שותפין שגנבו אם כל אחד חייב בכולו

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים (בראשית מ"ד י') וברש"י "מן הדין אמת כדבריכם כן הוא, שכולכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין".

א

הנה הרמב"ן חלק על רש"י וכתב "אבל יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת, ויורה כי אין משפטם שיהיו כולם נתפשים בגניבה, ולכן אמר חלילה לי כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות לכם חמס, כי אין חיוב בעשרה בהמצא גניבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם אז נתחייבו וכו' והוא הנכון בעיני והוא דברי רבותינו בב"ר שאמרו 'עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אין כלם בסירה', נתכונו למה שפירשתי לא כדברי רש"י".

הרי דנחלקו רש"י והרמב"ן בעשרה שנמצא גניבה ביד אחד מהם אם כולם חייבין, ולכאורה דברי הרמב"ן ברורים, דאין הם חייבין אלא בגזל לדעתו ולדעת חבירו כהא דבבא מציעא (ח' ע"א) בשותפין שגנבו.

אמנם מלבד השאלה האם חייבין כולם על עצם הגניבה, דבזה נחלקו רש"י והרמב"ן כמבואר, יש לעיין בשותפין לגניבה דשמא כולם חייבין מדין ערבות, ושמא ערבים הם זה לזה, וכהא דמצינו בחשן משפט (סי' ע"ז סעיף א') דשנים שלוו או שקבלו פקדון נעשים ערבים זה לזה, ואפשר שכן הוא בשנים שגנבו.

וכבר דנו האחרונים בשאלה זו, בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קע"ח) כתב דאף דשנים שהזיקו אינם ערבים זה לזה כיון שלא נהנו, מ"מ שנים שגנבו ערבים זל"ז כיון שהם נהנים ודימה זאת לשנים שלוו או שקיבלו פקדון דנעשו ערבים זל"ז, ובמהדורא בתרא בסוף הספר (נדפס בטעות בסי' קע"ד עי"ש) הוסיף שמצא ראיה להלכה זו מדברי המדרש בפרשת וישב "אמר להם עשרה בנ"א שנמצאו בגניבה אין אחד מהם נתפס על ידי כולם" ופירש מאמר זה בתמיה וכי אין אחד נתפס על ידי כולם, אך בדברי הרמב"ן הנ"ל מפרשתנו מוכח שפירש את דברי המדרש לא בלשון תמיה אלא בלשון ניחותא דאכן אין אחד מהם נתפס על ידי כולם ואינו חייב אלא מי שגנב בפועל כמבואר בדבריו.

ובאמת מצינו דבר זה במדרש בשני מקומות, א. בפרשת וישב (פרשה פ"ה ב') "וכתיב וירד יהודה מאת אחיו, אמר להם בואו ונפזר עצמנו שכל זמן שאנו מכונסים השטר מצוי להגבות, אמר להם הקב"ה עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אין אחד נתפס ע"י כולם, וכיון שנמצא הגביע אמרו האלהים מצא את עון עבדיך", ב' בפרשת מקץ (פרשה צ"ב ח') "ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא, עשרה בנ"א שנמצא אחד מהן בגניבה אין כולם באסירה (בסירה) אני איני עושה כן אלא אשר ימצא אתו יהיה לי לעבד", ומפשטות דברי חז"ל בשני מקומות אלה משמע לכאורה כהבנת השבות יעקב, שהרי אחרי שאמר הקב"ה דבריו דא"ח, ונמצא הגביע בידם אמרו "אלקים מצא את עון עבדיך", וגם מדברי יוסף משמע דאף שכולם בסירה מ"מ אני איני עושה כן, וצ"ע בדברי הרמב"ן מפשטות לשון המדרש.

ומ"מ מבואר בתוספתא (סוף פרק י' מב"ק) שאין כל אחד חייב אלא על חלקו ולא על כל הגניבה דכך איתא שם (הט"ז) "גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה כולם חייבין להחזיר, עשה אחד מהם תשובה אין חייב לשלם אלא על חלקו בלבד, אם היה מוציא ונותן לפניהם חייב לשלם על הכל" וכ"ה בירושלמי שם (פ"י ה"א), הרי לן דאף אם כל אחד מן השותפין בגניבה אינו חייב אלא על חלקו (אא"כ היה הוא המוציא והנותן דאז הוא הוא הגנב כמ"ש שם במנחת בכורים ובפני משה בירושלמי שם), וא"כ לכאורה נחלקו חז"ל בשאלה זו, וכל אחד מרבותנו הראשונים רש"י והרמב"ן יש לו בית אב בדברי חז"ל בתוספתא בירושלמי ובמדרשי חז"ל. (ואף דבאמת מבואר להדיא בב"מ (ח' ע"א) דהשותפין שגנבו חייבין מ"מ אין כל אחד חייב בכולו אלא בחלקו כמבואר).

ובשבות יעקב כתב ליישב לשיטת רש"י את דברי חז"ל בתוספתא דפטרו את בעל התשובה משום תקנת השבים אף דמעיקר הדין היה חייב וזה חידוש שלא מצינו להדיא בחז"ל ובראשונים שתיקנו בזה תקנת השבים. ואפשר עוד דכיון דמיירי בתוספתא ובירושלמי ב"בא במחתרת" והלא הבא במחתרת ושבר את הכלים פטור משום דבדמים קננהו כמבואר בסנהדרין (ע"ב ע"א), וא"כ ע"כ דמה שאמרו שם חייב להחזיר אינו אלא לצאת ידי שמים ולא בדין בי"ד, וכיון שכן אפשר דאינו חייב אלא על חלקו ולא על חלק חבירו, וצ"ע.

אמנם באמת לא נתבאר בדברי חז"ל הנ"ל במדרש אם חייב משום עצם הגניבה, דעשרה  שגנבו נחשב כל אחד מהם כאילו גנב כולו (וכעין מה שמצינו בשבת (צ"ב ע"ב) בשנים שעשו דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים וכל אחד נחשב כאילו עשה מלאכה שלימה) או שמא אין כל אחד ואחד חייב אלא מדין ערבות וכשיטת השבות יעקב הנ"ל דגם שנים שגנבו נעשו ערבים זה לזה, ואת"ל דחייבים מצד עצם מעשה הגניבה לא מסתבר לחלק בין חיוב בידי בי"ד לחיוב בידי שמים, דמ"מ חייב כל אחד מן השותפין כאילו גנב בעצמו ומהי"ת לחלק בין חיוב בב"ד לחיוב לצי"ש בבא במחתרת, אך אם כל חיובו מצד ערבות אפשר דאין שעבוד הערבות אלא לגבי חיובים בבי"ד ולא על חיוב לצי"ש שבין אדם לקונו, ודו"ק.

ואפשר שבכך נחלקו גם רש"י והרמב"ן, דעת רש"י דהחיוב מצד ערבות ולכן חייב בכל ענין אבל הרמב"ן נקט דהחיוב מצד עצם מעשה הגניבה ולכן מסתבר ליה דאינם חייבים אא"כ נועדו וגנבו בשותפות ובשליחות ממש לדעתו ולדעת חבירו, אמנם אף שהדברים דברי טעם אין בהם הכרח כלל כמובן לכל מעיין.

ב

ובעצם השאלה בשנים שגנבו האם נחשב כל אחד כאילו גנב כולו, האור שמח (בהשמטה לפ"ג מגניבה) הוכיח מדברי הגמ' בשבת (צ"ג ע"ב) דכל אחד הוי כאילו גנב כולו, דאיבעיא שם בשנים שעשו בזה אינו יכול וזה אינו יכול האם צריך שיעור לכל אחד ואחד או שיעור אחד לכולן, וביאור האיבעיא אם כל אחד נחשב כאילו עשה חצי המעשה ולכן בעינן שיעור לכל אחד ואחד, או שמא כל אחד עשה כולו והמלאכה מתייחסת לכל אחד ואחד ובשיעור אחד לכולן סגי, וכיון שהוכיחו שם דשיעור אחד לכולן מהשותפין שטבחו חייבין ע"כ דכל אחד הוי כאילו גנב כולו, עי"ש.

אך לפי"ז לכאורה צריך עיון בדברי הגמ' בב"ק (ע"ח ע"ב) שם מבואר דשותף שטבח פטור כיון דלא הוי וטבחו כולו באיסורא ואם כל אחד עושה כל המלאכה הרי הוי טבחו כולו באיסורא, ומשום כך היה נראה לכאורה דבאמת נחשב כל אחד כאילו עשה רק חצי המעשה דהלא בפועל נעשה מעשה זה ע"י שנים ולא ע"י אחד, אלא דמ"מ שניהם חייבין כיון שבלעדי כל אחד מהם לא היה המעשה נעשה ובכה"ג כל אחד חייב כאילו עשאו כולו וממילא בשותף שטבח שלא ע"ד חבירו לא הוי טבחו כולו באיסורא, ודו"ק בזה.

ומ"מ מוכח מזה דאין כל שותף נחשב כגנב וכטובח אלא במחציתו ומה דחייב בכולו אינו אלא משום דין ערבות וכמבואר.

אך בגוף שיטת השבות יעקב דשותפין שגנבו הוי ערבים זה לזה יש לדון דשאני משנים שלוו או קיבלו פקדון דהוו ערבים כמבואר (חושן משפט ריש סי' ע"ז) דשם השתתפו על מנת להתחייב ויש סברא לומר דכונתם גם להשתעבד זה לזה כערבים על התשלומין, אבל הגנב והגזלן נטלו שלא על מנת לשלם וכיון שאין דעתם לשלם כלל מנ"ל לומר שדעתם להשתעבד על התשלומין, ואפשר דמ"מ יודעים הם דאפשר שיתפסו אותן ויעמידום לדין ויתחייבו לשלם וע"מ כן השתתפו להיות ערבים זה לזה.

ואפשר עוד דשאלה זו תלויה בשנים שלוו אם דינם כערבים גרידא זה לזה וכשי' הרמ"א שם או שמא הוי כקבלנים ממש כשיטת מקצת הפוסקים שם ואם הוי כל אחד כקבלן אין זה לענין תשלומין בלבד כדין כל ערב אלא הוי כשומר וכלוה ממש, וה"נ בשנים שגנבו כל אחד הוי כאילו גנב כולו, ויש להאריך בזה טובא ולא נתפניתי.