ראש השנה – אכילת סימנים בראש השנה ואיסור ניחוש

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק (לאורחא) ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא (לעולם) יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי" (הוריות י"ב ע"א).

"יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" (כריתות ו' ע"א).

"יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן כרתי סילקא תמרי קרא וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותינו. כרתי יכרתו שונאינו סילקא יסתלקו אויבינו. תמרי יתמו שונאינו. קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. הגה ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה וכן נוהגין ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה.

"אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק הגה יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים שאגוז בגימטריא חטא ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה והולכין אל הנהר לומר פסוק תשליך במצולות ים כל חטאתינו וגו' וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה ומנהג נכון הוא" (או"ח סימן תקפ"ג סעיף א' – ב').

 

הנה גירסת הגמ' בהוריות "לעולם יהא אדם רגיל למיחזי בריש שתא וכו'", וכ"כ הערוך ערך "קרא", ומלשון זה משמע דאין צריך לאכול מינים אלה אלא לראותן. אך בכריתות הגירסא "לעולם יהא אדם רגיל למיכל", וכך כתב הטור בסימן תקפ"ג, ומלשון זה מבואר שצריך לאוכלן.

וכבר כתב הכף החיים (שם ס"ק ו') דנפ"מ בזה דאף מי שאינו יכול לאכול מינים אלה משום חשש תולעים או משום שקשה לו, מ"מ ראוי לראותם. ומאידך נראה דאף סומא שאינו יכול לראותן ראוי לאוכלן, דתרוייהו איתנהו בכלל הסגולה.

ובכל עיקר הסימן במינים אלה, כתב רש"י בהוריות דמינים אלה גדלים מהר וסימנא מילתא שנפרה ונרבה, ובכריתות הוסיף בזה דיש ממינים אלה שהם מתוקים, וסימנא מילתא שהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עי"ש.

והנה בגמ' לא מצינו אמירת דברים כלשהן בסימנים אלה אלא סגולתן בעצם הראיה או האכילה כמבואר, אך הטור הביא שמנהג לומר יה"ר על כל אחד ואחד מן המינים לפי משמעות שמו של המין, על הרוביא אומרים יה"ר שירבו זכויותינו, והעל הכרתי שיכרתו שונאינו וכדו', וכ"ה בשו"ע שם, ומקורו מתשובת הגאונים שהביא המרדכי בריש יומא (סימן תשכ"ג). ועוד יש להעיר בזה דבטור ושו"ע לא הזכירו בלשון יה"ר שם ה', אך כל האחרונים כתבו שהמנהג לומר בשם, וכך מבואר באבודרהם ובכל בו, וכ"ה במטה אפרים שם ס"ב ובמשנ"ב ס"ק ב' עי"ש.

ונחלקו עוד בזה מתי נוהגין בסימנים אלה. בלקט ישר כתב דסגולה זו נוהגת כל עשי"ת. בשער התשובה סק"א הביא מאליהו רבה ומחזיק ברכה דיש לנהוג גם בליל שני דר"ה וכך נהגו החתם סופר ותלמידו הגדול מהר"ם א"ש. וגם במטה אפרים כתב דיש לנהוג כן גם ביום שני דר"ה ולא רק בליל ר"ה, אך כתב דאין נוהגין כן במדינתנו. והבני יששכר לחדש תשרי מאמר ב' אות י"א כתב דרק "בריש שתא" יש לנהוג כן, דהיינו בליל א' דר"ה, וכך כתב האשל אברהם בסימן תקפ"ג, עי"ש. אך לא ידעתי מה דיוק מ"ריש שתא" הלא ריש שתא ראש השנה הוא.

ומלבד מה שמבואר בגמ' המינים הנ"ל כתב הרמ"א שם עוד שני מנהגים. לאכול תפוח בדבש, שהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה, ומקורו באבודרהם, ולאכול רימון שירבו זכויותינו כרימון, ומקורו במרדכי, עי"ש. והוסיף המגן אברהם שיש לאכול דגים שנפרה ונרבה כדגים.

אמנם בסימן תקצ"ז סק"א הביא המג"א בשם הב"ח דרבינו המהרש"ל נהג שלא לאכול דגים בר"ה כדי למעט בתאוה משום שדגים היו חביבים עליו. והחיד"א במח"ב כתב עוד טעם שלא לאכול דגים בר"ה משום שבספר נחמיה (י"ג ט"ז) כתיב "והצרים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה בירושלים" הרי שמצינו שכתוב דאג במקום דג ויש בזה סימן רע מלשון דאגה, עי"ש. והרי זה דומה למש"כ הרמ"א שם שנוהגין שלא לאכול אגוזים בר"ה משום דאגוז בגימטריא חטא, עי"ש. הרי לן שני מנהגים להמנע מאכילת דבר שיש בו סימן רע, וגם לזה אמרו סימנא מילתא.

ועוד כתב שם במגן אברהם שיש להוסיף מאכלים שונים שיש בהם סימנא טבא בכל לשון ולשון.

הרי לן שמנהגים רבים נתוספו על אלה שקבעו חז"ל משום דסימנא מילתא כמבואר.

 

ב

בביאור איסור הניחוש

והנה עמדו גדולי הדורות על כל הני במס' הוריות וכריתות, והלא לכאורה יש בהם לאו דלא תנחשו, ומאי שנא מהמבואר בסנהדרין (ס"ה ע"ב) "תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא".

וכמה דרכים נאמרו בזה.

א: כתב המהרש"א בהוריות שם "מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו'. יש לדקדק בדברי המאמר הזה מעיקרא אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא כו' ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה דהיינו אי משך נהוריה נידע דמסיק שתא ולא קאמר חלוקה השניה דאי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא וכן בבעי למידע אי מצלח אי לא לירבי כו' לא קאמר אלא אי שמין ושפיר מצלח ולא קאמר אי לא שמין ושפיר לא מצלח וכן בבעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו' לא קאמר אי לא חזי בבואה דבבואה דלא אתי לביתיה. ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כ'ו כדאמרינן פרק ד' מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה. ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב"ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה. ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא  לו ממנו ית' ב"ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה"ק אי לא דהיינו דא"נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא יקאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא". (הבאנו את אריכות לשונו משום חשיבותן ובהירותן של הדברים).

אמנם אף שהדברים מתיישבים להפליא שהרי בלשונות הגמ' בהוריות וכריתות נקטו רק הצד החיובי ובסנהדרין נקטו גם את הצד השלילי, מ"מ הדברים חידוש ולא מצאנו להם מקור בדברי הראשונים.

ב: המרדכי בריש מס' יומא (סימן תשכ"ג) כתב בשם תשובת הגאונים "וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרננים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו נתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים".

ויסוד דבריו דכל שכונתו לטובה ואין במעשיו אלא רמז סמלי לבקשתנו ותפילתנו מאב הרחמן שירחם עלינו אין בזה כל נחש.

אך בתשובתם לא התייחסו הגאונים אלא לסימנים שבליל ר"ה ולא לדברי ר' אמי לגבי האי מן דבעי לידע אי מסיק שתיה וכו'.

ג: המאירי בהוריות שם כתב "כשמושחין את המלך היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו לאו דרך נחש חלילה אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין... ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו".

ובדרכו כתב לפרש גם את סימני ר"ה שאין ענינם אלא לעורר את האדם לתשובה ולעבודה, והוסיף לכתוב "וכדי שלא ניכשל בהם לעשות דרך נחש תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה", וכ"כ גם בחיבור התשובה (משיב נפש מ"ה פ"ב) וכ"כ גם השל"ה מסכת ר"ה (עמוד הדין), עי"ש.

אך גם בדבריו יש לעיין מהא ד"האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה" וכל הדומים לו במס' הוריות וכריתות, ודוחק לומר בהם דאינם אלא לעוררו בתשובה דהלא מדברי הגמ' משמע שע"י סימנים אלה ידע האדם את העתיד והצפוי, וצ"ע.

ד: בצדה לדרך (מאמר ד' כלל ה' פ"א) וכן בחכמת שלמה להגרש"ק (סימן תקפ"ג) כתבו דסימנים אלה לא בדרך תפלה הם אלא בדרך אמונה ובטחון שאנו סומכים על הקב"ה שיגזור עלינו גזירות טובות, עי"ש. הרי לנו ג' דרכים הקרובות אך שונות זמ"ז, ולפיהן סימנים אלה הם בדרך תפלה, תשובה ובטחון, ודו"ק בכ"ז.

ה: ועיין עוד בזה בבאר הגולה למהר"ל (באר שני) וז"ל: "בפרק ג' דהוריות (י"ב א') אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורובי' כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש, וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ירמי' נ"א) והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' וכן ענין אלישע (מלכים ב' י"ג) בהניח זרועו על הקשת ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם ונאמר שם ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם, ולא היה ענין אלישע וירמיה ח"ו ניחוש. והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל המקובל האלקי אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה, וכתב בפ' לך לך וז"ל ודע כל גזירת עליונים כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהי' הגזירה מקיימת עכ"פ, ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם כמאמר ירמיה לברוך והיה בכלותך וגו' וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר אלישע ירה וגו' ולפיכך החזיק הקב"ה לאברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו והבן זה היטב עכ"ל הרב הגדול. ודברים הללו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב ותהי מתקיימת, ואין בזה ניחוש רק היא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר השתא דאמרת סימנא מילתא, כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב, ודברים אלו נעימים ויקרים מפז וכל חפצים לא ישוו בהם".

אך אף בדבריו עדיין לא מצינו פשר לכל הני דמס' הוריות, דשאני עשיית מעשה שיש בו רמז וסמל לצפוי למי שרואה בתופעות שונות סימן לעתיד דלכאורה הוי בכלל ניחוש.

 

ג

 

והנה בחולין צ"ה ע"ב אמרו "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש". ועוד אמרו שם דבית אשה ותינוק אין בהם משום ניחוש.

ונחלקו הרמב"ם והראב"ד בביאור כונת חז"ל.

כתב הרמב"ם (פי"א מעבו"ז ה"ד) "וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".

והראב"ד דחה דבריו וכתב "א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה (חולין צ"ה ע"ב) כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמ' אינו ראוי לסמוך עליו ואיך חשב על הצדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו מפקי פולסי דנורא לאפיה".

ושוב כתב הרמב"ם בהלכה ה' "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה ומעת שקניתיה העשרתי, וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות שמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר".

וגם בזה השיגו הראב"ד וכתב "א"א אף זה שאמרו (חולין צ"ה ע"ב) בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים".

והכסף משנה כתב ליישב שיטת הרמב"ם דהלא ב"נ אינם מצווים על הניחוש וא"כ אין כל תלונה על אליעזר עבד אברהם, ויהונתן בן שאול שאני שלא עשה הסימן אלא כדי לזרז נערו אך הוא עצמו היה עולה להלחם בפלשתים אף לולי סימן זה, עי"ש.

ומ"מ נראה בדעת הראב"ד דס"ל דאין כל איסור בסימן אלא בנחש בלבד, ושאני סימן מנחש, דרק התולה מזל רע במקרים ככל הני דמסכת סוכה כגון נפל פתו מפיו או עבר נחש משמאלו או הפסיד ממון בתחלת היום וכדו' הוי נחש, אבל מי שקובע לעצמו סימן מראש אם כך יקרה אעשה ואם כך יהיה לא אעשה אין זה נחש ואין בו איסור כלל.

אך לדעת הרמב"ם גם בכה"ג בכלל לא תנחשו הוא, ולא התירו בית אשה ותינוק אלא משום שאינו עושה מעשה כלשהו עפ"י סימנים אלה אלא מתחזק בלבו ע"י סימנא טבא. ולכאורה נראה לפי דרכו דזה גם יסוד ההיתר בכל הני סימנא דראש השנה, דאין כאן אלא סימנא ולא ניחוש, ודו"ק בכ"ז.

ולולי דברי הקדמונים היה נראה לכאורה דבכל הני סגולות וסימנים שנמסרו ע"י חז"ל ונקבעו ברוח קדשם אין כל איסור וחשש, אבל בהני דמס' סוכה לא מסיטרא דקדושה המה ומנהג הנכרים הם וכן כל הדומה להם שלא מצינו להם בית אב בדברי חז"ל כולם בכלל לא תנחשו.

וכדרך זו נראה מתוך דברי ספר חסידים סימן נ"ט דלאחר שהאריך בגנות המנחשים ובחומר האיסור והביא דוגמאות שונות כתב "ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו בראש השנה, יאכלו ראש איל על שם נהיה לראש, ומיני מתיקה על שם שנה מתוקה, וכן ירבה תרנגולא, וכן ידלק נר בבית דלא נשיבה זיקה", ודו"ק בכ"ז.

 

 

באשר הוא שם

(יום א' דר"ה)

הן קראנו זה עתה את הפרשה של ישמעאל, וכתבו הפוסקים דקריאה זו קשורה לראש השנה משום הפסוק הראשון שבפרשה "וה' פקד את שרה". אך באמת נראה שיש ענין נשגב ועמוק בקריאת פרשה זו ביום הדין ואבאר.

הנה כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ב) דאחד התנאים של תשובה שלימה הוא "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם ונחלקו נושאי כליו וגדולי הדורות בביאור כונתו.

בשערי תשובה שער א' פרק מ"ט משמע דאם אכן ישוב לחטוא אין תשובתו מכפרת, אך בכס"מ ובלח"מ שם פירשו דאין הכונה שהיודע תעלומות אכן יעיד עליו שלא ישוב לחטוא לעולם, אלא שהוא השב בתשובה מעיד על עצמו את הקב"ה שלא ישוב לזה החטא, ואם באותה שעה תשובתו שלימה, מתקבלת היא ומכפרת אף אם קמי שמיא גליא שיחזור לסורו, והקדימם המאירי בחיבור התשובה מאמר א' פרק ט' והמבי"ט בבית אלקים שער התשובה פרק ו' עי"ש.

ואפשר שזה הטעם שקוראים פרשת ישמעאל בתחילת ימי הדין דהלא כתב רש"י (בראשית כ"א י"ז) דכאשר הקב"ה עשה נס לישמעאל שאלו מלאכי השרת את הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה עושה לו נס, וענה הקב"ה "אין אני דן את האדם אלא באשר הוא שם הה"ד וישמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם", ומקור הדברים במד"ר שם. ובראש השנה ט"ז ע"ב שנינו "א"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם". ובפירוש רבינו חננאל כתב "ואעפ"י שגלוי וידוע כי כשיגדל יצא לתרבות רע". וכ"ה שם בר"ן, וברש"י שם הביא את המדרש הנ"ל.

וכך אומרים ומבקשים אנו מאבינו שבשמים, אף אם גלוי וידוע לפניך שעתידין אנו לחזור ולחטוא לפניך, אנא דון אותנו כמו שדנת את ישמעאל ועשית לו נס, הלא עתה שבנו אליך בלבב שלם, דון אותנו "באשר הוא שם".

(והנה בפירוש המזרחי על התורה הקשה על דברי רש"י מהמבואר במשנה סנהדרין ס"ח דבן סורר ומורה נידון על שם סופו. הרי שאין נידון באשר הוא שם, עי"ש. והמהרש"א בר"ה תירץ לחלק בין מעשיו הוא שלגביהם הוא נידון ע"ש העתיד ובין מעשי צאצאיו שלגביהם נאמר באשר הוא שם. וזה תימה דבדברי הגמ' והראשונים מבואר של כדבריו, דגם האדם אינו נידון אלא "לפי מעשיו של אותה שעה", וכמבואר. והנראה בזה דשאני בן סורר ומורה דמרחמי ה' הוא שימות זכאי ואל ימות חייב. ועוד דזה דין תורה שהוא נידון על מעשיו של עכשיו שגנב משל אביו ואמו ואכל בשר ויין, אלא שטעם מצוה זו כדי שלא יגדל וילסטם את הבריות. ודו"ק כי ברור ופשוט הוא).

 

עולה מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים

(יום ב' דר"ה לפני תקיעת שופר)

עומדים אנו רגעים מעטים לפני תק"ש, הרגעים הנעלים ביותר, הנשגבים ביותר של שני ימי ראש השנה, וצריך לנצל את המעמד הנשגב.

"כהדין מתלא מתלין בירושלים", משל לבן המלך שעבר עבירה חמורה למלכות והוזמן לדין ומשפט, נפל הבן לרגלי אביו בבכי ובתחנונים, אבי המלך הלא אתה הוא המלך אנא ממך תבטל את המשפט, הלא אין אחר דבר המלכות כלום ובידך לוותר לי ולמחול חטא ופשע. נענה לו אביו חלילה לי מעשות כדבר הזה, הלא חוקי המלכות חוקים ישרים הם, ודין אחד לבן המלך ולעני, משפט אחד יהיה לכם כגר וכאזרח הארץ, אך שים אזנך כאפרכסת ואיעצך כדת מה לעשות כדי לזכות בדין. שופט פלוני, שופט ישר ונבון הוא, וידידי בנפש הוא מעודו, דאג לכך שהמשפט יערך לפניו. פרקליט פלוני ידידי הוא מנוער והוא פרקליט מוכשר מאין כמוהו, קחנו כמליץ יושר וכעורך דין. כך וכך תציג את טענותיך, ואם כך תעשה בטוחני שתצדק בדין.

והנמשל כמו מובן מאליו, כאשר קרבים ימי הדין והמשפט ומתחננים אנו לאבינו שבשמים רחם עלינו הלא אבינו אתה! והקב"ה אומר בניי חביביי חלילה לי לעשות כדבר הזה, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אך עשו אזניכם כאפרכסת ואיעצכם איך לזכות בדין, קחו את שופרותיכם בידיכם, תקעו והריעו וכך מובטח לכם שתזכו בדין.

וכך אמרו חז"ל "בשעה שהקב"ה עולה בדין הוא עולה, ובשעה שישראל נוטלין שופרותיהם בידיהם ותוקעים ומריעים, הקב"ה עולה מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים.

והנה כתב בסידור הרש"ש (נהר שלום ל"ט ע"א) דיש להטהר בתשובה בשעת תקיעת שופר וכל העושה כן אף חייבי כריתות ומיתת בי"ד מתכפרין לו, וזה עיקר כונת השופר עי"ש.

ואמרתי לפרש את הדברים בפשטות דהלא אמרו (ר"ה ט"ז) "אמר הקב"ה לישראל תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם", הרי דע"י תק"ש נחשב כאילו מוסר נפשו למיתה על כבוד שמו ית"ש וכשאדם מתודה כשנהרג על קד"ה מתכפרים כל עונותיו.

 

תגיות: