שביתת הארץ (תשס"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (כ"ה ד').

הנה עבודת האדמה בשנת השביעית נאסרה בעשה ול"ת. במצות עשה שהרי כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'", ועוד כתיב "שבת שבתון יהיה לארץ" ובל"ת דכתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". ויש לעיין במצוה זו, האם עשה ול"ת גדר אחד להם, וכרוכים ירדו מן השמים, או שמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולא בחדא מחתא מחתינן להו", ונחזי אנן.

א


הנה נחלקו האחרונים במצות שביתת הארץ בשביעית אם כולה על הגברא וכשם שאין אדם עובר על הלאו ד"שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור" אלא א"כ זרע ובצר ולא כאשר אחרים זרעו שדהו ובצרו את כרמו, כן אינו עובר על המצות עשה ד"ושבתה הארץ" אא"כ עשה הוא מלאכה בשביעית, או שמא שאני עשה מל"ת ואף שאינו עובר בלאו אא"כ עשה עבודת הארץ או האילנות, במצות העשה דשביתת הארץ עובר גם כשאחרים עובדים בשדהו, דמצוה זו גדרה וענינה שתשבות שדהו ד"ושבתה הארץ" כתיב, ומצוה על האדם להשבית שדהו ומלאכה לא יעשה בה כשם שבשבת מצווה הוא על שביתת בהמתו ולשיטת בית שמאי אף על שביתת כליו אף כשאחרים עושים מלאכה על ידם כך מצווה אדם על שדהו שעבודה לא יעשה בה בשנת השביעית.

המנ"ח במצוה קי"ב, שכ"ו, שכ"ט, ורצ"ח כתב ושנה דשביתת הארץ בשביעית דומה ביסודה לשביתת בהמתו בשבת ומכח הנחה זו חידש שתי הלכות, א. גם כשאחרים עושים עבודה בשדהו מבטל הוא מצווה זו, ב. הזורע והנוטע ערב שביעית באופן שהזרע נקלט בשביעית מבטל מצוה זו, לעומתו דעת החזון איש בסי' י"ז אות כ"ה דאין בין העשה לל"ת ולא כלום ודין אחד להם וגם העשה על הגברא היא ואין האדם עובר בה אלא על ידי עשיית מלאכה, וכן אין איסור כלל אלא אם זרע בשביעית ואין קפידא כלל בקליטת הזרע, עי"ש.

ובאמת שאלה זו עתיקה ורבים מן האחרונים העירו בה, המהרש"ל בהגהותיו לב"מ דף צ' ע"א הגיה במש"כ התוס' שם דאמירה לעכו"ם שבות בשביעית דצ"ל בשבת דבשביעית יש איסור באמירה לעכו"ם מעיקר דין תורה דושבתה הארץ כתיב, הרי לכאו' כדברי המנ"ח וכ"כ החת"ס בקובץ תשובות סי' ל',האגלי טל במלאכת זורע סעיף ח' וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' כ"ו בדרך פלפול, וכ"כ בתורת הארץ פרק ו',וכבר דנו בזה כמה מגדולי ספרד הקדמונים, עיין נחפה בכסף יו"ד סי' ז', מהריט"צ ח"א סי' נ"ז, אדמת קודש ח"ב סי' ט' ושו"ת פרי הארץ ח"ג סי' צ' עי"ש.


ב

 

ומדברי הרמב"ם יש לכאו' ראיה לכאן ולכאן דבפרק א' הלכה א' בשמיטה ויובל כתב ד"מצות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ וכו' וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה" ומבואר להדיא מלשון זה דאינו מבטל מצוה זו אלא אם עושה עבודה בשדה ובאילנות וכבר הביא החזו"א ראי' לשיטתו מדברי הרמב"ם האלו, אך בפרטי המצוה בתחילת שמו"י כתב "שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית" ומשמע מלשון זה שהמצוה על החפצא היא אבל לגבי הל"ת כתב "שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו" ומשמע שהבחין בזה בין עשה לל"ת, וכהבנת המנ"ח, וע"ע בסהמ"צ מ"ע קל"ה שכתב "שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית" וגם מזה משמע כהבנת החזו"א, וא"כ צ"ב בשיטת הרמב"ם שלא יסתרו דבריו אלה את אלה בסוגיא זו.

והנה כבר הביאו האחרונים את דבריו היסודיים של התורי"ד בכמ"ק שלכאו' יש מהם יתד ופינה לשיטת המנ"ח, אך כיון שלענ"ד טעו רבים בכונתו נעתיק חלק מלשונו ונבאר את הנלענ"ד בביאור שיטתו.

וז"ל בעבו"ז דף ט"ו ע"ב בתחילת דבריו "ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת, ציווי דשביתת שדהו אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר" ובתירוצו כתב "דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית דנפק"ל משבת שבתון יהיה לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית" ולכאורה דבריו תימה גדולה ונראין כסותרין זא"ז, ואין נראה כלל מלשונו וסגנונו שחזר בו מההנחה הפשוטה שהניח בתחילת דבריו דאין שביתת הארץ דומה כלל לשביתת בהמתו, וא"כ צ"ב במש"כ בסו"ד דאסור להשכיר שדהו לגוי משום עשה ד"ושבתה הארץ שבת לה'" וכבר נתקשה בזה הגרשז"א במעדני ארץ סי' י"ג ונדחק מאד לענ"ד בביאור דברי הרי"ד. ודבריו יבוארו בעזה"ת בדרך מחודשת הנלענ"ד כפי שיבואר להלן.

ועוד יש לתמוה ולתהות בדברי הרי"ד, דהנה המבי"ט בח"ב סי' ס"ד חידש דמותר להשכיר שדהו לגוי בהבלעה וכ"כ המהרי"ט חלק ב' סי' נ"ב וכ"ה בפאת השלחן סי' כ"ג אות כ"א, והמנ"ח בסי' שכ"ט תמה על דבריהם מכח הבנתו דהוי כשביתת בהמתו וכי מותר להשכיר בהמתו לגוי העושה בה מלאכה בשבת בהבלעה, ולכאו' תגדל התמיה שהרי המבי"ט ביסס את כל פסקו על דברי הרי"ד הנ"ל (מכת"י שהיה תח"י) שכתב "דאסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית" ומשמע דרק בשביעית אסור אבל לפני שביעית מותר, הרי שראה את דברי הרי"ד ואעפ"כ הסיק מתוכן היתר בהבלעה, והרי היתר זה סותר את כל עיקר דברי הרי"ד דיש מצוה בשביתת שדהו כשם שיש מצות שביתת בהמתו וא"כ הדברים צע"ג.

ובעיקר הבנת המנ"ח דיש מצוה על האדם שתשבות שדהו מעבודה בשביעית מלבד תמיהת החזו"א שם דא"כ צריך מה"ת לעקור את הספיחין מן השדה, כבר כתבתי במק"א דלענ"ד יש לתמוה טובא דהלא במצוות העשה בשביעית לא כתיב "ארצך" אלא "הארץ" ומהי"ת דיש כלל זיקה בין האדם לשדה שלו לענין מצוה זו, ואין זה דומה לשביתת בהמתו בשבת שבה כתיב להדיא "למען ינוח וכו' בהמתך", הגע בעצמך, בלאוין בשביעית כתיב "שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור" וכו' ואעפ"כ אמרינן שדך וכרמך לאו דוקא וחייב אף על עבודה בשל חבירו ושל הפקר, ודוקא במצות העשה שבה כתיב הארץ נאמר דיש מצוה דוקא על שדהו שלו, ודו"ק בזה כי תמיה גדולה היא בעיני.


ג

 

והנה שאלה יסודית זו ביסוד גדר שביתת הארץ יש בה נפ"מ בשני תחומים כמבואר. א' בעבודת גוי בשדה ישראל אם עובר בה הישראל כנ"ל. ב' הזורע ונוטע סמוך לשביעית ונקלט בשביעית דכתב המנ"ח לדרכו דאסור מה"ת וכ"כ במהר"ם שיק על המצוות מצוה קי"ב וכ"ה באגלי טל שם, והאחרונים כיונו בזה לדברי התורי"ד במו"ק ג' ע"ב ובר"ה ז' ע"ב שכתב להדיא שאסור לזרוע ולנטוע סמוך לשביעית באופן שהזרע יקלט בשביעית. אך אחרי העיון נראה ברור דאין כונת התורי"ד ככונת האחרונים הנ"ל, דהם כתבו דאסור משום שאין הארץ שובתת כשהיא קולטת זרע ועובר בה בעשה דשביתת הארץ, אך הרי"ד הדגיש בדבריו דהנוטע באופן שיקלט הזרע בשביעית הו"ל כאילו נוטע בשביעית ממש וז"ל "דהוי לי' כנוטע בשביעית" וכ"כ גם במס' ר"ה כמבואר, ומשמע מדבריו דעובר גם בלאו ולא רק בעשה וכאילו נוטע בשביעית עצמה, וא"כ צ"ב בכונתו.


