שאלות ותשובות בענייני חנוכה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

מקום הדלקת נר חנוכה לבני ישיבות

 

א

הנה ידועה הוראת החזון איש בשעתו לבני הישיבות להדליק בחדר האוכל ולא בפנימיה, וזאת עפ"י המבואר בסימן תרע"ז סעיף א' דמקום האכילה הוא עיקר מקום ההדלקה ולא מקום השינה, וכך הורה למעשה הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

ולמעשה נוהגים ברוב הישיבות הקדושות להדליק בפנימיה בחדרי השינה עפ"י מש"כ באגרות משה יו"ד ח"ג סימן י"ד אות ה' ואו"ח ח"ד סימן ע' אות ג', וכך דעת מרן הגריש"א שליט"א (זצ"ל) וכפי המובא בספר שבות יצחק על חנוכה  פרק ו', ולענ"ד עיקר כדעת החזו"א ואבאר.

הנה הסכמת רוב הפוסקים דמי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, ידליק במקום אכילתו, וז"ל השו"ע בסימן תרע"ז סעיף א' "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו אע"פ שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית וה"ה לבן האוכל אצל אביו" ועל זה הוסיף הרמ"א "וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש ידליק במקום שאוכל וכן נהגו".

וכשנתבונן בדברי הטור והב"י נבין שלא נחלקו המחבר והרמ"א אלא בדין חשדא, דלדעת המחבר צריך להדליק משום החשד בפתח של מקום השינה, וע"ז כתב הרמ"א דכיון דנהגו להדליק בפנים וליכא חשדא אינו מדליק אלא במקום אכילתו, אבל לכו"ע מקום אכילה עיקר. אמנם הט"ז שם סק"ב הביא משו"ת מהרש"ל ושארית יוסף דמקום שינה עיקר, והט"ז דחה דבריהם וקבע מסמרות כדעת השו"ע והרמ"א וכ"כ המג"א שם ולכאורה פשוט לפי"ז דיש להדליק בחדר האוכל ולא בחדרי השינה וכמבואר.

אלא שבאגרות משה באו"ח ח"ד כתב "צריכין להדליק במקום הלינה משום שמקום הלינה הוא מיוחד יותר ממקום האכילה שאינו מיוחד כלל לשום פרטי, וגם אף מקום קבוע בשעת האכילה אין להחשיב אף שכל אחד החזיק לו מקום לישב שם כל ימי היותו בישיבה שודאי ליכא שום קפידא לא לו ולא למנהלים היכן הוא יושב, אבל מקום הלינה הוא מקום שנקבע לכל אחד באיזה חדר הוא ילין וגם כל חפציו שיש לו מניח שם, וגם בחדר ההוא עצמו יש לכל אחד מטה קבועה שעומדת במקום אחד כל הזמן שלכן מקום הלינה הוא נחשב מקום מיוחד ושם צריך להדליק נר חנוכה, ואם היה שייך שיברך כל אחד במקום המיוחד רק לו דהוא במקום הסמוך למטתו שרק הוא המשתמש שם היה עדיף, אבל אין זה קפידא מאחר שכל אחד משתמש באיזה דברים גם בכל החדר, שלכן כיון שטוב יותר להדליק אצל החלון ולא לכולן יש חלון אצל מטתו יכול כל אחד להדליק אצל חלון שבחדרו אף שאינו אצל מטתו" וחזר על דבריו ביו"ד שם. וכך נקט הגריש"א כנ"ל.

ולא ירדתי לסוף דבריהם דמה ענין "מקום מיוחד" וכי יש נפ"מ בין מקום אכילה לרבים או למעטים והלא כל תלמידי הישיבה אוכלים בחדר האוכל וכשם שחדרי הפנימיה מיוחדים להם לשינה כך חדר האוכל מיוחד לאכילתם, וביותר תמוה מש"כ שם דלכתחלה עדיף שכל בחור ידליק סמוך למטתו כיון שמקום זה מיוחד רק לו, אלא שאין חלון סמוך לכל מטה ומטה, ולא הבנתי מה ענין יש להדליק במקום מסויים ומיוחד רק לו.

ולכאורה יש מקום לומר מטעם אחר דעדיף טפי להדליק בחדרי הפנימיה ולא בחדר האוכל, דאף שעיקר אכילתן של התלמידים בחדר האוכל, מ"מ עיקר דירתן בפנימיה דהלא חדר האוכל אינו פתוח אלא בשעות מסוימות שבהם מוגשות הארוחות, ובכל שעות היום והערב מבלים התלמידים בחדרי הפנימיה כשאינם לומדים בבית המדרש, וגם אוכלים בחדריהם מזונות ופירות וכדו', וא"כ אפשר שעיקר דירתם בחדרי הפנימיה, ואין זה דומה למי שיש לו שני חדרים, חדר א' שבו כל אכילתו וחדר אחר שבו שינתו בלבד.

אך באמת יש לדחות את שני הסברות הללו מדברי הראשונים במקור הסוגיא, דהנה הטור הביא את תשובת הרא"ש "בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם יודעים שאוכל במקום אחר ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק" והבית יוסף הביא כעי"ז משו"ת הרשב"א ח"א סימן תקמ"ב "גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית אפילו שוכב בבית בפני עצמו אינו צריך להדליק, אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות. ולא דמי לאכסנאי שמדליק בתוך ביתו דהתם כבר הדליקו עליו, אבל זה צריך הוא להדליק כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר צריך לאשתתופי בפריטי" ומכל דבריהם מבואר דמיירי אף במי שיש לו בית בפני עצמו לשינה ואוכל אצל חבירו או אצל בעל הבית, והלא פשוט דגם מי שאוכל אצל חבירו אינו מזומן אצלו אלא בשעת הארוחות ומסתמא אוכל אכילת ארעי גם בבית שבו הוא ישן, וגם פשוט שאצל חבירו או אצל בעל הבית אין לו קביעות מקום והוא תלוי בדעת בעה"ב שלפעמים יושיבנו כאן ולפעמים במקום אחר ואין מקום מיוחד רק לו, ואעפ"כ מדליק במקום אכילה ולא במקום השינה, ולענ"ד זה גרע טפי מחדר אוכל בישיבה דקביעותם ושימושם של תלמידי הישיבה בחדר האוכל גדול משימושו וקביעותו של אורח בבית חבירו ומאידך קביעות התלמידים בפנימיה פחותה מזכותו ושימושו וקביעותו של אדם בביתו שלו, וא"כ יש ללמוד לני"ד ק"ו ב"ב של ק"ו מדברי הרא"ש והרשב"א והפוסקים בסימן תרע"ז.

וגם במה שטענו הגדולים הנ"ל דבחדר האוכל אין קביעות לכל אחד ואחד והוי מקום צבורי, מי עינינו יגלה לדעת דבשו"ת הרשב"א והרא"ש מיירי רק בבית שאוכלין בו אורחים מעטים, וכי נאמר דאם יש אורחים רבים לא ידליקו במקום אכילתן.

 

ב

אמנם לכאורה יש בית אב לדברי הגרמ"פ והגריש"א, דהנה כבר כתב הט"ז שם דמקור ההלכה דאזלינן בתר מקום האכילה ולא בתר מקום השינה הוא מעירובין ע"ג ע"א במה שנחלקו רב ושמואל לגבי עירובי חצרות אם מקום דירתו הוא במקום פיתא או במקום לינה, ובשו"ע או"ח סימן ש"ע סעיף ב' נפסקה הלכה כרב דאינו אוסר אלא במקום פיתא, אך במגן אברהם שם סק"י כתב "משמע בגמ' דרועים הלנין בשדה אעפ"י שאוכלין בעיר אין אוסרים דאנן סהדי אילו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו, וצ"ע" והפרי מגדים שם בא"א הוסיף לפי דרכו דאפשר דה"ה בתלמידים האוכלים בבית בעלי בתים ולנים בבית רבם דמקום לינה עיקר עי"ש.

ולכאורה נראה דה"ה בני"ד דמקום לינה עיקר בתלמידי ישיבה.

אך באמת נראה דאין הנידון דומה לראיה כלל, דלא אמרו כן אלא ברועין שכל היום נמצאים בשדה כדי לשמור על הצאן והכבשים ובע"כ נכנסים לעיר לאכול ולבם דואג על הצאן שבשדה ולכן אין מקום פיתם עיקר, וכן לגבי התלמידים שהולכים לאכול בביתם של בעלי בתים, וידוע שהרבה פעמים סבלו התלמידים מבושת פנים ובזיונות מיד בעלי בתים שהיו לעתים עמי הארץ, ובכה"ג ודאי שייך לומר דאילו ממטי להו אוכל למקום לינתם ניח"ל, משא"כ בחור שאוכל בישיבה מהי"ת לומר דמקום לינה עיקר והלא גם בחדרי האוכל יש להם מלא הנוחיות ולא עדיפי להו חדרי השינה מחדר האוכל, ולכאורה זה פשוט.

ועוד דהרי המג"א סיים דבריו שם בצ"ע, וכבר פירשו שם במחצית השקל, בפמ"ג, ובתוספת שבת דשמא לא אמרו סברא זו אלא בעירובי תחומין ולא בעירובי חצירות, ואם בעירובי חצירות לא אמרו כן ק"ו שאין לומר כן לגבי הדלקת נר חנוכה.

סו"ד נראה לכאורה דהוראת החזו"א והגרש"ז אוירבך ברורה ועדיף טפי להדליק נ"ח בחדר האוכל שבישיבה ולא בחדרי הפנימיה.

 

ג

אמנם אין הדברים אמורים אלא כששני המקומות שוין מבחינת דקדוקי ההלכה, כגון שבשניהם יש חלון סמוך לרה"ר או שהם שוכנים בבנינים נפרדים ובכל אחד מהם יש פתח לרה"ר, או למנהגם של המדליקים בתוך הבית ובשניהם יש אפשרות להדליק סמוך לפתח, אבל אם באחד משני המקומות, בחדר האוכל או בפנימיה אין דלת או חלון לרה"ר, ואין אפשרות לקיים את המצוה כהידורה ידליק במקום שאפשר לקיים את המצוה כתיקונה, שהרי מדברי המשנ"ב בס"ק ח' למדנו דאף שעיקר מקום ההדלקה במקום האכילה גם במקום השינה יוצא יד"ח, ומשו"כ כתב דמאחר וצריך להדליק בפתח של מקום שינתו משום חשדא יברך על הדלקה זו ופטור מלהדליק או להשתתף בפרוטה במקום שהוא אוכל, ותרתי למדנו מדבריו: א. אף שעדיף להדליק במקום שהוא אוכל יוצא יד"ח אף במקום שהוא ישן. ב. לא הטריחוהו להדליק בשני מקומות, מאחר וצריך הוא להדליק משום חשדא במקום שהוא ישן.

ולפי"ז נראה דאם בחדר האוכל אין אפשרות לקיים את מצות הנר בפרטיה ודקדוקיה ובחדרי הפנימיה ישנה אפשרות זו, עדיף להדליק בחדרי הפנימיה.

דו"ק בכ"ז כי קצרתי.


 


נר חנוכה בחלון או ע"י דלת פנימית

 

א

מי שהכניסה לביתו מן הצד ואין לו דלת הפונה לרשות הרבים ובקדמת הבית מתחת לעמודים יש מקומות חניה לרכבים והכניסה אינה כלפי רה"ר, חלון ביתו הפונה לרה"ר הוא למעלה מעשרים אמה, היכן ידליק נר חנוכה.

לכאורה ידליק בתוך הבית ליד אחת מדלתות הבית ויקיים מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל שהרי נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה ואף בדיעבד אין בה מצוה, ולמטה ליד הכניסה לבית אי אפשר לו להדליק ולמה ידליק למעלה מעשרה טפחים ליד החלון כשאינו מקיים בזה את מצות פרסומי ניסא לרבים כלל, ועדיף שידליק למטה מעשרה ליד הדלת.

ואף שכתב המג"א בסימן תרע"א סק"ו דעדיף להדליק ליד החלון למעלה מעשרה טפחים ולא ליד הדלת בתוך הבית למטה מי"ט, דלמטה מעשרה טפחים אינו אלא לכתחלה ופרסומי ניסא לרבים מעיקר מצות נ"ח הוא (והפמ"ג בא"א שם סק"ו פקפק גם בזה), אין זה אלא למטה מעשרים אמה אבל למעלה מכ' אמה שאין בו מצוה כלל טוב להדליק למטה מי' ליד הפתח, וכ"כ המשנ"ב בשעה"צ שם ס"ק ל'.

אך הפמ"ג באשל אברהם סק"ו פקפק בזה דאפשר דעדיף להדליק למטה מעשרה טפחים כדין נר חנוכה לכתחלה עי"ש. ובאמת מסתבר כדברי הפוסקים הנ"ל דפרסומי ניסא לרבים הוא מעיקר מצות חנוכה ועדיפה על שאר פרטי המצוה שאינם אלא לכתחלה.

אך מה שצריך עיון הוא כאשר החלון הוא למעלה מעשרים אמה ונ"ח שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, האם גם בזה ידליק ליד החלון, ובשאלה זו כתב בשער הציון ס"ק ל' דכיון שאין פרסומי ניסא למעלה מכ' עדיף להדליק למטה מעשרה בתוך הבית, אך הפמ"ג במשבצות זהב סק"ה כתב דאף דנ"ח שהניחה למעלה מכ' פסולה מ"מ יש בו קצת פרסומי ניסא עי"ש, ולפי דבריו יש מקום לטעון דעדיף להדליק ליד החלון אף שהוא למעלה מכ' דמ"מ יש בו פרסומי ניסא.

ובאמת המציאות היא דאף למעלה מעשרים אמה רואים אנו בעליל את הנרות שבחלון, ואפשר דבימי קדם היו רחובות צרים ומפותלים והאדם היה נאלץ להטות ראשו כלפי מעלה כדי לראות לגובה עשרים אמה, משא"כ בזמן הזה שהרחובות רחבי ידים והאדם רואה למרחק ולמעלה מכ' כלמטה מכ' דמיא, ולעומת זאת כבר כתב האליה רבה דאין נזהרין כ"כ להדליק למטה מעשרה טפחים, ואפשר דטעם הדבר דבזמן הזה באמת אין בזה טעם, דכבר ביאר המשנה ברורה בס"ק כ"ז דאם ידליק נר חנוכה למעלה מעשרה טפחים יטעו לחשוב שהנר הודלק כדי להאיר את הבית אבל למטה מי' אין רגילין להניח נר למאור, אבל בזמן הזה ברור שאין מדליקין כלל בשמן זית ולא במנורה כדי להאיר את הבית. ואף שחלילה לנו לסטות מן השלחן ערוך כמלא נימא אף אם נשתנה המציאות מ"מ כאשר אנו באים להכריע בין הידורים שונים והלכות סותרות זו את זו מסתבר לומר "זיל בתר טעמא", ומשו"כ נראה לענ"ד דהמדליק בחלון הסמוך לרה"ר אף בחלון למעלה מכ' עדיף טפי, כיון דמ"מ יוצא יד"ח ולא גרע מהמניחו על שלחנו ודיו, והרי מ"מ עושה גם פרסומי ניסא לרבים ובפרט אם יש בתים ממול שמהם רואים את חלון ביתו, ודוק בכ"ז.

ושו"ר חידוש גדול בריטב"א (דף כ"א ע"ב) שכתב דהדר בעלייה שמדליק בחלון היינו אפילו אם מבחוץ הוא למעלה מכ' אמה, דבתר דידיה אזלינן עי"ש. ומשו"כ נראה כנ"ל דעדיף להדליק בחלון מאשר ליד פתח הבית מבפנים.

 

ב

והנה נסתפקתי עוד במי שיכול להדליק בחלון למעלה מכ' אמה אך חלון זה נמצא בחדר שינה, או שמא עדיף להדליק בסלון ביתו שאין בו חלון הסמוך לרה"ר.

ונראה לכאורה דכיון שבהדלקה מבפנים עיקר הפרסום הוא לבני הבית, ומאידך גיסא למעלה מכ' אמה פסולה, לכאורה עדיף להדליק בסלון שבו ישיבת המשפחה והאורחים ויש יותר פרסומי ניסא לבנה"ב מאשר בחדר שינה שבו יש פחות פרסמ"נ לבנה"ב. אך לפי"ד הריטב"א הנ"ל יש מצוה גמורה בחלון דבתר דידיה אזלינן, אך דברי הריטב"א לא הובאו בפוסקים.

ולהלכה נראה דמה שירצה יעשה.


מי שנמצא לרגל מסחרו בסין האם ידליק בחוץ אע"פ שאין שם יהודים

נראה ברור דאין ענין לפרסם הנס לגויי הארץ אלא לבני ישראל בלבד ובמקום שאין ישראל ידליק על שלחנו אך לא מצאתי לזה ראיה (ואין לדייק ממה שאמרו עד שתכלה רגלי דתרמודאי (שבת כ"א ע"ב) דנראה דאין זה אלא שיעור תכלה רגל מן השוק וכ"ז שהם סובבים בחוצות יש גם יהודים ברחובה של עיר, וכך גם משמע מרש"י שם ד"ה רגלא דתרמודאי דכתב וז"ל: וכשצריכין עצים יוצאין וקונים מהם עכ"ל ומשמע דהפירסו"נ קאי על הקונים שהם ישראלים וצ"ע. ועיין נוהג כצאן יוסף (עמוד קפ"ג) שכתב "ולי המנהיג נראה דהיינו דוקא במקום שהיהודים יש להם רחוב בפני עצמן" ובשו"ת להורות נתן ח"ד סי' ס"ג אות ג', אולם בהתעוררות תשובה ח"א קנ"ג ובית פנחס (להרהמ"ח פתחא זוטא) כתבו דיש פרסומי ניסא גם לגוים בבחינת והתגדלתי והיינו דחז"ל ציוו לפרסם הנס ולא קבעו דוקא ליהודים וכמדומה דבעה"ש דיבר בזה.

ומ"מ יל"ע דלכאורה אם דין פרסומי ניסא הוא לאחרים דוקא וע"כ א"צ במקום שיש רוב גויים, א"כ היאך מברך על הדלקת הנר וע"כ נראה כמ"ש במקום אחר דודאי גדר המצוה הוא הדלקת הנר זכר לנס אלא דבעינן שיפרסם לאחרים והמקום ששייך מחוייב בזה ובלא זה אינו נפטר מהדלקה [וע"כ בבא לביתו מאוחר צריך להעיר את בני ביתו ומבואר בפוסקים דבלא זה מדליק בלא ברכה].


פרסומי ניסא לעכו"ם בנר חנוכה

במה שתמה על מה שכתבתי (עיין לעיל ) דאין מצות פרסומי ניסא אלא לישראל ולא לגויים מדברי השער הציון בסימן תרע"א ס"ק נ"ח שכתב לבאר מה דאין חשש חשדא כששני הפתחים בצד אחד משום דלאחר החשיכה אין נכרים מצויין ברחובות ובני העיר היהודים ודאי יודעים שבית אחד הוא, הרי דיש פרסומי ניסא גם בגוים, ועוד תמה ממש"כ רש"י בשבת כ"א ע"ב "עד דכליא ריגלא דתרמודאי שם אומה" הרי דעכו"ם המה ולא מבני ישראל.

ותמה אני עליו דאף אם נניח דיש פרסומי ניסא אף לגויים אבל "חשדא" פשיטא דאין אצל גויים דכי חיישינן שהגויים יחשדו בו שלא הדליק נר חנוכה, והלא הלכה זו דחצר שיש לה שני פתחים דצריכה ב' נרות לא משום פרסומי ניסא היא אלא משום חשדא, אלא פשוט כביעתא בכותחא דאין כונת השעה"צ לגוים אלא ליהודים נכרים שאינם בני העיר אלא אורחים ורוכלים שבאים מערים שסביבותיהם, ואלה חוזרים לבתיהם משיורד החשיכה, והדברים פשוטים כ"כ שלא הייתי מעלה אותם על הכתב לולי הטועים.

ומשו"כ גם מהא דתרמודאי, נראה דלא משום התרמודאי תיקנו, דאין כאן אלא שיעור דכל זמן שהנמושות מתהלכים ברחובות עיר אפשר שגם יהודים מתהלכים בחוץ (וכמ"ש שם רש"י) ולכן אמרו עד שתכלה רגל מן השוק, פוק חזי מה שאמרו בירושלמי (פאה ל"ה ע"א) "ר' יוחנן בן נורי היה יוצא עם הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה". וכ"ז פשוט.

 

המדליק לאחר הזמן אם צריך שיעור

לידי"נ הרב הגאון המופלג

אוצר כל כלי חמדה

רבי אשר ליכטנשטיין שליט"א

רמת שלמה.

במה שהעיר במבואר במשנ"ב סי' תרע"ב סק"ה דהמדליק לאחר הזמן של שקיעת החמה לא צריך שיעור חצי שעה אלא עד סוף זמן שתכלה רגל ויכול להדליק ולברך כמבואר בלשון השו"ע דאם לא הדליק מיד יכול להדליק ולברך עד שתכלה רגל, והקשה מאי שנא ממי שאין לו מספיק שמן שתדלק עד שתכלה רגל שאינו יכול לברך ומאי שנא תחילת הזמן שאינו מעכב בברכה מסוף הזמן שמעכב.

לכאורה כונת קושיתו דמי שאין לו מספיק שמן שימתין עד הזמן שיכול להספיק לו שמן ואז ידליק ואילו בפוסקים לא מצינו שכתבו כך, אולם אי"ז ראיה דהפוסקים לא דברו כלל בכה"ג ויתכן באמת דאפשר לעשות כן.

באמת נראה דיסוד הדין הוא דצריך להדליק עד סוף הזמן דהיינו צאה"כ ואם אין הנר דולק עד סוף זמן זה לא הדליק כדין והוי חסרון במעשה המצוה, ואין הדבר תלוי אלא במה שידליק עד סוף הזמן אבל אין תחלת הזמן מעכב.

ולפי"ז יתחדש לנו דין דמי שאין לו אלא שמן מספיק לרבע שעה לא ידליק בתחלת הזמן דאז לא יוכל לברך כיון שאין השמן מספיק עד צאה"כ, אלא ידליק רבע שעה לפני שתכלה רגל מן השוק דאז יוכל לברך לכו"ע, וצ"ע בזה.

ועוד שאל כת"ר בהמבואר במשנ"ב סי' תרע"ז ס"ק ג' דאכסנאי שצריך להשתתף בפרוטה דצריך להוסיף שמן בשבילו האם צריך שידלקו הנרות יותר זמן, ומה ענין הוספה זו, באמת נראה פשוט דאין צריך שידלקו הנרות לאחר שתכלה רגל מה"ש ואין הוספה זו אלא גדר מסוים של היכר, וכבר אמרתי מאז דכל דין אכסנאי הוא דין מסויים ופרטי ולא כלל.

ובגוף הענין ג' מחלוקות בדבר, דעת הפרי חדש שאי"צ להוסיף שמן כלל, דעת הפמ"ג שצריך להוסיף משהו להיכר בעלמא, ודעת האליה רבה שצריך להוסיף כחצי שעה, אך נראה דלכו"ע מותר לכבות אחרי חצי שעה, ועיין שעה"צ סק"ח ועדיין צ"ע בכ"ז.

בהוקרה מרובה

ואהבה יתירה

אשר וייס

 

הדלקת נר חנוכה במטוס

כבוד הרב היקר וכו'

במה ששאלת בענין הנמצא במטוס באחד מלילות החנוכה בטיסה ארוכה ולא יגיע לישוב עד אור הבוקר כיצד ינהג בנר חנוכה, וכתבת שנחלקו שני רבנים חשובים במקום מושבך בארה"ב אם ראוי להדליק נר חנוכה ולכבותו מיד, שהרי אין צוות המטוס מאפשר להבעיר אש במטוס, ולדעת הרב האחר ידליק נר ולא יכבנו דאם יכבנו לא קיים מצותו אלא יאמר לצוות המטוס שאם זה רצונם שיכבו את הנר, ושאל מה דעתי בזה.

אען ואומר, עד שאתה שואלני אם יכבה הוא את הנר או הם, שאלני אם ראוי כלל להדליק את הנר במטוס, ולענ"ד לא אריך למעבד הכי, ואף אם יעשה כן אין בו מצוה וברכתו לבטלה.

ואבאר לו בקצרה את הנלענ"ד בשלש צדדים בשאלה זו: א. האם יש מצות הדלקת נר חנוכה במטוס. ב. האם קיים מצות ההדלקה כשהוא או אחר יכבנו מיד. ג. האם ראוי ונכון להדליק נר במטוס, אף לו יהא בזה מצוה.

א

הנה לכאורה נראה דתיקנו חכמים להדליק נ"ח בבית, וכמה וכמה חילוקי דין נאמרו ונשנו בענין מקום ההדלקה, על פתח ביתו מבחוץ, פתח הבית או החצר, בחלון הסמוך לרה"ר, על שלחנו בשעת הסכנה וכו' וכו', אך כולם מיירי בביתו של אדם ולא מצינו הדלקה במקום אחר, וכמה כרכורים כרכרו הפוסקים בענין ההדלקה בבית הכנסת אם מברך עליה ורק משום שכך נהגו מימי קדם התירו לברך על הדלקה זו, אבל מצות הדלקה במטוס או ברכב וכדו' לא מצינו, אמנם גדולי הפוסקים הסיקו דגם ברכבת יש חיוב הדלקה עיין בשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמ"ו ובערוך השלחן סי' תרע"ז סעיף ה', ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סי' כ"ט – ל' האריך בזה והסיק דלא צריך דוקא בית להדליק נר חנוכה עי"ש, ולפי"ז נראה דהחידוש של הדלקה בביהכ"נ הוא בכך דאין אדם יוצא בו יד"ח ואף המדליק בביהכ"נ חוזר ומדליק בביתו, ועוד דבודאי נכון טפי שכל אחד ידליק בביתו, אבל אין חידוש בעצם ההדלקה והברכה בביהכ"נ.

אך באמת נראה דאף שהמהרש"ם פסק דיש להדליק ולברך ברכבת אין זה משום דלא צריך "בית" למצות נ"ח אלא דס"ל דגם רכבת הוי כבית כיון ששכר בו מקום, שהרי כתב שם דבספינה פתוחה פטור מנ"ח דלא הוי בכלל בית, וזה שלא כמסקנת הציץ אליעזר שיש מצוה להדליק בשדה פתוח עי"ש. וכיון שכן יש לעיין אם מטוס הוי בכלל בית ומסתבר דגרע אף מרכבת, ומ"מ לא ברירא לי דבר זה, ובפרט במטוס שאינו רשות הרבים ולא מקום הילוך וכל השהות בו ארעי ומאולץ מעצם טבעו מסופקני טובא אם אפשר לברך בו על נר חנוכה. ושמחתי בראותי בקובץ מבקשי תורה כסלו תשנ"ו בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאין לברך על הדלקת נ"ח במטוס עי"ש.

 

ב

הנה אף דקי"ל בסימן תרע"ג סעיף ב' דכבתה אין זקוק לה, מ"מ כתבו האחרונים דאם כבה את הנר במזיד זקוק לה ואם לא חזר והדליקו לא יצא יד"ח, כ"כ הפמ"ג בא"א ס"ק י"ב, הגינת ורדים בקו' גן המלך שבספרו אות מ"ג והביאו הבאר היטב בס"ק י"א, הגר"י עמדין במור וקציעה, הגרש"ק בספר החיים בסי' תרע"א סק"ד ובשו"ת אבני נזר סי' תק"ג, וא"כ בני"ד כשמדליק ומכבה לא יצא כלל יד"ח בהדלקה זו.

ובני"ד נראה דגרע טפי כיון שידוע שאסור להדליק אש במטוס וגם המדליק יודע שלא יתנו לו להדליק ובהכרח יכבו את הנרות תיכף ומיד הו"ל כמדליק במקום הרוח שאינו ראוי לדלוק, ובזה כבר כתב השלט"ג בשם הריא"ז דלא יצא וכ"כ הט"ז בס"ק י' והמג"א בס"ק י"ב, ולא מסתבר לחלק בין מקום שהרוח מכבה את הנר למקום שבנ"א יכבוהו כיון שתקנה קבועה היא ואין ספק שיכבוהו, ולכן אין הבדל לכאורה אם המדליק יכבה או צוות המטוס ובשני האופנים לא יצא יד"ח וברכתו לבטלה. (ודבר פלא ראיתי בשו"ת האלף לך שלמה סי' שע"ח שהביא בשם הא"ר דהמדליק במקום רוח לא יצא יד"ח, וחלק עליו וכתב לחלק בין פחות מכשיעור שמן דלא יצא ומקום שהרוח תכבה דיצא כיון דמסיבה צדדית אינו ראוי לדלוק, ולא שת לבו דהלכה זו של הט"ז והמג"א היא ומקורו מפי הראשונים, וצע"ג).

ולכאורה יש להוכיח כשיטה זו ממה דקיי"ל דנר שבת ונר חנוכה נר שבת קודם כמבואר בשבת כ"ג ע"ב ובשו"ע סי' תרע"ח ס"א ואת"ל דיכול לכבות ויצא יד"ח הלא אפשר לקיים שניהם שידליק לשם נ"ח ויכבנו ויחזור וידליק לשם נר שבת, ולכאורה פשוט דאף דאסור להשתמש במותר השמן שבנ"ח מ"מ מותר להדליק בו נר שבת דמעלין בקודש, ועוד דמהני בו תנאי וכיון שלכתחלה התכוין לכבות הו"ל כאילו התנה ולא אתקצאי שמן זה, אלא ע"כ דבכבתה במזיד לכו"ע זקוק לה ולא יצא ידי חובתו. אמנם יש לדחות דשאני ערב שבת דמכבה לפני שקיעת החמה ובזה מודי לכו"ע דלא יצא יד"ח כיון שכיבה לפני זמן המצוה, ואף דכתבו הפוסקים דגם בערב שבת כבתה אין זקוק לה כמבואר בשו"ע סי' תרע"ג ס"ב, מ"מ מסתבר דאם כיבה במזיד לפני זמן המצוה בודאי לא יצא יד"ח.

והנה הבית יוסף בסי' תרע"ה הביא מהמהרי"א שכתב בשם הנ"י דאם הדליק נ"ח במנורה שמשתמשים בה להאיר כל לילה צריך להנמיכה כדי שיהא ניכר דלשם חנוכה הודלקה, ואם החזירה למקומה הקבועה לאחר ההדלקה לא יצא יד"ח, ודחה דכיון דבשעת ההדלקה היה בהיכר ובהכשר די בכך, ואף אם הוי כאילו כיבה אותו כשחזר והעלה אותה למקומה מ"מ הרי כבתה אין זקוק לה עי"ש, ויש להוכיח מדבריו דאף אם כיבה בידים אין זקוק לה, אמנם גם מזה אין לדחות דברי האחרונים הנ"ל דשאני ני"ד שלא כיבה ממש ובודאי לא התכוון לבטל מצות נר חנוכה אלא שמחוסר ידיעה החזיר את המנורה למקומה ובזה דן מהרי"א דהוי ככבתה מאליה דאז"ל.

והנה בדף כ"ג ע"ב מבואר דנר שיש לה שתי פיות עולה לשני בנ"א כשכפה עליה כלי אבל אם לא כפה עליה כלי נראה כאבוקה ואינו עולה אפילו לאחד, וכתב שם הגרא"מ מפינסק בהגהותיו דרק בשנים שהדליקו בב"א לא יצאו יד"ח אבל בזאח"ז הראשון יצא בשעה שהדליק ואין הדלקתו נפסלת ע"י הדלקת חבירו דכבתה אין זקוק לה, וראיתי בחלקת יואב ח"ב בהערות לש"ס שגם הוא העיר כעי"ז והוכיח מזה דכאשר כבה בידים זקוק לה, ולכן לא חילקו בין ב"א לזאח"ז דבכל ענין לא יצא, ובאמת שני הדרכים דחוקים דכי אפשר לצמצם וכי פסיקא מילתא לפרש בשנים שהדליקו ביחד, וגם לא מסתבר שהדלקת פלוני יחייב את אלמוני לחזור ולהדליק כדין כיבה בידים.

ונראה יותר בכונתם דאפילו לאחד אינו עולה כשתי נרות כגון באחד המדליק בו כמה נרות כמוסיף והולך או לשיטת הרמב"ם דמדליק נרות כמנין אנשי ביתו, ורבותא קמ"ל דלא רק שאינו עולה לשני בנ"א הרוצים לצאת בו חובתם אלא אף לאדם אחד הרוצה לקיים בו מצות מהדרין ג"כ לא מהני להיחשב כשני נרות, אבל אין זה ככבתה ויצא ידי עיקר חובתו.

ומיושב בזה לשון הטור בסי' תרע"ב ששינה מלשון הגמ' וכתב עולה לשנים (ולא לשני בנ"א כלשון הגמ') דכך פירש הטור את כונת הגמ' דאפילו לאחד אינו עולה כשלא כפה עליו כלי דאין כאן שתי נרות אבל אם הדליקו שנים בנר זה בזאח"ז ודאי שהראשון יצא יד"ח בעיקר מצות נר חנוכה ודו"ק.

(והב"י כתב שם דכיון דבזמן הטור נהגו להדליק רק נר איש וביתו כמה"מ לשיטת התוס' לא שכיח שידליקו שני בנ"א בכלי אחד ולכן כתב דאין עולה לשני נרות, אך לדרכנו זה גופא כונת הגמ' כמבואר).

וראיתי בשפת אמת בדף כ"א ע"ב שהביא בשם הר"ן דאף בכיבה במזיד יצא יד"ח (ולא מצאתיו בר"ן) והביא ראיה ממה שרצו להוכיח דכבתה זקוק לה מהברייתא דמצותה שתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק "מאי לאו דאי כביא זקוק לה", ודחו "לא דאי לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא", וכתב השפ"א דאת"ל דכבתה במזיד זק"ל למה לא פירשו דלענין זה אמרו שיעור עד שתכלה רגל מן השוק. ולענ"ד אין זה ראיה כלל דאטו ברשיעא ובשטיא עסקינן וכמה רחוק לפרש כונת הברייתא לענין רחוק שכזה.

ומ"מ נראה כשיטת כל האחרונים דהמדליק את הנר ע"מ לכבותו תיכף ומיד או ע"מ שאחרים יכבוהו תו"מ כגון במטוס לא יצא ואסור לברך על הדלקה זו.

ומה שכתב כבודו שיכול להדליק בחדר השרותים, מלבד שלא הועיל כלום דבודאי יש שם גלאי עשן, הם דברי הבל ורעות רוח דבמקום צנעא גמורה שלא שייך בו פרסומי ניסא אין בו מצוה כלל, ולדעתי הוי ביזוי מצוה ושטות גמורה.

 

ג

ובעיקר הדבר נראה דאסור להדליק נר במטוס נגד תקנת חברות התעופה דהלא סיבת התקנה מחשש סכנה היא, ואין האדם רשאי לקבוע לעצמו בענין זה ואף אם נראה לו לומר "אני אדליק ולא אסכן" מי הסמיכו לכך והלא אף בסכנה רחוקה עד למאוד צריך לברוח ממנו וכי יסכן מאות בנ"א בשביל קיום מצות מהדרין שבלא"ה אין בו מצוה כמבואר. ואף אם ברור לו שלא יהיה סכנה בהדלקתו יש להמנע מכך כי ברור שאם רבים ינהגו כך יש בזה סכנה, ובחשש פקו"נ מצווה היחיד להמנע מהנהגה שאם רבים יעשו כמותו יהיה בזה סכנה כידוע מהוראת הגר"י סלנטר בימי החולרע כידוע (ובאמת מבואר יסוד פשוט זה בסי' שכ"ט ס"ז ובמשנ"ב ס"ק ט"ז – י"ז דו"ק שם). וכך גם בנ"ח שהוא ענין של פרהסיא ואם יעשה כן יעשו אחרים כמותו. ועוד דהלא נתנו לו רשות לנהוג במטוס רק לפי התקנות ואם ידליק בו נר יש בזה חשש גזל ככל הנוהג ברשות חבירו שלא כרצון הבעלים.

ומשום כ"ז נראה דהנמצא במטוס יסמוך על מה שמדליקים עליו בביתו, ואפילו כל ב"ב אתו במטוס, ישאל לאנשי הצוות אם רשאי הוא להדליק נר וידליק בלי ברכה, וללא רשותם לא ידליק.

 

ביטול ת"ת בשביל הידור מצוה

הנה נשאלתי פעמים רבות אם נכון הדבר לעשות ברית מילה באמצע סדר הלימוד ולגרום עי"כ לביטול ת"ת של חלק מהמשתתפים או שמא ניחא טפי לאחר את הברית ולעשותה בין סדרי הלימוד, ויסוד השאלה האם זריזין מקדימין דוחה ת"ת, וכיוצא בזה דנתי בהוראת הגרח"פ שיינברג שליט"א (זצ"ל) לאברכי הכולל שלא לבטל סדר הלימוד כדי להדליק נר חנוכה בביתם אלא הנשים תדלקנה דבשביל מצוה בו יותר מבשלוחו אין לבטל ת"ת, ונעיין בהלכתא דא.

הנה הנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא ל"ד (ויחי) נקט בפשטות דאין מבטלין ת"ת בשביל שום הידור מצוה ופירש בד"ז את דברי התוס' והר"ן במגילה ג' ע"א במה שאמרו דמבטלין ת"ת בשביל מקרא מגילה דהרבותא היא שמבטלין ת"ת בשביל מגילה בציבור דבמגילה הוי פרסומי ניסא חלק מעצם המצוה ויסודה, משא"כ בשביל ברוב עם אין לבטל ת"ת.

וכן כתב במגן אברהם סי' צ' ס"ק ל"ב דעדיף להתפלל בבית המדרש קבוע מלהתפלל בביהכ"נ דאין לבטל תורה בשביל ברוב עם ואף דבברכות נ"ג ע"א מבואר דמבטלין בית המדרש בשביל ברוב עם וכ"ה בסי' רח"צ סעיף י"ד דצריך לשתוק ולשמוע ברכת האור עי"ש, אין זה אלא לשעה מועטת ולא בביטול תורה ממש. וע"ע בדבריו בסי' רצ"ח ס"ק י"ח.

אך לפי"ז היה נראה לכאורה דאין לבטל ת"ת להדליק נר חנוכה אלא תדליק האשה או מי מבני הבית דלמה נבטל ת"ת בשביל מצוה בו יותר מבשלוחו, וכן לגבי שאלתנו הנ"ל אין לבטל ת"ת בשביל ברוב עם, ולא כך נהגו העולם.

ונראה דזה תלוי בשני התירוצים שכתב בשער הציון בסי' ר"נ סק"ט, דהנה שם הקשה במה שמצינו שגדולי האמוראים היו מבטלים תורה ועוסקים בכבוד שבת וקשה דהלא מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אינה דוחה ת"ת, וכתב לתרץ דאין זה אלא במצוה המוטלת על גופו כגון גמ"ח וכדו' אבל במצוה דגופיה מבטל ת"ת אף אם יכול לקיימה ע"י שליח, ועוד כתב שם דאין זה אלא במצות כבוד שבת החשובה.

ולפי תירוץ הראשון הנ"ל נראה דגם מצות נר חנוכה הוי מצוה דגופיה ודוחה ת"ת, אבל לגבי ברית מילה לכאורה אין לבטל ת"ת.

ונראה דבאמת בשביל ברוב עם אין לבטל ת"ת, אבל בידידים קרובים שבהמנעותם מלהשתתף בשמחת ידידם, מבטל ת"ת כדי שלא לגרום איבה, ולהרבות אהבה, ולפעמים אף יש בזה כבוד התורה, דאין זה נאה ששמחת ת"ח לא ישתתפו בה עם רב, וכבוד התורה דוחה תלמוד תורה כמבואר במגילה דף ג' ע"א ודו"ק בזה כי קצרתי.

 


לקט ענינים

 

א

אבל הבא לביתו לישון היכן ידליק נר חנוכה

נשאלתי באבל ל"ע שבמשך היום יושב ומקבל תנחומים בבית האבלים ואוכל שם, וחוזר לביתו בלילה לישון היכן ידליק.

ונראה דאף שביארנו במק"א דמקום אכילה עיקר הדירה לגבי מקום שינה, אין זה אלא במי שנמצא חוץ לביתו ואוכל במקום אחד וישן במקום אחר, אבל לעולם עיקר ביתו עדיף וכיון שחוזר לביתו עדיף שידליק בביתו דהלא שם ביתו, כך נראה פשוט בעיני.

אך מ"מ אם נוהג הוא להדליק בחוץ והוא חוזר לביתו מאוחר בלילה בשעה שכבר אין פרסומי ניסא עדיף לכאורה שידליק בבית האבלים בזמן ההדלקה.

אך אם דרכו ומנהגו להדליק בבית ידליק בביתו ובני הבית ימתינו לו עד שיגיע הביתה וידליק. והנכון שישתדל להגיע לביתו בעוד לא כלתה רגל מן השוק וידליק כדין בביתו.

 

ב

הדלקת נר חנוכה ברכב

במי שנקלע בימי חנוכה באמצע טיול רכבים ברחבי ארה"ב ויש לילות שבהם לא ילון בבית אלא ברכב, האם יכול הוא להדליק נ"ח ברכב או סמוך לו.

כבר ביארתי במק"א דשאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים. מדברי התוס' בסוכה מ"ו ע"א יש ללמוד דאין מצות נ"ח אלא בבית ומי שאין לו בית פטור מנ"ח. אך מדברי הלבוש ברי"ס תרע"ז מבואר דגם מי ששוכן במדבר או ביער חייב בנ"ח.

ומשו"כ נראה דידליק בלי ברכה.

ומה שהביא מספר אחד דאם הרכב גבוה עשרה ורחב דע"ד דדינו כרשות היחיד הוי כבית ולכו"ע יכול להדליק בו, אין בדברים אלה טעם כלל דמה ענין רשויות שבת לדין בית לגבי נר חנוכה והלא פשוט שאין הרכב ביתו של אדם ואין אדם גר בו, והאריכות בזה אך למותר.

 

ג

במקום ההדלקה בחלון

הנה יש לעיין במי שמדליק בחלון האם מדליק מן הצד הפנימי של החלון דהיינו בתוך הבית, או שמא מדליק על אדן החלון מבחוץ. ונראה דנחלקו בזה הראשונים, דהנה כתב רש"י (כ"א ע"ב) "מניחה מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה"ר" אך רבינו ירוחם (נתיב ט' חלק א') כתב "אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר מבחוץ" עי"ש. ובלשון השו"ע אין הכרע שהעתיק לשון הגמ' "מניחו בחלון הסמוך לרה"ר" עיין בסימן תרע"א ס"ה. וראיתי בפרי חדש סימן תרע"א סק"ה שדחה דברי הרא"מ שחידש בדעת רש"י דמי שיש לו פתח פתוח לרה"ר בלבד ולא לחצר מניח מבחוץ לפתח דהיינו ברה"ר ממש דא"כ למה בחלון מניח מבפנים, וע"כ דדעת רש"י דלעולם האדם מניח מבפנים דהיינו בתוך רשותו ולכן מניח בפתח הבית לחצר עי"ש. ולפי דבריו נראה לכאורה דמאחר שנפסקה הלכה כתוס' שמדליק בפתח החצר (שם סעיף ה') ואנו נוהגין להדליק בפתח הפתוח לרה"ר מבחוץ א"כ לכאורה ראוי להדליק גם בחלון מבחוץ, וצ"ע.

נר חנוכה ונר שבת באור החשמל

במה ששאל לדעתי אם אפשר לברך על הדלקת נר שבת ונר חנוכה במאור החשמל.

בשאלה זו כבר דנו האחרונים מאז שהשימוש באור החשמל הפך להיות נחלת הכלל. יש הסוברים שיוצא יד"ח, יש שחילקו בין נר שבת לנר חנוכה, (ובשו"ת כוכבי יצחק לש"ב הג"ר יצחק שטרנהל זצ"ל בסימן ה' הביא בשם מרן הגר"א קוטלר זצ"ל שיוצאים יד"ח נ"ש בחשמל עי"ש), אך רוב האחרונים נקטו שאין לברך לא בנר שבת ולא בנר חנוכה אלא שנחלקו בטעם הדברים, ואבאר.

בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סימן ק"כ כתב דיוצאים יד"ח נר שבת בחשמל אבל לא מצות נ"ח, דלכתחלה צריך שמן זית, ועוד דצריך פרסומי ניסא, ובחשמל שמשתמשים בו כל השנה אין פרסומי ניסא. (ועיין מש"כ עוד ביו"ד ח"ב במפתחות לסימן ל"א).

ולפי דבריו נמצא דאם ידליק בחנוכיה חשמלית שיש בה פרסומי ניסא יצא יד"ח.

ובשו"ת פקודת אלעזר (להג"ר אלעזר לעוו זצ"ל) סימן כ"ג כתב דאינו יוצא יד"ח משום דצריך שיהיה שמן כדי לדלוק כשיעור ובחשמל לא שייך שיהיה בו כדי שיעור, דאם יהיה הפסקת חשמל נמצא שלא היה בו להדליק. וכעין זה כתב הגרש"ז אוירבך בספר מאורי אש (פ"ה ענף ב') דצריך שיהא שמן כשיעור בתוך הנר, ובחשמל אין כמות חשמל בתוך הנר, עי"ש.

וסברא זו קלושה מאד, דבאמת אין זו הלכתא דצריך שמן שיש בו כדי להדליק חצי שעה, אלא דצריך שיהיה ראוי לדלוק חצי שעה בשעת ההדלקה, ופשוט עד למאד דכיבוי נר של שמן ופתילה מסיבות רבות שכיח טפי מהפסקת חשמל, וא"כ פשוט דבשעת ההדלקה הוי ראוי לדלוק כשיעור. ועוד יש להעיר לשיטתם, וכי אם ידליקו באור חשמל ממצבר יצא יד"ח, ולכאורה נראה דבמצבר הו"ל כאילו יש כאן שמן כשיעור.

וגם מש"כ בשו"ת לבושי מרדכי סימן י"ט דצריך כעין שמן שבמנורה שיש בו שמנונית כעין שמן או שעוה וכדו', תמוה בעיני וכי מנ"ל דבר זה ושמנונית זו מהי, ואין אלה אלא דברי נביאות.

ולדידי נראה פשוט דאין יוצאים יד"ח בחשמל כלל לא בנ"ש ולא בנ"ח, דבכל מצוה דרבנן צריך לקיים את המצוה כפי שתוקנה ע"י חז"ל, ולא בכל דבר אמרינן זיל בתר טעמא, ומשו"כ נראה דאף דבאור החשמל יש שלום בית וכבוד שבת, וכן בחנוכה יש בו פרסומי ניסא, מ"מ אין כאן אש, וחז"ל תיקנו להדליק אש, וכיון שבזמניהם לא היה להם אור החשמל ופשוט שתקנת חז"ל היתה להדליק אש, לא יוצאים יד"ח אלא בהדלקת האש.

ודבר זה כלל גדול ופשוט בעיני.

וראיה לדברינו נראה מדברי הרא"ש בשבת פ"ב סימן ז' שכתב דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיהיה כשיעור שמן בנר בשעת ההדלקה ואם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן כדי שיעור לא יצא יד"ח. והקשה בהגהות הרא"מ הורביץ מפינסק דהלא המוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר כמבואר בביצה כ"ב ע"א וא"כ בעצם הוספת השמן כשיעור יוצא ידי הדלקה. והנראה בזה דאף דלגבי מלאכת הבערה המוסיף שמן לנר הוי כמבעיר אש, מ"מ אין יוצאים בזה יד"ח נר חנוכה, דתקנת נר חנוכה היתה להדליק את הנר כפשוטו ובהוספת שמן אין קיום מצות ההדלקה. ויסוד הדבר דבמצוות דרבנן צריך לקיימן בדרך שתיקנו חז"ל ואין המהות וההגדרה הפנימית קובעת את פרטי ההלכה.

 

האם צריך להדליק מבחוץ ממש

במה ששאל במי שדר בבית שבו בקומת הכניסה יש "לובי" עם קיר זכוכית שקופה, האם צריך הוא להדליק דוקא מבחוץ וכדי לעשות כן צריך הוא להוציא הוצאות לקנות תיבת זכוכית ולהדליק בחנוכיה קטנה של פח, או שמא יכול הוא להדליק מבפנים מאחורי קיר הזכוכית והנר נראה מבחוץ ברה"ר ממש כאילו היה מדליקו בחוץ כי גם אז היה הנר מאחורי תיבת זכוכית, ובפנים יוכל להדליק בחנוכיית כסף גדולה ומהודרת שיש בה גם הידור מצוה.

הנה לענ"ד אין קפידא שהחנוכיה תעמוד מחוץ לדלת ממש אלא שיראה לעוברים ושבים ברה"ר וכל הדרגות והמעלות במצוה זו נגזרים משני יסודות, פתח, ורה"ר, ומשו"כ צריך להדליק על פתח ביתו מבחוץ שיהיה פרסומי ניסא לרה"ר, ורק אם היה דר בעליה מדליק בחלון הסמוך לרה"ר, ונראה לענ"ד דמי שחלון ביתו פונה לרה"ר שרבים מהלכים בו ופתח ביתו פונה לצד אחר שאין רבים מהלכין בו, מ"מ ידליק על פתח ביתו מבחוץ ולא בחלון, דתיקנו חז"ל להדליק בפתח הבית (ואין זה רק כדי שיהיה מזוזה מימין ונ"ח משמאל אלא משום עצם ההדלקה על פתח הבית), ומכיון שמדליק בטפח הסמוך לפתח אין הקפידה אלא שידליק באופן הנראה לרה"ר, ואם קיר הבית של זכוכית הוא יכול להדליק גם מבפנים.

ועיין בטור סימן תרע"ב שכתב דאף שמי שמדליק בפנים אין צריך לדקדק בזמן ההדלקה "לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ושבים", הרי שהמנהג היה בימי הטור שהדליקו בפנים ועשו פרסומי ניסא ע"י פתיחת הדלת, ובני"ד שהקיר שקוף ונראה מבחוץ ודאי עדיף טפי.

אמנם ראיתי בביאור הגר"א בסי' תרע"ה ס"א שכתב לישב מה שהקשו כל האחרונים על דברי השו"ע דמחד כתב דהדלקה עושה מצוה, ומאידך כתב דהדליקה בפנים והוציאה לא יצא יד"ח משום דהרואה אומר לצרכו אדלקיה, ודבריו סותרים אלה את אלה דבגמ' מבואר דלמ"ד הדלקה עושה מצוה לא יצא בכה"ג משום דהדלקה במקומה בעינן, ורק למ"ד הנחה עושה מצוה מן ההכרח לחדש סברא זו מחשש שהרואה יאמר לצרכו הדליקה, וכתב הגר"א דהטור מיירי במנהג מקומו וזמנו להדליק ליד הדלת מבפנים, דכיון דבלא"ה לא קיימו את המצוה כתיקון חז"ל יוצא הוא יד"ח אף בפנים והוי שפיר מקומו. ולכאורה מבואר מדברי הגר"א דבאמת אינו יוצא דין פתח ביתו מבחוץ כאשר הוא מדליק מבפנים ופתחו פתוח לחוץ.

אך לכאורה פירוש הגאון תמוה דכמה דחוק לפרש סתימת דברי הטור והשו"ע שהביאו סברות הגמ' רק לפי מנהג מקומם ושעתם ולא לפי עיקר דינא דגמ', ועוד דאף אם נוכל לדחוק כדבריו בדברי הטור שכתב מנהגם להדליק בפנים איך נפרש את דברי הרא"ש בסי' ז' שדברי הטור מושתתים עליו ואת דברי השו"ע שהעתיק את דברי הטור הלא הרא"ש והשו"ע לא הביאו את המנהג להדליק בפנים הפתח. אמנם אף שמתקשה אני בהבנת דברי הגאון ולהבנת הגאון בדברי הטור מסתברא דלכאורה ברור דהטור הלך בזה בדרך כל רבותינו הקדמונים שביארו מנהגם להדליק בפנים שדרו בין הגוים ואף שלא היה שעת הסכנה ממש מ"מ משום איבה ושנאת הגויים לא הדליקו מבחוץ, אך מ"מ במקומו וזמנו של הטור נהגו להדליק מבפנים ולפתוח הדלת כדי לעשות קצת פרסומי ניסא לרה"ר, אך מ"מ לא קיימו בזה מצות חז"ל להדליק על פתח ביתו מבחוץ אלא דינו כהדלקה בפנים. (ושוב שמתי אל לבי שהטור בסימן תרע"ז הביא משו"ת הרא"ש כמנהג שכתב בסי' תרע"ב להדליק בפנים באופן שיראה מבחוץ עי"ש ודו"ק).

ובדברי הריטב"א מבואר שפירש בשיטת רש"י דאף שאמרו שצריך להדליק על פתח ביתו מבחוץ והכונה לפתח החצר, מ"מ לא צריך להדליק בחוץ ממש אלא יכול להדליק בחצר באופן שנראה בחוץ וז"ל: "ומה שפרש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים לאו למיסר בחוץ ממש אתא כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברה"ר דבנר חנוכה פטור והתם ברשות הרבים ממש מיירי, וכן פרש"י לקמן אלא הכי בעי למימר, דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים".

ומ"מ לדינא, אף שנטיית לבי להקל בזה ולומר דכיון שנראה באופן מושלם מבחוץ הו"ל כפתח ביתו מבחוץ ממש ובפרט שחושש הוא מפני הגנבים והרי כתב הריטב"א דבכל צער ואיבה הו"ל כשעת הסכנה וכן מפני רוח נושבת ולא גרע חשש גניבה מרוח נושבת, אך מ"מ מי שנוקט שצריך מעיקר הדין להדליק על פתח ביתו מבחוץ לעיכובא לכאורה יש מקום להחמיר בזה להדליק בחוץ ממש, ועדיין צ"ע בזה.

ושוב נשאלתי באחד שדלת הבית עשויה זכוכית שקופה, ואם ידליק מבחוץ ממש אינו יכול להדליק בטפח הסמוך לפתח, ומבפנים יכול הוא לעשות כן, ונראה דבכה"ג נכון להדליק מבפנים כדי להדליק בטפח הסמוך לפתח כמצוה דלכתחלה, ודו"ק בכ"ז.

 


אמלתרא בנר חנוכה

ב' אייר תשס"ז

כבוד ידי"נ הגאון הגדול המפורסם

מוה"ר יצחק נתן קופרשטוק שליט"א (זצ"ל)

מח"ס הנפלא מאורות נתן

רב שלום עד בלי ירח.

ענותנותו תרבני לעיין בדבריו היקרים והנני במענה קצר לרוב טרדותי.

ראשית אודה למעכ"ת על דבריו היקרים והבהירים שהם תמיד למשיב נפש ולעונג לבב, כה יתן ה' וכה יוסיף למעכ"ת כח ועוז להגדיל תורה ולהאדירה.

במה שרצה לחדש דבנר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה מהני אמלתרא להכשירו כמו שמצינו בעירובין ג' ע"א דמהני במבוי למעלה מכ', וטעם יש בדברים דהלא טעם אחד לנר חנוכה ולמבוי דלמעלה מעשרים לא שלטא ביה עינא, וכשם שבמבוי אמרו שע"י האמלתרא העינים צופיות למעלה מכ' ויש היכר קורה ה"ה בנ"ח. ולפי"ז רצה לחדש דאם מתחת לנ"ח שמו נרות חשמל הנדלקים ונכבים תדיר והעין נמשך להסתכל בהם מהני.

ואני כשלעצמי נרתע מלחדש בהלכה מה שלא חידשו קדמונינו דאם איתא דמהני אמלתרא בנ"ח היה זה לראשית חובתם של רבותינו להשמיענו הלכה זו, ולא מצינו הלכה זו בגמ' ובראשונים וברמב"ם וטושו"ע וכל הפוסקים האחרונים. ולגופן של דברים יש לחלק טובא בין מבוי לנ"ח ושתי תשובות בדבר:

א. בקורה מהני משום דהאמלתרא הוא חלק מעצם הקורה, דקורה זו יש בה ציור וכיור והרואה את האמלתרא רואה בעצם את הקורה, משא"כ בנ"ח דראית האמלתרא דהיינו נרות החשמל אין יוצאים בהם יד"ח ונרות חנוכה מילתא אחריתי הם, ובאמת המציאות מוכיחה דכאשר אורות חזקים מהבהבים ודאי לא ישימו לב כלל לנרות חנוכה הקטנים, ושרגא בטיהרא מאי אהני, ומ"מ אין זה דומה כלל לאמלתרא דקורת המבוי.

ב. עוד יש לחלק בין גדר היכר דמבוי לגדר פרסומי ניסא דחנוכה, ואף אם מהני אמלתרא במבוי אין מזה ראיה אלא דיש בזה היכר מסוים וסגי בהיכר זה להתיר את המבוי אבל בנ"ח שתיקנו בו פרסומי ניסא אפשר דצריך שיהא נראה להדיא ובזה לא מהני אמלתרא.

וכעי"ז כתב השפת אמת בשבת שם להסביר למה לא מהני אמלתרא להכשיר סוכה שהיא למעלה מעשרים, דאף דמהני להיכר מבוי לא מהני בסוכה דבקיום ד"למען ידעו דורותיכם" לא סגי בהיכר דאמלתרא, ולענ"ד מסתבר לדמות בזה פרסומי ניסא דנ"ח לסוכה ולא למבוי.

סוף דבר כיון שלא מצינו שום מקור מפורש דמהני אמלתרא להכשיר נ"ח שהניחו למעלה מעשרים אמה, ומסברא יש לחלק טובא בין מבוי לנ"ח, מהי"ת להקל בדבר שאין בו ראיה והכרח.

אך בגוף השאלה האם יש ענין להדליק בחלון הפונה לרה"ר למעלה מעשרים אמה, כבר כתבתי את הנלענ"ד דכיון שאין בזה שאלה של בדיעבד דמ"מ לא גרע מהמדליק על שלחנו בתוך ביתו, מן הראוי להדליק בחלון ועדיף מלהדליק באחד מפתחי הבית הפנימיים, דהמציאות מוכיחה בזמנינו, דאף למעלה מעשרים אמה שלטא ביה עינא, ולענ"ד נראה דכל שיש יותר פרסומי ניסא יש הידור מצוה טפי, וכל עוד אין אנו זזים מדברי השו"ע והפוסקים, ראוי להדליק בענין שיש בו יותר פרסום לבני רה"ר.

בהוקרה ובהערצה

אשר וייס

 

 

 

שמש שהדליק בביהכ"נ האם יחזור לברך שהחיינו בביתו.

המשנ"ב כתב בסי' תרע"א ס"ק מ"ה דלא יברך שהחיינו אא"כ הוא מוציא את בני ביתו ידי חובתם, ומקור הלכה זו כתב המשנ"ב משע"ת והשערי תשובה כתב כן בשם שו"ת זרע אמת, אך נראה לכאורה דהמשנ"ב לא ראה את דברי הזרע אמת במקורם דבסי' תרע"ו נסתפק בשעה"צ סק"ג אם ברכת שהחיינו בחנוכה הוא על מצות ההדלקה או על היום ואם לא הדליק נר כלל האם מברך זמן בשוק עי"ש, והלא זה טעמו של הזרע אמת דאם בירך על ההדלקה בביהכ"נ אינו חייב לברך בביתו דלא גרע ממי שברך בשוק דיצא יד"ח עי"ש, אמנם אין זה סותר את עצם פסקי המשנ"ב דהזרע אמת כתב שם (סי' צ"ו) עוד טעם דלא גרע מהרואה נ"ח שמברך, אך באמת טעם זה מחודש דפשוט דאין הרואה מברך אלא כשרואה נר חנוכה שהודלק כדין ואם אין הדלקת ביהכ"נ אלא מנהג ואין יוצא בו יד"ח איך יברך עליו הרואה.

 ונראה לכאורה דהז"א לשיטתו בזה דכתב שם בטעם שנהגו להדליק בבהכ"נ משום דבזה"ז מדליקין בפנים ולא יוצאים יד"ח פרסומי ניסא לרבים ולכן הדליקו בביה"כ להוציא את הרבים ידי חובתן בפרסומי ניסא לרבים, וכיון שכן מן הדין שיכול לברך על ראית נר זה, אבל המשנ"ב כתב שם בסי' תרע"א בבה"ל דאפילו בזמן הגמרא שהדליקו בחוץ הדליקו נמי בביהכ"נ וא"כ לא ס"ל בעיקר תקנה זו טעמו של הזרע אמת ולכאורה לפי"ז יש לפקפק על הטעם השני של הז"א ובטעם הראשון הרי נסתפק המשנ"ב כמבואר.

סוף דבר צריך לי עיון בזה בדברי המשנ"ב, ונראה בעליל שלא ראה את דברי הז"א במקורן, אך מ"מ כבר הורה זקן, ולו יהא ספק הלא ספק ברכות לקולא ומשו"כ הלכה כדברי המשנ"ב, ומיניה לא תזוע.

 

הדלקה במקום ציבורי

נשאלתי ע"י אחד שמדקדק במצוות, העובד עם אנשים חילוניים ומסורתיים, שביקשו ממנו להדליק נ"ח במקום העבודה, האם מותר לו לברך על ההדלקה.

נראה בהקדם דין הדלקת נ"ח בבית הכנסת דהנה מצינו ג' טעמים שמדליקין ומברכים על נר דבהכ"נ. בשו"ע תרע"א ס"ז כתב דמדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא, אך בבאר הגולה שם כתב דמברך משום מנהג כשם שמברך על הלל בר"ח כמבואר בתוס' ובראשונים, ולכאורה אין כאן שתי טעמים שונים אלא דבריהם משלימין זא"ז דעיקר הטעם שנהגו להדליק בבתי כנסת משום פרסומ"נ הוא, אך לכאורה אין לברך על הדלקה זו כיון שאינה עיקר מצות נ"ח אלא דמברכין על המנהג כמבואר, ונמצא שפרסומ"נ היא טעם ההדלקה ומנהג הוא טעם הברכה.

אך באמת מצינו בזה טעם נוסף, דמבואר בערוך השלחן סעיף כ"ו ובאמת מקורו בבית יוסף דשורש מנהג זה משום אורחים הנקלעים לעיר ואין להם בית להדליק בו וכדי להוציאן ידי חובתן נהגו להדליק בבתי הכנסת, וטעם זה כבר כתוב בספר המכתם בפסחים ק"א לגבי המנהג לקדש על היין בליל שבת ויו"ט בבהכ"נ משום אורחים שאין להם יין דכך נהגו גם לגבי נ"ח להדליק בבתי כנסיות ואף בזמה"ז דלא שכיחי אורחים המנהג לא זז ממקומו ומנהג אבותיהם בידיהם עי"ש.

והנה החכ"צ בסי' פ"ח (והובא בבאר היטב כאן) תמה על דברי השו"ע דהלא הבית יוסף פסק בסי' תכ"ב דאינו מברך על הלל בר"ח הרי שאין מברכין על מנהג ולמה מברך על הדלקה בבהכ"נ, ולכאורה היא תימה רבתי.

ובנו הגדול של החכ"צ הגר"י עמדין במור וקציעה סי' תרע"ב כתב לחדש דשאני ברכת נר חנוכה שהוא כחלק מעצם המצוה דללא ברכה ליכא פרסומי ניסא והרואה אומר לצרכיה אדלקיה ומשו"כ מברכינן על ספק בנ"ח ולא אמרינן ספק ברכות להקל עי"ש וזה דבר מחודש מאד.

ובבהגר"א כתב לדמות מנהג זה למה שנהגו לברך על ההלל בליל א' דפסח בבהכ"נ אף שעיקר מצותו לאמרו על סדר ההגדה, ומנהג זה נהגו אף בני ספרד דאין מברכין על הלל בר"ח ואפשר דשאני הלל בליל פסח ונ"ח בבהכ"נ שאינם מנהג מחודש לגמרי אלא מעין הרחבה של מצוה הנוהגת בזה הזמן, בנ"ח להדליק בבהכ"נ ולא רק בבית, ויש כאן הרחבה במקום ההדלקה, ובהלל לקרוא אותו בבהכ"נ אחר התפלה ולא רק באמירת ההגדה ובזה שפיר מברכינן אף להב"י משא"כ הלל בר"ח שבזמן הזה אין מצוה זו נוהגת וכל כולו מנהג ביסודו ודו"ק ועדיין צ"ע.

ועוד מצינו טעם ושורש למנהג זה להדליק בבתי כנסיות בריב"ש סי' קי"א שכתב דכיון דאנו מדליקין בתוך הבית ואין עושין פרסומ"נ לרבים נהגו להדליק בבהכ"נ כדי לעשות פרסום לרבים, עי"ש.

ומ"מ כתב הרמ"א שם דאף מי שהדליק בבהכ"נ לא יצא בכך יד"ח וחוזר ומדליק בביתו בברכה, ויש לעיין בזה, האם זה משום שעל ההדלקה בבהכ"נ אין כלל שם מצוה ואינה ראוי לצאת בה יד"ח וכל גדרה ומהותה מנהג בעלמא דחסר בה כל החפצא דמצוה, או שמא באמת יש מצות נ"ח בהדלקה זו אלא שעדיין מוטלת עליו חובת נר איש וביתו ולא נפטר בהדלקה בבהכ"נ.

ובבהגר"א כתב על הלכה זו שברמ"א דצריך לחזור ולהדליק "שאף חצר שיש לה שני פתחים וכו', ועוד שהרי אמרו נר איש וביתו" ולפי הטעם הראשון נראה ברור שיש מצוה בהדלקה בבהכ"נ אלא שצריך לחזור ולהדליק בביתו משום חשדא וכחצר שיש לה שני פתחים, ולכאורה יש לתמוה דהרי כתב הרמ"א (ס"ח) דאין מברכים על נר שמדליק מפני החשד וכאן הרי מדליק, ולכן נ"ל בכונת הגר"א לשיטת הפר"ח דמברכים, ואכתי צ"ע. ולטעם השני שבדבריו יש לעיין האם כונתו דנר איש וביתו בעינן ואין כלל גדר מצוה בבהכ"נ כיון שאין זה ביתו או שמא באמת יש מצוה בהדלקה זו אך עדיין אינו נפטר על ידה משום חובת הבית וכמ"ש כמה אחרונים דתרי הלכתא יש בנ"ח חובת הגברא וחובת הבית, וצ"ע. (ועל הטעם הראשון שכתב הגר"א יש להעיר דהלא אין מברכים על נר שמדליקים משום חשד כמבואר ברמ"א סעיף ח' וצ"ל דכונת הגר"א לכעין ק"ו דאם בשני פתחים צריך להדליק ק"ו שלא ביטלו הדלקה בביתו אף שמדליק בביהכ"נ, ודו"ק).

ובמקום אחר דנתי לגבי הדלקות במקומות ציבוריים אם יש לברך עליהם דאפשר דרק בבהכ"נ נהגו לברך והבו דלא לוסיף עלה וכן נראה לכאורה (אמנם במקומות עבודה שנהגו להתקבץ במקום מסויים לתפלת מנחה יש להדליק לענ"ד דלא צריך בזה דין בהכ"נ וגם מקום תפלת הציבור דינה לענין זה כבהכ"נ) ודנתי באריכות להוכיח מתשובת הרמב"ם דבאמת יש להדליק בברכה בכל מקום שיש בה פרסומי ניסא לרבים אך מ"מ להלכה נראה יותר דאין לברך בכה"ג.

אך בני"ד נראה דאם יש אנשים מסויימים בתוך קהל העובדים שאינם מדליקים בביתם ויכול הוא להידבר עמם ולהוציאם יד"ח בהדלקה ובברכה, אפשר דהמברך לא הפסיד, דהלא לפי דברי הב"י והמכתם עיקר המנהג תוקן כדי להוציא אחרים יד"ח ובכה"ג לכאורה יש לברך מעיקר הדין ולא רק משום מנהג (ומה שאמרו דמברך על המנהג היינו אף במקום ובזמן שכל אחד מדליק מ"מ מנהג אבותיהם בידיהם אבל כשיש בנ"א שאינם מדליקים יוצאים הם יד"ח בהדלקה זו שבבהכ"נ כמבואר), ואף שמצינו גם טעמים אחרים בהדלקה זו כמבואר מ"מ גם סברת הפוסקים שיש לברך על הדלקה בכל מקום קבוץ רבים שיש לה מקום בדברי הרמב"ם חזיא לאצטרופי, ובפרט לפי"ד הגרי"ע דבברכה זו לא אמרינן ספק ברכות לקולא.

ומשום כ"ז אף שלדעתי אין לברך על הדלקה זו לכתחלה מ"מ לענ"ד המברך לא הפסיד ואין מוחין בידו כי יש לו על מה לסמוך. ולכאורה יש עצה לומר ברוך אתה השם אלוקינו וכו' ובדרך כלל מי שלא מדליק בבית ולא מברך אמרו בצורה כזו.

ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שע"ד כתב שהחת"ס היה נמנע מלהדליק נ"ח בבהכ"נ משום ספק בברכה, וזה חידוש, דאף שמצינו כן גם בשבלי הלקט ובתניא רבתי, מ"מ לאחר שהסכימו הב"י והרמ"א דיש לברך על הדלקה זו וכך נהגו למה נמנע החת"ס, ואם יש בזה ספק למה הניח לאחר להדליק בבית מדרשו וצ"ע. וביותר צ"ע דהרי פשוט שבבית מדרשו נהגו לקדש על הכוס בליל שבת והרי ע"ז כתבו הפוסקים (עיין שו"ע סי' רע"ד) דיש למנוע ולהפסיק ואעפ"כ עשו זאת כ"ש בנ"ח וצ"ע.



מהדרין בנ"ח

כ"א כסלו תש"ס

כבוד ידי"נ הגאון הגדול

מוה"ר משה מרדכי שולזינגר שליט"א (זצ"ל)

רב שלום עד בלי ירח.

אכפיל תודה וברכה על ספריו הנפלאים ועל דברי התורה שבמכתבו היקר.

במה שהעיר בדברי הירושלמי ר"ה פ"א ה"א "חגיגה שלא קרבה בראשון תקרב בשני" וחקר האם זה רק כשהפריש חגיגה סתם אבל אם הפריש חגיגה לרגל זה אפשר דאינו ברגל שני דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וקרבן זה שנתחייב בה ברגל ראשון והוקדש לרגל זה אינו יוצא בו יד"ח ברגל שני.

ולכאורה נראה דאין כלל גדר חלות בעצם החגיגה "לרגל זה", והמתחייב להביא חגיגה לרגל זה, אין זה נתפס בגוף הקרבן אלא בנדר שעל הגברא, לכן עובר עליו מיד בבל תאחר והוי מעוות לא יוכל לתקון כמ"ש הריטב"א בר"ה ה' ע"ב אבל לגבי הלכה דאינו בא אלא מן החולין נראה דאין בזה כל חסרון דהלא חגיגה היא ולמה לא יצא בה ידי חובתו, כך נראה לכאורה לפום ריהטא, ועם הדר"ג הבחינה.

 

ב

לקראת יומין דחנוכה הבעל"ט אעיר במה שראיתי בספרו הנפלא עמ"ס חגיגה סי' מ"ז במה שדנו האחרונים במי שאין לו די נרות להדליק כמנין הימים כמה"מ שלא ידליק אלא נר אחד ומרן האבי עזרי כתב שידליק כפי מה שבידו ומע"כ הביא ראיה מדברי הרמב"ם בתשובה.

ובאמת כבר כתבתי במנח"א לשבת סי' ל"ב הנלענ"ד דלשיטת הרמב"ם הוי כל גדר ההידור בנ"ח בריבוי הנרות ומה שאמרו כנגד ימים הנכנסים או היוצאים וכנגד פרי החג אין זה מהות ההידור וענינו, אלא כמו דמצינו בכ"מ כנגד מה וכהא דמגילה כ"א ע"ב הני ג' כנגד מה כנגד תורה נו"כ, כהנים לוים וישראלים, הני י' כנגד מה וכו' אבל מהות ההידור אינו אלא בריבוי הנרות (ולא כדברי הלבוש בסי' תרע"א דיש הידור בפרסום גודל הנס שנמשך וגדר מיום ליום משך ח' ימים), והרי לשיטת הרמב"ם בהידור דנר לכאו"א אחד מדליק נרות כמנין אנשי ביתו כמבואר בפ"ד ה"א מחנוכה ובזה בודאי אין כאן הידור במהות הענין ובפרסום הנס אלא שתיקנו להרבות כנגד מנין אנשי ביתו, וה"נ בהידור דמה"מ, ולכן ס"ל להרמב"ם דלא צריך בזה היכר ולכן מדליקין גם נר לכאו"א וגם מוסיף והולך ולא איכפת לן במה שאין היכר למנין הימים.

הנה נראה מדברי הריטב"א וחי' הר"ן, דהריטב"א הוכיח דע"כ המה"מ מדליקין נר לכאו"א דלשיטת התוס' למה הוי מה"מ והלא המהדרין שמדליקין נר לכאו"א לפעמים מדליקין יותר נרות מהמה"מ, וגם בחיה"ר הקשה דלפעמים המהדרין מדליקין יותר נרות כאשר בני הבית מרובין, ומוכח מדבריהם דזה כל גדר ההידור ומהותו, ולא ההידור המהותי של גודל הנס הנמשך דא"כ אין פשר לדבריהם, ודו"ק. ולכאורה נראה מעיקר גדר מעלין בקודש וכו' דיש הידור בריבוי הנרות והאורה, דאל"כ מה ענין ריבוי הנרות למעלין בקודש, דהלא כלל זה נאמר בכל מקום רק בעילוי קדושה ומצוה ודו"ק.

ולפי מהלך זה ודאי מסתבר כדברי האבי עזרי דאף אם אין בידו להדליק כתיקון המה"מ ממש למה לא ירבה בנרות כפי יכלתו לקיים ענין ההידור במידת האפשר.

אמנם האח' הנ"ל נקטו כפשטות ההבנה וכדברי הלבוש שכל ענין ומהות ההידור דמה"מ אינו אלא לפרסום הנס ולהכיר מספר הימים שבהם דלק השמן בנס ולפיכך נקטו דיעשו רק כתיקון חז"ל נר איש וביתו או מה"מ, ודו"ק.

הרבה יש לי להשתעשע בכל סימן וסימן בספריו הנפלאים, אך עוצם טרדותי אינם מניחין לי, ואברכהו בברכת הדיוט שהקב"ה יעזרהו ויזכהו להרביץ תורה ודעת ולהרחיב גבולות הקדושה ובשלוה ונחת עד ביאג"צ בב"א.

בהוקרה מרובה

אשר וייס



ביוצא מביתו בא' מימי חנוכה

כבר הורה זקן מרן הגריש"א שליט"א (זצ"ל) במי שיוצא מביתו באחד מימי החנוכה וזה מצוי מאוד בזוגות שהולכים להתארח ליום או יומיים או לשבת אצל הוריהם דיש להם להדליק ע"י שליח, ומקורו מדברי הפר"ח בסי' תרע"ז ס"א שכתב דמי שיוצא מביתו כל שמונת ימי החנוכה מדליק במקום שמתארח בו ופטור מלהדליק בביתו, הרי משמע דביום א' וכדו' עדיין נחשב כדר בבית וחייב להדליק בו.

ובספר מבקשי תורה על חנוכה ראיתי בשם הגרשז"א זצ"ל דנקט דלאו דוקא כתב הפר"ח ח' ימים וה"ה יום א', ונראה להוסיף על דבריו דבאמת כתב הפר"ח שם שנשאל על מי שיוצא מביתו לח' ימי החנוכה ודבריו נכתבו כתשובה לשאלה מסויימת וא"כ נראה שאין לדייק מהם לאפוקי מי שיוצא מביתו לפחות מח' ימים דמעשה שהיה כך היה.

אך מדברי החיי אדם כלל קנ"ד סל"ב אכן משמע דנקט בדוקא ח' ימים וז"ל "אבל ההולך לבית אביו או חמיו וכיוצא בו לדור שם כל ימי חנוכה, ידליק במקום שאוכל שם ימי חנוכה, אף שביום הולך באקראי לביתו ואוכל שם אכילת ארעי, דכיון דקבע לו כל ימי חנוכה אצל אביו, שם הוא ביתו". ומ"מ לכאורה קשה למה יתחייב להדליק כשאינו נמצא בדירה ומעולם לא שמענו שיהיה האדם חייב להדליק בבית שאינו דר בו, ונראה דאף הח"א (מקור הח"א הוא הפר"ח עצמו שמדבר במקרה כזה עי"ש) לא מיירי אלא במי שחוזר ואוכל ארעי בביתו ביום ושני הבתים באותו העיר ולכן לא נחשב קביעות בבית חמיו אא"כ קבע שם כל ימי החנוכה אבל ליום או יומיים נחשב עדיין דר בביתו כיון שנכנס לבית לאכול שם ביום אבל מי שנוסע לעיר אחרת אף ליום אחד קבע בבית מארחיו ופטור מלהדליק בביתו, ובאמת הפר"ח שהוא מקור הלכה זו אכן דן במציאות זו כמבואר שם כ"נ לענ"ד. וביותר י"ל לכאורה דזיל בתר טעמא דהפר"ח שם שכתב דהטעם דאינו מברך ד"למי יברך" שהרי עיקר ההדלקה הוא לבני הבית וא"כ אין טעם לחלק בין יום א' לח' ימים, אולם הגריש"א לשיטתו י"ל דיש בזה בעיה של "חשד" וע"כ ס"ל דצריך להדליק שם, עיין בפר"ח שכתב דלדידן דאין חשד לכן אין צריך לברך ודו"ק.

וראיתי במבקשי תורה בשם הגרשז"א שאכן כך פסק, ועוד ראיתי בספר שבות יצחק שהביא מהגרח"ק ששאל את החזו"א שאלה זו ונצטוה על ידו להדליק בבית חמיו אף כשנוסע לשם רק לשבת קודש עי"ש.


הדלקת נר בכלי זכוכית

בדבר המנהג הנפוץ אצל רוב בני התורה בארץ ישראל להדליק נר חנוכה בתוך כלי זכוכית, לכאורה יש לחכוך בזה דהנה מבואר באו"ח סי' רצ"ח סעיף ט"ו דאין מברכין על הנר שבתוך אספקלריא, ומבואר שם במשנ"ב ס"ק ל"ז דאף אם רואה את הנר בבירור ונהנה לאורו מ"מ לא תקנו חכמים ברכת הנר על נר שבתוך אספקלריא זכוכית ועי"ש באריכות בביה"ל, ולפי"ז מאן יימר שתיקנו לצאת יד"ח ולברך בנר חנוכה שבתוך כלי, ואף שאין לדמות בהכרח ברכת הנר שהוא על הנאת האור ומשו"כ צריך שיהיה נראה להדיא לנ"ח שאסור להשתמש לאורו, ואין צריך אלא ראיה בעלמא לפרסומי ניסא, אך גם אין הכרח לחלק ביניהם דגם נ"ח כל ענינו פרסומי ניסא, וכי "מפני שאנו מחלקים נעשה מעשה", וכתבתי בדרך הערה וצ"ע.

ולכאורה כאן מדליק ואח"כ מניח את הזכוכית אולם יש להעיר דלפ"ז מ"מ אין לברך ברכת הרואה על נר חנוכה המונח בתוך תיבת זכוכית, אמנם נראה פשוט להמבואר שם בסוגיא ובפוסקים דכל החסרון הוא במניעת האורה "להדיא" אבל בנ"ח אין צריך "להדיא" ושפיר יכול לברך ע"כ גם ברכת הרואה, שו"ר שבספר לב חיים [פלאג'י] ח"ג סימן קמ"ז העיר כן, ועיין מועדים וזמנים ח"ב סי' ק"מ ג"כ העיר הערה זו וע"ש שחילק ג"כ בין נ"ח להבדלה ומ"מ בזה מיישב מנהג חו"ל שלא מדליקים בחוץ.

 

צלוחיות זכוכית בנר חנוכה

הנה העירו כמה מגדולי הזמן במה שמצוי בזמנינו שמדליקין נרות חנוכה בתוך כוסיות זכוכית קטנות ששמים בתוך גביעי חנוכיות הכסף, דלפי מש"כ בסה"ק חסד לאברהם נהר י"ח מעיין ב' והובא בסי' תרע"ג בשע"ת ס"ק ח' ובברכ"י דצריך להדליק בכלי ולא בקליפי עצים ובצלים, ועוד הוסיף דכל כלי שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה אינו כלי, וא"כ כוסיות אלה שאינם ראויים לעמוד בפני עצמם אינם כשרים להדליק בהם נ"ח (ועיין באבנ"ז או"ח סי' ת"ק שפסק כחסל"א דצריך כלי בנ"ח, ולאחרונה נדפס בספר הזכרון להגר"י הוטנר כת"י מר' יצחק סגי נהור בן הראב"ד מקור דברי החסל"א עי"ש), ועיין בשבט הלוי ח"ח סי' קנ"ז דכתב דאם באמת צריך כלי בנ"ח לכאורה אין להדליק בכוסות אלה עי"ש.

אך באמת אין זה נראה כלל לענ"ד, דהלא כל המקור דכלי שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה אינו כלי לקוח מהלכות נט"י בסי' קנ"ט והלא שם מבואר דאם כלי עשוי מתחילה לקבל מים הוי כלי אעפ"י שאינו ראוי לעמוד בפנ"ע, ולמה נחמיר בנ"ח במה שאינו אלא מדברי קבלה יותר מן ההלכה המפורשת בשו"ע, ועוד דבאמת אין גדר ושם מסויים ל"כלי" לגבי כל דיני התורה אלא כל ענין לפי ענינו וגדר כלי שונה בדין טומאת כלים, בנין בכלים, תורת כלי המוקצה, שאובין במקוה ונטילת ידים, וא"כ נראה ברור ופשוט שלגבי כלי לנ"ח עיקר הדבר דאם נעשה כדי לקבל שמן ופתילה לנ"ח בזה גופא הוי כלי לענין זה ודו"ק כי פשוט הוא לענ"ד.

 

הדלקת נר חנוכה במאחר להגיע לביתו

במה ששאל לדעתי במי שנאלץ להגיע לבית באחד מלילות חנוכה זמן ניכר לאחר צאת הכוכבים, כשעה או שעתיים כיצד לנהוג. האם אשתו תדליק בבית בזמן הראוי והוא ידליק לעצמו לכשיבוא הביתה, או שמא ימתינו לו בני הבית והוא יפתח בהדלקה כאשר יגיע לביתו.

הנה לכאורה היה נראה פשוט שעל בני הבית להדליק בזמן ולא להמתין לו דהלא חייבים הם להדליק משתשקע חמה ועכ"פ לא לאחר מזמן "תכלה רגל מן השוק" שהוא כחצי שעה לאחר תחילת זמן ההדלקה כמבואר ברי"ף במס' שבת, ברמב"ם בפ"ד ה"ה מחנוכה ובשו"ע סימן תרע"ב סעיף ב' עי"ש, ורק בדיעבד דעת המחבר והטור שיכול להדליק כל הלילה. וא"כ למה יבטלו כל בני הבית מצותם עד שיגיע הוא הביתה.

אך ידענא שאין זה מנהג העולם, פוק חזה מה עמא דבר. אך לא ידענו אם מנהג ותיקין הוא או מנהג שאין לו שורש וענף.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן ס"ו שכתב דיש להמתין לאב משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, והלכה זו דוחה הא דזריזין מקדימין למצוות עי"ש.

וכבר כתבתי במק"א, דלענ"ד נראה טפי דאין שאלתנו ענין להא דמצוה בו יותר מבשלוחו, דהלא אין זו מצוות האב, שבא לצאת יד"ח ע"י שליחו, אלא נר איש וביתו אמרו, ומצוה זו רובצת על כל בני הבית כאחד וכולם מחוייבים בה, אלא שכולם נפטרים על ידי הדלקת האחד מהם, וברור איפוא שאין ני"ד ענין להא דמצוה בו יותר מבשלוחו.

ומאידך גם אין זה ענין להא דזריזין מקדימין למצוות, דהמדליק לאחר זמן שתכלה רגל מן השוק לא זו בלבד שלא הזדרז במצוה, אלא ביטל מצות נר חנוכה דלכתחלה. דעיקר זמן ההדלקה אינו אלא משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ויתירא מזו נראה דאף המדליק לאחר זמן משתשקע החמה (לשיטת הרמב"ם מתחילת השקיעה ולדעת הטושו"ע מסופה דהיינו משעת צאת הכוכבים) לפני שתכלה רגל מן השוק ג"כ חמור מהא דזריזין מקדימין, שהרי לשון השו"ע בסעיף ב' "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק". הרי שעבירה יש ביד מי שלא הדליק עם שקיעת החמה ועכ"פ חמור מזריזין דעלמא שלא מצינו לגביו בשום מקום לשון "שכח או הזיד ולא הזדרז".

ונראה בביאור הדבר דעד כאן לא אמרו זריזין מקדימין אלא במעשה מצוה כמו מילה, תפילה, קר"ש וכדו', שמקיימה בזמן מסויים וכל הנידון הוא אם מקדים או מאחר, אבל בנר חנוכה עיקר תקנת חכמים הוא לפרסם הנס לכל משך זמן זה "משתשקע החמה עד שתכלה רגל" ונמצא שהמאחר לא זו בלבד שביטל ענין זריזין מקדימין, אלא אף ביטל פרסומי ניסא במקצת הזמן המחוייב בפרסום זה, ודו"ק בזה היטב.

ונמצא שיש בזה ג' דרגות וחלוקות שונות. לכתחילה צריך להדליק עם השקיעה. למטה ממנו המדליק לפני שתכלה רגל מן השוק. ובדיעבד מדליק והולך כל הלילה. אמנם לאחר שכלתה רגל מן השוק, כל הענין להקדים אינו אלא משום זריזין מקדימין למצוות, ודו"ק בזה.

אמנם כבר ביארתי במק"א דלענ"ד בזמנינו שהרגלי החיים השתנו מן הקצה אל הקצה, ורחובותינו שוקקים חיים עד קרוב לחצות לילה, כל עוד רבים מצויין ברחובות ובשווקים עדיין הוי כאילו לא כלתה רגל מן השוק. שהרי לא אמרו חכמים אלא "עד שתכלה רגל" ושיעור כחצי השעה אינו מתיקון חז"ל אלא נקבע ע"י הרמב"ם והשו"ע בזמניהם.

מה מאד שמחתי כשראיתי בחידושי ריטב"א החדשים בשבת כ"א ממש כדברינו וז"ל "עד כליא רגלא דתרמודאי. ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות".

ואף דמילתא דפשיטא היא שאין להקל בזה לכתחילה, מ"מ בשעת הדחק כבני"ד נראה דאם יבא האב הביתה כל עוד רבים מתהלכים ברחובות ועדיין יש פרסומי ניסא באופן המלא ביותר, מן הראוי להמתין לאב משום מצוות כיבוד אב. דמאחר שכך נהגו בבית ישראל להיות כל איש שורר בביתו וכל הילדים עומדים כשתילי זיתים סביב לאבא שמדליק ראשון, נראה דמשום כיבוד אב יש להמתין לאב, ואם לא ימתינו יש בזה שמץ זלזול בכבוד אב.

אמנם אין זה אלא אם אכן יגיע לביתו בעוד הלילה גדול ויש פרסום גמור לנ"ח אבל אם לא יגיע עד מאוחר וכשיגיע בחצות ליל כבר בטל עיקר מצות פרסומי ניסא לא ימתינו לו, אלא בני הבית ידליקו לפניו. ואף לאלה הנוהגים להדליק בפנים, אם יגיע האב בשעות המאוחרות בשעה שחלק מבני הבית כבר ישנים אין להמתין ולבטל פרסומי ניסא מבני הבית.

אך אף בכה"ג שבני הבית ידליקו לפני האבא, נראה שלא תדליק האשה אלא אחד הילדים, דכבר ביארתי במק"א (עיין לקמן שם) דלאחר הדלקת האשה שוב אין הבעל יכול להדליק בברכה משום דאשתו כגופו, ומשו"כ עדיף שמי מן הילדים ידליק, ושוב ידליק האב בברכה מדין המהדרין שמדליקים נר לכל אחד ואחד. (ולמנהג הספרדים שאינו מדליק אלא אחד אין בזה נפ"מ).

כך נלענ"ד, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס


אם צריך שמן הראוי לאכילה

בקובץ מבקשי תורה על חנוכה נכתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (זצ"ל) דראוי להדר אחר שמן הראוי לאכילה לנר חנוכה דומיא דמקדש דהיה ראוי לאכילה ומתוך כך שלל את השימוש בשמן זית בעל חומציות גבוהה המיועד למאור ולא לאכילה, ולענ"ד הדלה ברור דלא צריך שמן הראוי לאכילה, ואבאר.

הנה מבואר בשבת דף כ"ג ע"א "אריב"ל כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורא טפי, כיון דשמע לה להא דריב"ל מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהורא טפי" ובתוס' שם כתבו דקאי אנר חנוכה, ובשו"ע הובאה הלכה זו גם בהלכות שבת בסימן רס"ד ס"ו וגם בהלכות חנוכה בסימן תרע"ג ס"א, ומבואר מזה דאין כלל הידור בשמן זית בנר חנוכה אלא משום דצליל נהורא הא לא"ה יש להדר אשמן שומשמין.

ולכאורה לפי"ז יש להדליק בכל דבר דמשך נהורא וצליל נהורא, ומשו"כ כתב הרמ"א שם "דנוהגין במדינות אלו להדליק בשעוה כי אורן צלול כמו שמן" אמנם במשנה ברורה שם ס"ק ד' כתב "ומ"מ מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן נעשה הנס" ובשעה"צ סק"ד הביא מקורו משו"ת מהר"י ברונא עי"ש, ויש לתמוה על המשנ"ב למה הרחיק עדותו עד למהר"י ברונא ולא כתב שכך מבואר מדברי הרמ"א בעצמו בדרכי משה כאן וז"ל "והמנהג פשוט להדליק בשעוה מצוה מן המובחר כמו בשמן זית וכתב מהרא"י דטעמא כי בודאי צלול נהורא טפי מכל השמנים, ובכלבו, יש מדליקין בנרות של שעוה ור"ף היה מצריך נרות ארוכות, אמנם מצוה מן המובחר בשמן זית שבו היה הנס" הרי שבדברי הדרכ"מ עצמו מבואר דשמן זית עדיף משום שבו היה הנס.

אלא שלכאורה תמוה שהראשונים והפוסקים יחדשו טעם שאין לו מקור בגמ' דהלא בגמ' מבואר דכל עדיפותא דשמן זית אינו אלא משום דצליל נהורא, ומשום כך נלענ"ד דבאמת אין עדיפות בשמן זית משום שבו היה הנס, דאין צריך שיהיה ממש דומה לשמן הנס אלא שמצוה מן המובחר להדליק בשמן משום שהנס נעשה בשמן ויש היכר גדול בין שמן לשעוה ואינם דומים כלל זל"ז אבל אין היכר גדול בין שמן לשמן, ובאמת כך לשון המשנ"ב "מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן היה הנס", ולפי"ז לק"מ מדברי הגמ' דמה שאמרו דמצוה בשמן זית משום דצליל נהורא היינו לעומת שאר שמנים ובין שמן לשמן אין כלל הידור בשמן זית משום הנס דכל השמנים כולם זכר לנס כמבואר דכל עדיפותא דשמן זית אינו אלא משום צליל נהורא אבל שעוה עדיף משאר שמנים, דמעלה דאור הנר עדיף מזכר לשמן של הנס, אבל בין שמן זית לשעוה דשניהם צליל נהורא בזה חידשו הכלבו והדרכ"מ דשמן זית עדיף משום שהנס נעשה בשמן, ודו"ק היטב כי לענ"ד ברור הוא.

ובאמת מבואר להדיא בלשון הראשונים דיש מעלה בשמן משום שע"י נעשה הנס אבל לאו דוקא בשמן זית, ז"ל המאירי בדף כ' ע"ב "ומ"מ נוי מצוה לעשותן בשמן אחר שהנס היה בשמן" ובהמשך דבריו כתב "והוא שאמרו כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר" וכונתו ברורה דיש עדיפות בשמן ולא בשעוה וחומרים אחרים.

הרי לן דאין ענין כלל דשמן דנר חנוכה יהיה כשר למנורה, ואין צריך בזה אף למצוה מן המובחר אלא דמיון רחוק דהיינו להדליק בשמן וק"ו שאין לחדש שצריך שיהיה השמן ראוי לאכילה.

אמנם מצינו בדברי האחרונים שאכן נקטו דיש הידור בשמן זית משום שדומה למקדש, כך כתב הלבוש בסי' תרע"ג וכ"כ בחיי אדם כלל קנ"ד סעיף ח', והלבוש כתב לפי דרכו לדחוק במה שלא מצינו טעם זה בגמ' אלא הא דצליל נהורא, דמשום דומיא דמקדש אינו מחוייב לטרוח משא"כ לטעמא דצליל נהורא, אך לכאורה זה דוחק גדול ונראה יותר כדרכנו, ומ"מ אף להבנת הלבוש והח"א אין לנו אלא שיש מעלה במין שמן הראוי למנורה אבל לא שצריך שהשמן יהיה ראוי בפועל למנורה. והנה הלשון בדר"מ הוא שמן זית לכאורה והוא כהלבוש והח"א, אך באמת נראה דכל כונת הרמב"ם להכריע בין שעוה לשמן זית, ולכן כתב דמה"מ בשמן זית דומיא דמשכן.

ובאמת יש לתמוה על כל חומרא זו מתחלתה, הלא אין לנו כלל שמן שראוי למקדש, דמלבד מה שכל השמנים שלנו טמאים דהלא טמאי מת כולנו, הרי אין שמנינו כשרים כלל למקדש בעצם עשייתן דז"ל הרמב"ם בפ"ז ה"י מאיסורי מזבח "אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד שנאמר כתית למאור אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד" הרי לן דיש שני תנאים להכשר שמן לנרות המאור, שיהא כתית דהיינו לא טחון ולא כבוש, דרק הראשון כתית, השני כבוש (דהיינו תחת הקורה), והשלישי טחון, וכל השמנים שלנו הם גם כבושים וגם טחונים, ופשוט א"כ דאין השמנים שלנו כשרים למקדש כלל ומהי"ת שיהיה ראוי לאכילה.

סו"ד לענ"ד חומרא יתירה היא זו, ועוד הבאתי ראיה מוכרחת לענ"ד דהנה בגמ' ברכות (ל"ז ע"ב) מבואר דאין מברכין על שמן זית כיון דאזוקי הוא [ורק בשותה ע"י אניגרון דהוא עירוב עם עוד דברים הממתקים] ומוכח דשמן זית הוא דבר שאינו ראוי לאכילה (ועוד נ"ל דהטעם דשמן זית דזמנם היה כמו שמן זית "למאור" שבימינו ששמן זית זה כידוע הוא ע"י כבישה כבדורות הקודמים ע"י בתי בד פרימיטיביים של הערבים ולכן באמת אין זה ראוי למאכל מחמת חומציותו) אבל הרי בודאי ששמן זית זה ראוי לשתיה ע"י אניגרון וכן פשוט שהמערבו בסלט וכדו' אין בו חשש סכנה ורק בתור שמן ממש משרד הבריאות יש לו כללים אך עכ"פ נתבאר דזהו גופא מש"כ בגמ' דשמן זית לא ראוי לאכילה ואעפ"כ ראוי להדלקה במקדש וא"כ ה"ה לחנוכה ונלענ"ד דראיה זו מוכרחת היא.

וראיתי שבשנת תשס"ב פרסמו שוב חומרא זו וכתבו דיש הידור שיהיה "מה שיותר קרוב לנרות המקדש" ולענ"ד אין שום מקור וטעם לחומרא זו, וכל אבן הבוחן בין השמנים צריך להיות רק צליל נהורא וכדו'.

והנה לפי דרכנו בביאור שיטת הראשונים נראה דלא אריך להדליק בשמן זית מוצק דבעינן שמן דומיא דשמן שנעשה בו נס וכיון שנתבאר דאין בין שמן לשמן אלא דכל השמנים הוי דומיא דמקדש לאפוקי שעוה נראה דבעינן שמן נוזלי ולא מוצק ועדיף להדליק בשאר שמנים נוזלים מבשמן זית מוצק, וכמדומה שהגרש"ז שהתיר הוא משום דס"ל דשמן זית קרוש כשר גם למקדש, וראיתי בשו"ת בית אב קמא סי' ל"ה (להגר"א יודלביץ) אריכות גדולה בגדר משקה קרוש והביא שם ב' שיטות, המג"א (סי' קנ"ח סק"ז) שס"ל דלא הוי משקה, והחמד משה והחת"ס (או"ח סי' מה) דהוי משקה. אמנם השמן הקרוש המשווק כיום נמס תיכף להדלקתו ומשו"כ נראה דהוי ככל שמן וכשר להדלקה לכתחילה כך נראה לכאורה, ודו"ק כי קצרתי.

 

מי שהדליק נר חנוכה לאחר פלג המנחה וכבה נרו

מעשה שהיה באחד שנאלץ לצאת את ביתו לפני רדת הלילה והדליק לפני השקיעה לאחר פלג המנחה וכמבואר בסימן תרע"ב סעיף א', וזה שיטת מהר"י אבוהב כידוע. לאחר ההדלקה יצא את ביתו ותיכף נכבה הנר ושאלו בני הבית אם יש מצוה לחזור ולהדליק את הנר.

הנה כבר נפסקה הלכה דכבתה אין זקוק לה, ולכאורה ה"ה במי שהדליק לאחר פלג המנחה, דמאי שנא. דכיון דבשעת הדחק סמכו על שיטה זו דאף זה הוי זמן הדלקה אין בין פלה"מ לשקיעת החמה לגבי הלכה זו דכאז"ל.

אך חידוש כתב בחיי אדם כלל קנ"ד סעיף י"ח דמי שהדליק לאחר פלג המנחה ונכבה נרו לפני צאה"כ צריך לחזור ולדליק בברכה, וזה חידוש גדול.

ובאמת נראה יותר מסברא דכיון דקיי"ל הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, ע"כ דקיי"ל דלגבי הדלקת נ"ח הוי זאת זמן הדלקה, ולא מדליקין כיון שבלילה תהיה מנורה זו דולקת.



שאלות בעניני הלל בחנוכה

 

א

שכח לברך על ההלל בתחילתו מתי יברך

נשאלתי ע"י מי שאינו נוהג לברך על ההלל בר"ח, וביום ראשון דחנוכה שכח לברך על ההלל וכאשר הש"צ התחיל "לא לנו" שם אל לבו שאומרים הלל שלם ושאל כדת מה לעשות בענין הברכה.

והשבתי לו לברך במקום שהוא עומד שהרי כתבו התוס' (סוכה ל"ט ע"א ופסחים ז' ע"א) דאם שכח לברך על הלולב יכול לברך כל עוד לא גמר הנענועים וכ"כ הפוסקים בכ"מ דכל שלא גמר מצוותו עדיין הוי עובר לעשייתו. וכבר ביארתי במק"א דאין כונת הדברים שהוא יכול לברך על חלק מחלקי המצוה שעדיין לא קיים, אלא דהברכה חלה למפרע על כל המצוה כולה.

ולפי"ז נראה דיברך במקום שנזכר, דהלא פשוט דאין זה הפסק כיון שמצווה הוא לברך על ההלל, ופשוט שחייב לברך כל עוד לא גמר קריאתו, וע"כ יברך במקום שנזכר שלא בירך כדין.

אמנם הראוני בספר אשי ישראל (פרק ל"ט הערה ע"ו) שהביא בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב שיברך ויתחיל שוב מתחילת ההלל.

אך לענ"ד אף שלכאורה אין פרקי ההלל אלא פרקי תהלים בעלמא והלואי שיאמר תהלים כל היום, מ"מ נראה יותר דכיון שאמר פרקים אלה לשם מצות הלל, אין לומר הלל פעמיים כמו שאין להתפלל פעמיים. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סימן ו' שכתב דזר שאמר ברכת כהנים לשם מצות ברכת כהנים דהוי ברכה לבטלה. ותמה עליו במרכבת המשנה (פי"ד ממאכ"א הי"ז) דהלא אין כאן אלא פסוקי תורה ומה ברכה לבטלה יש כאן, וכך תמה גם הכתב סופר או"ח סי"ג. ונראה ברור דדעת הנוב"י דכיון שלא קרא פסוקים אלה כקורא בתורה אלא לשם ברכת כהנים הוי ברכה לבטלה. ונראה לכאורה כמו"כ דודאי אין לומר הלל פעמיים ביום לשם הלל.

ונראה ראיה גדולה לדברינו מדברי החות דעת בסימן ק"י בבית הספק סק"כ שכתב לגבי ספק קרא קריאת שמע דאסור לקרוא קר"ש פעמיים לשם חובה ואף דרשאי אדם לקרוא קר"ש כל היום כקורא בתורה, אם יקרא לשם קר"ש איסור הוא כמו מי שמתפלל פעמיים לשם חובה, והוא הדין והוא הטעם לגבי הלל, ודו"ק בכ"ז.

ומשו"כ נראה טפי שלא יתחיל הלל שוב אלא יברך בין פרק לפרק וישלים את ההלל בברכה.

ושו"ר שכיונתי לדברי הברכי יוסף (סימן תרפ"ג) שכתב כדברינו שמברך במקום שנזכר והביא כן גם בשם מהר"י מולכו, עי"ש. וב"ה שכיונתי לדעת גדולים.

ב

אם יכול לברך על חצי הלל בר"ח טבת

נשאלתי ע"י חכם אחד, מי שנמצא בר"ח טבת במקום שאין לו סידור ואינו זוכר בע"פ הלל שלם האם יכול לברך על הלל חסר כמנהגנו בר"ח או לא.

ולכאורה נראה פשוט דאכן יכול לברך ביום זה אף על הלל חסר דדל חנוכה מהכא הלא ראש חדש הוא ובכל ר"ח נוהגין אנו בני אשכנז לברך על הלל חסר ומאי שנא ר"ח טבת מכל ר"ח.

ואף שיש מקום לומר דכיון דבחנוכה חיוב גמור יש לומר הלל שלם, משא"כ בר"ח דאין זה אלא מנהג לומר הלל חסר בטל לה כל מצות ההלל דר"ח אצל מצותו בחנוכה. ועוד דקדם הלל דחנוכה שהוא תיקון חז"ל להלל דר"ח  שאינו אלא מנהג, שוב א"א לומר דיש מנהג לומר הלל בר"ח טבת.

באמת מסתבר טפי לומר דיש מנהג כללי לומר הלל בכל ר"ח ור"ח טבת בכלל, וגם מסתבר טפי לומר דאין זה בטל אצל זה ואכן שני דינים יש בר"ח טבת, גם דין חנוכה וגם דין ר"ח, וכאשר אין בידו לומר הלל משום חנוכה מצוה יש לאומרו לשם ר"ח.

 

ג

אמר חצי הלל בחנוכה ושוב נזכר שצריך לומר הלל שלם אם חוזר לברך

הנה לכאורה פשוט דכיון דלא יצא יד"ח צריך לחזור ולקרוא בברכה, אמנם יודע אני שבשבט הלוי (ח"ז סי' ס"ב) פסק שחוזר ואומר הלל שלם בלי ברכה, אך לא ירדתי לסוף דעתו, ואבאר.

יסוד דברי מרן בעל שבה"ל דאף הקורא חצי ההלל קיים מצות ההלל שהרי אנן מברכינן גם על הלל בר"ח וע"כ דיש על זה תורת הלל. ואף שבימים שגומרים בהם את ההלל אינו יוצא יד"ח אלא בהלל שלם ואם חיסר צריך לחזור ולקרוא, מ"מ ידי ברכה כבר יצא ואינו חוזר ומברך "דלא תיקנו לברך פעמיים".

ולא הבנתי וכי יש תקנה מיוחדת לברך על הלל זה וכיון שיצא יד"ח ברכה זו פעם אחת ביום שוב לא יברך והלא ברכת המצוה היא, וכיון שלא יצא ידי חובתו במצוה זו וצריך לחזור ולקיים מצות קריאת ההלל, מה לן במה שברכתו הראשונה לא יצא לבטלה, והלא כיון שמחוייב לקרוא את ההלל איך יקראנה בלי ברכה.

ואת"ל דכבר יצא יד"ח הברכה והברכה עולה לו כשחוזר לקרוא, והלא ברכה בכונה תליה ולא כיוון בברכתו על הלל זה, ועוד דכבר הפסיק הפסק גמור בין ברכה להלל.

וגם עצם ההנחה שאין ברכתו לבטלה צ"ע בעיני, דאין זה דומה כלל למש"כ במק"א דמי שהתפלל ולא הזכיר מעין המאורע אף שחוזר ומתפלל אין תפילתו הראשונה לבטלה, דשאני נידון דידן דהוי ברכת המצוה, וכיון שלא יצא יד"ח בהלל חסר לא קיים מצותו כלל ומה לן במה דבראש חדש מברך על הלל חסר, הלא בר"ח זה מצותו, אבל בחנוכה אין כלל מצוה בהלל זה ולא יצא יד"ח, ולכאורה פשוט דברכתו לבטלה.

ומשום כ"ז נראה לענ"ד דחוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה.

 

ברכת הזמן בנר חנוכה

כתב בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן צ"ו) והובא בסימן תרע"א בשערי תשובה (ס"ק ז') ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ה) דמי שהדליק נר חנוכה בבית הכנסת בליל א' אינו חוזר ומברך זמן בבית אא"כ הוא מוציא אחרים יד"ח.

וטעמו ונימוקו דלא גרע ממי שבירך על הראיה שאינו חוזר ומברך על ההדלקה, וכן מי שהדליק בבית הכנסת, ועוד דזמן יכול לומר אף בשוק, עי"ש.

ויש לעיין בשתי הסברות שכתב:

א. לכאורה אין הרואה צריך לברך אלא כשהוא רואה נר חנוכה שהודלק כדין ויצאו בו ידי חובתו. דאטו הרואה נ"ח שהודלק למעלה מכ' אמה יברך עליו, לכאורה פשוט שלא, ולכאורה ה"ה בנר של ביהכ"נ דאין יוצאים בו יד"ח.

אמנם ראיתי באשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש (סימן תרע"ו) שאכן נסתפק אם הרואה נר של ביהכ"נ יכול לברך שעשה נסים ושהחיינו, וכתב דכיון דמנהג זה מנהג ותיקין שנהוג בכל תפוצות ישראל יכול לברך על נר זה, וצ"ע.

אך כבר מצינו בדברי אחד הראשונים בספר המכתב בפסחים (ק"א ע"ב) שכתב שנהגו להדליק בבית הכנסת כדי לזכות את אלה שאין להם בית בברכת הרואה, הרי שמברכים אף על נר של בית הכנסת, עי"ש.

אך באמת נראה פשוט דאין מברכין על נר שהדליקו למעלה מעשרים אמה. אך אפשר דאין זה אלא משום דלא שלטא ביה עינא, ולא משום שפסול. אך נראה יותר דאין מברכין ברכה זו אלא על נרחנוכה, ונר שפסול לצאת בו יד"ח מ"מ הוי נר חנוכה ונהגו לברך עליו, ואין לברך להדליק נר של חנוכה על נר שאינו נר חנוכה,ומשו"כ אכן אפשר לברך עליו גם ברכת הרואה, ודו"ק בזה.

ב. מש"כ דמברך אפילו בשוק, אף שכך אמרו בימי החג, כבר נסתפק המשנ"ב בשעה"צ סימן תרע"ו סק"ג אם כך גם בחנוכה. והביא את דברי המאירי דאף שאינו רואה מברך שעשה נסים ושהחיינו על עצם היום.

אך באמת אין זה אלא שיטה יחידאה ולכאורה אין הלכה כמותו.

ואי בדידי תלי' היה נראה דכשם שחוזר ומברך בבית ברכת המצוה וברכת הרואה כך חוזר ומברך זמן. אך מה אעשה ובטלה דעתי לדעת גדולי הפוסקים הנ"ל.

והנה אם אכן נקבל את דברי הזרע אמת, אפשר שגם את בני ביתו לא יוכל להוציא, שהרי לדעת החת"ס אין אדם מוציא אחרים בברכת הזמן כשכבר יצא בעצמו, אך דברי החת"ס תמוהים כפי שיבואר לקמן.

 

ב

יצא מוציא בברכת הזמן

כתב החת"ס בשו"ת או"ח סי' קמ"ג דש"צ המקדש בביהכנ"ס בליל החג יכוין שלא לצאת בברכת הזמן, דאם יצא יד"ח שוב לא יוכל לברך להוציא בני ביתו דברכת הזמן הוי ברכת הנהנין ולא אמרינן ביה אם יצא מוציא עי"ש.

ותלתא תמיהא יש בדבריו: א. הלא פשוט דברכת הזמן ברכת השבח היא ולא ברכת הנהנין וכמבואר להדיא ברמב"ם פ"י ה"א מברכות, וכך פשוט גם בסברא דמה ענין ברכה זו לברכת הנהנין. ב. אף אם ברכת הנהנין היא, מ"מ כיון דחובה היא יש בה ערבות ואעפ"י שיצא מוציא אחרים מדין ערבות, ואין זה תלוי באופי הברכה וענינה אלא אם חיוב הוא או רשות.

ג. אך ביותר יש לתמוה דדברי אדונינו החת"ס נסתרים לכאו' משני סעיפים מפורשים בשו"ע, דבסי' תקפ"ה ס"ב לגבי תקיעות שופר כתב הרמ"א להדיא דאם כבר יצא בעצמו יכול לברך את כל הברכות להוציא אחרים, וכ"ה בסי' תרצ"ב ס"ג לגבי מגילה דיכול לברך להוציא אחרים. וגם בהלכות חנוכה סי' תרע"א בשערי תשובה ס"ק ז' מבואר דמי שבירך ברכת הזמן על הדלקה בביהכ"נ יכול שוב לברך להוציא ב"ב עי"ש, ופלא שכ"ז נעלם מעיני החת"ס.

ואין לומר שדעתו לחלק בין ברכה"ז על המצוות שבהם יכול לברך להוציא אחרים לברכה על החג דמה טעם יש לחלק בין זל"ז. ועוד דבשו"ת חת"ס יו"ד סי' רח"צ כתב החת"ס כן אף לענין ברכה"ז על המילה, ותימה גדולה היא לכאורה, וצ"ע. (ושו"ר שכבר נתקשה בדברי החת"ס בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' צ"ג).

ואף שכתב הרמב"ם בפי"א ה"י מברכות דהעושה מצוה לאחרים אינו מברך שהחיינו, באמת לא מיירי במוציא את בעל המצוה בברכה אלא במי שעושה מצוה לאחרים שלא בפניהם וכמ"ש הכס"מ שם בשם הרמ"ך והרמב"ם דייק הלכה זו מלשון הגמ' בסוכה מ"ו ע"א העושה סוכה לעצמו מברך עי"ש, אבל פשוט שיכול להוציא אחרים בברכת הזמן.

אמנם בברכת שהחיינו על פרי חדש אינו מוציא אחרים כיון דהוי רשות וכמ"ש הפמ"ג בסי' רכ"ה בא"א סק"א וכ"כ באבנ"ז או"ח סי' תמ"ט עי"ש.

 

הדלקת נר חנוכה במוצ"ש

במה ששאל איך לנהוג בהדלקת נר חנוכה במוצאי שבת אם מדליקין ואח"כ מבדילין, או מבדילין ואח"כ מדליקין.

בשאלה זו נחלקו גדולי הראשונים והפוסקים.

בסימן תרפ"א סעיף ב' כתב בשו"ע שמדליק ואח"כ מבדיל, ומקור הלכה זו בתרומת הדשן (סימן ס'). טעמו ונימוקו משום דטוב להחמיר באפוקי יומא ולאחר את צאת השבת, ובדרכי משה הסכים לדברי הבית יוסף והוסיף שכך כתבו המהרי"ל האגור והכלבו.

ומאידך האריך הט"ז לדחות את דבריהם וכתב שיש להבדיל ואח"כ להדליק וכדעת אבודרהם שהביא הבית יוסף, שהרי הבדלה תדירה מנ"ח ותדיר קודם.

והט"ז דחה את סברת תה"ד דאפוקי יומא, דמאחר שמדליק נר חנוכה כבר נהג מנהג חול ושוב לא שייך מעלה דאפוקי יומא, עי"ש.

ועיין שו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן נ"ב) שכתב שאביו הגדול לגלג על שיטת הבית יוסף ונהג כשיטת הט"ז וכך נהג גם הוא בעקבותיו, אך שוב חזר בו הגרי"ע וכמו שכתב באריכות במור וקציעה ודחה את כל דברי הט"ז.

ורבו גדולי האחרונים שנקטו ככל צד ובצדק כתב המשנה ברורה (ס"ק ג') דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

וקהילות החסידים נהגו כשיטת הט"ז להבדיל לפני הדלקת הנר, ועיין במאור ושמש פרשת מקץ על הפסוק וישא עיניו שכתב בשם החוזה הק' מלובלין שהעיד בשם האדמו"ר מוהר"ש מניקלשבורג שפסק כשיטת הט"ז, והביא דבריו המהרש"ם בדעת תורה שם (סימן תרפ"א). (והצדיק הנשגב בעל מו"ש ביאר שיטה זו בדרך הקבלה והחסידות, דענין נר חנוכה להשפיע חסדים מלעילא לתתא ולהעלות את ישראל לעילא ורמז לדבר ברכת להדליק נר חנוכה ר"ת נוצר חסד לאלפים. ובשבת קודש שכל הבריאה כולה מתעלה וחסדים גדולים יורדים מן השמים אין צריך נ"ח ומשו"כ יש להבדיל לפני הדלקת הנר, עי"ש).

אמנם בשו"ת אבני נזר סי' תצ"ט כתב לדחות את דברי הט"ז וכתב בזה שני טעמים מחודשים להקדים הדלקת הנר להבדלה:

א. בברכות כ"ז ע"א מבואר דלשיטת רבי יהודה דתפלת המוסף זמנה עד שבע שעות מוסף קודם למנחה כיון דהוי מצוה עוברת אף דמנחה הוי תדיר. וכמו"כ נ"ח שזמנה עד שתכלה רגל מן השוק והוי מצוה עוברת קודמת להבדלה אף דהבדלה תדיר.

ב. בסוכה נ"ו ע"א נחלקו רב ורבה בב"ח, רב אמר סוכה ואח"כ זמן, דמצוה דיומא עדיף, ורבב"ח אמר זמן ואח"כ סוכה דתדיר עדיף, והלכה כרב. הרי דחיובא דיומא קודם לתדיר. וה"נ נ"ח הוי מצוה דיומא שהרי זה זמנה אבל הבדלה שייכי לשבת ולא הוי חיובא דיומא.

ויש להאריך טובא בדבריו ולדון ולפקפק בשתי ראיותיו, אך מכיון שאין בזה כל נפ"מ להלכה לא ראיתי בזה צורך, דכל כעין ני"ד אין ביד אדם להכריע במה שנחלקו עמודי עולם ותקיפי קמאי, ולא ציינתי דבריו אלא מתוך התפעלות מדרכו של גאון מופלא זה שלא נשא פני איש בהלכה ותמיד סלל דרך משלו מתוך גופי הסוגיות ודברי הראשונים.

ומ"מ נחלקו גדולי עולם בשאלה זו מימות הראשונים ועד לאחרוני האחרונים, נהרא נהרא ופשטיה, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

ובאופן כללי אומר, הלא בשאלות רבות שואל ותוהה איש ישראל מה יעשה אדם וחי, וכיצד יש לנהוג במקום שנחלקו גדולי הפוסקים ולא מצינו הכרעה ברורה בדברי האחרונים, ואיזוהי דרך ישכון בה אורה של תורה.

ושתי תשובות בדבר:

א. פוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מ"ה ע"א). וכך אמרו גם בירושלמי (פאה ל"ד ע"ב, מעשר שני פ"ה ה"ב ויבמות פ"ז ה"ג) כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג". וגדול המנהג. וכאשר המנהג הוא כשיטה מסויימת כך יש לנהוג.

ומצטער אני צער רב שבזמנינו נתרופפה עד למאוד הכרה זו בחשיבותו של המנהג, והלא כתב רבינו המגן אברהם (סימן תר"צ ס"ק כ"ב) דאזלינן בתר מנהג אף "ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו". ובודאי כשיש מחלוקת בפוסקים אזלינן בתר מנהג המקום.

ב. מנהג אבותיו ורבותיו, דבמקום שאין מנהג כללי דהיינו מנהג המקום, יש לאדם לנהוג כמנהג אבותיו ורבותיו.

וידועים דברי האריה"ק (מובא במג"א סימן ס"ח) לגבי נוסח התפלה דאין לאדם לשנות ממנהג אבותיו, וכך בכל דבר ספק בהלכה. והפוסקים האריכו מאוד בשאלה מתי מנהג אבות מחייב, עיין בפרי חדש או"ח סימן תנ"ג. אך מ"מ במקום ספק יש לאדם ללכת מישרים בעקבות אבותיו ורבותיו.

במק"א דנתי כיצד יש לנהוג כאשר מנהגי אבותיו ורבותיו סותרים זא"ז, אך לא ראיתי לחזור ולשנות פרק זה במכתב זה.

בברכת התורה

אשר וייס