שו”ת בענין לא תחמוד

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך (ה' י"ח).

א

כבוד ידי"נ אהובי ת"ח ומזכה רבים

ר' שמואל ליבוביץ הי"ו.

יו"ר אגודת ישראל, לוס אנג'לס

רב שלום עד בלי ירח.

יקרת אגרתו קבלתי ונהנתי מאוד מדבריו היקרים, הנני במענה קצר.

כבודו העיר על מה שכתב בספר פתחי חושן הלכות גניבה פרק א' הערה כ"ו בשם ספר אחד דהמוכר לחבירו וכופהו לקנות עובר בלא תחמוד, ומתוך כך כתב הגר"י בלוי שליט"א דמחברי ספרים השולחים את ספריהם בדואר לאנשים, ואלה משלמים תמורת הספר מתוך בושה ואי נעימות, צריכים לחשוש לאיסור לא תחמוד.

ותמה מע"כ הלא אין כאן חמדה לחפץ של חבירו ואיזה לא תחמוד יש כאן, וכתב ליישב לפי"ד הגאון מסטייפלא זצ"ל בברכת פרץ שכתב לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מגזילה הלכה ט' דלדעת הרמב"ם אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה עליו הראב"ד דהלא עצם הקנין הוי מעשה גמור, ועוד השיג הראב"ד על הרמב"ם שסתם מלהשמיענו דאם המוכר אמר רוצה אני אין הלוקח עובר בלאו, וכתב הגאון הנ"ל דנחלקו במהות הלאו דלא תחמוד דלדעת הרמב"ם יסודו בעצם החימוד ולכן הוי לשבא"מ, ומשו"כ עובר אף אם אמר המוכר רוצה אני, דמה בכך שהוא רוצה הלא הלוקח עובר על חמדת לבבו, אבל לדעת הראב"ד כל האיסור הוי בעצם הקנין והמקח שאין בו גמירות דעת מצד המוכר והוי לתא דגזילה, ומשו"כ מהני רוצה אני דבכך גמר בדעתו להקנות ושוב אין בו איסור, ולשיטתו הלך דהוי לשיב"מ. וכתב כבודו דלשיטת הראב"ד יש מקום לדברי הפתחי חושן לפי ביאור הברכ"פ, דיש כאן שמץ גזילה כיון שאינו קונה בלב שלם.

אמנם לענ"ד אין דרך זו מתיישבת על הלב, דבאמת פשוט דלכו"ע יסוד האיסור בחמדת הלב הוא, דלא תחמוד כתיב, אלא שנחלקו בכך דלדעת הרמב"ם מהות האיסור בעצם החמדה אלא דאינו עובר אא"כ קנה משום דאין עבירה במחשבת הלב גרידא כיון שאין בו דבר מוחלט והתורה לא אסרה את מחשבת הלב שאין אדם ניצול ממנו בכל יום עד שתוחלט חמדה זו ותגיע לידי מעשה והחלטת ענינו. אבל אין הקנין אלא מעין תנאי ולא מעשה עבירה הוא ומשו"כ הוי לשבא"מ, ולדעת הראב"ד עצם החטא הוא קנין מתוך חמדה דהיינו הכופה חבירו למכור מתוך חמדה ותאוה, ואין עצם החטא במחשבת החמדה בלבד אלא בכפיית האדם למכור מתוך חמדת הלב (אבל לא משום לתא דגזילה היא), ולכן חידש הראב"ד דאם חבירו אמר רוצה אני גילה דעתו שאין מכירתו מתוך כפייה אלא משום רצונו הוא ואין בו איסור אך לפי מה שנתבאר בשיטת הרמב"ם אין נפ"מ במה שהמוכר רוצה אכן למכור דמ"מ עובר הלוקח משום שהוציא חמדתו מן הכח אל הפועל, ודו"ק בדקות הענין, ומובן אפוא דלדעת הראב"ד הוי לשיב"מ (ועיין באבן האזל שם שפירש שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בענין "רוצה אני" אם יש ביטוי לרצון אמיתי או שמא אף רצון זה כפוי הוא, ולענ"ד נראה יותר כמו שכתבתי, ודו"ק בזה).

ולפי"ז נראה דאין כלל מקום לדברי הפת"ח לא לרמב"ם ולא לראב"ד, דמ"מ לא חמד דבר מסויים משל חבירו, וכך נלענ"ד.

ובמש"כ בענין הא דריב"ל בירושלמי פ"ג מתרומות שאמר לו אליהו לאו משנת חסידים הוא, כמדומני שהחזון איש כתב בזה דברים שהם קילורין לעינים בליקוטי חשן משפט סימן כ"ה לסנהדרין שכתב דהיה לו להתפלל שהקב"ה לא יעמידנו בנסיון כזה והקב"ה בודאי היה מקבל תפלתו "משום שאין הקב"ה מזמין לחסידיו נסיון כזה". ונראה להוסיף בזה לפי המבואר במכות י"א ע"א דארי אכלו לאחד תוך ג' פרסאות דריב"ל ואליהו לא אשתעי בהדי' ג' ימים משום שהיה לו להתפלל שלא יוזק אדם בסביבתו, וק"ו בני"ד הי"ל להתפלל שלא יקופח חייו של זה על ידו, ואפשר שיסוד הדבר מה שמצינו בכתובות ע"ז ע"ב דלא משני ר' יהושע ב"ל בדיבורו ולפיכך הקב"ה קיבל רצונו עי"ש, ומשו"כ היתה בודאי תפלתו מתקבלת אם היה מתפלל שהקב"ה ימלטנו מנסיון נורא שכזה, ודו"ק כי קצרתי.

האוהבו ומוקירו מאוד מאוד

אשר וייס

ב

לא תחמוד במרבה במחיר

כבוד הרה"ג המופלג וכו'

רבי יוסף שוב שליט"א

מפעל תרי"ג מצוות

במה ששאל אם יש איסור לא תחמוד בשכירות, כגון מי ששכר בית ודר בו וחבירו לחץ עליו שיעזוב את הבית ע"מ שישכרנו הוא עד שהצליח, האם עבר בלא תחמוד. ועוד נסתפק במשרה שאין בו קנין מסוים כגון גבאות בישיבה או בבית הכנסת וכדומה אם יש לא תחמוד.

הנה מע"כ הביא את דברי המשנה למלך פ"א מגזילה הלכה ט' שכתב "וז"ל מהרש"ך ח"ב סימן קמ"ט מ"מ אין מקום להכחיש שהדין נותן שקונה המולק"י להוציא את היהודי המחזיק מחזקתו נקרא רשע דהא אפילו המהפך אחרי החררה לקנותה אע"ג דאכתי לא מטא לידיה ולא קנאה ובא אחר ונטלה נקרא רשע (קדושין נט ע"א) כ"ש בקונה מולק"י מהבית שישראל חבירו מחזיק בה ומטא לידיה וזכה בה כמה ימים דודאי נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד בית רעך אף אם יפרע לו דמי שויון חזקתו וכו' יע"ש, ויש לפקפק בהוראה זו כי לא מצינו שיקרא רשע במי ששכר בית ובא אחר ולקחה ודוק", והבין כבודו שעיקר המחלוקת אם יש לא תחמוד בשכירות.

ויותר נראה לענ"ד דעיקר טעמו של מהרש"ך אינו משום לא תחמוד אלא משום שלמד מדין עני המהפך בחררה שנקרא רשע וק"ו זה שמוציא מה שכבר זכה בו חבירו מידו, אלא שהוסיף עוד דעובר בלא תחמוד והמל"מ פקפק בדבריו מטעם אחר לגמרי, דכיון דהראשון לא זכה בו אלא לשכירות והשני בא לקנותה קנין עולם אין בזה לא רשעות ולא לא תחמוד, כך נלע"ד.

אך מצינו להדיא מי שכתב דבשכירות אין לאו דלא תחמוד והוא בשו"ת נדיב לב חשן משפט סימן כ' והביא דבריו בשדה חמד מערכת הלמד אות ק"ל (וכבודו הביא דבריו), אמנם דבריו צ"ע דמה סברא יש לחלק בין מכר לשכירות והלא "שכירות ביומיה מכירה היא" (ב"מ נ"ו ע"ב) ועוד דזיל בתר טעמא ובין אם לא תחמוד מלתא דגזילה היא ובין אם משום עצם איסור החמדה (עיין לעיל אות א') היינו טעמא דמכר היינו טעמא דשכירות, ומשו"כ נראה יותר דגם בשכירות יש לאו דלא תחמוד.

אמנם לענ"ד אין איסור דלא תחמוד כאשר האדם מרבה במחיר עד שחבירו נתרצה למכור, דהלא זה דרך המסחר, ומה לן במה שלא רצה למכור במחיר אחר, והלא זכותו של אדם להחליט באיזה מחיר ירצה למכור ובאיזה הוא מעדיף להחזיק לעצמו ומה פגם יש בכך שהוא רוצה בביתו של פלוני ומרבה במחיר עד שחבירו ירצה למכור, לענ"ד לא אמרו בזה איסור אלא במפציר בחבירו שלא בדרך הוגנת עד שהוא מפתה אותו למכור מחמת בושה או יראה או סיבות צדדיות שאין בהם תועלת וריוח לחבירו. וכך משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם בפ"א מגזילה ה"ט "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תחמוד" הרי שלא עבר אלא משום "שהכביד עליו רעים והפציר בו" ולא משום "שנתן לו דמים רבים", ואדרבה משמע מלשונו דמה שנתן לו דמים אינו אלא סיבה שלא יעבור בחטא, ומשו"כ כתב "דאע"פ שנתן לו דמים רבים" עובר, אבל סיבת העבירה ועיקרו מה שהכביד על רעים והפציר בו", ויסוד האיסור דכיון שלא מכר בדעה מיושבת אלא מחמת הבושה או הפחד או שלחצו עליו בדרכים שונות הו"ל לתא דגזל הוא כנ"ל. וכך משמע בשע"ת לרבינו יונה שער ג' אות מ"ג "ואם יפציר בו ברוב תחנונים יבוש להשיב פניו" הרי דאין איסור אלא כשפלוני נותן או מוכר מחמת הבושה וכדומה. אך אין איסור כלל במי שמרבה במחיר עד שחבירו מתרצה למכור וכך הוא דרך המסחר מעולם ועד עולם.

והדברים נראים בעיני פשוטים כ"כ עד שנתקשיתי להבין מה שכתב הגאון מסטייפלא בספר ברכת פרץ פרשת יתרו דכל שהרבה בדמים עד שגרם לחבירו שהתרצה למכור עבר בלא תחמדו וכך משמע בדברי החרדים (ל"ת התלוי בלב) וז"ל "דבור עשירי של עשרת הדברות לא תחמוד ובדברות אחרונות כתיב לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ובין אאשת איש ובין אקרקעות ומטלטלין איכא תרי לאוין לא תתאוה ולא תחמוד וכשישתדל ליקח הקרקע או המטלטלין מחבירו שלא היה בדעתו למוכרן אלא שהפציר עליו או הרבה עליו רעים או הרבה לו דמים עד שלקחו אז עבר על לא תחמוד", הרי ששינה מלשון הרמב"ם ותחת אשר כתב הרמב"ם אפילו שנתן לו דמים מרובים, כתב הוא או שנתן לו וכו' והקה"י דקדק כן מלשון הרמב"ם ולענ"ד נראה יותר דמלשון הרמב"ם מוכח היפך הדברים, דרק מי שגורם לחבירו למכור מחמת הבושה וכדו' עובר בלאו זה כמבואר.