ד

 

ונראה ביאור דברי הרי"ד, דהנה מצינו בתחומים שונים בהלכה דכאשר עיקר הענין לא בעצם המעשה אלא בתוצאותיו אף העושה ע"י גוי נחשב כעושה מעשה, ודבר זה מצינו גם במצוות וגם בדינים, ונביא כמה מקורות לגדר כללי זה.

א: המחנה אפרים בסימן י"א מהל' שלוחין כתב בטעם השני דהעושה מעקה ע"י פועל נכרי יכול לברך דבכל דבר דלא צריך בו דין שליחות גם גוי הוי כשלוחו ומקור הלכה זו מהלכות טבילת כלים בדברי הרמב"ן והרשב"א כמו שכתב הפר"ח ביו"ד סי' ק"כ סק"ה דאף לכתחלה מותר לטבול כלים ע"י גוי אף שאין שליחות לגוי כיון של"צ בזה דין שליחות ואף הטובל ע"י גוי יכול לברך דהגוי הוי כשלוחו וכ"כ המחנ"א במעקה כמבואר, (אך הט"ז שם ס"ק י"ז כתב דאינו מברך דלא חשוב כאילו עשה מצוה בעצמו וכך דעת שלחן ערוך הרב בסי' רס"ג סק"ג וכ"כ בא"ר שם, אך מ"מ יש מקור להלכה זו בדברי הפר"ח המחנ"א והראשונים הנ"ל).

ב: בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז כתב דשליח ב"ד לד' מיתות יכול להיות גוי ומבואר להדיא בדבריו דאין זה משום דהעיקר שפלוני מת וא"צ במיתתו מעשה בי"ד כלל, אלא שהם מקיימים מצותם ע"י הגוי שהוא שליחם וז"ל "שאין הגוי אלא שלוחו של בי"ד ואין מיתת בי"ד צריך גופו של בית דין" ועוד כתב שם "שאין הכופה הגוי (בגט מעושה) אלא כמקל ורצועה לבי"ד של ישראל" וכונתו ברורה דכיון שבאלה אי"צ גופו של בי"ד יש בהם שליחות אף לנכרי וכדברינו וכ"ז ברור בכונתו.

ג: בשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים סי' כ"ה כתב הקצוה"ח דמי ששיפץ בית ע"י פועלים נכרים קנאו בקנין חזקה אף שאין שליחות לגוי ולא צריך בזה דין שליחות, וביארתי סברא זו במנחת אשר לב"ב סי' ל"ז דקנין חזקה בקרקע איננו מעשה קנין כקניני משיכה הגבהה וכדו' אלא מציאות של ישיבה והיושב בשדה קנאו כדילפי' מקרא ד"וירשתם אותה וישבתם בה, במה קניתם בישיבה" (קי' כ"ו ע"א), וישיבה זו יש בה ביטויים ומאפיינים שונים, כגון נעל גדר פרץ, הציע מצעות, אכל פירות וכדו', וכיון שאין כאן מעשה מסויים אי"צ בזה דין שליחות, עיין שם באריכות דברינו.

ד: בירושלמי פאה פ"ב הלכה ז' מבואר דאף דקציר עכו"ם פטור מפאה כדילפינן מ"ובקצרכם" מ"מ בעל הבית שפועלים הנכרים קצרו שדהו חייב בפאה דאין זה קציר עכו"ם אלא קציר ישראל אף דאין שליחות לגוי עי"ש.

וחזינן מכל זה דכאשר אין גדר הדין בעצם המעשה אלא בתוצאותיה אף עשיה ע"י נכרי מתייחסת אל האדם,וזה הנראה בכונת הרי"ד דאף דאיסור עבודה בשביעית על האדם הוא ולא על השדה (ולא כשביתת בהמתו על הבהמה), מ"מ כיון דכל ענין השביתה בשביעית אינו משום הגברא כמלאכת שבת שנאסרה "למען ינוח" אלא בשביעית נאסרו עבודת הארץ והאילנות כדי שהארץ תשבות, משום כך נאסרה עשיית המלאכה אף ע"י גוי ככל הני דלעיל.

וזה ביאור שיטת המבי"ט וסייעתו דמותר להשכיר שדהו לגוי בהבלעה, דכל איסור השכרת שדהו לגוי בשביעית אינו אלא משום דגם בזה נחשב הוא כעושה עבודה בשדהו והעבודה נקראת על שמו כיון שהשכיר את השדה לעבודה בשביעית ועל עבודה זו הוא מקבל דמי שכירות (ואף זה דבר חידוש הוא דמ"מ אין הגוי עושה עבודתו בשליחותו אלא לטובת עצמו, אך מ"מ כך חידשו אדירי התורה הנ"ל), אך כאשר השכיר שדהו בהבלעה אין עבודת השביעית נקראת על שמו כלל כיון שלא השכירו לשנת השביעית בלבד ודו"ק בזה.

ובדברינו מתיישבים דברי הרי"ד כמין חומר, דבאמת לא חזר בו מהנחתו הפשוטה בתחילת דבריו דאין בשביעית מצוה על עצם שביתת השדה ואין האדם מצווה על שביתת שדהו כדרך שהוא מצווה על שביתת בהמתו, ומ"מ חידש דשאני שביעית משבת ובשביעית אסור להשכיר שדהו לגוי משום שביתת הארץ, וכונתו דכיון דמהות האיסור וענינו משום שביתת הארץ ממילא אסור בכל ענין שהעבודה נקראת על שמו והוי כאילו עושה עבודה זו בידיים כמבואר.

והבנה זו מוכרחת גם בדברי הרי"ד בר"ה ובמו"ק לגבי איסור נטיעה לפני שביעית כשהזרע נקלט בשביעית דהתורי"ד כתב ד"הו"ל כנוטע בשביעית", ולשיטת המנ"ח לא הוי כנוטע בשביעית כלל דהנוטע בשביעית עובר בעשה ול"ת והנוטע בערב שביעית אינו עובר אלא בעשה בלבד אלא ע"כ כונת הרי"ד כדברינו, ויסוד סברתו גם בהלכה זו, דכיון שכל מהות איסור עבודת הארץ בשביעית כדי שהארץ תשבות, מסתבר דבכלל האיסור גם נטיעה בערב שביעית כאשר הזרע יקלט בשביעית דהוי כנוטע בשביעית ממש ועובר גם בל"ת, ודו"ק.

וזה גם ביאור מה שנראה לכאו' כסתירה בדברי הרמב"ם כנ"ל, דבגוף ההלכות כתב דמצות עשה לשבות מעבודת הארץ, וכל העושה עבודה וכו' עובר בל"ת ומבטל מ"ע וכו', ומבואר דאין האדם מצווה כלל שהקרקע שלו תשבות אלא הוא עצמו מצווה לשבות,אך בפרטי המצוות ביאר את מהות המצוה כדרכו ושם כתב שתשבות הארץ כמבואר, (וכבר ביארתי במק"א דרכו של הרמב"ם לבאר בפרטי המצוות את מהות המצוה וענינו ובהלכות לכתוב הלכותיהן בלבד, עיין ריש הלכות תשובה והלכות תפלה ודו"ק).

ויש בדברינו להקל ולהחמיר לעומת הבנת המנ"ח. להקל, דלהבנת המנ"ח אף כשגוי עושה מלאכה בשדהו לצרכו הוא עובר הישראל בעל השדה דמ"מ אין שדהו שובת וכהא דשביתת בהמתו, אך לדידן אין בכך איסור כלל דאין איסור בעצם העובדה שגוי עשה עבודה בשדהו אלא במה שהוא עושה עבודה ע"י הגוי ולא כשהגוי עושה לרצונו ודעתו. ולהחמיר, דלשי' המנ"ח וסייעתו אין הישראל עובר אלא בעשה דשביתת הארץ ולא בל"ת, דהלאו נאמר רק על עבודת הגוף, ולדידן נראה דהעושה עבודה בשביעית ע"י גוי עובר גם בלאו ולא רק בעשה כמבואר.


ה

 

ובמקום אחר דנתי (מנח"א שביעית בשו"ת סימן א' וב') במה שדנו גדולי הזמן במי שדר בבית משותף ויש לו שכנים שאינם מדקדקים במצוות ואין בידו להשפיע שינהגו כדין תורה בגינה המשותפת, ויש מגדולי הזמן שפסקו שצריך להפקיר חלקו, ודימו הלכה זו להמבואר באו"ח סי' רמ"ו ס"ג לגבי מי שבהמתו מושכרת ביד גוי העושה בו מלאכה בשבת שצריך להפקירו, אך לדרכנו די בכך שמוחה ביד שכניו ומגלה דעתו שעבודות אלו נעשות נגד רצונו ושלא בשליחותו, ונפטר בכך מחשש איסור וחטא, ודו"ק.

וראיתי בספר משפטי ארץ על שביעית פרק ח' סעי' ג' בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דכאשר אין עושין בגינה אלא עבודות האסורות מדרבנן אין צריך להפקיר שדהו וכך ראיתי בכמה מספרי הלכה בזמנינו, ויסוד סברתן, דהרי מבואר בשבת קנ"ג ע"ב דכל שבו אסור מדרבנן בבהמתו מותר לכתחלה דלא גזרו שבותין בבהמתו, וכמו"כ כתבו לגבי מצות שביתת שדהו דלא גזרו בעבודות שאינם אסורים אלא מדרבנן, וכ"כ הגר"ד פרידמן מקרלין בשאילת דוד בסוף חידושיו להל' שביעית, עי"ש.

ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דאף אם נניח כהבנת המנ"ח דמצווה האדם על שביתת שדהו בשביעית, אין שביתה זו דומה לשביתת בהמתו בכל, דברור דמצות שביתת בהמתו בשבת אינו אלא טפל לגבי שביתת האדם וכענף ממנה דהאדם מצווה לשבות הוא וכל אשר לו, ומסתבר א"כ מה דלא החמירו בשביתת בהמתו כשם שהחמירו בשביתת האדם עצמו, אבל בשביעית הלא שביתת הארץ היא עיקר ענין השביתה ומהותה, ורק כדי שתשבות הארץ נצטוינו לשבות מלעבדה, וא"כ אין סברא שנקל בשביתת הארץ, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא לענ"ד.

וק"ו שלפי דרכנו לא מסתבר לחלק בזה ואין לדמות עבודת הגוי בשדה בשביעית למלאכתו בבהמתו בשבת דשני ענינים יש כאן שאינם דומין זל"ז כלל.

ובעיקר שיטת החזו"א בענין זה, הנה אף שבסי' י"ז הוכיח מדברי הרמב"ם דאין דין שביתה על עצם השדה כמבואר, מ"מ כתב דבתוס' ר' אלחנן משמע שאכן מחוייב אדם על שביתת שדהו ולא הכריע שם להלכה ובסי' כ"א אות י"ז סתם וכתב בפועל שעובד בשדות אחרים דגם בעל השדה עובר משום שביתת שדהו הרי לדעת מרן החזון איש יש להחמיר בזה להלכה, עי"ש.


ו

 

ובמק"א דנתי כנגד מה שכתבו האחרונים לחלק בין עשה לל"ת בשביתת הארץ בשביעית המנ"ח לגבי שביתת השדה כנ"ל, וכן במראה הפנים בירושלמי ריש שביעית לגבי איזו מלאכות אסורות עי"ש, מדברי הירושלמי בערלה פ"ב ה"א שם איתא דאין איסור כלאים באילן שבתוך הבית דבכלאים כתיב "שדך", אבל איסור ערלה יש בו דבערלה כתיב "כי תבואו אל הארץ" ולגבי שביעית נסתפקו דמחד כתיב בה "שדך לא תזרע" ומאידך כתיב בה "ושבתה הארץ" עי"ש, ואם יש מקום לחלק בדיני שביעית בין העשה לל"ת למה לא נאמר דמצות העשה נוהגת באילן שבתוך הבית ולא הלאו, אלא נראה מזה דקי"ל לחז"ל דאין לחלק בין עשה לל"ת בשביעית ודין אחד להם.

אך מכיון שגם רבינו הרמב"ן בפי' עה"ת פר' אמור (ויקרא כ"ג כ"ד) כתב דבכלל מצות העשה ד"ושבתה הארץ" שלא יחרוש ולא יעבד שדהו כלל אך בל"ת אינו עובר אלא בזריעה וקצירה ושתי תולדותיהן, וא"כ יש להקשות גם עליו מדברי הירושלמי האלו, וע"כ צריך לומר דאף אם אפשר שיש בעשה מה שאין בלאו אין זה אלא בדינים מסוימים אבל לגבי המקום והמינים שבהם נוהג איסור עבודת הארץ בשביעית לא מסתבר לחלק בין העשה לל"ת, ודו"ק בזה כי קצרתי.


ז

עוד בהנ"ל ובענין דישון כימי בשביעית

 

הנה נתבאר לעיל מה שנחלקו המנ"ח והחזו"א ביסוד גדר שביתת הארץ אם כל מצותו על הגברא שישבות מעבודת הארץ והאילנות כדמשמע מלשון הרמב"ם בריש הלכות שמיטה ויובל ובסהמ"צ עשין קלה, או גם שתשבות הארץ כדמשמע מדבריו בפרטי המצוות בריש שמיטה ויובל.

ובאמת נקטו אחרונים רבים כהבנת המנ"ח דבשביעית יש מצוה אף על הקרקע שתשבות ובראשם רבינו המהרש"ל בב"מ צ' שם כתב להגיה במה שכתבו התוס' דאמירה לעכו"ם אסור בשביעית, והגיה שבת דבשביעית אסור מה"ת אמירה לעכו"ם דושבתה הארץ כתיב, וכעי"ז כתבו בשו"ת נחפה בכסף סי' ד', החת"ס בקובץ תשובות סי' ל', מהרש"ם ח"ב סי' כו, אגלי טל מלאכת זורע סי' ח' ס"ק ב', ובמהר"ם שיק על החינוך מצוה קי"ז כתב דבשביעית אסור מה"ת לפתוח מים בערב שביעית והם משקין והולכים בשביעית כיון דהאיסור על הקרקע, ובספר תורת הארץ פרק ו' האריך ביסוד זה לחזקו ולרוממו, עי"ש, וכל זה לעומת דברי החזו"א דאין אסור אלא על עבודת האדם כמבואר.

וכבר כתבתי את הנלענ"ד ביסודה של הלכתא דא מעין פשרה בין הדרכים.

והנה דנו גדולי הזמן אם מותר לפזר בשדה לפני שביעית דשן כימי שמתפרק והולך באיטיות במשך כמה חדשים וכן אם מותר להשקות את השדות יותר מן הצורך ע"י ממטרות המופעלת בשעון שבת, ולכאורה שאלות אלו תלויות בשני הדרכים הנ"ל דאם כל האיסור הוא על הגברא אין איסור בכל אלה אבל אם יש מצוה שהקרקע תשבות אפשר דגם אלה אסורים.

ולענ"ד עיקר להלכה דאין להחמיר כולי האי כיון שדעת החזו"א להתיר אף בזריעה דהוי מדאורייתא וכן משמע ברמב"ם, די לן אם נחמיר בדאורייתא ולא באיסורין דרבנן.

ואף לדרכנו הנ"ל דבשביעית אסור לעבד שדהו ע"י גוי או לזרוע בע"ש כדי שיקלט בשביעית ועובר בזה לא רק בעשה אלא אף בלאו כיון דגדר מצות השביעית ואיסורה בתוצאתה וענינה שתשבות הארץ, מ"מ נראה דמותר באלה דאין לדמות הזורע בע"ש ונקלט בשביעית דעיקר ענין הזריעה הלא הוא קליטת הזרע ומשו"כ נחשב כאילו זרע בשביעית וכמו שכתב בתורי"ד להדיא שם (מו"ק ג: ור"ה ז.) משא"כ בדישון כימי שפעולת הדישון מתחילה מיד אלא שהיא נמשכת זמן רב דגרגירי הדישון מתפרקים באיטיות, וגם בהשקיה ע"י שעון שבת אין נראה דהוי כאילו משקה בידיו בשביעית דאין זה תוצאה ישירה וטבעית של מעשיו כמו קליטת הזרע לאחר זריעתו אלא גרמא בעלמא, ואף דאפשר לטעון דבאיסור שעיקרה בתוצאה אסורה מה"ת אף בגרמא כמו ברציחה ובנזיקין וכדו', מ"מ נראה טפי דכל מצות השביתה שעל האדמה בשביעית אינו אלא לשבות מעבודת האדם בה אבל מה שנעשה מאליו ואינו מעשה האדם אין בה מצות השביתה כלל דהלא אלף פעמים ביום נקלטים זרעים בקרקע באופן טבעי ע"י פיזור הרוח. ויסוד הדבר דבשביעית אין התוצאה לכשעצמה תועבה ואין זה כמו רציחה ונזק וכדו' אלא שהארץ צריכה לשבות מעבודת האדם, וא"כ בכל הני שאין המעשה מתייחס לאדם ממילא גם איסור שביתה שעל הקרקע אין בהם, ודו"ק.

וראיתי בשו"ת משנת יוסף ח"ג סי' ובספר משפטי ארץ שכתבו דאף להבנת המנ"ח וסייעתו דיש מצות שביתה על הקרקע כעין שביתת בהמתו בשבת יש להתיר ענינים אלה לפי"ד הגמ' בשבת קנ"ג ע"ב דכל שהאדם פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה דלא אסרו שבותים בבהמתו, וה"נ לא אסרו מלאכות האסורות רק מדרבנן בקרקע וכ"כ כן הגר"ד מקרלין בשאילת דוד סוף חי' מס' שביעית, וכבר נתבאר לעיל סי' א' דלענ"ד יש לפקפק טובא בסברא זו. עי"ש.

אך מ"מ נראה עיקר להלכה דאין להחמיר בזה כנ"ל.

והנה יש שהתירו לפזר דשן כימי אך רק כשאין צריך להשקותן בידים בשביעית ודי להם במי גשמים, דאין איסור בעובדא שהם מדשנים את השדות והולכים מחמת עצמם, אבל כאשר יש צורך להשקות את השדות בידים הרי זה כאילו מדשן את השדה בידים דע"י המים מתפרקים גרגירי הדישון והוי כמדשן בידים כ"כ בקובץ לקט הלכות חוברת א' בשם הג"ר נסים קרליץ, וזה סותר את מה שהובא בשמו בספר משפטי ארץ שביעית פרק ו' הערה ו, וראיתי בספר שמיטת קרקעות פ"ו הערה ל"ו ששמע מפי הגרנ"ק לאסור עי"ש.

ולענ"ד יש מקום לדון בזה דלא אסרו חכמים אלא מעשי המלאכות ומלאכת הדישון הוא פיזור גרגירי הדשן וכדו' אבל אין לאסור להשקות את השדות אף שיש בהם זבל והוא גורם בכך לזיבול כיון שעיקר כונתו להשקות ולא לדשן. ובמק"א הארכתי להוכיח דאף דבשבת אזלינן בתר ענין המלאכה וכל אצמוחי אילנא הוי תולדת זורע וכדו' בשביעית נאסרו מעשי המלאכות בלבד וכדחזינן בשביעית דלא נאסרו תולדות מה"ת אלא זמירה ובצירה המפורשים וכך גם במלאכות דרבנן לא נאסר אלא מעשה המלאכה כפשטותה ואכמ"ל.

וע"ע בחזו"א הל' שביעית סי' יט אות יד - טו דבמלאכת שביעית העיקר תלוי בכונה ואין בו גדר פסי"ר עי"ש, ועיין מה שכתבתי בזה באריכות במנח"א שביעית סימן ה'.

ועוד דהוי דשא"מ דאף דמתכוין נמי לדישון כבר כתב בתורי"ד פסחים כ"ה דכאשר יש כונה עיקרית וכונה משנית הכונה הטפלה הוי כדשא"מ ובני"ד ודאי עיקר כונתו להשקיה ולא לזיבול, ובשעה"צ סי' שט"ז ס"ק כתב כן מדעתיה אך פקפק בזה להלכה, ואף אם הוי פסי"ר, מה שלא נתברר לי, רבים מקילים בפסי"ר בדרבנן ובפרט בשביעית בזה"ז דהוי דרבנן כמבואר ביו"ד סימן של"א וא"כ הוי פס"ר בתרי דרבנן, אך באמת אפשר דהוי דבר המתכוין כיון דמ"מ מכוין גם לדישון, וצ"ע בזה לדינא.

ובענין הפעלת ממטרות ע"י שעון שבת בשביעית, הנה לענין שבת כתב בשש"כ פכ"ו סעיף ח' דמותר וכך כתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד, וטעמו דאף דמבואר בסי' רנ"ב ס"ה דנחלקו המחבר וברמ"א אם מותר לשים חטים ברחיים של מים מע"ש והרמ"א אוסר משום דאוושא מילתא ומשמיע קול, בממטרות יש להקל דאף דנראה לרבים אינו משמיע קול, ולענ"ד היה ראוי להחמיר בזה ובפרט במקומות ציבוריים  דקשה להגדיר ולתת שיעור בגדר משמיע קול ומה בין רחיים לממטרות הנראות לרבים ועוד דגם ממטרה משמיעה קול היא.

ובשביעית צ"ע, דמחד יש להקל טפי מבשבת דהוי תרי דרבנן כנ"ל ועוד כיון דהשקיה מותרת במידה הנצרכת לאוקמי אילנא שוב אין בזה חשש מראית עין דמי יודע אם השקיה מועטת היא זו או השקיה מרובה ומאידך אפשר דגרמא בשביעית חמור טפי כיון שעיקר ענינו בתוצאה כמבואר.

ונראה עיקר למעשה דאף דלכאורה יש להקל מעיקר הדין להשקות ע"י שעון שבת לכאורה אין להשקות השקיה יתירה אלא במדה המותרת והנצרכת לאוקמי אילנא כיון דאושא מילתא, וצ"ע עדיין.


 

שתהיו עמלים בתורה

אם בחקותי תלכו: שתהיו עמלים בתורה.

"אימתי היא חייכם, בזמן שאתם יגעים בה" (ירושלמי פאה ג, שביעית ב:, שבת י"א., וכתובות נ"א.)

