רצון התורה (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כ"ז כ"ו).

הנה פשוט הדבר דמלבד תרי"ג מצות שבתורה שומה על האדם לקיים מצות רבות וענינים רבים שאף הם מן התורה  אלא שלא נימנו במנין התרי"ג משום שלא נאמרו בלשון ציווי מפורש, ומ"מ רצון ה' שיעשה אותם האדם  וחי בהם ורצון זה למדים אנו מתוך תורת ה'.

(וכבר כתב אחי הגר"א בספר מעלות התורה שכל פסוקי התורה מצוות הן אלא שהן נכללות בתרי"ג שרשים שהן תרי"ג מצוות שבתורה, ומ"מ כל פסוקי התורה מצוות הן אלא שיש ואין אנו יודעים  לפרשם. אך בדברי הראשונים מצינו רק שעשרת הדברות שרשים הן לכל מצוות התורה ולא מצינו כן לגבי תרי"ג המצוות וצ"ע).

וידועים דבריו הנפלאים של הגר"א וסרמן בקו' דברי סופרים אות כ"ג על הפסוק בירמיהו י"ט "אשר  לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" ובתרגום "לא פקדית דאורייתא, ולא שלחית ביד  עבדיי נבייא, ולא רעוא קדמי" הרי ג' גדרי המצות, דאורייתא, דרבנן, ורצון ה'.

ושני דרכים יש שבהם למדים אנו מה רצון ה' בתורתו, יש שלמדים אנו מתוך מצוות התורה, ענינם  וכונתם. ויש שלמדנו מתוך מקראי הקודש שנאמרו בלשון סיפור דברים, לא במצוות, אך מתוך פסוקים  אלו נגלה לנו רצון ה'.

ומאז ומקדם רגיל הייתי להביא את המקור הבולט ביותר לגדר זה של רצון ה', ממה שאמרו בב"מ דף  ל"ב צער בע"ח דאורייתא אף שלא הביאו חז"ל שום פסוק ומקור לאיסור זה, וכבר כתב הרדב"ז סי'  קס"ח ללשונות הרמב"ם (סי' אלף תקמ"ב) דאין בצער בע"ח לא לאו ולא עשה אלא איסור בלבד, הרי  דיש איסור דאורייתא שאין בו לא לאו ולא עשה, וזה גדר רצון התורה הכללית המוטלת אף היא  אקרקפתא דגברא, ומצינו בזה י"א דרכים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים במקור איסור צבע"ח,  א' דעת רש"י בשבת קכ"ח ע"ב דילפינן ממצות הפריקה, דמצות התורה לפרוק בהמת חבירו הרובץ  תחת משאו טעמו וענינו משום צבע"ח, עי"ש. ב' בשיטה מקובצת בב"מ שם כתב בשם הראב"ד דילפינן  מלאו דלא תחסום שור בדישו וכ"ה במאירי שם, ג' בשם הריטב"א כתב השט"מ שם דצעב"ח הוי  הללמ"ס, (ואפשר דנאיד מפירושי הראשונים הנ"ל משום דס"ל דכל זה הוי בכלל טעמא דקרא והרי לא  דרשינן טעמא דקרא וצ"ע), ד' הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק י"ז כתב דילפינן צער בע"ח ממלאך ה'  שאמר לבלעם (במדבר כ"ב ל"ב) "על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים" הרי שהקב"ה שלח מלאך מן  השמים להוכיח את בלעם כאשר הכה את אתונו ומכאן למדין שצבע"ח דאורייתא, ועיין בזה עוד בספר  חסידים סעיף תרס"ו, ה' בספר החרדים פי"ד כתב דאיסור צעב"ח משום המצוה הכללית ללכת בדרכיו  מה הוא רחום אף אתה וכו' עי"ש, ו' בספר יום תרועה בר"ה כ"ז כתב דילפי' צעב"ח מדכתיב (במדבר כ'  ח') "ודברת אל הסלע והוצאת להם מים והשקית את העדה ואת בעירם" ומה שדרשו במנחות ע"ו ע"ב  מפסוק זה דהתורה חסה על ממונם של ישראל היינו למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא עי"ש, ז' בשאילת  יעב"ץ ח"א סי' ז' דמה שדרשו חז"ל בברכות מ' דיש להאכיל לבהמה לפני שאוכל בעצמו הוי משום  צעב"ח, ח' בהגהות חת"ס על הש"ס בב"מ שם שכתב דמקור איסור זה מפסוק בתהלים "טוב  ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", וצע"ק דא"כ אינו אלא מדברי קבלה ולא דאורייתא ממש, ואף שמצינו  בב"מ פ"ה ע"א שיסוריו של רבי נסתלקו כאשר ריחם על בני החולדה ואמר ורחמיו על כל מעשיו  כתיב, אין זה ראי' דאיסור צעב"ח מקורה בפסוק זה אלא דהנהגה זו של רבי ודאי אינו מתחייב מעיקר  הדין אלא מידת חסידות היא ומשו"כ נקט פסוק זה, אמנם נראה דכונת החת"ס ככונת החרדים הנ"ל  דכיון שהקב"ה מרחם על כל מעשיו חייבים אנו לדבוק במדה זו כדכתיב והלכת בדרכיו כנ"ל.

ועוד מצינו בזה שלשה מקורות אפשריים, ט' במורה נבוכים ח"ג פמ"ח כתב דמצות שילוח הקן משום מדת הרחמנות היא  וכ"כ החינוך מצוה תקמ"ה, י' בתוס' מגילה כ"ה ע"א מהקליר דאיסור ד"אותו ואת בנו לא תשחטו  ביום אחד" משום רחמי הא-ל הוא עי"ש. י"א בלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כ"ב י') כתבו הראשונים ב' טעמים ושניהם מבוססים על צעב"ח, הראב"ע דשור כחו רב מן החמור והחמור מצטער בחרישתו עם השור, בבעל הטורים ובדעת זקנים מבעלי התוס' דהשור מעלה גרה ולא החמור, והחמור מצטער בחשבו שהשור אוכל תדיר, עי"ש.

ומ"מ חזינן דבצעב"ח יש בראשונים שני דרכי הבנה, לשיטת רש"י והראב"ד וכו' למדנו בזה רצון ה'  מתוך מצות התורה דפריקה וחסימה וכדו' ולדרכו של הרמב"ם ועוד למדנו מפסוקי סיפור דברים בפרשיות  התורה, ודו"ק.

אמנם צריך עיון דלכאורה כל זה תלוי אם דרשינן טעמא דקרא והרי נחלקו בזה ר' יהודה ור"ש (ב"מ קט"ו ע"א, סנהדרין כ"א ע"א) וברש"י שם בשבת אכן כתב דצעב"ח דאורייתא "איכא מאן דדריש טעמא דקרא ממצות הפריקה", ומשמע מדבריו דאכן תלוי ד"ז אם דרשינן טעמא דקרא או לא, אך להלכה קי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ומאידך צעב"ח דאורייתא, ואפשר דלא נחלקו אלא אם אפשר לחדש הלכות בפרטי המצוה עפ"י טעמא דקרא ככל הני דנחלקו בהו, אבל לכו"ע דרשינן טעמא דקרא ללמוד יסודות המוסר ודרכי ההנהגה, והארכתי בזה במקום אחר.

ב

ואביא דוגמאות נוספות לכל אחד משני גדרים אלה.

א' בחובת כל אחד מישראל לציית לדעת הגדולים שבדורו ובתי הדין שבדור דקדקתי מדברי חידושי  הר"ן בסנהדרין דף פ"ט דאף שעיקר מצות לא תסור לא נאמר אלא על בי"ד גדול שבירושלים, מ"מ  מתוך מצוה זו ידענו שהקב"ה מסר עולמו לשומרים וגדולי התורה הם שלוחי המקום ושכינתו מדברת  מתוך גרונם ומצווים אנו ללכת לאורם ולקבל דבריהם, (והארכתי בזה במקום אחר).

ב' במצוות כיבוד אב נחלקו הפוסקים אם מוטל על הבן לציית לאביו בענינים שאינם נוגעים לאב, או  שמא אין מצות כיבוד אלא לדאוג לצרכיו וכמו שאמרו בקידושין ל"א ע"ב מאכילו משקהו וכדו', ודעת  רוב הפוסקים דאין מצוה זו נוהגת אלא במה שנוגע באופן ישיר לרווחת האב וצרכיו, ומ"מ כתב החזו"א  יו"ד סי' קמ"ט אות ח' דמתוך מצוה זו ידענו שרצון ה' שאב ואם יהיו מכובדים על יוצאי חלציהם ורצון  התורה שהבן יעשה כרצון אביו ואמו בכל דבר עי"ש.

ג' כעי"ז כתב החזו"א בחו"מ ליקוטים סי' י"ח דמתוך מצות מעקה ידענו רצון ה' למנוע סכנה מאחינו בנ"י ולכן אמרו בב"ק ט"ו ע"ב שלא יגדל אדם כלב רע ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו.(אמנם בשלשה ענינים אלה אפשר דהגדרת הדברים כפי שביארתי במנחת אשר לבראשית סוף סי' מ"ד בשיטת הרמב"ם דיש עיקר המצוה ויש מה שנכלל בה עי"ש ודו"ק כי קצרתי).

ד' כתב הרמב"ם בפכ"ד משבת הי"ב בטעם איסור מוקצה שלא יטרח אדם כל השבת בטלטול חפצים  ובטל טעם שאמרה תורה "למען ינוח" הרי שאסור לן לא רק לעבור על מצוות התורה אלא אף לבטל  טעמיהן.

הרי לן ארבעה דוגמאות מגדולי הדורות שמתוך מצות התורה טעמיהן ומוסריהן למדנו רצון התורה אף  בפרטים וענינים שאינם נכללים ממש במצות אלו.

ג

ומאידך יש עוד מקורות שבהם למדנו רצונו ית"ש מפרשיות שבתורה, דהנה כבר כתבתי במנחת אשר לבראשית סי' כ"א וכן במנחת אשר לפסחים סי' ע"ג דמצות חינוך מה"ת היא, ופשוט שעל כל אב ואם  מוטלת חובה קדושה לחנך בניהם ובנותיהם לתורה ולמצוה לאהבה וליראה דהלא מקרא מלא דיבר  הכתוב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הלא  קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה כמ"ש ביומא כ"ח, ואעפ"כ, חיבתו לפני המקום ב"ה  בכך שיצוה את בניו וביתו לעשות צדקה ומשפט, מכאן שמצוה קדושה זו רצון הבורא יתברך הוא, ומה  שאמרו בכל מקום דמצות חינוך מדרבנן, כונתם דמדרבנן  יש על קטן שהגיע לחינוך (או על הגדול  המצווה לחנכו והארכתי בזה במקום אחר) מצוה מסויימת לקיים כל מצוה ומצוה כמו שאמרו (סוכה  פ"ג מט"ו) דקטן היודע לנענע אביו קונה לו לולב וכן אמרו (שם פ"ב מ"ח) קטן שאין צריך לאמו חייב  בסוכה וכדו', הרי שמדרבנן קטן כגדול ותורה אחת להם, זה מצות חינוך מדרבנן, אבל אף מה"ת  חייבים אב ואם להשתדל לגדל ילדיהם לתורה ולמצוה כנ"ל, והארכתי בזה במנחת אשר ובכמ"ק  בכתובים.

ב' הידור מצוה, י"א שהוא מדאורייתא וכמבואר בהשגות הראב"ד בסוכה י"א וכ"כ בשאג"א סי' ו'  אעפ"י שלא נאמר בזה מצוה בתורה דלא מצינו אלא שבני ישראל על הים אמרו בהתעלותם בגילוי  שכינה "זה אלי ואנוהו" ומזה למדנו שראוי לו לאדם להיות מהדר במצוות, ועיין לשון המאירי במס'  שבת קל"ג ע"ב שכתב "דרך הערה אמרו" שראוי לו לאדם להשתדל להדר במצוות וכו'.

ג' זריזין מקדימין למצוות למדנו בפסחים ד' ע"א וביומא כ"ח ע"ב מסיפור דברים על הנהגת אברהם  אבינו בפרשת העקידה שהשכים בבוקר לצאת לדרכו במצוות השי"ת, וגם בזה כתב המאירי ביומא שם  דאינו חיוב גמור אלא משום שראוי לאחוז בדרכי אבות (ועיין בשד"ח יוה"כ סי' א' י"ז מהגרש"ק שהוא  מה"ת ובשו"ת שבות יעקב או"ח סי' ל' שעיקרו מה"ת) וברור שגם הלכה זו רצון התורה היא. הרי לן כמה  דוגמאות שבהם למדנו רצון ה' ממקראי הקודש שאינם מצוות כלל.

ולענ"ד גם גדר "שבת" בגיטין מ"א ע"א רצון התורה הוא ולא מצוה ממש, דבקרא כתיב ד"לא תוהו  בראה לשבת יצרה", ואין כאן ציווי כלל אלא גילוי רצון הבורא שברא עולמו לשבת, אלא דמפסוק זה  ידענו גודל מצות פו"ר,ועיין בתוס' שם דאף בעבד הפטור מפו"ר מ"מ שייך בו שבת ומ"מ לא כייפינן  לרבו משום השפחה וחיישינן שלא תקיים פו"ר כיון דלא מיפקדת, הרי דאין שבת חיוב גמור כפו"ר  ודו"ק בזה, והארכתי בזה בחי' מס' גיטין ואכמ"ל.

ד

ועוד מצינו דרך ביסוד גדר רצון ה' המחייבת את האדם, בהקדמת רבינו נסים גאון על הש"ס וז"ל "כי  כל מצות שהם תלויים בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלהים  אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים" ועיין שם שהאריך בזה דהמצוות השכליות חייבים  הכל בהם מסברת הלב, וכן כתב הנציב בהסכמתו לספר אהבת חסד לחפץ חיים דאף בני נח מצויים   במצות השכליות אף אילולי נצטוו בהם.

אמנם לענ"ד אין הדברים פשוטים ומוסכמים דאין דעת האדם ומוסר לבבו מוחלטים כלל והשקפותיו משתנות מעת  לעת ויש מן חכמי האומות שחידשו יסודות של כפירה ואכזריות מאובנתא דליבא, אמנם אף אם נקבל  הדברים לגבי בני נח מאומות העולם, נראה דבני א-ל חי שקבלו תורה מסיני אין להם זולת התורה  הקדושה ורק עליה נאמר זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי בחורב חקים ומשפטים ואין לנו תורה  זולתה וכל מוסר והנהגה טובה שאין להם רמז ומקור בתורה הקדושה מעקמומיות שבלב הם ולא מיושר לבב.. (וגדולה מזו כתב חידוש עצום באגרות משה או"ח ח"ד סי' ס"ו דמה שאמרו חז"ל "שלא שינו את  שמם לבושם ולשונם" אינו אלא לפני מת"ת אך כבר גיליתי את הנלענ"ד שלא כדבריו במנחת אשר לשמות סימן א' עי"ש).

ומשום כך רגיל אני לומר דיש שני דרכים בלבד לעמוד על סודו וענינו של רצון ה' והם שני דרכים שנתבארו  לעיל.

ועיין עוד בפנ"י ריש פרק כיצד מברכין שכתב דמצוה מה"ת לברך על ההנאות מסברא דאסור לאדם להנות מהעולם הזה בלי ברכה וסברא דאורייתא כמבואר בכתובות כ"ב דהפה שאסר הוא הפה שהתיר סברא היא והוי מה"ת, והצל"ח שם דחה דבריו וכתב דרק בדינים כגון מיגו והמוציא מחבירו עליו הראיה אמרינן דסברא דאורייתא ולא במצוות דאל"כ למה נכתבו בתורה כל המצוות השכליות, עי"ש והארכתי בזה במק"א.

ה

הנה מלבד מה שמצינו ענינים מחודשים ועצמיים שעלינו לנהוג בהם ולעשות או להמנע מעשייתן משום  "רצון התורה" וככל הדוגמאות הנ"ל, נראה עוד דיסוד זה מחייב את האדם גם לרדוף ולהשתדל בקיום  המצוות המפורשות.

כונת דברינו, דהנה במנחת אשר לפסחים בסי' ה' הבאתי את מה שנחלקו הצל"ח והמנ"ח במי שאינו  מתקרב לפני הפסח כדי להקריב את קרבן הפסח אם נחשב כמבטל מצות עשה, דעת הצל"ח דאינו עובר  כיון דבשעה שמגיע זמן החיוב בדרך רחוקה הוא ופטור מן הפסח ודעת המנ"ח דמ"מ מחוייב הוא בחיוב  גמור להתקרב לפני הזמן כדי שיוכל לקיים את המצוה בזמנו, וכתבתי שם להכריע דאמנם אין בזה  ביטול מצות עשה ממש דאין ביטול עשה אלא בשעת חיובה אך ודאי רצון התורה שכל אדם יעשה את  ההשתדלות החיונית כדי שיוכל לקיים את המצוות בשעתן כגון לקנות לולב ולעשות סוכה וכדו' בכל  המצוות, וחיוב זה משום היסוד הכללי של רצון התורה.

וכך נראה לגבי שיטת בעל המאור במה דאין מפליגין בספינה שאיסורו מחשש שמא יצטרך לחלל שבת  מפני הסכנה, ולכאו' מה איסור יש בזה דממ"נ אם יצטרכו לחלל שבת משום סכנה הלא פיקו"נ דוחה  שבת, וכך יש לשאול גם בשיטת בעל המאור שאסור למול תינוק בשבת כשנשפכו החמין שהכינו לו,  ולכאו' ימולוהו והלא לאחר המילה הוי פיקו"נ ודוחה שבת, אלא נראה כמו שביארנו לגבי מצוות עשה  דיש על האדם להכין צרכי המצוה מבעוד מועד כדי שיוכל לקיים המצוה בשעתו, כן עליו להשתדל  מבעוד מועד כדי שיוכל להמנע מלעבור על מצוות התורה, וכל זאת משום החובה הכללית לעשות רצון  ה' בתורתו.

וכיוצא בדבר יש לשאול מה חטאו ופשעו של מי שנדר הנאת סוכה עליו ונאלץ בכך לבטל מצות סוכה כיון שנדר חל על  דבר מצוה כמבואר בנדרים ט"ו ויש לשאול נודר זה על מה עבר, והלא כשיגיע זמן מצות סוכה אנוס הוא מחמת נדרו ולא עבר, אלא פשוט דמ"מ עבר על רצון ה' שנחבב את המצוות ונשתדל לקיימן. ובכגון אלה פשוט דזה רצון התורה דכיון שהקב"ה נתן מצוות לישראל פשיטא שיש על האדם להשתדל  בכל דרך ובכל עוז לקיים את הרצוי ולהמנע מהבלתי רצוי ואין צריך לזה מקור מסויים.

ומ"מ נראה דכל כעי"ז הוי בכלל הכתוב "ארור אשר לא יקים את דברי  התורה הזאת" (דברים כ"ז כ"ו) ובכלל זה כל אשר לא ישתדל שיוכל לקיים את דברי התורה, וכל המחבב את המצוות ומתחזק בכל עוז ליכנס לכלל חיובן הרי הוא בכלל "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".

אמנם רבותינו הראשונים פירשו ארור זה בדרך אחר דרש"י שם כתב: " כאן כלל את כל התורה כולה  וקבלוה עליהם באלה ובשבועה", והרמב"ן הביא את דברי רש"י ופי' בדרך אחר וז"ל "ולפי דעתי כי  בקבלה הזאת שיודה במצוות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותם יהיה לו שכר וטובה  והעובר עליהם יענש, ואם יכפור באחת מהם או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור" וכעי"ז כתב  שם הספורנו, ובשערי תשובה לרב"י שער א' סעיף ו' כתב דכל המזלזל בקביעות אפילו במצוה קלה הוי בכלל ארור זה, ועוד האריך הרמב"ן בדרך אגדה עי"ש ובאבן עזרא פירש שקילל על הלאוין הנזכרים שם  ועל המבטל מצוות עשה בסתר עי"ש. ועיין עוד בתוספות סוטה ל"ז ע"ב שהביאו מדברי הירושלמי "ר'  אחא בשם ר' תנחום בן חנילאי למד ולימד שמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה  בכלל ארור" וכו' הרי דלשיטתם קאי אחיזוק תורה, ולא מצינו בכל דבריהם רמז להנ"ל, אך אפשר דאין זה סתירה ואלה ואלה דא"ח, אך  באמת נראה דא"צ לזה מקור מסויים דפשוט הוא דעל האדם להשתדל בכל עוז לקים את כל דברי  התורה והמצוה כמבואר.

ו

ואף שנתבאר דמלבד תרי"ג המצוות על האדם לעשות את רצון ה' הכללי, נראה ברור דמצוה מפורשת  קודם לרצון ה' שנתגלה לנו שלא בציווי ואינו בכלל תרי"ג מצוות שבתורה, וכך מבואר בשו"ת הרדב"ז  שם בסי' קס"ח דצעב"ח נדחה מפני מצוה גמורה וגדולה מזו כתב הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג פ"ב  דמצוה מפורשת קודמת מה שדרשו מי"ג מדות וע"ע בבינת אדם איסור והיתר סי' ח'.



תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך

בשמחה ובטוב לבב

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"."ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחוסר כל ונתן על ברזל על צוארך עד השמידו אתך" (כ"ח מ"ז – מ"ח).

כבר הארכנו פעמים רבות לבאר שכל מעלתו ורוב שגבו של מעמד הר סיני היתה בקבלת עול מלכות שמים בשמחה, ידעו אבותינו כשעמדו רגלם על הר סיני שעול עבדות הם מקבלים על עצמם, עבדות קשה, תרי"ג מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן, לעולם לא יזכו עוד לחירות וחיי הפקר, עבדים יהיו ועול ינתן על צוארם, הלא עבדא בהפקירא ניחא ליה, בדרך הטבע היו צריכים להיות שרויים בצער ובשברון לב, ולא היא, בשמחה ובששון הקדימו נעשה לנשמע ובכך המליכו את הקב"ה ומדה כנגד מדה זכה כל אחד מהם לשני כתרי מלכות אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וזו מעלתם היתירה של בני ישראל בהיותם עבדים מתוך שמחה. (עיין מנחת אשר שמות).

אך ברבות הימים ירדו ישראל ממעלתם, הפשיטו עדיים מעליהם ושוב לא שמחו בשמחת העבדות, ושירת המלכות פסקה מפיהם, המשיכו לעבוד את אלקי אבותיהם, אך שוב לא עשו כן בשמחה ובטוב לבב. ועל זאת באה עליהם התוכחה שבמשנה תורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

בא וראה מש"כ הרמב"ם (סוף הלכות לולב) "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", ולכאורה מבהילים ומתמיהים וכי משום העדר שמחת המצוה באה עלינו כל הרעות האלה? וההכרח, ששמחת המצוה לא מדת חסידות היא, ולא מעלה יתיה בלבד, אלא עיקר העיקרים ויסוד היסודות בעבודת הא-ל, הלא רחמנא ליבא בעי, ורק ההתפעלות ושמחת הנפש יטהר נפש האדם בשפע קדושת המצוות.

אמנים כשנתבונן בדברי קדשו ובלשונו הזהב של אדוננו הרמב"ם נראה ששמחה זו, שני פנים לה, "השמחה שיעשה האדם בעשיית המצוות" ענין אחד הוא, ומשנהו "ובאהבת הא-ל שצוה בה". השמחה בעשיית המצוות שמחת העבדות היא, קיום המצוות על פרטיהן ודקדוקיהן עבודת עבודה היא ועבודת משא, בכך נבדלים אנו מאומות העולם להיותנו עבדים לא-ל עליון אבינו שבשמים.

אך שמחה נוספת לנו שמחת האהבה והדביקות "באהבת הא-ל שצוה בה".

שמחה זו שמחת בנים היא מאהבת האב ולא שמחת עבדים ושמחה כפולה היא זו, כשם שכל הוויתנו הויה כפולה היא "בנים אתם לה' אלקיכם" מחד, ו"עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" מאידך וכמבואר בזוה"ק פרשת בהר, שכל אחד מבני ישראל חייב לעבוד את הקב"ה בדחילו ורחימו, באהבה וביראה, באהבה כי בן הוא וביראה כי עבד הוא.

והשמחה משותפת לשתי הבחינות גם יחד, שמחת האהבה ושמחת היראה, כן, שמחת היראה הלא "גילו ברעדה" כתיב, שמחים אנו שיראת ה' אופפת אותנו ויראים אנו מהדר גאון עוזו ית"ש.

משחר ילדותנו רגילים אנו לחשוב שהשמחה והיראה תרתי דסתרי הם, יריבים הם ואינם יכולים לדור במדור אחד, אך אין הדבר כן, רעים אהובים הם ומשלימים הם זה את זה.

ראיה לדבר, הנה במצות מעשר שני נאמר "למען תלמד ליראה" וכבר כתבו התוס' בב"ב (כ"א ע"א) מהספרי דכאשר היה עולה לירושלים והיה רואה הכהנים בעבודתם "היה גם הוא מכוון ליראת שמים", ולכאורה חושבים היינו שבירושלים בימי המועד לא היה מקום לשמחה כלל, הלא אלפים ורבבות היו עולים ירושלימה עם מטרה אחד בלבם "למען תלמד ליראה"!

אך מאידך מצינו (מדרש ריש פקודי) קיתון אחד היה חוץ לירושלים וקיתון של חשבונות היו קורין לו, כל הצריך לחשב היה יוצא לשם, שמא יחשב ויצר לו וירושלים משוש כל הארץ כתיב בה"!

למען תלמד ליראה במשוש כל הארץ, שמחת היראה עבודה גדולה היא וצריכה תלמוד!

וזו שמחתנו בימי הדין והרחמים, וכדברי הנביא "לכו אכלו מעדנים, שתו ממתקים שלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, חדות ה' היא מעוזכם"! (נחמיה ח').

בגיל וברעדה בשמחה וביראה מתקרבים אנו לימי הדין.

הקב"ה יכתבנו ויחתמנו בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.