ל ר' אחא לרב אשי במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, א"ל האי נשי דידן נמי מברכי, אלא כדר' יהודה אמר רב אשר במאמרו ברא שחקים וכו'", וכבר נתקשו האחרונים בכונת רב אשי ובמג"א כתב דאפשר דלאו דוקא נקט נשי דידן עי"ש. וכתב הגרש"ק דבאמת יש שני ענינים שונים בברכת הלבנה: א. ברכה על חדושה של הלבנה, וברכה זו אין להחשיבה זמ"ג דהענין גורם ולא הזמן כמבואר לעיל. ב. ברכה על המאורות ועצם מעשי בראשית, והוא שאנו אומרים "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם" וכו', וברכה זו לא קשורה בהכרח לחידוש הלבנה. ולפי"ז אמר רב אשי אילו כל הברכה היתה רק "מחדש חדשים" נשי דידן נמי מברכינן,דהלא אין זה זמ"ג כמבואר, אלא ע"כ דמברכינן נמי על המאורות וצבא השמים, ואעפ"כ לא מברכינן אלא בזמן מסויים ומשום כך הוי שפיר זמ"ג ונשים פטורות ממנה, ודפח"ח. (ואפשר דשני ענינים אלה הם ברכת הרואה מחד וקבלת פני שכינה מאידך כפי שיבואר לקמן אות ד').

אמנם חידוש מצינו בדברי המאירי בסנהדרין שם דבאמת נקט דנשים מברכות ברכה זו ופירש את דברי רב אשי לא כתמיה אלא כהלכה פסוקה דנשים יוצאות יד"ח בברכה קצרה ברוך אתה ה' מחדש חדשים עי"ש.

ג

ואחר שקבע המג"א שנשים פטורות ממצוה זו, תמה דמ"מ למה לא נהגו לקיימה כמנהג בנות אשכנז לברך על מעשה זמ"ג כמנהגן בשופר סוכה ולולב, ורמז לשיטתו גם לגבי הבדלה בסי' רצ"ו דמצוה שכל עצמה אינה אלא ברכה, כהבדלה וקידוש לבנה אין הנשים מברכות, משא"כ בכל הני שיש בהם מעשה מצוה ומברכות עליה עי"ש.

ובשם השל"ה כתב דכיון דנשים גרמו לפגימת הלבנה אין ראוי שתברכנה עליה. ויש מן גאוני בתראי שכתבו דכיון דצריך לצאת החוצה לקדש הלבנה לא נהגו במצוה זו משום "כל כבודה בת מלך פנימה" עיין שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד ח"א סי' צ"ח ובשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' כ"ב (וכעי"ז כתב החת"ס בחידושי שבת דף כ"א דנשים לא נהגו להדליק נר חנוכה כמהדרין משום כל כבודה וכו', ויסוד דבריהם דצניעות יתירא שנהגו בנות ישראל הכשרות דוחה הידור מצוה).

ד

בביאור גדר המצוה

הנה יש לעיין ביסוד המצוה, האם חייב אדם לראות את הלבנה כדי לקדשה או שמא אינו חייב לקדשה אלא אם יראנה אך כל עוד לא ראה את הלבנה בחידושה אינו חייב לקדשה, דהנה לכאורה אין עיקר ברכה זו אלא כשאר ברכות הרואה כמבואר ברמב"ם פ"י מברכות הט"ז שכלל ברכה זו בהדי שאר ברכות הרואה, וגם בירושלמי (ברכות ס"ה ע"א) כללו ברכה זו בהדי שאר ברכות הרואה ובכל הני ברכות כגון ראיית הרים וגבעות, הים הגדול, קשת, ברקים וכדו' בודאי אין מצוה לראות, אלא דאם רואה חייב לברך, או שמא שאני ברכה זו מכל הני דהוי כאילו קיבל פני שכינה והוא מחוייב לראות כדי לקדש. (ובסגנון אחר, יסוד ספיקן, האם ראיית הלבנה מחייבת לברך או שמא היא מאפשרת לברך, אך החיוב חל עליו מכח עצם חידושה של הלבנה, ודו"ק) מהא דכתבו הטושו"ע ברכת הלבנה בהדי הל' ר"ח משמע ולא בהל' ברכות ההודאה משמע דהוי כתפילות ר"ח וכשם דבר"ח ודאי הוי זמן גרמא ה"ה בברכת הלבנה.

וראיתי מובא שבכת"ע "הנאמן" שנת תשט"ז נחלקו בזה הגרא"ז מלצר והחזו"א דעת הגרא"ז דמצוה זו רשות היא ודעת החזו"א, דחייב לראות כדי לברך. ובאמת כבר נחלקו גדולי האחרונים בשאלה זו דהנה בשו"ת נודע ביהודה קמא או"ח סי' מ"א כתב לגבי ציבור שעמד באמצע קריאת המגילה כאשר באו להודיע שרואים את הלבנה ואפשר לברך עליה ופסק להפסיק מקרא המגילה ויקדשו את הלבנה ושוב ישלימו את המגילה, ובשו"ת ספר יהושע (לג"ר יהושע העשיל באב"ד אב"ד טארניפול) סי' רמ"ד וכן בשו"ת שנות חיים (להג"ר שלמה קלוגר) סי' קל"א נחלקו עליו ותמהו איך נפסיק ממצוה שכבר עסוקים בקיומה כדי לקיים מצוה שעדיין לא בא זמנה ולא נתחייבו בה דהלא כל עוד לא ראה את הלבנה בחדושה לא נתחייב לקדשה, עי"ש.

וברור לענ"ד דדעת הנוב"י דאין הראיה מחייבת אלא מאפשרת, אבל משעה שהלבנה נראית מחויבים כו"ע לקדשה ולהשתדל בראייתה ע"מ לקיים מצוה זו, אך כפי הנראה נקטו הגאונים שחלקו עליו דכל עוד לא ראה את הלבנה לא נתחייב לברך עליה וכפי הדין בשאר ברכות הרואה.

ולענ"ד ברור דהאמת בזה כדעת החזו"א והנוב"י וכהבנה המקובלת והמושרשת וחזי מה עמא דבר, ושתי ראיות לדבר.

הנה נחלקו הפוסקים בסומא אם חייב בקידוש לבנה. דעת המג"א בסי' תכ"ו סק"א דחייב וכן הביא בשם המהרש"ל, ואכן כך מבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ע"ז, אך רעק"א שם הביא דעת המהריק"ש דסומא פטור כיון שאינו רואה, וכבר כתב גם הרדב"ז בח"א סי' שמ"א דרק הרואה את הלבנה מקדשה וכפשטות לשון חז"ל "הרואה את הלבנה בחידושה מברך", והביאור הלכה כתב שם דכיון שנחלקו בהלכה זו ישמע ברכה זו מאחרים עי"ש.

הרי לן להדיא דעת המהרש"ל והמג"א דאף מי שאינו רואה כלל חייב לברך ואין הראיה מעכבת, ולשיטתם בודאי שאני ברכה זו מכל ברכות הרואה וברכה זו מוטלת חובה על האדם כהרבה מברכות השבח, ואף החולקים לא נחלקו אלא במי שאינו רואה כלל, אך אין הכרח שנחלקו ביסוד גדר המצוה.

אמנם מצינו בברכות נ"ח ע"א דר' ששת בירך על המלך אף שסומא היה, וכבר העיר בזה במשנה ברורה בסי' רכ"ד ס"ק י"א והביא בשם הפמ"ג שיברך בלי שם ומלכות, ואפשר דשאני רב ששת שידע בכח תורתו יותר מאותו צדוקי שראה בעיניו עי"ש בסוגית הגמ', וצ"ע עדיין.

אך בעיקר נראה להוכיח דהנה בכל ברכות הרואה פשוט דחייב האדם לברך תיכף לראייתו הראשונה ואין הוא רשאי להמנע מלברך מתחלה ולברך על ראייה נוספת, דכיון שראה ענינים אלה חייב הוא לברך (לשיטת הפוסקים דברכות אלו של חובה הן), ויתירא מזו כתב בביאור הלכה סימן רי"ח סעיף א' דאם לא בירך על הראיה הראשונה הפסיד ברכתו ושוב אינו יכול לברך על ראיה נוספת עי"ש. (וכבר נחלקו בזה הקדמונים דהב"י הביא שיטת רבינו מנוח דאינו מברך על ראיה שניה וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שי"ט, ודעת הרמ"א שם דמברך וכ"כ בשו"ת מהרי"ל סימן קמ"ג עי"ש).

ויש לעיין לפי"ז דבקידוש לבנה לא שמענו בזה קפידא ומעשים בכל יום שאין אנו מברכים על הלבנה בראיה ראשונה אלא לאחר זמן, ויתירא מזו כתב הרמ"א שם בשם תרומת הדשן (בסי' ל"ה) דנכון להמתין עד מוצאי שבת ולקדש את הלבנה מבושמים ולא לקדשו בימות החול, ויסוד שיטתו דמצוה מן המובחר דוחה זריזין מקדימין הרי דאין בזה אלא דין זריזות, אך הרי נתבאר דבשאר ברכות הרואה יש בזה קפידא מעיקר הדין, וראיתי בתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך ח"ב סי' ר"ח שהביא בשם ספר אחד דבכת"י לתלמידי הגר"ח מוואלז'ין העידו בשמו ובשם השאגת אריה דאכן גם בקידוש לבנה חייב אדם לקדש הלבנה תיכף לראייתה ומש"כ הרמ"א לקדש במוצ"ש היינו דאין לראותה עד מוצ"ש עי"ש. ופירוש זה רחוק עד שאינו מתיישב על הלב כלל, ובאמת לא מצינו באחד מהפוסקים לדורותיהם שיעלה הלכה זו על הכתב, ומדשתקו רבנן ש"מ לא ניחא להו.

ושוב הגיע לידי כת"ע הנאמן הנ"ל, וראיתי שכל דברי כותב המאמר הנ"ל קלושים ומבולבלים, גם מש"כ בשם הרא"ז להקשות על המג"א דכיון שאין כאן חיוב לא הוי מעשהז"ג תמוה והלא גם ציצית הוי מעשהז"ג למ"ד לילה לאו זמן ציצית כמבואר בקידושין ל"ד ע"א אף דאינה חיוב אא"כ לובש ד' כנפות וגם מש"כ לחדש דקדו"ל לא הוי כשאר ברכות הנהנין תמוה דמה ענין קדו"ל לברכת הנהנין, וגם מש"כ דכיון דאמרו דהוי כמקבל פני שכינה ע"כ הוי חיוב אין בו הכרח כלל, דהלא גם אמרו כל המקבל פני חבירו כאילו קיבל פני השכינה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פ"א ד"ה ויבא) ומ"מ הנלענ"ד כתבתי.

ומשום כך נראה ברור דבאמת אין ברכה זו דומה לשאר ברכות הרואה, ובקידוש לבנה אין הברכה מחייבת אלא חידוש הלבנה, אלא שהראיה מאפשרת לברך והיא תנאי לברכה, ופשוט לפי"ז דדין ברכה זו כדין כל מצוה שיש זמן מוגדר לקיומה וכמילה ביום השמיני דכל זמנו כשר וזריזין מקדימין למצוות, ודו"ק בכ"ז.

 

ה

קידוש לבנה והבדלה איזה מהם קודם

מוצש"ק מטות מסעי תשס"ו

כבוד הבחור היקר חיים נתנזון הי"ו

ישיבת תושיה, תפרח

במה ששאל לדעתי כיצד ראוי לנהוג בקידוש לבנה במוצ"ש, דבישיבה נוהגים לקדש הלבנה ואח"כ לחזור לביהמ"ד להבדלה, ויש שעוררו ממש"כ בשו"ת משיב דבר ח"ב סימן מ"ח דיש להקדים את ההבדלה כיון שאין מצות קידו"ל בפנינו, וכך כתב הגרש"ק בשו"ת שנות חיים סימן קל"א שיש להקדים מקרא מגילה להבדלה מהאי טעמא.

ולדעתי המנהג שנוהגים בישיבה הוא הראוי, ומן הסתם הונהג כך ע"י ראשי הישיבה הדגולים, ואבאר.

הנה כבר פסק השו"ע בסימן תפ"ט ס"ט דמקדימין ספירת העומר להבדלה, וכתבו הט"ז והמג"א דאף דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם באפוקי שבתא עדיף לאחר ולא להקדים "כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא" כמבואר בפסחים ק"ה ע"ב, ומקורו ברומת הדשן סימן ס'. אלא שכתב הנצי"ב שם ד"כל החקירה בקדימה ואיחור אינו אלא באופן שאפשר לעשות בזו השעה שתי המצוות משא"כ בהבדלה בביהכ"נ, דשם אי אפשר לקדש הלבנה, כי אם לצאת ולקדש, והבדלה הגיע החובה בשעה שעומדים בביהכ"נ ודאי שיהוי מצוה לא משהינן ומבדילין תחילה ואין מחמיצין את המצוה.

ולא הבנתי דבריו דהלא גם קידו"ל הגיע זמן חיובה, אלא שצריך לצאת החוצה כדי לראות ע"מ לקדשה וכמו כן צריך להביא יין נר ובשמים לצורך הבדלה ומה בין זל"ז, וכי המקום גורם במצות הבדלה, הן אמת דאם כבר הכניסו יין נר ובשמים לצורך הבדלה אפשר שיש בזה דין אין מעבירין על המצוות (עיין מנחת אשר בראשית סימן כ"ב מש"כ בזה), אבל כ"ז שלא הכניסו את כל הנ"ל, יש להקדים קידו"ל כשם שמקדימין קידו"ל להבדלה שכל אחד ואחד עושה בביתו.

וכן נראה גם לגבי מה שכתב בשו"ת שנות חיים שם דיש להקדים מגילה לקידו"ל משום דאין מעבירין על המצוות וחלק על מש"כ הנודע ביהודה מהדו"ק או"ח סימן מ"א שפסק להקדים קידו"ל, וגם בזה נראה דרק מכיון שכבר הביאו את המגילה והיא מונחת על הבימה וקורין בה יש בזה העברה על המצוה כיון שהיא מזומנת לפנינו אבל כל עוד אין המגילה מזומנת לא שייך בזה אין מעבירין עה"מ.

ומה שהביא המשיב דבר ראיה מהמבואר בזבחים דף צ"א ע"א דאף דקרבן התדיר קודם, אם שחט את שאינו תדיר זורקין את דמו לפני שחיטת התדיר הרי דקדימת המזומן דוחה את התדיר, (ואף דבגמ' לא איפשטא בעיא זו, כך כתב הרמב"ם בהלכות תמידין פ"ט ה"ג), לכאורה אינה ראיה כלל, דשאני התם דכבר התחיל בעבודת קרבן זה וכל ד' עבודות הדם חדא מצוה הן, משא"כ בני"ד שעדיין לא התחיל באף אחת מן המצוות.

ונראה לכאורה דשני גדולים אלה הגר"ש קלוגר והנצי"ב הבינו בגדר מצות קידוש לבנה דכל עוד לא ראה את הלבנה אין עליו מצוה כלל, וככל ברכות הרואה היא, וא"כ מסתבר דיש להקדים את מה שכבר מוטל עליו חובה למצוה שעדיין אינו מחויב בה, וכלשונו של הנצי"ב דבהבדלה הגיע החובה בשעה שעומד בביהכ"נ משא"כ בקידו"ל, עי"ש. אך כפי שביארתי את הנלענ"ד ברור דבאמת חייבין בקידו"ל אף טרם ראיית הלבנה ואין ראיית הלבנה מחייבת אלא מאפשרת ברכת הלבנה. (עיין מנחת אשר שמות סימן ט"ו מה שביארתי בזה באריכות), נראה יותר דיש להקדים קידו"ל להבדלה דשני המצוות רובצות עליו חובה בשעה אחת ועדיף לדחות הבדלה כמבואר.

סו"ד טוב נהגו בישיבה להקדים קידו"ל להבדלה.

[מנחת אשר שו"ת ח"א סימן ל"ד]

 


הנסים הנסתרים

"מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן סוף פר' בא).

הרמב"ן פתח לנו צוהר גדול להבנת סוד הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים, הנסים לא נעשו לישראל על מנת שישמשו למקומם ושעתם בלבד אלא להאיר לנו את הדרך בחשכת הגלות ולהחדיר בלבנו הכרה ברורה שגם בזמנים, במעשים, ובענינים הנראים לעינינו כ"טבעיים", מעשים אשר אין יד ה' גלויה בהם לעין כל, עלינו לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה עלינו, הנסים נעשו לישראל כדי שעל ידם נוכל להודות לאבינו שבשמים ולהלל את שמו הגדול על כל נשימה ונשימה כפי שציוונו חז"ל (בראשית רבה י"ד ט') "על כל נשימה ונשימה צריך אדם לקלס לבורא".

וכי מה הוא מושג ה"נס" ומה פשרו, בלשון בני אדם קשורים הנס והפלא זה בזה כאילו כרוכים ירדו מן השמים, וכך אנו אומרים בתפילה "על הנסים ועל הנפלאות", אך בלישנא דקרא פירוש הנס הוא דגל "כנשא נס הרים תראו וכשמוע קול שופר תשמעו" (ישעיהו י"ח ג') וכן מצינו "אל חומות בבל שאו נס" (ירמיהו נ"א י"ב) וגם בתפלה אנו אומרים "ושא נס לקבץ גלויותינו", הרי לנו שני פירושים בענין ה"נס", אך נראה דאין כאן שני פירושים שונים אלא שנים שהם אחד המה, דזה תכלית כל ההנהגה הנסית והעל טבעית לשמש כדגל על ההנהגה הטבעית, ומה דרכו של דגל לסמל ולהפגין בעלות ושלטון וריבונות על מדינה, עיר, או מבצר עליו הוא מתנוסס, כך על הנס לשמש דגל ולהפגין את שלטון הקב"ה על תבל ומלואה וכל מעשה בראשית, "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

ונראה לפי זה ליישב מה שתמהו האחרונים על דברי הרמ"א באו"ח סימן תרפ"ב סעיף א' דאם שכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו" והקשו מהמבואר בברכות נ"ד ע"א "היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" ואמרו שם ס' ע"א דאין מזכירין מעשה נסים, שהרי שאין להתפלל על הנס (ועיין בישועת יעקב שם ס"ק ב').

ולפי הנ"ל נראה דבודאי מותר להתפלל על נס שימלא את יעודו המושלם להיות ל"דגל" ולשמש אות ולמופת על שלטון הקב"ה בעולמו, וכאותם נסים שנעשו לאבותינו שעל ידם נתקדש שם שמים, דהלא ודאי שמצוה גדולה היא להתפלל שיתקדש שמו יתברך בעולמו, וזה תכלית כל הוייתנו ומאוויינו לייחד ולקדש שם שמים בעולם, אבל נס שלא יוכל להביא לייחוד שמו יתברך בעולמו הוא נס שוא וממילא התפלה עליו היא תפלת שוא, ומי שמתפלל שתלד אשתו זכר הרי זה תפלת שוא, דאף בעל הנס לעולם לא יכיר בנסו שהרי לעולם לא ידע אם זכר היה מתחלה או שנקבה היתה ובנס נהפכה לזכר וכיון שנס זה לעולם לא יוכל לשמש כדגל ולמופת לקידוש שם שמים אין להתפלל עליו.

ובמסכת שבת נ"ג ע"ב אמרו "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" ובתוס' ישנים שם תמהו ממה דמבואר במדרש דנס זה נעשה במרדכי והניק את אסתר, ונראה בדרכנו שאינו דומה הנס שנעשה למרדכי ואסתר שהיה אחד מן הנסים שהביא בסוף הדברים לקידוש שם שמים גדול ונשגב, ובנס כזה הממלא תכלית נשגבה בודאי לא אמרו כמה גרוע אדם זה (ועוד שסדרי בראשית לא נשתנו לו דהיינו לאדם אלא למען קדש שם שמים בעולם וז"פ) דזה הלא תכלית כל הנסים הגדולים והמפורסמים שנעשו לישראל לייחד את שמו הגדול בעולם ולשמש כדגל להשגחת השם.

וכהדין מתלא מתלין בירושלים, מעשה בילד ששאל את אביו בליל הסדר לאחר ששמע אותו מפליג בנס קריעת ים סוף, השיבנו אבינו, הלא הקב"ה ברא את הים, וא"כ מה חידוש יש במה שהוא יכול לבקעו, ענה האב, אמשיל לך משל למה הדבר דומה, פסל אחד היה, אומן גדול במקצועו שאין כמותו בכל הארץ, יום אחד פסל האומן סוס מאבן שיש והניח אותו ברחובה של עיר על מנת שיראוהו הבריות ויאמרו כמה נאה אומנותו של זה, והנה דור הולך ודור בא ואין איש שם אל לבו להביט אל סוס האבן שבצד הדרך ולהפליא את יפיו, האומן נשבר בלבבו והושפל ברוחו ובא לביתו אבל וחפוי ראש על שאין הבריות נהנים מאומנתו ומשבחים יופיה, נחמוהו בני ביתו ואמרו לו, כל כך נפלאים מעשיך עד שידמו בני האדם שסוס חי עומד בצדי הדרכים, וכי יעמדו משטף הליכתם ועיסוקם כדי להביט בסוסים ובחמורים, וכי מה אעשה שאל הפסל, וכי אעשה פסל שאינו דומה לסוס אמיתי ואקלקל את מעשי ואקפח את פרנסתי, לא, יעצו לו מקורביו אלא קח את הסוס אשר עשית וחלקהו לחצאין וכל העובר ישתומם על החזיון הפלאי שלא נראה כמוהו מעולם, סוס מחולק לחצאין עומד על רגליו, וכאשר יתבוננו בני האדם בתופעת הפלא יווכחו לדעת שלא סוס פשוט הוא העומד בפניהם אלא יצירת הוד והדר מלאכת מחשבת של רב אומן וגדול כשרון.

כך השיב האב לבנו הנבון, זו היא פשרה של קריעת ים סוף, לו זכינו ללב טהור, לנפש חפצה, ולשכל הצמא ומשתוקק לדעת ולקירבת אלקים, לא היה הקב"ה צריך לבקוע את התהומות כדי להשריש בלבנו אמונתו ואהבתו, והיינו רואים בים עצמה כמו בכל הבריאה את מעשי ידיו של יוצר בראשית ופינו היה מלא כים להודות ולהלל לשמו הגדול כמו שאמר הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש בל נעדר" (ישעיהו מ' כ"ו) וכמו שאמר המלך דוד "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו" וכו' (תהלים ח') וכך כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב "היאך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" וכו', אך דא עקא, תרדמת ההרגל מעמעמת את הרגשותינו ומקשיחה את לבבנו עד שאנו בני האדם עוברים ושבים ואין איש שם אל לבו להתבונן במעשי ה' ונפלאותיו האופפים אותנו מכל עבר וחופפים עלינו מכל צד, עד שבא הקב"ה ברוב חסדיו וקרע לנו את הים על מנת שנתבונן לא רק בקריעת הים אלא אף בים עצמו ובכל הבריאה כולה ונראה בהם את ידו הגדולה והשגחתו וחסדו הגדול עלינו בכל דבר ודבר ובכל שעה ושעה ונודה ונהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה.

ואמרתי מאז בדרך דרוש לפרש את הכתוב על ימות המשיח "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט') דקריעת ים סוף תכליתה לחזק את אמונת בני ישראל לדורות עולם לראות את יד ה' בתוך חוקי הטבע וסדרי בראשית אך לע"ל כאשר הנהגת ה' תהיה גלויה תמלא הארץ דעה את ה' אף כאשר "מים לים מכסים" ושוב לא יהיה צורך בייבוש התהומות להשריש את אמונתו בלבנו.

ולא רק בנפלאות הטבע ויופי תופעותיו יש לראות את יד ה' והשגחתו אלא אף בכל ענין ומאורע שבחיי הפרט, ולא כאנשים הפונים אל אביהם שבשמים רק בעתות צרה או כאשר הם עומדים בפני הכרעות הרות גורל, אלא כפי שהורונו חז"ל להודות לשמו על כל נשימה ונשימה, וכבר התאונן על זה רבינו יונה בפירושו למשלי פרק ג' פסוק ו' "בכל דרכיך דעהו וכו', בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך כי אין הפועל בידך, והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחלה 'בטח אל ה' בכל לבך' כי יש מי שבוטח בהשי"ת בכלל ומאמין שהכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הבטחון אל לבו בפרטים, ר"ל בכל מעשה אשר יעשה על כן אמר בכל דרכיך דעהו פירוש בכל פרטי מעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו" וכו', ועוד הוסיף שם רבינו יונה בסיום דבריו "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה ובמעשה קטן לא יזכרו את השם וכו', על כן אמר בכל דרכיך דעהו בדבר גדול או קטן כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות בחסדו חייב אדם לזכרו בכל מעשיו" עי"ש בדבריו הנפלאים שהם דרך חיים ותוכחת מוסר בהנהגת האמונה והבטחון.

והצה"ק הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל היה מדריך ומרגיל את החוסים בצילו להתפלל אל ה' אף בשפתם השגורה בפיהם כפנות התינוק אל אמו, כי הבטחון על ה' והתפלה אליו בכל דבר ודבר הוא יסוד ומבחן האמונה.

תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפירושו למס' ברכות דף ד' ע"ב לבאר את מה שאמרו שם חז"ל כל הסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ותמהו בדבריהם למה יובטח שכר גדול ומופלג על פרט קטן מדיני התפלה, וביאר "ועוד אמר מורי נ"י טעם אחר, מפני שכשמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכן נראה בשמות רבה פרשת בא אל פרעה שאומר שם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכו' ויאמינו בה', וכיון שהוא מזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא", הרי שעיקר האמונה היא הבטחון על ה' והתפלה אליו למילוי צרכי האדם בכל ענין וענין. וכמה גדול החיוב להתחזק בבטחון על ה' בכל דבר ודבר שהרי נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו י"ז ה') והבוטח בה' נתברך כמ"ש (שם ז') "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וכאשר יתאמץ האדם במדה זו מסייעין לו מן השמים דכבר כתב הרמב"ם באגרת תימן שהקב"ה קבע אמונתו בטבע הנפש היהודי כמ"ש "וגם בך יאמינו לעולם".

והתבוננות בענינים אלו דהיינו בנסים שעשה הקב"ה לישראל משפיעה על האדם אהבה ויראה ומחזקת בו את האמונה והבטחון עד שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה וכמבואר עוד בדברי רבינו שם בברכות דתכלית יצי"מ היתה קבלת עול מלכותו ית"ש עלינו להיותנו לו לעבדים כמו שנאמר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" וכשהוא סומך גאולה לתפלה הוא מוכיח שמכח זכירת יצי"מ הוא מקבל על עצמו עול העבדות וכמ"ש חז"ל "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב' ע"א) ולפיכך הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזה תכלית הזכירה וההתבוננות במעשי הנסים ובזכר יציאת מצרים.

ונראה בזה ביאור שיטת הרמב"ם בענין זכירת יצי"מ בכל יום ולילה דהנה פסק הרמב"ם בהל' קריאת שמע פרק א' ה"ג כבן זומא בברכות י"ב ע"ב דמצוה להזכיר יצי"מ בכל יום ולילה, אך לא הביא מצוה זו בספר המצוות ובמנין המצוות ונתקשו האחרונים בטעם הדברים (ועיין בצל"ח בברכות שם ובאור שמח בהל' קר"ש שם) ונראה דס"ל להרמב"ם דמצות זכירת יצי"מ אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות קריאת שמע, ולכאורה צריך ביאור מה ענין זכירת יצי"מ לקריאת שמע שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כמבואר במשנה ברכות י"ג ע"א, ולהנ"ל נראה דגם זכירת יצי"מ היא מבוא לקבלת עול מלכות שמים כאשר על ידו מתעורר האדם לעבדות שהיא תכלית יצי"מ והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים כעבד המקבל על עצמו את עול רבו.

 

 

[א] ובאמת נחלקו הראשונים והפוסקים בברכות הרואה אם הוי רשות או חובה אף לאחר הראיה, דבעירובין מ' ע"ב אמרו דברכת שהחיינו על פרי חדש רשות היא, ונחלקו הראשונים אם ראית הפרי רשות אבל אם רואה חייב לברך (דעת האשכול פכ"ג והכנה"ג סי' רכ"ה) או שמא אף כשרואה אין הברכה אלא רשות (דעת הראב"ד והמגן אברהם סי' רכ"ה ס"ק ז').