ידענו שהתורה היא תמצית חיינו וממנה שואבים כולנו, הפרט והכלל, את כח ועוז ותעצומות נפשנו, רוח אפינו היא תורתנו הקדושה והחביבה, הלא מקרא מלא דבר הכתוב "כי היא חייכם ואורך ימיכם". אך בלמדנו את דברי הירושלמי, נרתעים אנו לאחור, תנאי יש בדבר, לא בקל יונק אדם חיות מן התורה, אימתי היא חיים בזמן שאתם יגעים בה!

כל הלומד תורה מקיים מצוה ומתקדש על ידה, אפילו לא קרא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (מנחות צ"ט ע"ב), אך לא כל הלומד תורה, חי בה וחי ממנה, זכות זו שמורה רק לעמלי תורה. כך בחיי הפרט וכך גם בחיי העם כולו רק אם בחוקתי תלכו, רק אם תהיו עמלים בתורה מובטח לכם גשמים בעתם יבול הארץ ופרי העץ ושלום בארץ.

ברצותנו לחיות בתורה שומה עלינו לחקור ולהבין מהי יגיעת התורה ועמלה, ומי הם עמליה בטהרה כדי שיהיה חלקנו עמהם.

והנה שנינו בשבת (פ"ח ע"ב) "ד"ת יש בהם כדי להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא" וכתב שם רש"י בנועם לשונו "למיימינין בה, עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה", ונראה דרש"י האיר בזה את עינינו להבין שני פנים בעמל התורה, האחת, עמל הגוף – עסוקים בכל כחם, כל כחם ממש, על האדם ליגע גופו לנדוד שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו ולהמית עצמו באהלה של תורה, השניה, עמל השכל, לחפשנה ככסף ולבקשנה כמטמונים להיות טרוד לדעת סודה של תורה, ואז יבין יראת ה' ודעת אלקים ימצא.

והנה הר"ן בנדרים דף ח' כתב דמקור המצוה והחיוב על האדם להקדיש את כל כחו לתלמוד תורה הוא הפסוק "ושננתם לבניך" שחז"ל פירשוהו "שיהיו ד"ת מחודדים בפיך", וא"כ מן הראוי לבדוק גם ביאור מאמרם זה, וגם במאמר זה האיר אדונינו הגדול רש"י וכתב "חזור עליהם, ובדוק לעומקן", הרי לן שאני אופנים שונים ודרכים שונות לקיים מצוה זו ד"ושננתם", ולבי אומר לי דשני יסודות אלה שבדברי רש"י בקידושין מכוונים כנגד שני היסודות שכתב במסכת שבת, חזור עליהן כנגד עסוקים בכל כחם, שהרי עבודת החזרה פרק הוא, בדרך השינון והחזרה אין הלומד משתעשע בנועם הסברא ועדנת העיון, אך משבר הוא את כל גופו ומשחיר את תוארו בעבודת עבודה ועבודת משא וקובץ על יד ירבה.

ומה שכתב רש"י "ובדוק לעומקן" מכוון כנגד "טרודים לדעת סודה" כי רק כאשר באמת ילון בתוך העמק בעומקה של הלכה יכול להיות טרוד לדעת סודה.

ונראה עוד ראיה שדוקא לימוד החזרה היא עיקר גדר עמל התורה, שהרי איתא בתוספתא (פרה פ"ד הלכה ד') "שהיה ר' יהושע אומר השונה ואינו עמל כאיש שזורע ואינו קוצר" ועמל זה לא ידענו מהי, כשהוא אומר (סנהדרין צ"ט ע"א) הלומד תורה ואינו חוזר עליה כזורע ואינו קוצר" והלא פשוט שלא באו אמוראי הגמרא לחלוק על התנאים שבתוספתא ולא לבאר ולפרש דבריהם, וע"כ דהעמל שעליו אמרו בתוספתא "השונה ואינו עמל" הוא החזרה שעליה אמרו בסנהדרין הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר.

שהרי הלימוד העיונ נועם הנשמות ועדן הנפשות הוא, השכל מתענג ומתעדן בנועם התורה ואין שמחה כהתרת הספיקות, אבל עבודת החזרה קושי יש בו שאין השכל מתרונן בשינון הידוע, עמל יש בו, יגיעה מפרכת היא, אך זו דרכה של תורה, וזולתה לא יגיע אל המטרה הנכספת "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך".

זכות זו של עמל התורה, זכות שגם חובה היא מוטלת לא רק על תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים, אלא כל אדם ואדם, ואף מי שמקדיש שעות לעבודה ולמשא ולהביא לביתו, גם הוא יכול להיות בכלל "תורתו אומנותו" וכבר כתב הרא"ש בב"ב פ"א סימן כ"ו "ונראה שת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס...ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו".

"כי היא חייכם ואורך ימיכם"

תגיות: