קריאת התורה בשני וחמישי (תשס”ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (ט"ו כ"ב).

"ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן והא מעיקרא הוא מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה מעיקרא תיקנו חד גברא תלתא פסוקי אי נמי תלתא גברא תלתא פסוקי כנגד כהנים לוים וישראלים אתא הוא תיקן תלתא גברא ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין" (ב"ק פ"ב ע"א).

כבוד ידי"נ הרה"ג וכו'

בדבר מי שנוהג בשעת קריאת התורה בשני וחמישי לעבור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, האם נוהג כדין, והאם צריך להוכיחו.

הנה נחלקו הראשונים והפוסקים בעיקר מצות קריאת התורה אם חובת היחיד הוא או חובת הציבור, דעת הרמב"ן במגילה ה' ע"א דחובת הציבור היא ולכן אין קורין בשביל יחיד שלא שמע אלא בשביל עשרה או רובן משא"כ מקרא מגילה דחובת היחיד היא קורין בעשרה בשביל יחיד שלא שמע ודבריו הובאו בר"ן (דף ג' ע"א מדפי הרי"ף) עי"ש. אך באמת אפשר דהחיוב הוא אף על היחיד אלא שדין הוא בקריה"ת דאין קורין אלא בעשרה, כך כתב בברכת שמואל יבמות סי' כ"א א' בשם הגר"ח מבריסק שנסתפק אם מהני רובו ככולו בעשרה בקריאת התורה וכתב דזה תלוי בגדר החיוב, דאם ליכא חיוב כלל אלא בעשרה צריך עשרה מחויבין אבל אם החיוב הוא על כל אחד אלא שאין קורין אלא בעשרה אזי די בששה עי"ש.

וכעין ספק הגר"ח נסתפק החיי אדם בכלל ל"א ועיין בביאור הלכה בסימן קמ"ג.

ובספר מעתיקי השמועה (ח"ב עמוד י"ח) הביא בשם הגר"מ סולוביצ'יק בן הגר"ח שחכם אחד הביא ראיה להגר"ח מהר"ן הנ"ל דסגי בששה מחויבין והגר"ח דחה דשמא כתב כן הר"ן בשביל אידך דין דמתניתין אבל קריה"ת אפשר דצריך עשרה מחויבין, ונשאר בספיקו, ומ"מ חזינן מדברי הגר"ח דאפשר דחובה זו רובצת על כל יחיד אף שאין קורין אלא בציבור ומפשטות דברי הרמב"ן שהביא הר"ן מוכח דאכן חובת הפרט הוא ולכן די בששה כמו בתפלה עי"ש. ועיין עוד בביאור הלכה סי' קמ"ו ס"ב משבלי הלקט סימן ל"ט דיש חובה על כל יחיד לשמוע קריה"ת.

אמנם רבים נוקטים דמצוה זו על הציבור הוא, כ"כ בשו"ת צמח צדק סוס"י ל"ה להוכיח מהמבואר במגילה כ"ד ע"א דקטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע וברש"י שם דאינו מוציא אחרים יד"ח, הרי דבקריה"ת לא צריך להוציא דחובת הציבור היא, (וצ"ע בדברי הרמב"ם בפי"ג ה"ו מהלכות תפלה ודו"ק).

ונראה ברור דנחלקו בזה שני דעות בשבלי הלקט שם שהביא בשם הר"ר שמחה דמותר ללמוד בלחש בשעת קריה"ת ואין איסור אלא בקול להפריע לשאר השומעים והשבה"ל דחה דבריו דמ"מ הוא עצמו מבטל מצותו, ושני הדעות הובאו בשו"ע סי' קמ"ו ס"ב וכבר תמה בבאור הלכה על שיטה זו המתירה וכתב לדחוק דמיירי דכבר שמע קריאת התורה אך כתב בעצמו שזה דוחק בלשון המחבר, ובאמת יסוד שיטה זו בהנחה שאין חובת הפרט כלל בקריה"ת אלא חובת ציבור וכמבואר בשבה"ל, ועיין עוד בפירוש הר"ח יומא ע' ע"א "מצוה לישב בכנסת בשעת קריה"ת שנאמר ברוב עם הדרת מלך" הרי דרק משום ברוב עם מצוה לישב בכנסת, אבל אין חובה על הפרט לשמוע, ודו"ק בזה.

אמנם פשוט בעיני דאף אם חובת הציבור הוא יש מצוה מסויימת על כל יחיד לשמוע דאטו יעלה על הדעת וכי נכון הדבר שהקורא קורא וכל אחד עסוק בשלו אף אחד לא ישמע קריאתו, אלא פשוט דיש מצוה מסויימת על כל היחידים שהם חלק מן הציבור לשמוע את הקריאה, אך מ"מ אם יחיד זה תורתו אומנותו ודבוק הוא בתורה בכל נפשו תמידין כסדרן ואין הוא מבטל כלל מתורתו, אין צריך למחות בו דיש לו על מה לסמוך, ויתירה מזו כתב הגרא"ז מרגליות בשערי אפרים שער ד' סעיף י"ב "ומי שנפשו חשקה בתורה לחזור על לימודו אפשר לו להקל כשיש שם עשרה בלעדו. וכן אם רצה לקרות בעת ההיא שנים מקרא ואחד תרגום מותר, כיון שהוא מעין קריאת הש"ץ אע"פ שאינו קורא בפסוק ההוא שהש"צ קורא", וכ"ה במשנ"ב שם סקי"א וכבר הורה זקן.

תגיות: