שו"ת בדין ערכאות

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א' ט"ז)

כבוד עוה"ד ירא ושלם....

הנני במענה קצר על שאלותיו בעניני ערכאות משום חומרת הענין.

שאל כבודו אם מותר לתבוע חבירו לבית משפט ע"מ להלחיץ אותו שיסכים לפשרה וכדו'.

זה איסור גמור, ומבואר להדיא בסי' כ"ו ס"א ברמ"א שאסור לתובעו בערכאות אפילו לאלץ אותו לבא לבי"ד וק"ו לאלץ אותו להתפשר חוץ לבי"ד שיש בו חשש נוסף דגזילה כיון שאין הפשרה בלב שלם ובגמ"ד.

ועיקר הדבר דעצם הפניה לערכאות יש בו עבירה וכדמשמע מלשון המחבר שם בסעיף א' והרמב"ם בסוף הל' סנהדרין דאסור לבוא לפני ערכאות, וע"ע בלשון הרמב"ן בריש משפטים (שמות כ"א א') שגם הוא כתב דאסור לבוא לפניהם לדון, הרי דאין האיסור בקבלת הכרעת הדין של ערכאות אלא בעצם הפנייה אליהם וההזדקקות למשפטם דהוי כמרים יד בתורת משה (רמב"ם ושו"ע) וכעילוי יראתם (רש"י ריש משפטים) וכ"ה במרדכי ב"ק סי' קצ"ה דאפילו כונתו לאלץ לחבירו לבא לבי"ד ראוי לתלותו על העמוד (היינו מלקות כמבואר בר"ה כ"א ע"ב).

ויתירה מזו למדנו מדברי התשב"ץ ח"ד הטור השלישי סי' ו' דאפילו מי שאמר שילך לערכאות מנדין אותו עד שיחזור בו עי"ש.

אמנם אם יש כבר פסק דין מבי"ד מוסמך מותר לממש אותו בערכאות כמבואר בב"י וברמ"א בסעיף ב' (אף שהתומים פקפק קצת בהוראה זו, מ"מ כך נקטו בפשיטות כל האחרונים, ומשמע דמאחר שיש בידו פסק בי"ד יכול לפנות לערכאות בלי רשות בי"ד, ואי"צ רשות בי"ד אלא ללכת להתדיין בפניהם אבל לא כשיש בידו פסק בי"ד. ונראה בביאור הלכה זו דאינו מייקר שמם ואינו מרים יד בתורת משה כיון שאינו משתמש בערכאות אלא כדי לקיים פסק בי"ד של ד"ת. כך משמע בב"י בשם ר' שרירא גאון שכתב דמי שאינו מקיים פסק בי"ד מותר להעיד עליו אצל הגויים, ואת"ל דמיירי ברשות בי"ד מאי קמ"ל דמותר, וע"כ דאי"צ בזה רשות בי"ד, וכ"כ להדיא בתומים שם בסק"ה אלא שפקפק להלכה כנ"ל, אמנם כבר כתבו כל האחרונים דנהגו בזה לדון בערכאות ללא רשות בי"ד, עיין שו"ת טוטו"ד ח"ג סימן רס"א ובשו"ת מהרש"ם א' פ"ט, ג' קצ"ה, וח"ד סימן ק"ה עי"ש. אמנם נראה ברור דכ"ז אינו אלא כשערכאות יכופו לקיים פס"ד דבי"ד וכגון שחתמו על שטר בוררות אבל לפנות לערכאות שהם ידינוהו מחדש אסור ללא רשות בי"ד דכיון שהם דנים אותו הוי כעיקר דין בערכאות שאסור ללא רשות בי"ד וזפ"מ.

ב

ובשאלתו האם צריך רשות בי"ד לתבוע גוף חילוני כגון חברת ביטוח או עיריה וכדו' דהלא ידוע מראש שלא יקבלו מרות בי"ד.

לכאורה מסתבר דאף בזה צריך רשות בי"ד כיון דאיסור ערכאות משום שמייקר שמם ויראתם כמבואר וא"כ מה לן בזה שידוע שלא יקיימו פסק בי"ד.

אך כבר כתב הגה"ק מבוטשאטש דכשיש אומדנא גמורה דלא ציית דינא אי"צ רשות בי"ד עיין בכסף הקדשים בסי' כ"ו (ואין זה נסתר מדברי הסמ"ע בסק"ה דאף בגברא אלמא דלא ציית דינא צריך רשות בי"ד דאומדנא דמוכח שאני כמבואר, ויש בזה סברא, דהיכי דידוע לכו"ע שאין שום אפשרות לתבוע בבי"ד אין בזה שום ייקור ועילוי למשפטם דבלית ברירה פונה אליהם, ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן. אך לענ"ד ראוי תמיד לפנות לבי"ד לפני פנייה לערכאות והנסיון מוכיח דלפעמים גם גופים חילוניים מוכנים ואף מעדיפים להתדיין בבי"ד. וגם סברת הכסף הקדשים לא ברורה כ"כ, דמ"מ פונה הוא לערכאות ללא רשות בי"ד, ומשו"כ נראה לענ"ד דלעולם יש לפנות לבי"ד ורק ברשותם יפנה לערכאות.

ג

ובשיטת הנתיבות שם סק"ב דאין בי"ד נותנים רשות לתבוע בערכאות אלא כשיש שטר ביד התובע וידעינן שהיה חייב לו ולא כשאין לו שום ראיה, אין הלכה כותיה ואין המנהג כותיה וכבר דחו האחרונים דבריו, עיין אמרי בינה הלכות דיינים סי' כ"ז וישועת ישראל וערך ש"י בסימן כ"ו שם ומאז ומעולם נהגו ליתן רשות בכל ענין שאין הנתבע בא להתדיין בפני בי"ד וכך נוהגים כל בתי הדין בזמנינו.

ד

ובענין אם מותר לפנות להוצאה לפועל עם צ'ק שחזר וכדו'.

הנה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן פ"ט הביא מכתבי הגה"ק מבוטשאטש דכשיש שטר ביד התובע והנתבע הודה שהוא חייב אלא שהוא משתמט מותר לפנות לערכאות מעיקר הדין ואינו אלא מדת חסידות להודיע לבי"ד והם יתנו לו רשות, וכתב דאף שאין לו ראיה לדבריו כך מסתבר, ובפרט בזמה"ז שאין ביד בי"ד לכוף את בעה"ד לקיים פסקו ואין בתי הדין מוציאין כתב סירוב, עי"ש.

אמנם אף הוא לא כתב כן אלא כשהנתבע מודה אלא שמשתמט מלשלם וכן הוא בכסף הקדשים שם וגם המהרש"ם הסמיך פסק זה על ההיתר לכפות על בע"ד לקיים פסק בי"ד ע"י ערכאות וא"כ פשוט דאין זה אלא כשהלה מודה והודאת בע"ד כמאה עדים ואין דיון על עצם החיוב, אבל כשהנתבע טוען שהשטר פרוע וכדו' שאר טענות פשוט וברור שאסור להפעיל נגדו את ההוצל"פ ללא רשות בי"ד דהלא הוצל"פ פועלת עפ"י בית המשפט ושופט עומד בראש הלשכה והוא דן בטענות הצדדים והוי ככל ערכאות.

וידעתי שיש מגדולי הפוסקים המתירים לפנות להוצל"פ ללא רשות בי"ד, אך היתר זה תמוה בעיני דמה בכך שיש בידו צ'ק חתום והלא סיבות רבות הן דאף שיש בידו צ'ק שמא אינו רשאי לגבות, אולי כבר שילם במזומנים, ושמא מדובר בצ'ק בטחון, ואולי היה מקח טעות וכדו' סיבות רבות.

וצריך אני להוסיף דאף במקרה שבי"ד נותן רשות לפנות לערכאות, מ"מ לאחר שיזכה בדין עפ"י משפטם צריך לחזור ולשאול לדין תורה ואם זכה במשפטם יותר ממה שמגיע לו עפ"י דין תורה גזל הוא בידו והוא צריך להחזיר, דאין רשות הבי"ד אלא לעצם ההזדקקות לערכאות אבל אין זה מכשיר משפטים לא ישרים ואין בזה הפקר בי"ד, וז"פ.

וגם מטעם זה יש להמנע מלפנות להוצל"פ שיש בו גזל גמור כשהם גובים שכר טרחא ורבית וקנסות מופלגים שאין להם מקום במשפט התורה המושתת על צדק ואמת, והוי גזל גמור.

אך במי שמשתמט מן הדין יש לבית דין להתיר את הפנייה להוצאה לפועל ולא להערים קשיים על הנעשק שאין בידו להציל ממונו מן העושקו. ובאופן כללי דעתי, דכשם שיש לגנות את הפונים לערכאות, יש לתמוך ביד הנעשקים ולהקל עליהם לפנות לערכאות כאשר בעלי הדין מזלזלים בהם והופכים אותם ללעג ולקלס, ומעשים בכל יום שבעלי חוב אינם פורעים חובותיהם שנים רבות ביודעם שאין בתי הדין מחייבים קנס ורבית ונמצא שורת הדין לוקה באופן נורא, וכל כה"ג יש ליתן רשות בשופי לפנות לערכאות להציל עשוק מיד עושקו.

ה

ובמה שכתב לדון דאולי אין דין ערכאות על בית משפט ישראלי דמ"מ אינם גויים, הנה לכאורה היה מקום לומר כן לפי סגנון דברי רש"י בריש פרשת משפטים דכתב דאיסור ערכאות משום עילוי יראתם וד"ז שייך טפי בבתי משפט של נכרים בימי קדם שדנו עפ"י דתם הנפסדת, ולא בבית משפט חילוני שאין דינו קשור כלל לדת כלשהי, אבל לפי הטעם שכתוב ברמב"ם ובחשן משפט דהוי כמרים יד בתורת משה, אין בין בי"מ של גויים לבי"מ חילוני כיון שאינו דן עפ"י תורה ועוזב באר מים חיים לחצוב בורות נשברים, ואין לנו בזה אלא דברי החזון איש המאירים בחלק חו"מ סנהדרין סימן ט"ו "ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט עפ"י חוקים בדויים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה אין בהסכמתם ממש ואם יכופו על זה משפטם גזלנותא ועושק ומרימים יד בתורת משה", כמדומני שהדברים ברורים וחדים וכל המוסיף גורע.

 

ו

והנה ראיתי בכלי חמדה פרשת משפטים שהקשה איך מהני רשות בי"ד להתיר לאו הבא מכלל עשה "דלפניהם ולא לפני ערכאות" וכי מותר לעבור על איסור תורה בשביל הפסד ממון, אך באמת לק"מ דכאשר יש רשות בי"ד אין כלל עבירה ולא שבי"ד מתירים לעבור על עבירה זו, אלא הותרה היא ולא דחויה דכיון דברשות בי"ד הוא עושה אין כאן הרמת יד בתורת משה וז"פ.

אלא שיש לעיין, הא תינח בבי"ד של גויים דאין איסור על השופטים אלא על הבא לפניהם, אבל בבית משפט יהודי, שמסתמא יש איסור על השופטים לשפוט עפ"י חוקותיהם וק"ו הוא ממי שבא לדון בפניהם דהן הם המרימים יד בתורת משה, וא"כ הבא לפניהם לכאורה עובר על לפנ"ע לא תתן מכשול, ואין לדחות דלא הוי תרי עברי דנהרא דכבר כתב המל"מ והביאו הפת"ש ביו"ד סימן ק"ס דכאשר לעולם יש מי שעובר בלפנ"ע נחשב תמיד חד עברי דנהרא דמה לן אם הוא עובר בלפנ"ע או חבירו ורק כאשר הנכשל יכול לעבור בעצמו בלי שאף אחד יכשילנו ליכא לפנ"ע דאורייתא וא"כ איך מותר לפנות לבית משפט אף ברשות בי"ד.

ואפשר דכיון דיש רשות בי"ד גם בית המשפט אינו עובר בכלום בדיון זה ואדרבה מצות השבת אבידה יש בדינם, וצ"ע בזה.

ונראה עוד עפ"י מש"כ במק"א דאין האדם צריך לותר על זכויותיו כדי לא להכשיל אחרים בלפנ"ע, ורק כשכל משמעות המעשה "הכשלה" הוא יש לפנ"ע אבל לא כשכונתו לממש את זכותו הממונית ודחיתי בד"ז את קושית שו"ת מוצל מאש איך מותר לבע"ד להשביע את שכנגדו כשהוא יודע שהוא נשבע לשקר והלא עובר בלפנ"ע, ונראה כנ"ל דאינו צריך משו"כ לותר על ממונו, וכך נראה גם בני"ד, אמנם יש לחלק דשאני התם דהחוטא הוא זה שמחזיק בממונו שלא כדין משא"כ בני"ד שהוא מכשיל את השופטים ולא את בעל הדין, ודו"ק.

אמנם לא ידעתי מקור מפורש דיש איסור על השופט לדון במשפט העמים ועובדא ידענא על גדולי ישראל שעודדו שומרי תורה לשמש כשופטים כדי לנסות לקרב את המשפט לדרך התורה והיראה והצדק, וצ"ע עדיין.

קצרתי מאד מרוב טרדה אך התאמצתי להשיב מיד משום נחיצות הענין שפרוץ מאד לדאבון לב, אף שאיסור זה מן החמורות שבתורה.