ראש השנה – תקיעות דרבנן ואיסור בל תוסיף

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ואמר רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן" (ר"ה ט"ז ע"א).

הקשו התוס' בר"ה (ט"ז ע"ב וכ"ח ע"ב) איך תקנו חכמים להוסיף על התקיעות כדי לערבב את השטן, והלא עובר על בל תוסיף. ותירצו דאין בל תוסיף אלא במוסיף בגוף המצוה בשעת קיומה, אך העושה מצוה פעמיים אינו עובר בב"ת. וז"ל "וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף".

והרשב"א (ט"ז ע"א) תירץ בד"א, דכל שתיקנו חכמים אין בו משום בל תוסיף, דכיון שהתורה נתנה כח לחכמים לעשות משמרת למשמרת וזו חובתם, פשוט דאין בזה משום בל תוסיף, וז"ל "ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת הצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, אי נמי במה שאירע שנתערב מהן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו. אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך".

ויש לעיין בדברי התוס', דלכאורה דברי הרשב"א פשוטים ומוכרחים דכיון שאמרה תורה "לא תסור" ועוד אמרה תורה "ושמרתם את משמרתי", ומפסוקים אלה למדו חז"ל דיש לחכמים לתקן תקנות ולגזור גזירות, וחייבין ישראל לשמוע בקולן וללכת לאורן, ע"כ אין בזה בל תוסיף, ולמה נתקשו בזה התוס' וחידשו מה שחידשו ולא תירצו כדברי הרשב"א הפשוטים.

וכתב בזה הפני יהושע (ר"ה ט"ז ע"ב) דסברת התוס' דיש כח ביד חכמים לתקן ולגזור בדברים המתחדשים לפי רוח הזמן, באחד משני פנים: א. כגון מקרא מגילה ונר חנוכה, שכל ענינם פרסומי ניסא וזכר לניסים שנעשו לישראל ברבות הימים לאחר שניתנה תורה לישראל. ב. גזירות שגזרו למיגדר מילתא ועשו סייג לתורה בדברים שהשעה צריכה להן כשנתקלקלו הדורות.

אבל כשבאו להוסיף במצוות התורה עצמה שניתנו בסיני כגון בתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד שאני, דמהי"ת להוסיף במצוה שניתנה בסיני, ואטו נשתנה העולם מאז ועד עתה, ומשו"כ נתקשו דוקא בתקיעות שופר במה שהוסיפו חכמים ותירצו בענין אחר.

ואף שכל הרואה אומר ברקאי, לכאורה תמוה לחלק בין זה לזה, דא"כ ישאל השואל מה כחם של חכמים באמת לתקן תקיעות דמיושב ודמעומד, דאם אין זה בכלל לא תסור ולא בכלל ושמרתם את משמרתי, מה כחם וסמכותם של חכמים לתקן תקנה זו. וע"כ נראה פשוט דאין לחלק בין דין לדין ובין מצוה למצוה וכל שראו צורך ברוח קדשם ובעומק בינתם להוסיף ולגרוע, לתקן ולגזור, שכינה מדברת מתוך גרונם והכל בכלל לא תסור ובכלל ושמרתם.[1]

ועיין עוד ברמב"ן על התורה פרשת ואתחנן (דברים ד' א') "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א י"ב ל"ג), עובד בלאו. וכך אמרו (מגילה י"ד ע"א) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו'. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה". ומדבריו מבואר דאילולי שמצאו מקור ורמז בתורה למצות מגילה היה זה בכלל בל תוסיף ובכלל אלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש דבר.

וכתב המהרש"א שם (בחידושי אגדות) דגם לגבי נר חנוכה מצאו רמז בתורה כדאיתא במדרשות. וכך כתב גם הרמב"ן בריש פרשת בהעלותך, כידוע.

וכדברי הרמב"ן כתב גם הריטב"א במכות (כ"ג ע"ב) במה שאמרו שם "שלשה דברים עשו בי"ד של מטה והסכימו בי"ד של מעלה על ידם". ואחד מהם מקרא מגילה. וכתב הריטב"א "שהוסיפו מצוה מחודשת בישראל שאינו בתורה כלל, והכתוב אומר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, ואומר נמי אלה המצוות ודרשינן (מגילה ב' ע"ב) אלה שאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ובדוכתא במסכת מגילה אמרינן מהיכן מצאו לזה סמך מן התורה ומאי דריש".

וכונתם למה שאמרו במגילה שם (י"ד ע"א) "מ"ח נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש וכו'". הרי שלולי דרשו מן התורה סמך למגילה היו נמנעים מלתקן כיון שאין להוסיף ואין לפחות מדברי תורה.

ומכל דבריהם נראה היפך דברי הפני יהושע, דכאשר באו להוסיף פרט מסויים במצוה דאורייתא משום כל צורך שהוא אין זה בכלל בל תוסיף כלל, דהלא כיוצא בדבר מצינו לכל אורכו ורוחבו של הש"ס ולא חיפשו ולא מצאו רמז מה"ת, ורק כשבאו להוסיף מצוה חדשה פשפשו ומצאו סמך ומקור בתורה, ודו"ק בזה.

אמנם עדיין תמוהים הדברים, דהלא לא תסור אמרה תורה ונתנה רשות ביד חז"ל להוסיף לגרוע, לתקן ולגזור לפי רוח קדשם, ולהדיא אמרו בשבת (כ"ג ע"א) דיש גם בנר חנוכה לא תסור.

ומשו"כ נראה דבאמת אין כונת הרמב"ן והריטב"א דאין כח ביד חכמים לתקן מצוה אא"כ ימצאו רמז וסמך בתורה ואסור להם לעשות כן משום בל תוסיף, דודאי יש כח בידם, אלא שבאו הראשונים לפרש את המשמע בגמ' דלולי שהקב"ה האיר עיניהם ומצאו סמך בתורה היו נמנעים מלהוסיף על ד"ת דיראים היו מלהוסיף מצוה חדשה לגמרי ותלו עיניהם בהקב"ה עד שהאיר עיניהם, אך מלשון הרמב"ן בפר' ואתחנן משמע קצת דלולי מצאו רמז בתורה היה בזה איסור דבל תוסיף, וצ"ע, ודו"ק בכ"ז.


ב

 

ובמה שתמה הפני יהושע בדברי התוס' למה לא תירצו כדברי הרשב"א, באמת נראה דודאי אין בזה פלוגתא ודברי הרשב"א הפשוטים מקובלים גם על התוספות. אלא דחדא מתרי טעמי נקטו להשמיענו יסוד כללי, דאף במה שלא תיקנו חכמים, כל העושה מצוה פעמיים אינו בכלל בל תוסיף. ועוד דעדיפא מיניה כתבו, דאין כאן תוספת כלל, דהעושה מצוה פעמיים אין בו הוספה כלל.  כך נראה לכאורה לענ"ד.


ג

 

אמנם ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן ל"א) שאכן נקט בדברי התוס' דס"ל דגם המוסיף על המצוות עפ"י חכמים הוי בכלל בל תוסיף אם מוסיף בגוף המצוה, והקשה לשיטתם ממה שהוסיפו חכמים בקריאת שמע לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

וכתב ליישב לפי"ד הרמב"ן בפרשת ואתחנן דכל שמתקנים חכמים משום סייג אין בו משום בל תוסיף, וגם פסוק זה יש בו משום סייג ותקנה לחיזוק האמונה בימי הגלות, ומשו"כ אין בזה ב"ת.

וכמה רחוקים הדברים משום חדא ותרי טעמי:

א. אף שדבריו הקדושים של מרן מהר"ם שיק גחלת לוחשת שלהבת אש קודש של יראת ה' ואמונה טהורה, מ"מ אין זה דומה כלל לסייג והרחקה שבדברי הרמב"ן והרמב"ם, דכונת הראשונים פשוטה בתכלית דכל שאינו תוספת על מצוות התורה אלא לסייג לתורה וגדר שלא יבואו להקל במצוות ואיסורי תורה, אין בו בל תוסיף, ואין זה ענין לחיזוק כלל באהבת ה', יראתו והאמונה בו.

ב. עיקר כונת הרמב"ן שם כדברי הרמב"ם (מ"ב מממרים ה"ט) להדגיש דכיון שאמרו חכמים להדיא שבשר עוף בחלב אינו אסור מה"ת ואינו בכלל לאו דלא תבשל גדי בחלב אמו, אלא שנאסר ע"י חכמים לעשות סייג לתורה, אין בו בל תוסיף. ונראה פשוט מדבריהם דלא די בכך שיש סייג בתוספת זו כדי להפקיעה מכלל לאו דבל תוסיף, אלא רק משום שידוע לכל שאין כאן תוספת אלא סייג זו הסיבה שאין כאן בל תוסיף.

ולשם הבהרת הדברים הנני מעתיק את אריכות לשונו של הרמב"ם.

"הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מה הוא זה שהזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד. הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ומפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה. אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בין דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף. אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבוא מן הדבר חורבה ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר חוץ מן העז, ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמרו שהיא מינו, ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב ואפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה".

הרי לן להדיא דרק "אם אמר בשר העוף מותר מה"ת ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה" וכו' אין בו בל תוסיף. וכך מפורש גם בדברי הרמב"ן שם "ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה".

ולפי"ז נראה דאי משום הא הקושיא עומדת במקומה, למה אין איסור בל תוסיף באמירת בשכמל"ו.

ונראה בזה דבתוספות של תפילה ותחנון וקבלת עומ"ש וכדו' כלל לא שייך בל תוסיף, דאין כאן תוספת במעשה המצווה וחלקיה. ובאמת פשוט הדבר דהלא נחלקו הראשונים במצות קריאת שמע דאורייתא אם יוצא בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה, אך לכו"ע אין חיוב דאורייתא בג' פרשיות, וחכמים הם שתיקנו לקרוא ג' פרשיות בקריאת שמע, ולכאורה יש לתמוה על מהר"ם שיק למה הקשה לגבי בשכמל"ו ולא הקשה ממה שתיקנו לקרוא ג' פרשיות. וע"כ צ"ל כנ"ל דכל שמוסיפים במצוות שבדיבור שענינם עבודת ה' וקבלת עול מלכותו אין בו בל תוסיף.

ואין זה דומה לברכת כהנים דמבואר להדיא בר"ה (כ"ח ע"ב) דמי שמוסיף על הברכות ואומר יוסיף ה' עליכם ככם אלף פעמים עובר בבל תוסיף, דברכה"נ שאני שאין בה עבודת ה' וקבלת עול מלכותו אלא גזה"כ, דבברכות אלה מצווים הכהנים להאציל את ברכת ה' על עם ישראל, ומשו"כ אין להוסיף על ברכות אלה או לגרוע מהן, ודו"ק בכ"ז.

והנה כבר כתבתי במק"א דכל עיקר פסוק זה בשכמל"ו שאנו אומרים בקר"ש אינו חלק ממצות קר"ש כלל, לא מה"ת וגם לא מדרבנן, ואינו אלא משום הגדר הכללי והמצוה הכללית של קבלת עול מלכות שמים, וביארתי בזה ענינים רבים, ואין כאן המקום לחזור על הדברים, אך מ"מ לפי"ז ניחא טפי דאין בזה בל תוסיף דאין כאן כל תוספת במצות קר"ש, וז"פ. וכעי"ז כתב הריטב"א בר"ה (ט"ז) דאין בתקיעות דמעומד משום ב"ת כיון שאינן לשם מצות שופר אלא כדי להעלות את התפילה בשופר.

אך לגופן של דברים כבר ביארתי לעיל את הנלענ"ד דבאמת לא פליגי התוס' על שיטת הרשב"א והרמב"ם ולכו"ע אין בל תוסיף במה שמוסיפים חכמים על דברי תורה, לא מצד מעשה המצוה על ידי המקיימה, ולא מצד בית הדין בעצם תקנתם.

ודו"ק בכ"ז.

אמנם לכאורה יש להעיר על דברינו ממה שנחלקו הראשונים לגבי ספיקא דיומא בשמיני בחג דבסוכה (מ"ו ע"ב) אמרו הלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, ורש"י בעירובין (צ"ו ע"א) כתב דלא הוי בל תוסיף דאם אכן שמיני הוא ולא שביעי אינו מתכוין לשם מצוה, אך הרא"ש (        ) כתב דכיון שכך תיקנו חכמים לא הוי בל תוסיף, הרי לן מדברי רש"י דלא סגי במאי שתיקנו חכמים ואי לאו דאינו מתכוין לשם מצות סוכה היה בכך בל תוסיף.

אך באמת נראה בדעת רש"י דאין בזה תקנת חכמים כלל אלא סברא בעלמא, דכיון דמספיקא הוא יש להחמיר בו, וכיון שאין זה תקנה אכן יש בזה חשש ב"ת. אך לדעת הרא"ש כיון דמ"מ כך אמרו חכמים אין בזה ב"ת. ודו"ק בזה.


ד

 

הנה מבואר בר"ה שם דהישן בשמיני בסוכה עובר בבל תוסיף. ויש לעיין האם זה רק במי שישן בסוכה בשבעת ימי החג ונמצא דכאשר הוא ישן גם בשמיני מוסיף הוא על המצוה שקיים הוא, או שמא אף מי שלא ישן בסוכה כל שבעה עובר בב"ת בישנו בסוכה בשמיני, דמ"מ הוסיף על מצות התורה שניתנה לשבעה ולא לשמונה.

ובספר כלי חמדה (פרשת ואתחנן אות ב' ד') נקט דאינו עובר בב"ת אא"כ מוסיף על מצוה דידיה ומי שלא ישן בסוכה כל שבעה אינו עובר בשמיני. אלא שפלפל לחדש דאם מחמת אונס לא ישן בסוכה כל ז' עובר הוא בשמיני משום דאונסא הוי כמאן דעביד, עי"ש.

ולענ"ד פשוט דאין זה ענין לזה, ואף אם אונס הוי כמאן דעבד אין זה אלא לענין קיום תנאי או קיום מצוה וכדו', אבל לענין בל תוסיף אם אכן נניח שאין בזה עבירה אלא בהוסיף על מעשה מצוה דידיה פשוט דאין נפ"מ בין אונס לרצון דמ"מ לא ישב בסוכה כל שבעה.

אלא שבכל עיקר הנחת יסוד יש לפקפק ואפשר דכל שהוסיף על מה שציוותה תורה עובר בב"ת, וכיון שמצות התורה לישב בסוכה בימים שבין ט"ו תשרי לכ"א בו, כל היושב בכ"ב עובר בב"ת.

וכך יש ללמוד מדברי שו"ת נודע ביהודה קמא (או"ח סימן מ') שהרי פלפל שם במה שאמרו בסוכה (מ"ו ע"ב) "רב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעו בסוכה בשמיני ספק שביעי, מיתב הוי יתבי ברוכי לא בריכי... גמירי דמאפר אתו". הרי דחכמים אלה הגיעו לביתם בשמיני ולא ישבו בסוכה כל שבעה והנוב"י דן ופלפל בדיני בל תוסיף במה שישבו בשמיני בסוכה, עי"ש.

הרי דנקט דאף מי שלא ישב כל שבעה בסוכה, עובר בב"ת אם יושב בשמיני.

וראיתי מי שכתב ששאלו את החזו"א בהקורא קריאת שמע לאח"ז דאמרו חכמים (ברכות ט' ע"ב) שלא הפסיד כמי שקורא בתורה ולמה אינו עובר בב"ת כמו הישן בשמיני בסוכה. ותירץ לו החזו"א דאין איסור ב"ת אלא בעושה מעשה רשות לשם מצוה, אבל בקר"ש שיש בה מצוה כקורא בתורה אין בה ב"ת, דהעושה מצוה אחת כתוספת על מצוה אחרת אין בו ב"ת. וכעי"ז כתב גם באגרות משה (או"ח ח"ג סימן ס').

ואם קבלה היא נקבל אך איני רואה כל סברא, ומה טעם יש לחלק בין מצוה לרשות.

וראיתי עוד מי שכתב ששמע בשם החפץ חיים דאם אכן מכוון הוא לשם מצות הר"ש עובר בב"ת, וזה תימה גדולה דבפשטות הלשון "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו'" משמע שקורא לשם מצות קר"ש.

אלא נראה פשוט דאין לאו דבל תוסיף אלא במי שמוסיף על המצוה ולא במי שמאחר זמנה, וכשם שחידשו התוס' לחלק בין הכופל מצוה למוסיף עליה, גם נראה פשוט דשאני המקיים מצוה באיחור זמן למי שמוסיף עליה.

ומשו"כ נראה פשוט דאין איסור ב"ת אלא במצוה שיש בה מספר חלקים והוא מוסיף על המספר וככל הני שמצינו בדברי חז"ל והראשונים, ה' בתים בתפילין, ברכה ד' בברכת כהנים, מוסיף על ד' מינים שבלולב, המוסיף על קרנות המזבח במתן דמים, וכן גם הישן בשמיני בסוכה. ולא מצינו שהשובת ביום ראשון עובר בבל תוסיף. דרק המוסיף על המצוה עובר ולא המקיימה שלא בזמנה, ואילו היתה כונתו להוסיף על יום ראשון למצוות השביתה אפשר שאכן היה עובר בב"ת בין אם שבת בשבת או אם במקרה לא שבת בשבת, וכן אם היה מתכוון להוסיף עוד שעה לזמן קר"ש היה עובר בב"ת בין אם קרא בזמנה ובין אם לא, אבל המאחר לקרוא קר"ש אין משמעות קריאתו תוספת על המצוה אלא איחור בקיומה וכל כה"ג אין זה בכלל ב"ת, ודו"ק בזה.

ובכל עיקר סוגיה זו דב"ת עיין מש"כ במנחת אשר דברים סימן ו'.


דרשה לפני תקיעת שופר

(יום א' דר"ה תשע"ב)

הנה זה עתה קראנו את פרשת הגר וישמעאל בנה. ויש להתבונן מה ענין קריאה זו לר"ה, וכיוצא בדבר גם פרשת חנה שבהפטרה.

ונראה, שרצוננו בזה לעורר רחמי שמים, דאף אם אינו ראוי ואינו כדאי, מ"מ כשצועק אדם מתוך כאב לבו ושברון רוחו הקב"ה שומע תפילתו, הלא ישמעאל רשע היה ומ"מ וישמע אלוקים את קול הנער באשר הוא שם. מלאכי השרת שאלו, רבונו של עולם מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא אתה עושה לו נס, ומ"מ קיבל הקב"ה שוועתו.

וכך מצינו גם בחנה וכדברי הכתוב (שמואל א' א' י') "והיא מרת נפש ותתפלל אל ה'". הרי לן סגולה מיוחדת, דכאשר אדם קורא אל ה' במר לבו מתוך כאב וצער תפילתו נשמעת.

וביום א' דסליחות מבקשים אנו עוד מהקב"ה "פנה נא אל התלאות ואל לחטאות". דעצם התלאות, הקשים והיסורים מעוררים רחמי שמים ומכפרים עון וחטאה אף שהאדם לא חזר בתשובה.

כולי האי ואולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם.

אמנם לא תמיד אפשר לסמוך שבכל אלה יסלח עון אף ללא תשובה שלימה, ומשל למה הדבר דומה.

ילד קטן חוזר מבית הספר ובדרך התנפלו עליו קבוצת בריונים. היכוהו פצעוהו וגנבו ממנו את הילקוט שעל גבו. כאשר חוזר הביתה בבכי תמרורים ואביו שומע על תלאותיו ועל מזל הביש שפקד אותו, הוא מחבקהו ומנשקהו ונותן לו מתנות כדי להרגיעו ולרפא את מכאובו. למחרת נכנס ילד זה לחנות בדרכו הביתה מבית הספר, מילא את הילקוט במעדנים וממתקים, וניסה להתגנב החוצה ושללו בידו. בעל החנות תפס אותו, הפליא בו את מכותיו ולקח ממנו את הילקוט העמוס לעייפה בביזת מצרים.

כאשר הגיע הילד הביתה וסיפר לאביו את קורותיו היום מוסיף לו האב עוד כהנה וכהנה מנה אחת אפיים. שואל הילד בפליאה גדולה, מה יום מיומיים, הלא אתמול כאשר חזר הביתה מוכה וחבול זכה לאהבה יתירה ומתנות רבות, והיום כשחזר חבול ומוכה הוסיפו לו שבע על מכותיו.

ענה לו אביו, ילד שוטה שכמותך אתמול פגעו בך על לא עול בכפך, בדין היה שנרחם עליך, אבל היום אתה הוא זה שהבאת על עצמך מכאוב על עבירה שבידך, בדין הוא שתשא בעונש.

כאשר אנו הבאנו על עצמנו כאב ויסורים על קוצר מעשינו וחדלון ידינו בעבודת ה' יאמר לנו הקב"ה איש בחטאו ימות ועונו ישא.

ומשו"כ צריכים אנו לזעוק ולהריע לפני אבינו שבשמים, להשתדל בתשובה שלימה, והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו.

 

דינא קשיא ודינא רפיא

הנה שני ימים של ראש השנה יש, וכך תיקנו חכמינו משום ספיקא דיומא, כמבואר בר"ה (ל"ד ע"א), ולכאורה אין כל ענין בעצם בשני ימי ר"ה ואין אנו עושים כן אלא משום הספק. וכיוצא בדבר לגבי שברים תרועה שבתקיעת השופר שאינו אלא תקנת ר' אבהו בקסרין משום שנסתפקו במהות התרועה אם גנוחי גנח או ילולי ילל כמבואר בר"ה (ל"ד ע"א).

אך מצינו בדברי הזוה"ק (פרשת פנחס דף רל"א) חידושים גדולים בענין שני יו"ט של ר"ה, וגם בשברים ותרועה שבתקיעת השופר, וז"ל:

"תנן, ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, יום ביומו מאי הוא, אלא הני תרי יומין דראש השנה, אמאי תרי יומין, בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי. ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא, אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרוויהו, וכלא נפקין לארח קשוט".

הרי לן שני דינים שיש בר"ה. דינא קשיא ודינא רפיא וכנגדן שני ימי ראש השנה. אמנם לא נתבאר בדברי הזוהר איזה משני הימים דינא קשיא הוא ואיזהו דינא רפיא.

וכבר גילה בזה האר"י החי בשער הכוונות (ראש השנה) דיום ראשון דר"ה הוא דינא קשיא ויום שני דינא רפיא, ועי"ש בסודן של דברים.

ועוד מבואר שם בזוה"ק שהשברים שייכי לדינא רפיא בעוד התרועה דינא קשיא היא, אמנם בשער הכוונות בריש מצות שופר כתב היפך הדברים דהשברים דינא קשיא הם והתרועה דינא רפיא היא.

וכל אלה נשגבים מבינתנו הם, נסתרים דרכי ה', אך יש בהם ללמד דלא משום ספיקות בלחוד זכינו לשני ימים של ר"ה, ולא משום ספק בלבד תוקעים אנו שברים ותרועה אלא כל אלה קודש המה ומיסודות העבודה הפנימים של עיצומו של יום וסגולת השופר.

וכבר כתב הבני יששכר (חודש תשרי מאמר ג' דרוש ו') לפרש בדרך זו את מה שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תת"מ) "א"ר אושעיא כתיב אשרי העם יודעי תרועה, ואומות העולם אינם יודעים להריע, כמה בוקיינוס יש להם, כמה סטיפרס יש להם, כמה קרנות יש להם, אלא אשרי העם שיודעים לפתות בוראם בתרועה".

וז"ל הבנ"י "ומעתה יתפרש לך הכתוב, אשרי העם יודעי תרועה (אשר באמת הם יודעים מה הוא תרועה ואין זה מחמת הספיקות, רק שכוונו אל האמת דכולהו באמת מיצרך צריכי, ומה שכתב השי"ת דברים סתומים והם ימציאו הענינים על ידי ספיקות שנתילדו להם, כי רצה הש"י שעל ידי שיכוונו ביגיעתם אל האמת להלכה, יאר הש"י אליהם אור פניו אור פני מלך חיים, וזהו) ה' באור פניך יהלכון, מה שכוונו להלכה על ידי פלפולם הוא כדי להאיר אליהם אור פניך, וזהו שאמר הש"י בתורתו יום תרועה יהיה לכם, אתם תמציאו בשכליכם להלכה מה הוא התרועה והתכוונו אל האמת להלכה, ויאר ה' באור פניו אליכם מדת ואמת באור פני מלך חיים".

ובשולי הדברים נראה בדרך פשט לבאר למה הקדים הקב"ה דינא קשיא לדינא רפיא, ולכאורה מסתבר היה להקדים רחמים לרוגז, וכשם שהקדים הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין בבריאת העולם. אלא שצדיקי האמת הקדושים והטהורים כמעלת הרקיע מזהירים, שזוכים בדין אף בדינא קשיא, אשריהם ואשרי חלקם והן הם נחתמין לחיים ביום הראשון. ושאר העם שלא יזכו בדינא קשיא הם אשר נידונים ביום שני של ר"ה בדינא רפיא, ומחסדי השי"ת על עמו ישראל הם שני הדינים.

ועו"ד י"ל דהנה בספר שיח יצחק להגאון המקובל מרנא הגרי"א חבר מתלמידי תלמידיו של הגאון בדרוש לר"ה אות כ"ה (עמוד 44) כתב לבאר מהות היום דראש השנה, דיום זה יום של דין קשה הוא משום שביום זה נברא אדם הראשון וביום זה חטא וסרח וגורש מגן העדן, ובכך ניתן כח עצום לס"א והוא זה שתובע משפט ודין בישראל ביום זה. (ולפי דרכו כתב דע"י מצות השופר מורידים אור ושפע מעולם טמיר ונשגב ששם אין כח לס"א, והאריך בנועם שיח סוד שרפי קודש).

אך בזוה"ק פרשת אמור (ח"ג דף רכ"ז ע"א) נראה היפך הדברים דמשום שיום זה מסוגל לתשובה ורחמים נקבע יום זה ליום הדין וז"ל:

"אמר רבי אבא, בראש השנה נברא אדם, וקאים בדינא קמי מאריה, ותב בתיובתא, וקביל ליה קב"ה. א"ל, אדם, אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין, בהאי יומא קיימין בדינא, ואי יתובון אנא אקבל לון, ואיקום מכורסייא דדינא, ואתקיים על כורסייא דרחמי, וארחם עלייהו".

ונראה דאלה ואלה דא"ח, ובימי ר"ה הדין והרחמים משמשים בערבוביא, כשחטא אדם הראשון גרם לשבירת הכלים ולהתגברות עצומה של מדת הדין וכח הס"א, וכשחזר בתשובה ותשובתו נתקבלה התחזקה מדת הרחמים ועלתה למעלה למעלה. וכיון שביום זה קדמה עבירה לתשובה, וקדמה מדת הדין למדת הרחמים, נקבע יום א' דר"ה לדינא קשיא ויום ב' דר"ה לדינא רפיא. וי"ל בכ"ז.

 

ובקול שופר עליהם הופעת

(דרשה לפני תקיעת שופר)

סגולות רבות יש בשופר. על ידו עולה זכרוננו לטובה, על ידו הקב"ה זוכר לנו את עקידת יצחק ומעלה עלינו כאילו עקדנו עצמנו לפניו, ועוד סגולות נפלאות שמקורן בדברי קבלה.

ומלבד כל אלה שמעתי בשם הצדיק מברדיטשוב בעל קדושת לוי משל נפלא מאד.

מלך אחד נהג מדי פעם לטייל בגפו ביער ליהנות מן העצים והפרחים, מהחיות והעופות. ואף אחד ממשרתיו רואי פני המלך לא ידע היכן הוא. פעם אחת הפליג ליכנס למעבה היער והלך לאיבוד. שעה ארוכה הלך אנה ואנה ולא מצא את דרך המלך. בשוטטו ביער פגש בפראי אדם שוכני המערות שביער ושאל אותם היכן היא דרך המלך והיכן הוא ארמון המלוכה. ענו הפראים את המלך אין אנו מכירים, ואת שמעו לא שמענו. ככל שנקף הזמן וככל שהעמיק לתוך היער גברו פחדו ועצבונו, עד שפגש אדם וגם אותו שאל היכן היא דרך המלך ואיה מקום כבודו. איש זה נפל לפני רגליו ואמר אדוני המלך את קולך שמעתי בתוך הגן ואשרי לי שזכות נפלה בחלקי להיות זה שמושיט את ידו למלך רם ונשא וזוכה לשרתו וללוותו עד בית המלכות. הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו וכאשר חזר המלך לארמונו הפשיט את פרוותו הגסה של בן הלויה והלביש אותו מחלצות בגדי משי ורקמה. ואת הפרוה הגסה הלביש על פסל בדמות דיוקנו של איש זה שהציל את המלך והחזירו לבית מלכותו.

עברו שנים רבות והאיש שהציל את המלך נשכח לגמרי מתודעת ההמונים, ופעם אחת עבר עבירה חמורה ונשפט למות. לפני שהוציאוהו להורג ביקש את בקשתו האחרונה שיפשיטו מעל הפסל שעומד בחצר המלך את פרוותו וילבישוהו בפרוה זו ויביאוהו לפני המלך.

כאשר ראהו המלך לבוש באותו הלבוש שבו נפגשו ביער ופתאום הכירו המלך נכמרו רחמיו עליו ולבו עלה על גדותיו מאהבה וגעגועים. ברב התרגשות אמר המלך זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך עמי במדבר בארץ לא זרועה. וכאשר המציל שפך את מר לבו לפני המלך וביקש את רחמיו המתיק לו המלך את גזר דינו ופטרו לביתו.

כך אמר הצדיק מברדיטשוב, הקב"ה סבב אצל כל האומות ותורתו בידו, עשו לא הכירו, ישמעאל אטם את אזניו ואת שמעו לא שמע, כל עם ולשון לא חפץ בתורתו, עיניים להם ולא ראו אזניים להם ולא שמעו. רק אנחנו דבקנו בו באהבה גמורה והגדלנו את שמו בעולם, רק אנו בנינו לו ארמון פאר מקום משכנו ובית הדום רגליו, ורק אנחנו הקדמנו נעשה לנשמע בהר סיני כאשר בקול שופר הופיע הקב"ה עלינו.

מאז עמדנו על הר סיני עברו שנים רבות לאורך הגלות, התרחקנו ממעלת אבותינו, שקענו במצולות החטא והפשע, שכחנו ונשכחנו מן הלב. אך לעת משפט, כאשר עומדים אנו לפני מלך המשפט כדי ליתן דין וחשבון וכאשר מלך במשפט יעמיד ארץ, מבקשים אנו להזכיר נשכחות ולעלות לפניו חסדי נעורינו ואהבת כלולותינו. ולשם כך תוקעים אנו בשופר כדי להזכיר את מעמד הר סיני שבו נאמר "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת". מבקשים אנו להזכיר את חסד נעורינו ואהבת כלולותינו עת אשר כל האומות ביזו את התורה ולא רצו חלק ונחלה באלקי שמים ורק אנו הקדמנו נעשה לנשמע באהבה גמורה.

אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם

 


[1] ובמק"א ביארתי דשני מקראות אלה שני דינים המה. מקרא דושמרתם את משמרתי למדנו דיש כח בידם לגזור גזירות ולעשות סייג לתורה כדי לשמור משמרתה של תורה, וכדחזינן שביבמות כ"א ע"א למדו מקרא זה דיש תוקף במה שגזרו שניות לעריות. ומקרא דלא תסור למדנו דיש כח בידם אף להוסיף על המצוות לפי הצורך והרצוי בעבודת האדם את הקב"ה, ומשו"כ למדו מפסוק זה לגבי נר חנוכה, וכמבואר בשבת (כ"ג ע"א) "היכן ציוונו, מלא תסור", ודו"ק בזה.

תגיות: