ראש השנה – ר"ה שחל להיות בשבת

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א


"יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה". ובגמ' בעינן למילף מקראי ד"יום זכרון תרועה יהיה לכם" ו"יום תרועה יהיה לכם" דכאן בר"ה שחל להיות בשבת וכאן בר"ה שלא חל בשבת ודחינן לה דכיון דתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה אין לבטלה מדין תורה. ומסקינן, "דמדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר וה"ט דלולב וה"ט דמגילה" (ר"ה כ"ט ע"ב).

והנה יש לדון ולחקור בזה האם חכמים עקרו המצוה דאפילו מה"ת לא קיים המצוה מכח תקנתם לאסור התקיעה בשבת, או שרק קבעו איסור בדבר ובטלו החיוב אבל המצוה קביעא וקיימא ואם תקע בשבת קיים מצות התורה.

ונחלקו האחרונים בשאלה זו. בדרוש וחידוש לרע"א מערכה ח' (למס' חגיגה) ד"ה והנה כתב "דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצוות שופר בזמנו אלא דעבר על שבות בשבת". וביאר לדרכו את מה שאמרו דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע משום חינוך, וכ"כ בשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' קמ"א ד"ה אך נראה "דכיון דחכמים אין יכולים לעקור דבר מה"ת רק בשוא"ת כמ"ש רש"י בברכות (דף כ' ע"א) וז"ל 'דברים רבים התירו חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דאינו עוקר דבר במעשה בידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו' עיי"ש, וא"כ לא עקרו חכמים המ"ע כלל שיהיה בטל המצוה לתקוע בשבת דא"כ הרי חכמים עוקרים המצוה בידים וזה אין כח בידם לעשות וכו'. אלא ודאי המצוה נשארת במקומה וכו' ולמיגדר מילתא התירו חכמים לישב בטל אע"ג דהמצוה קיימת".

ומדברי רע"א והאבנ"ז מוכח להדיא דס"ל דאין כח ביד חכמים לעקור המצוה מה"ת, ונפק"מ לגבי התוקע בשבת או הנוטל לולב ביום הראשון של חג שחל בשבת האם קיים המצוה מה"ת או לא. (ומצינו שגזרו חכמים גם על מקרא מגילה בשבת מטעם זה אלא דלא שייך התם שאלה דידן דהתם ודאי לא קיים המצוה כיון דמצוה דרבנן הוא והם שאמרו לקיימה בחול אמרו אף לבטל קריאת המגילה כשחל בשבת).

אולם החלקת יואב בספר קבא דקשייתא קושיא צ"ט כתב "ראיתי דבר תמוה להגאון רע"א ז"ל במערכה ח' דפשיטא ליה אם תקע שופר בשבת אף דעבר על שבות מ"מ המצוה נתקיים בדיעבד. אבל מאוד לפלא על גאון כמותו שיאמר דבר כזה ולא מיבעיא לתוס' ריש סוכה דכתבו דכל היכא דהמצוה פסולה מדרבנן גם מה"ת לא יצא וכו' ודבריו תמוהין מאד וכו'", עי"ש.

וכונתו לדברי התוס' בסוכה דף ג' ע"א ד"ה דאמר לך דכתבו גבי מי שיושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית דלא יצא לב"ש וקאמרי לב"ה אם עשית כן לא קיימת מצוות סוכה מימיך וביארו דמשמע דאף מדאורייתא לא קיים וכו'.

ועכ"פ נתפרש  בתוס' שיש כח ביד גזירת חכמים לעקור את קיום המצוה אף מה"ת אם לא עשאה כמצוות חכמים.

ובשו"ת פרי הארץ סי' י' כתב  דשאלה זו תלויה אם באיסור דרבנן אמרינן אי עביד לא מהני וז"ל "חזר הדין בנידון דידן דאיסור התקיעה בשבת אינה אלא משום גזירה דרבה ואיסור דבריהם הוא דאם עבר ותקע ועשה האיסור אי עביד מהני, ותו לא מצי בריך זמן ביום השני אלא דמכין אותו מכת מרדות שעבר על איסור דבריהם" הרי דנסתפק במי שתקע בשבת אם יברך שוב זמן ביום השני דר"ה ותלה שאלתו בשתי הצדדים הנ"ל.

אלא שיש להתפלא על גדולי האחרונים שדנו בדבר ולא הוכיחו מדברי הרמב"ם בפ"ב הל' שגגות ה"ח וז"ל "כל העושה מצוה מן המצוות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי"ז פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, ושוב כתב שם בהלכה י' וז"ל "המוציא את הלולב ביו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ד"א ברה"ר בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא" עכ"ל, ואע"פ שבגמ' נחלקו בדבר דאיכא מד"א דס"ל דטעה בדבר מצוה נפטר מחטאת אפילו כשלא עשה מצוה, מ"מ פסק הרמב"ם דלא נפטר אלא כשעשה מצוה, כמבואר בה"ח ומ"מ פטר מי שהוציא לולב בשבת, הרי דנחשב עשה מצוה.

ולכאורה מוכח מדבריו שהנוטל לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת נחשב שעשה מצוה ומכאן יש ראיה לכאורה לדעת רע"א והאבנ"ז.אמנם, אפשר דלדוגמא בעלמא נקטיה, וכונתו לזמן שלפני גזירת חכמים לבטל מצות לולב בשבת, וצ"ע.

 

 

ב

 

והנה יש לבאר לדעת החולקים דס"ל דלא נחשב שעשה מצוה כלל, ובפרי הארץ כ' לתלות האי ספיקא בפלוגתא דאביי ורבא בתמורה ד' ע"ב אי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני.

וכבר נתבאר בהרחבה במנחת אשר על מס' ב"ק סי' נ"ו דלא אמרו גדר זה אלא לגבי דבר שיש בו חלות, כקנין והפרשת תרו"מ וכדו' כגון תורם מן הרעה על היפה וכו', או שינוי קונה בגזילה וכדו' כל הני סוגיות שהובאו שם בתמורה אבל לא אמרו הלכה זו כלל במערכת קיום המצוות דהיינו לומר דלרבא דלא מהני מעשהו לקיום המצוה, [ואע"פ שהתוס' שם מקשה גם מדברים הקשורים להכשר ופסול (שוחט פסח על חמצו וצורם אוזן בכור) מ"מ אין זה נוגע אם קיים מצותו או לא, דגם בגדרי הכשר ופסול יש לדון אם מהני או לא].

ומדברי הגמ' שם בתמורה מוכרע דלא אמרו כלל זה לומר לגבי כל מצוה הבאה בעבירה אי עביד לא מהני, דהובאו שם סוגיות רבות ולא נמנו ביניהם דינים שיש בהם מעשה מצוה הבאה בעבירה כגון לולב הגזול וכדו', וע"כ דלא אמרו כלל זה אלא לגבי חלות וקנינים דשייך לדון בהם אי עביד מהני או לא מהני ולא לחקירה אם קיים מצוותו אי לא.ולגבי מצוות דנו בדין מצוה הבאה בעבירה,עי"ש ודו"ק.

 

 

ג

 

ולגבי טענת הקבא דקשייתא דודאי לא קיים המצוה אף מן התורה, כמ"ש התוס' בסוכה דף ג' לגבי מי שישב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית. הנה יש לדחות דבריו בכמה אופנים דלא דמיא לנדון דידן.

דהנה דנו האחרונים בהרחבה מה כוחם של חכמים לחדש שלא קיים המצוה אף מה"ת ולא כתבו בזה דבר ברור עד שהגאון ר' שלמה קלוגר כתב בחכמת שלמה על שו"ע או"ח סי' תרל"ד סעיף ד' דצ"ע בין על השו"ע שפסק כן ובין על התוס' עצמן ולא מצא פשר לסברא זו.

(ובדבר אברהם כ' בשם אחד הגדולים בדורו לדחוק לפרש בתוס' דלא קיים המצוה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, אך כבר נחלקו הראשונים אם בעבירה דרבנן יש דין מהבב"ע עיין שד"ח מערכת מ' כלל ע"ז אות ז' שהאריך בזה.

ובגוף החידוש שיש כח ביד חכמים לומר דאף מה"ת לא קיים מצוה, נראה שזה מושתת על גדר "נמסר הדבר לחכמים", וכבר הארכתי במנחת אשר לדברים סימן כ"ז בגדר זה. ואפשר דגם כלל מצוות התורה נמסרו ביד חכמים לומר דאם עבר אדם על רצונם לא קיים מצות התורה כלל, דהקב"ה מסר תורתו לשומרים וכאילו תלה מצוותיו ברצונם. ואף שיש בזה חידוש גדול לכאורה כך צריך לפרש את פשטות דברי התוס').

וכתבתי במנח"א פסחים סי' ע"ז דרק במקום שחז"ל תיקנו סייג לד"ת להרחיק את האדם מן העבירה שלא ימשך לתוך ביתו, תקנו שלא קיים אפילו מה"ת דהיה להם צורך בכך דהא אם היה מקיים המצוה מה"ת גם בכה"ג לא הועילו חכמים בתקנתם. וכ"ז שייך דוקא כשעשו סייג לתורה, אבל במצוות שנתקנו להוסיף על דברי תורה לשלימות עבודת האדם לא נתחדש גדר זה לעקור דבר מה"ת. ואע"פ שבפמ"ג בא"א סי' רע"א אות א' כ' לחדש וז"ל "וברא"ש פרק ע"פ משמע דאי לא מקדש על היין או פת לא יצא כלל ידי קידוש אף מה"ת" (וכ"כ במנחת חינוך מצוה ל"א) מ"מ דברי חידוש הם וכבר כתבתי במנח"א שם לדחות דבריהם.

ולדברינו לא חידשו התוס' גדר זה אלא בסייג של חכמים לדבר תורה. ובכדי לבאר זאת יש להקדים ולפרש בגדר דברי חכמים, דנחלקים לג' תחומים. א: גזירות, ב: מצוות, ג: תקנות. ונבאר. הגזרות הם סייג למצוות ואיסורי התורה כמו שבות דשבת, שניות לעריות וכדו' שבהם באו להרחיק את האדם מן העבירה. המצוות. מצינו שחז"ל גם חידשו מצוות לשלימות עבודת האדם כמו מצוות נר חנוכה מגילה וכדו', וגם קבעו מטבע למצוות התורה כברהמ"ז, ומטבע הברכות התפילה והמצוות. וגדר השלישי תקנות שתקנו כגון: תקנות השותפין והלוקחין והשבין, תקנות בתחום האישות ומשפחה כגון כתובה וכדו'.ונראה ברור שדברי התוס' שלא קיים המצוה אפילו מה"ת שייכים דוקא כשעשו סייג לתורה וילפינן לה מקרא דיבמות דף כ"א "ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי" לאסור שניות לעריות, משא"כ במצוות שהוסיפו חכמים כגון הדלקת נר חנוכה מייתינן בשבת דף כ"ג ע"א לקרא אחרינא "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

וכיון דאתינא להכי, דלאו בחדא מחתא מחתינן להו, נראה עוד דאפשר דאף בסייגים אין לך בו אלא חידושו, וכבר כתבו התוס' דאין לדמות גזירות חכמים זה לזה.ואפשר דרק לגבי מצוות ישיבת סוכה שחששו שמא ימשך לביתו אחר שלחנו דהוי חשש קרוב בטלו המצוה לגמרי, משא"כ גבי שופר בר"ה ונטילת לולב שהחשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר חשש רחוק הוא לא החמירו כ"כ עד כדי ביטול המצוה.

ועוד יש לחלק בין הא דסוכה לני"ד דאפשר דדוקא כשחכמים קבעו דפוס ומטבע למצוה כמו צורת הישיבה בסוכה או תקנת קידוש על היין בשבת וכדו', בכה"ג יש טעם לומר שאם שינה ממטבע שקבעו חכמים, חסר לו בקיום המצוה אפילו מה"ת אבל כשחכמים הגבילו זמן לעשיית המצוה שמא ל"ה כ"כ פגם בקיום המצוה מה"ת.

אך לול"ד האחרונים היה נלע"ד לפרש דברי התוס' בדרך אחרת דאין כוונת התוס' כפשוטו שלא קיים המצוה מה"ת דמ"מ דבר תימה הוא דאיך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, ועוד שאין הכרח לזה כלל מדברי הגמ' שם וכמשנ"ת לעיל, אלא שיש לדון ולחקור בדין שאסרו חז"ל לישב בסוכה ושלחנו בתוך הבית האם הכלילו את איסורם במצוות סוכה של התורה, או שתקנו איסור בעלמא על האדם כשאר איסורי דרבנן ולפי"ז יעבור רק על איסור חכמים אם ישב בסוכה בפתח הבית דאי"ז גדר וסייג במצוות סוכה ובכה"ג אפילו קיים את מצוות ישיבת סוכה אף מדרבנן.

וזה כונת התוס' שלא קיים מצוות סוכה דאורייתא היינו שלא קיים אפילו מצוות סוכה אבל מדרבנן לא קיימה ולא רק שעבר איסור, כיון שהכלילו את איסורם במצוות ישיבת סוכה, אבל לא עלה בדעתם דאין כאן חפצא של מצוה דאורייתא, ודו"ק.

ובכל עיקר דברי התוס' אין זה הסכמת הראשונים ובדברי הריטב"א והר"ן בסוכה כ"ז וכן בר"ן פסחים קט"ו מבואר להדיא דכונתם דלא קיימת מצות סוכה באופן הראוי ומ"מ קיים מצוה ויצא יד"ח עי"ש.

 

 

ד

 

והנה החלק"י הקשה שם להבנת הגרעק"א דא"כ נתחייב לתקוע בשופר בבין השמשות דאפוקי יומא דהלא לא גזרו על שבות בביה"ש וע"כ דחכמים ביטלו לגמרי מצות השופר.

ולכאורה היה נראה דשאני שבות דידן דכיון דכל החשש הוא שמא יעבירנו כשילך אצל חכם ללמוד את התקיעות הלא יש לחשוש שילך מבעוד יום, ואם נתיר לו לתקוע ביה"ש מה הועילו חכמים בתקנתם. אך מאידך יש לדון דלא אזלינן בגזירות חכמים בתר טעמא ואם כלל הוא דלא גזרו על שבות ביה"ש ה"ה בשבות זה ואין לחלק בין שבות לשבות.

ולכאורה נחלקו בשאלה שני תירוצים בתוס' במגילה (ד' ע"א). דהנה הקשו התוס' שם למה לא חששו שמא יעבירנו לגבי תקיעה דמוצאי יוה"כ, ותירצו דכיון דכל האיסור לעשות מלאכה לפני הבדלה אינו אלא מדרבנן לא גזרו. הרי לן בתירוץ זה דלא חיישינן שמא יעבירנו ד"א מבעוד יום. אך עוד תירצו דכיון דאין צריך לתקוע אלא תקיעה אחת לא חששו, ונראה דלתירוץ זה אכן חיישינן שמא יעבירנו מבעוד יום, ודו"ק.

 

 

ה

 

עוד כתב בחכמת שלמה על השו"ע סי' תקפ"ח וז"ל, והנה ראיתי באשל אברהם (להג"ר אברהם אופנהיימר זצ"ל) שהביא בשם תשובה אחת דנסתפק אם עבר ונטל השופר בשבת ותקע בו ובירך, אם קיים מצות שופר או לא. ונפק"מ לענין שלא יצטרך לברך ביום ב' שהחיינו להסוברים דאם בירך ביום א' לא יברך ביום ב'", וגם בפרי הארץ נסתפק לענין ברכת הזמן כנ"ל.

ולענ"ד אין שאלה זו תלויה כלל בחקירה הנ"ל, דהא מ"מ ברכת הזמן מדרבנן היא וכיון שאסרו חכמים לקיים מצוות לולב ושופר בשבת היאך יוכל לברך ברכה שלא ברצון חכמים, דאפילו לשיטת הרע"א שנחשב שמקיים המצוה מה"ת מ"מ אין מקום  לברך על מצוה זו שיש איסור דרבנן בעשייתה דכל הברכה שייכת בזמן שמחויב או רשאי לעשות המצוה ובלא"ה ודאי שברכה לבטלה היא, דברכה זו מדרבנן, והם אמרו והם אמרו, וז"פ.

אלא שמטעם אחר נראה דאף אם נניח שחכמים ביטלו לגמרי את המצוה אפשר דלא הוי ברכה לבטלה דהא שנינו בגמ' סוכה דף מ"ו וכך נפסק גם בשו"ע סי' תרמ"א סעיף א' העושה סוכה יברך שהחיינו וכו', וכך מבואר גם לגבי אגד הלולב בסי' תרנ"א ועי"ש במשנ"ב ס"ק כ"ט. ואפשר דה"ה כשמברך ביום הראשון שחל בשבת לא גרע מהמברך בשעת אגד הלולב, [ואע"פ שנתבאר בגמ' סוכה דף מ"ו וכן נפסק בשו"ע סי' תרנ"א סעיף ו' שעדיף לברך בשעת קיום המצוה אבל עכ"פ די לנו בזה שיוצא יד"ח כדי שלא יחשב כברכה לבטלה].

והנה במשנ"ב סי' תרנ"א ס"ק נ"ו כתב "אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים צריך לברך שנית על נטילת לולב ועל הזמן, ומבואר דכיון דלא התכוין לברך על אגד הלולב אלא על מצות הנטילה, ובאמת לא יצא ידי חובת המצוה הוי ברכה לבטלה, אך בסי' תרל"ט ס"ק מ"ח לכאורה סותר דבריו דכתב "מי שקידש בליל סוכה והתחיל לאכול, ואח"כ ראה ש"הלעטין" (גג מעל הסכך הנסגר בשעת הגשמים) לא היו פתוחים עדיין, נראה לי שיאכל שוב כזית ויברך לישב בסוכה אבל קידוש פשיטא שא"צ לברך שנית ואפילו זמן לא יברך עוד הפעם. [כיון דלדין התלמוד מהני הזמן שבשעת עשיית הסוכה למצות סוכה כ"ש שמהני בזה]".

ולכאורה הכרעתו כאן שא"צ לברך שוב שהחיינו סותר את דבריו בסי' תרנ"א לגבי ד' מינים שיברך שוב זמן אע"פ שגם שם יכול לברך בשעת אגידת הלולב (כמבואר בדבריו סי' תרנ"א ס"ק כ"ט).

והנראה ביישוב דברי המשנ"ב, דכיון דכל טעם הפטור אינו אלא משום דלא גרע מאילו בירך על העשייה, מסתבר דהכל תלוי בחפצא דמצוה אם כשרה היא מצד עצמה או לא ובסוכה שיש עליה כיסוי אין חסרון בעצם הסוכה, ולכן אין פסול תעשה ולא מן העשוי כשפותחין את הגג כמבואר בפוסקים, אבל בלולב שאחד ממיניו פסולים יש ריעותא בגוף החפצא ולמ"ד לולב צריך אגד יש בו פסול תעשה ולא מן העשוי, וצריך לאגדו שנית ולכן גם ברכת הזמן יצאה לבטלה, דמצוה אין כאן וחפצא דמצוה אין כאן, ודו"ק בזה.

ויש לעיין בני"ד דמצד אחד אין בו חסרון בעצם החפצא דלולב, אך אפשר דגרע טפי כיון דעל פי תקנת חז"ל אין כלל מצוה בשבת וצ"ע.

והנה עוד יש לעיין בזה מדברי השו"ע בסי' תרס"ב סעיף ב' דביו"ט שני בסוכות אין מברכין זמן, וביאר המשנ"ב דאף אם יו"ט הראשון חול הוא מ"מ לא גרע מאילו בירך על הקמת הסוכה, הרי לן דאף אם אין זה זמן המצוה כלל וגם האדם לא התכוין לברך על העשיה אלא על קיום המצוה מ"מ יצא, ואפשר דה"ה בני"ד דאף אם אין מצוה כלל בשבת מ"מ לא גרע מיום חול ממש, אך אפשר דשאני יו"ט שני דמ"מ מדרבנן יש בה מצוה, וי"ל בזה.

הרי חזינן דיש להסתפק בבירך על השופר והלולב בשבת אם צריך לברך למחרת שוב ברכת הזמן, אך אין שורש הספק במה שנחלקו האחרונים אם קיים המצוה של תורה, אלא יסוד הספק אם ברכת הזמן יצאה לבטלה כיון שהתכוין לברך על קיום מצוה ולא קיימה, או שמא לא גרע מאילו היה מברך על הכשר המצוה, כמבואר.

 

 

ו

 

ובעיקר המחלוקת בין הגרעק"א והחלק"י נראה דאף אם לא עקרו את המצוה דאורייתא, מ"מ פטרוהו מלקיימה. דכאשר אמרו חז"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה, כונתם לא רק דיש בכחם לגזור גזירה ולאסור איסור שעל ידה יבטל אדם מן המצוה, אלא יש עוד בכחם לפטרו מן המצוה.

ונראה לכאורה דעצם גדר זה מוכח ממה שפטרוהו ממגילה בשבת, דלכאורה נראה פשוט דאין איסור לקרוא מגילת אסתר בשבת, דהלא בתורה קעסיק ומה בין אסתר לרות או קהלת או תהלים. וע"כ דפטרוהו ממצות מגילה. אמנם במגילה אין בזה חידוש כלל דהלא לא מדובר במצוה דאורייתא, אך מ"מ למ"ד דברי קבלה כדברי תורה דמי חזינן דמ"מ פטרוהו חכמים ממצות נביאים אף שלא גזרו בזה איסור. (אך דעת הפר"ח בסימן תרפ"ח דאסור לטלטל מגילה בשבת משום דאסור לקרוא, אך רוב האחרונים חלקו עליו ועיין במשנה ברורה שם ס"ק י"ח).

וכך נראה גם ממה שגזרו חכמים בקר"ש של ערבית שתהא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה דלכאורה פשוט דאין איסור לקרוא קר"ש אחרי חצות דהלא קורא בתורה היא, אלא שפטרוהו מלקרוא, אף שאין בידם לעקור שום מצוה מעצם המצוות דאורייתא, ודו"ק בענין זה.

ונתיישב לפי"ז קושית החלק"י, דכיון שפטרוהו ממצות השופר בשבת, מלבד האיסור שגזרו על עצם התקיעה (ונטילת הלולב) אף בביה"ש אין בזה כלל מצוה. ולכאורה זה נראה מוכרח, דאל"כ נאמר ג"כ דאם יכול האדם לתקוע בשופר בשינוי חייב לתקוע שופר בשבת דהלא הוי שבות דשבות במקום מצוה, וכך גם בלולב למה לא יטול לולב בשינוי, ועוד דכיון דאין לנו רה"ר בזמה"ז לעולם הוי שבות דשבות במקום מצוה, וע"כ נראה ברור דמלבד השבות שגזרו נכלל בתקנתם גם פטור ממצות השופר והלולב וכדמצינו במגילה כמבואר.

אלא דעדיין יש לעיין האם יש כאן פטור בלבד ולעולם יקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה דאין כח ביד חכמים אלא לפטרו והו"ל כאילו אין חיוב, או שמא יש בכחם אף לומר שאין כאן עבודת ה' ולא יקבל שכר אף כמי שאינו מצווה ואף שאין בידם לומר דאין כאן חפצא דמצוה לשיטת הר"ן והריטב"א, ודו"ק בזה כי קצרתי מאד וצ"ע.

 

 

יום זכרון תרועה

(ר"ה שחל בשבת)

 

שבת קודש זו יום זכרון תרועה היא, (ר"ה כ"ח). ונראה דאף שאין אנו תוקעים בשופר, זכרון תרועה מיהו בעינן, ומוטל עלינו לזכור את תרועת השופר בהשתוקקות ובהתבוננות, להצטער שאין בידנו לתקוע ולבקש מהקב"ה שיעלה בידנו כאילו תקענו.

דהנה רבות עסקו גדולי הדורות בשאלה גדולה זו, היתכן שחז"ל ביטלו סגולה נפלאה זו דשופר משום חשש רחוק של "שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים", דהלא חשש זה רחוק הוא עד למאוד, ואף אם כך יקרה אין זה אלא עבירת היחיד בשוגג, ומשום חשש זו קיפחו חז"ל את כל העדה כולה למנוע מהם לא רק את מצות השופר, אלא אף את הסגולה המופלאה של זכירת עקידת יצחק, והלא פלא הוא.

ובשם גדולי החסידות אמרו, דלא זו בלבד שאין אנו מפסידים את סגולת השופר אלא אף מרויחים בכפל כפלים, דהלא אילו תקענו בשופר, מי יודע אם תקיעתנו רצויה וראויה, וכי אנו יודעים לכוין את כל הכונות הראויות, והלא בזוה"ק (ויקרא דף י"ח ע"א) מצינו שרבי אלעזר בר' שמעון העיד שרשב"י לא הניח לתקוע לפניו אלא מי שלמד עמו שלשה ימים את כונת התקיעות, ומי זה שיאמר זכיתי לבבי. אך מאחר שמנועים אנו ע"י תקנת חז"ל מלתקוע, מתקיים בנו מאמרם (ברכות דף ו' ע"ב) "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" ואם הקב"ה הוא זה שמעלה עלינו כאילו תקענו, הרי זה כאילו הקב"ה תוקע לנו, והוא ית"ש בודאי יתקע לנו עם כל הכוונות.

והנראה בזה עוד, דהנה שני ענינים שונים יש בתקיעת שופר האחת, סגולתה של עקידת יצחק וכמו שאמרו חז"ל (ר"ה ט"ז) "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם אילו של יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם", וענין זה הגדולה שבסגולות הכפרה בראש השנה. והענין השני הוא המלכת הקב"ה, ותוקעים אנו בשופר להמליך את הקב"ה בעולם כולו, ועיצומו של יום מלכות הוא, וכמ"ש תקעו לפני בשופר כדי שתמלכוני עליכם. וכבר כתב רבינו סעדיה גאון בטעמי התקיעות שתקיעת השופר יש בה המלכת הקב"ה בעולמו עי"ש.

והנה יש מי שיכריז על נאמנות מוחלטת למלך, אך את שליחי המלך לא יכיר, את חקיו לא יכבד, ובבניו ישתלח ללא רחם. נאמנות זו מסולפת לחלוטין, דמי שבאמת אוהב את המלך, ורוצה לעשות לו נחת רוח, יכבד לא רק את המלך אלא אף את בניו שריו ויועציו.

ובדרך זה נראה, דכאשר אנו נמנעים מלתקוע בשופר משום שכך תיקנו חז"ל יש בכך ביטוי נשגב ונעלה למלכות, שהרי בכך אנו מכריזים לגלות ולהודיע שאנו כפופים לא רק למלך אלא גם לעבדיו משרתיו שהן הם חכמי ישראל, וזו שלימותה של קבלת עול מלכות.

ובימים קדושים נוראים ונשגבים אלה עיקר כונתנו בתקיעת שופר איננה לתועלת דידן, לזכות לסליחה, למחילה ולכפרה, אלא להמליך את הקב"ה בעולמו. וכבר כתב הכהן הגדול מאחיו (משך חכמה פרשת אמור), דהקב"ה וישראל, הם כשני אוהבים שכל אחד מהם חפץ בכבוד חבירו, והביא לכך שתי דוגמאות. א: מצות תפילין, הלא בתפילין שלנו כתוב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ובתפילין של הקב"ה אמרו (ברכות ו' ע"א) שכתוב בהן "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ב: במלחמת מדין צוה הקב"ה (במדבר ל"א ב') "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" אך משה רבינו צוה (שם ג') "לתת נקמת ה' במדין" עי"ש.

ובדרך זה נראה. אמנם הקב"ה צוה לנו לתקוע בשופר ע"מ שיעלה לפניו עקידת יצחק ונזכה לסליחה, למחילה ולכפרה, אך אנו עיקר כונתנו להמליך את הקב"ה בעולמות כולם. ומשו"כ מותרים אנו על סגולת הכפרה כדי להוסיף חיל במלכות שמים.

ובספרי חסידות הוסיפו בד"ז לבאר דחג הפסח קרויה בתורה בשם חג המצות דשם זה רומז לחיבתן של ישראל שלא הספיק בצקם להחמיץ וגם צידה לא עשו להם. אלא יצאו אל המדבר הגדול באמונה תמימה, אך בני ישראל קוראים לחג זה פסח לשבח את אבינו שבשמים שפסח על הפתח להצילנו מן המשחית.

ולכן מבטלים אנו את מצוות השופר כשר"ה חל בשבת באהבה ובשמחה, דהלא עיקר כונתנו בתקיעת שופר אינה אלא מלכות, וביטול התקיעה בשבת יש בה ביטוי נשגב ביותר של מלכות כמבואר.

וכאשר כונתנו לשם שמים ואנוסים אנו במצוות החכמים לבטל מצוה נשגבה זו הקב"ה כביכול תוקע לנו בשמים וזוכר לנו את עקידת יצחק.


  

תגיות: