שו"ת בהלכות גניזה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

לא תעשון כן לה' אלקיכם (י"ב ד')

א

בד"ת שבעתונים האם צריכים גניזה

במה ששאל לדעתי בענין גליונות דפוס של ד"ת שנכתבו להגהה ועיתונים שיש בהם ד"ת אם מותר לזורקם לאשפה.

הנה תשובת שאלה זו רחבה מאד ויש בה ענפים רבים וכבר דשו בה גדולים וטובים וע"כ אכתוב בקיצור הנלענ"ד.

בר"ה י"ח ע"ב איתא דהמלכות גזרה שלא יהיו מזכירין שם שמים וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין ש"ש אפילו בשטרות וכן היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כה"ג לאל עליון, וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו יום עשאוהו יו"ט. ומבואר דשם שנכתב אף שלא לשם קדושה ולא ע"מ ללמוד, יש בו קדושה ואסור לזורקו באשפה ולכאורה ה"ה בכל דברי תורה.

אך באמת נראה דאין הדברים אמורים אלא בשמות הקודש דביו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג כתב הרמ"א דאסור לכתוב שם שלא בספר דיכול לבוא לידי בזיון ולכך נזהרין שלא לכתוב שם באגרת ובביאור הגר"א כתב דמקור הדברים בסוגיא הנ"ל בר"ה, ומשמע מלשון הרמ"א דרק ב"שם" צריך ליזהר ולא בפסוקים בעלמא ובשאר ד"ת דאל"כ הו"ל להשמיענו דאין לכתוב פסוקים באגרת דשכיחי טובא, וע"ע בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' דרבותינו היו כותבים פסוקים באגרת ולא חששו שמא יבוא לידי בזיון ומביא ראיה מגיטין י' ע"ב עיי"ש, וחלק בזה על מש"כ הרמב"ם בתשובה (פאה"ד סי' ז' והביאו גם רבינו ירוחם נתיב ב' חלק ב') דאסור לרקום פסוקים ע"ג טלית שמא יבוא לידי בזיון, דבאמת אין איסור אלא בשם ולא בפסוק בעלמא.

אך יש לתמוה לפי"ז דהרי דין זה של רבינו הרמב"ם נפסק בשו"ע שם ביו"ד סי' רפ"ג סעי' ד' ונמצא שדברי הרמ"א סותרים זא"ז דבסי' רפ"ג לא חלק על דברי השו"ע שהביא את דברי הרמב"ם דאסור לרקום פסוקים ע"ג טלית.

ונראה לכאורה דאף דלא ס"ל בזה כסברת התשב"ץ שחלק על הרמב"ם מ"מ ס"ל לרמ"א דשאני טלית שפסוקים רקומים עליה מאגרת שיש בו פסוקים דבאגרת אין כותבין אלא בדרך מליצה ולצחות הלשון משא"כ בטלית שרוקמים בו פסוקים בדרך חשיבות וקדושה והוי כתשמישי קדושה, ועוד יש לחלק דבאגרת כותבין לכתחילה שלא לקיימן אלא לאבדן ולזורקן תיכף ולפיכך אין בהם קדושה משא"כ בטלית.

ובאמת כבר כתבו האחרונים שתי סברות אלו, דהנצי"ב במשיב דבר ח"ב סי' פ' והגרי"א בעין יצחק ח"א סי' ה' חדשו דאם מתכוון בפירוש שלא לקדש את ה' אינו קדוש, אך שוב כתב המשיב דבר דאף שאין בו קדושת ה' לא גרע מכתבי הקודש דאסור לאבדן ולכלותן. ושוב כתב דקורעקטין כיון שנעשו לכתחילה ע"מ לאבדן אין איסור לאבדן כלל עיי"ש שהאריך בזה. הרי לן מקור בדברי האחרונים לשני הדרכים הנ"ל. (והנה אף שכתב הנצי"ב דשם שהתכוון לכתחילה שלא לקדשו אף שאין בו קדושת אזכרות מ"מ לא גרע מכתבי הקודש נראה דעתונים וכדו' שרק בדרך אגב נכתב בהם פסוק בדרך מליצה וכדו' ולא כדי ללמוד בו גרע טפי ואפשר דלא הוי ככתבי הקודש כלל וצ"ע).

ב

ובאמת כאשר אנו דנים בכל שאלה זו צריך לברר בראשית דרכנו בכל איסור איבוד ד"ת שאין בו אזכרות אם אסור מה"ת או מדרבנן ויש בזה נפ"מ במקום ספק דספק דרבנן לקולא כמובן.

הנה מבואר לכאורה בדברי הרמב"ם בריש פ"ו מיסוה"ת הל' א' דאין בזה איסור תורה דז"ל שם "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מה"ת שהרי הוא אומר לא תעשו כן לה' אלוקיכם" וכו' ושם בה"ח כתב "כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפן או לאבדן ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות" הרי לן דבכתבי הקודש ופירושיהן ליכא אלא איסור דרבנן דאין בו אלא מ"מ. וכן מבואר בחינוך מצוה תע"ז וכך מבואר בתשב"ץ ח"א סי' ב' עיי"ש.

אך המג"א בסי' קנ"ד ס"ק ט' הוכיח מדברי הרמב"ם בספר המצוות מצות ל"ת ס"ה דאסור מה"ת לאבד כל תשמישי קדושה וה"ה כל כתבי הקודש, אך באמת לא הבנתי דבריו כלל דבאמת מפורש בדברי הרמב"ם שם דאיסור זה נאמר רק בבית המקדש והשמות הקדושים, ומה שכתב שם דאסור בכתבי הקודש אינו אלא משום השמות שיש בהם וז"ב למדקדק בלשונו הזהב וצע"ג בדברי המג"א.

וראיתי בפמ"ג בא"א שם שתמה אכן על המג"א דמנ"ל דיש איסור זה בתשמישי קדושה וכתב דלמד זאת מהמבואר בסי' קנ"ב ברמ"א דאסור לסתור דבר מבית הכנסת עיי"ש. אך עדיין יש לתמוה דודאי אין בו איסור תורה ומש"כ בפמ"ג שם דלוקה תמוה ולא מצינו בשום מקום שלוקה על סתירות דבר מביהכנ"ס ומה שכתב במרדכי מגילה סי' תתכ"ו לדמותו לנותץ אבן מן ההיכל וביהכנ"ס נקרא מקדש מעט, ודאי לא הוי אלא דמיון וסברא בעלמא ולא איסור דאורייתא, וכ"כ הר"ן להדיא שם דכל קדושת ביהכ"נ אינו אלא מדרבנן, ושו"ר בעין יצחק שם אות י"ט שכתב דאין בזה אלא איסור דרבנן עי"ש.

ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם דכל שאין בהם אזכרות אין בהם איסור תורה וכך נקטו להלכה בעין יצחק ובמשיב דבר שם. וכך משמע מדברי החזון איש יו"ד סי' קס"ד סוף אות ג' עיי"ש. אך בעין יצחק שם חידש דאף בכתבי הקודש שמותר מה"ת לאבדן אסור לבזותן ובזיון חמור טפי מאיבוד ויש בו איסור דאורייתא דהרי אמרו חז"ל בחולין פ"ז ע"א דאסור לכסות דם ברגלו וה"ה בנידון דידן.

אך לכאורה דבריו תמוהין, דבאמת יש בגדר ביזוי מצוה שני דינים חלוקים ואף שעשיית מצוה בדרך בזיון אסורה מה"ת כמו שדרשו שם בחולין מקרא (כך נקטו השאג"א בסי' מ"ו הפנ"י ביצה ל' ע"ב והח"א כלל ס"ח ס"ב, אמנם הראש יוסף בשבת כ"ב נקט דכל עיקר דרשה זו אסמכתא היא ואסורה רק מדרבנן) מ"מ מנהג בזיון בחפצא דמצוה אינה אסורה אלא מדרבנן כמ"ש הט"ז בסי' תרל"ג ס"ק ז', ואף שאמרו בשבת כ"ב ע"א אבוהון דכולהו דם, וממה דאסור לכסות דם ברגל למדו שאין מדליקין מנר לנר לרב, מ"מ ודאי אין הכרח מזה דגם זה איסור מה"ת אלא דמתוך שאסרה תורה לקיים מצוה בדרך בזיון אמרו חז"ל דיש לנהוג במצוות מנהג כבוד בכל ענין ואופן.

(ובאמת מצינו ד' גוני ביזוי מצוה, א' עשיית מצוה בדרך בזיון כהא כיסוי הדם ברגליו, ב' מנהג בזיון בחפצא דמצוה כנידון דידן ומה דמבואר באו"ח בסוף סי' כ"א דאסור לגרור ציציותיו ע"ג קרקע וכדו' (ונראה דבודאי אין זה איסור דאורייתא). ג' ביטול מצוה מן החפץ ומשום כך אסור להוריד מן הטלית ציצית בגמר שימושו. ד' שימוש חול במצוה כגון להנות מנר חנוכה, ונראה דכל הני אינם אסורים אלא מדרבנן מלבד הא דכיסוי הדם ואכמ"ל).

ועוד יש להעיר בזה מהמבואר בפוסקים שם בסי' כ"א דאין איסור ביזוי מצוה אלא בשימוש מגונה ומבוזה ולא בזריקה לאשפה עיי"ש, ואף דתשמישי קדושה חמירי מתשמישי מצוה מ"מ אין לאסור משום איסור ביזוי מצוה דלא ילפינן הלכה זו אלא ממה דלא יכסה ברגל ומהי"ת להחמיר טפי בגניזה וז"פ.

ג

והנה יש מן הפוסקים שהקילו בד"ת שבדפוס ונקטו דרק בכתב יד אדם יש קדושה ועיין בזה בחוות יאיר סי' קס"ד שכתב דבכל כתבי הקודש וד"ת הקדושה מן האדם הוא אבל בדפוס ליכא קדושה כ"כ ואף שלא הקיל מכח סברא זו לבדה מ"מ נטה בזה להקל, אמנם בחזו"א סי' קס"ד אות ג' לא הקיל אלא בתרתי לריעותא דהיינו בדפוס שאינו כח האדם, וגם לא נדפס ע"מ ללמוד בו כגון קורקטין אבל בנדפס כדי ללמוד בו אסור, ולפי דבריו קל דין גליונות דפוס מעיתונים, אך באמת נלע"ד דד"ת הנכתבין בעיתון אגב כתבות שונות לא נכתבו ע"מ ללמוד בהם ודינם כדין קורקטין, אבל מאמרים תורניים דינם ככל ד"ת הנדפסים ואסור לאבדן ולבזותן, והקולא היחידה שיש בהם הוא מש"כ בעין יצחק דכיון שנדפס שלא לקיום אלא לקריאה ואיבוד, אין בהם איסור, אך יש לפקפק בזה טובא דכיון דמ"מ נדפס לשם לימוד וקריאה מה לן במה שאין מקיימין אותו, דא"כ נתת דבריך לשיעורים דאיך נקבע שיעור קביעות בזה.

ד

עוד ראוי להזכיר מה שנחלקו גדולי הפוסקים, השבות יעקב והכנסת יחזקאל דבשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י' התיר לשרוף גמרות וספרי קודש כאשר יש חשש שיבואו לידי בזיון ויתגלגלו בראש חוצות ודן להתיר גם ע"פ דברי חז"ל דמותר היה לשאול המלך לשלוח יד בנפשו כדי שלא יזלזלו בו הפלישתים ויבזוהו ואם לאבד עצמו מותר משום כך ק"ו לאבד כתבי הקודש עיי"ש, (אמנם בס"ת החמיר טפי עיי"ש), ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז חלק עליו והשבו"י השיב לעומתו ועמד על דעתו עיי"ש.

אמנם אף שבודאי יש לתהות ולחכוך מאוד בראית השבו"י משאול המלך כמובן לכל מעיין וכמו שפקפק הכנס"י מ"מ רב גוברי דבעל השבו"י שהיה מגדולי הפוסקים לדורו ולדורות, ועיין גם בחזו"א שם שכתב בסו"ד דאם אנו רואים שהם מתבזים ביותר אם אין אנו מתירין לשורפן אפשר דזה בכלל גדול השלום, ומוטב שישרפו מליתנן למרמס תחת הרגלים ושימושי בזיון עיי"ש.

ואף שקשה מאד להתיר שריפה ואיבוד בידים וחלילה לנו לעשות כן מ"מ נראה לענ"ד דאפשר דעדיף להכניס את מוספי העיתונים לשתי שקיות (עדיף שקית לא שקופה) ולהניח באשפה, כי יודע אני שקשה מאד לנהוג כבוד בהררי הגניזה המצטברים בתחנות האיסוף ומעשים בכל יום שתילי תילים אלו מתגוללים בדרך בזיון במקומות הריכוז והאיסוף וגם בבתי הקברות, וידעתי ממקרים שבהם נערים ערבים שרפום בדרך בזיון והתעללו בכתבי הקודש רח"ל, ובחלק הכללי של העיתון המיוחד לחדשות ומודעות וכדו' לענ"ד מותר לזרוק כמו שהוא דלא שכיח בהם ד"ת כלל ול"צ לחשוש למיעוט וגם בד"ת שבהם נראה דאין בהם קדושה כמבואר לעיל.

כ"ז כתבתי לפני שנים רבות, ועתה שמעתי שהטיפול בגניזה טובה משהיתה מקדם והוקמה ועדה הדואגת לקבורת הגניזה בדרך כבוד, וא"כ שוב אין לחפש קולות בדבר וצ"ע ובירור.

אשר ז. וייס

ב

הפתקאות שבכותל המערבי

האם צריכים גניזה

בס"ד, ז' אדר א' תשס"ה

כבוד ידי"נ וידיד ה'

הרה"ג שמואל רבינוביץ שליט"א

רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

רב שלום עד בלי ירח!

קבלתי מכתבו ובו פרש יריעה רחבה בדבר שאלתו האם הפתקאות הרבות שמניחים אחינו בנ"י בין אבני הכותל צריכים גניזה או מותר לזורקן. המנהג עד היום לגונזם, אך עקב הכמות הגדולה של פתקאות, ועקב העובדה שחלק מן הפתקאות נופל ומגיע לידי בזיון שואל מע"כ שאלה זו.

הנה דן כבודו במה שכתב התשב"ץ באריכות גדולה בח"א סימן ב' דאסור לאבד ולמחוק ברכות ותפילות אף שאין בהם אזכרות, ולפי דבריו ה"ה בפתקאות אלה שהם תפילות לשומע תפילת כל פה, ואף שפתקאות אלה אין מתפללים מתוכם, אך כיון דכתיבה כדבור שמא הוי ככתבי התפילות, שהרי פתקאות אלה הוי כתפילה בכתב, ועוד האריך בזה כיד ה' הטובה עליו.

ולענ"ד אין פתקאות אלה צריכים גניזה מדינא, ופשוט בעיני שכל כוונת התשב"ץ אינה אלא תפילות וברכות בניסוחם הראוי שתיקנו אנשי כנה"ג וגדולי הדורות. דכל אלה יש להם דין "תורה" ולא גרע מתורה שבע"פ, אבל תפילות ובקשות אישיות שהאדם שופך מלבו ומתחטא לפניו ית"ש, אין בהם קדושת כתבי הקודש כלל, וכי אסור לבקש צרכיו מהקב"ה בבית הכסא או במרחץ ללא הזכרת השם.

(ועיין בחכמת שלמה או"ח סימן פ"ה שנסתפק אם מותר להרהר במציאות ה' בבית הכסא, ובשו"ת להורות נתן לידי"נ הגר"נ גשטטנר ח"א סימן א' האריך לבאר שאסור, אך לענ"ד פשוט כביעתא בכותחא שאין בזה איסור, ואף להתפלל אל ה' מותר אם אין מזכיר את ה' ואינו מתפלל בנוסח קבוע, אלא שמזה יש להמנע בדבור, משום זילותא דשמיא, וכך משמע בספר חסידים סימן קנ"ז "שלא יהא במקום טנופת ויחשוב בדברי תורה או יתפלל או ידבר לחבירו שום דבור מן הקב"ה". מ"מ במחשבה אין אסור אלא בתורה ובנוסח התפילה שתקנו אנשי כנה"ג וז"ב לענ"ד).

ונראה ראיה לדברינו, שהרי התשב"ץ השתית את דבריו על המבואר בשבת (קט"ו ע"ב) "ת"ר הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן, מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה, מעשה באחד שהיה כותב בצידן באו והודיעו את רבי ישמעאל והלך רבי ישמעאל לבדקו כשהיה עולה בסולם הרגיש בו נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון" וביאר התשב"ץ דמיירי אף כשלא כתב אזכרות אלא ברמז כמנהגנו שכותבים שני יודין במקום שם הוי' וכדו' עי"ש. אך כתב רש"י שם "הברכות, מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות", הרי שאין אסור אלא במטבע שטבעו חכמים דהן הן גופי תורה ולא בתחנונים שבדו מלבם, דאף שיש בהם מצוות תפילה אין כאן לא תורה ולא כתבי קודש ואין איסור לאבדו.

וראיתי שגם הגאון באגרות משה הבין כדברינו ביו"ד ח"ב סי' קל"ה שם כתב דאף בנוסח ברכת המזון וכדו' בלי שמות אסור לאבדו "משום דנוסח הברכות הוא ג"כ תורה ככל תורה שבע"פ", הרי דאינו אסור אלא בנוסח שטבעו חכמים כנ"ל.

ואגב אבאר למע"כ שרבים טעו לחשוב שיש הלכה ידועה "כתיבה כדבור" ובאמת לא מצינו לשון זה בדברי חז"ל ולא בראשונים ובשו"ע אלא בדברי האחרונים לגבי מצוות ספירת העומר. בשב יעקב יו"ד סימן מ"ט וברכי יוסף או"ח סימן תפ"ט, ולהלכה קיי"ל אף לגבי ספה"ע דאין כתיבה כדבור, הרי שלא מצינו כלל בפוסקים הראשונים שיש מושג "כתיבה כדבור". אך מ"מ לני"ד אין נפ"מ כמבואר.

ומה שהיו מן הצדיקים שלא זרקו קוויטלך באשפה, אין לו שורש בהלכה ולא גילו מצפונם ונימוקן, אך אין ללמוד מזה לגבי פתקים אלה שמניחין בכותל המערבי.

אמנם אם שכיח שכותבים בפתקים אלה שם ה' או פסוקים יש לעיין, אך אף בפתקים שפסוקים כתובים בהם יש להקל, לפי"ד הנציב במשיב דבר ח"ב סי' פ' דד"ת שנכתבו לכתחלה שלא ללמוד בהם ולא לקיימן כגון גליונות דפוס של ספרים, אין בהם קדושה, ומסתבר כן גם לגבי פתקים אלה דכל סגולתם אינה אלא עצם הנחתם בין אבני הכותל ועומדים הם מתחילה להיות נזרקים, וכבר האריכו גדולי הזמן בזה ואכמ"ל. [ואם יש בהם אזכרות, חמור טפי, אך מן הסתם אין זה שכיח].

ולא אכחד דאף שחלילה לנו לזלזל בשום מנהג, ובודאי במנהג עתיק זה שנהגו בשריד בית מקדשנו ותפארתנו, כמדומני שלא ראינו מרבותינו גאוני ארץ שנהגו להניח פתקים בין אבני הכותל ולא ידעתי מקור ופשר מנהג זה [ומש"כ מע"כ מספר "פדה את אברהם" אינני מכיר ספר זה].

ומ"מ אף שלענ"ד אין איסור לאבד פתקאות אלה, אם נהגו מקדמת דנא לגונזם, כך ראוי לעשות, ולמה נשיג גבול ראשונים כשאין בזה הפסד גדול או שעת הדחק, ועכ"פ אם מסיבה כל שהיא א"א לגונזם ברור שאין לנהוג מנהג בזיון בפתקאות אלה, אלא יש להניחן בשקיות אטומות ולהניחן באופן שלא יבואו לידי בזיון.

(וידוע מה שנחלקו שני גדולי הדור השבות יעקב (ח"ג סי' י') והכנסת יחזקאל (סי' ל"ז) דהשבו"י פסק שעדיף לשרוף ספרי קודש שיש חשש שיבואו לידי בזיון והכנס"י דחה דבריו בתוקף, ואומר אני שירא שמים יצא ידי חובת שניהם וידאג לגנוז, או אם אי אפשר לגנוז להשליך - פתקאות אלה שלא בדרך בזיון).

באה"ר ובהוקרה מרובה,

אשר וייס