שכר שבת

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א

ביסוד איסור שכר שבת

הנה מקור איסור שכר שבת בב"מ נ"ח ע"א "השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שכר שבת עליו". ומסוגיא זו אין לנו אלא שאסור לקבל שכר תמורת עבודה שעושה בגופו אך לא נדע איסור לקבל תשלום בשכירות בהמתו כליו וביתו, אך להדיא מבואר בסי' רמ"ו ס"א דיש איסור שכר שבת אף בשכירות כלים וז"ל "מותר להשאיל ולהשכיר כליו לא"י ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים וי"א דכלים שעושים בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לא"י בע"ש וביום הה' מותר להשכיר לו ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה כגון שישכיר לו לחודש או לשבוע ולהשאיל לו מותר אפילו בער"ש" .

ומקור סעיף זה בשבת י"ט ע"א "לא ישכיר כליו לנכרי בערב שבת וכו'", וג' פירושים נאמרו בראשונים בביאור איסור זה, התוס' שם פירשו דמשום שכר שבת אסרו אבל בד' וה' הוי בהבלעה ואין איסור, רבינו יונה פירש (והביאו הרא"ש שבת פ"ק סי' ל"ו) דמיירי רק בכלים שעושים בהם מלאכה ואף דלית לן שביתת כלים, אם משכיר לו כלים אלה בערב שבת נראה כשלוחו לחלל את השבת, והרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי סוגיא זו מן ההלכה וביארו הראשונים שיטתם דטעם האיסור משום שביתת כלים, וכיון דקי"ל כבית הלל ולית לן שביתת כלים לא העתיקו הלכה זו.

ולכאורה היה מקום לומר דרק אליבא דתוס' וסיעתיה יש איסור שכר שבת בשכירות כלים אבל לא להני ראשונים שפירשו סוגיא זו מטעמי אוחרא, אך להדיא מבואר בשו"ע דאף שכתב כשיטת הרמב"ם והביא גם את פירוש רבינו יונה בגוף הברייתא מ"מ נקט דיש בזה איסור שכר שבת כמבואר, ועי"ש במשנ"ב סק"א שכתב דלכו"ע יש איסור שכר שבת אף בשביתת כלים עי"ש. וע"ע ברא"ש עבו"ז פ"ק סי' כ"ה ובטור סי' רמ"ג דיש איסור שכר שבת במרחץ שהשכיר לגוי עי"ש.

ובאמת מסתבר כדבריו דהרי כל עיקר איסור זה כתב רש"י בכתובות ס"ד ע"ב דהוי גזירה משום מקח וממכר, וכיון שכן מסתבר דעצם לקיחת השכר אסורה דיש בה לתא דמקח וממכר כיון ששכר הוא ולא מתנה בעלמא, ומה לן אם שכר פעולה הוא או שכר שכירת בתים וכלים וכדו'.

ומשום כך תמה אני על מה שכתב הגאון האדיר בשו"ת מהרש"ג בח"א סי' ס"ה ובח"ב סי' ס' לנטות דאין איסור שכר שבת אלא בשכר עבודה בלבד וכהא דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים ולא בשכירות כלים ונקט דהרמב"ם והרי"ף חלקו בזה על התוס', ונימוקו עמו, דבשכר פעולה גזרו עבודה המותרת אטו מלאכת עבודה שיש בו חילול שבת, אבל בשכירות כלים וכדו' שאינם שכר עבודה לא אסרו כלל, ולא ידעתי מה עלה על דעתו דטעם האיסור הוא מחשש עשיית מלאכה, וכנראה שדברי רש"י נעלמו מעיניו הצופיות במרחבי הש"ס והפוסקים.(ובשולחן ערוך הרב ובמשנ"ב סי' ש"י העתיקו דברי רש"י).

וכעין דברי המהרש"ג כתוב בחידושי הגר"ח (סטנסיל) אות י"ב ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם מקושית התוס' והרא"ש שם דאם האיסור משום שביתת כלים הוא למה מותר אם השכירו בד' וה'. וכתב הגר"ח דאין איסור שכר שבת אלא בעבודה אבל אם הוא אינו עושה כלום אין איסור להרויח בשבת, ורק לב"ש דאית ליה שביתת כלים וגם כליו צריכים לשבות יש איסור שכר שבת אף בשכירות כלים דכשם שאסרו עליו לעשות עבודה להשתכר אף אם אינו עושה מלאכה כך אסרו על כליו לעבוד עבודה להשתכר אף כשאין בזה איסור שביתת כלים ממש. (והטעם דאין איסור שביתת כלים ממש משום דהכלים מושכרים לנכרי עי"ש), והדברים תימה, הלא קיי"ל שכירות לא קניא ויש איסור שביתת כלים אף כשכליו שכורים לאחרים כמבואר בעבו"ז י"ד, ולכאורה י"ל דמיירי בכלים שאין עושין מלאכה בהם כלל כגון כלי אוכל ומ"מ למאן דאית ליה שביתת כלים יש איסור שכר שבת, וצ"ע).

אך עצם הסברא דאיסור שכר שבת בכלים תלוי אם יש מצוה בשביתת כלים או לא תמוה אף הוא, דמ"מ שובת הוא ובכליו ודאי שאין ענין שביתה כלל אלא ממלאכה, וז"פ.

ומשו"כ תמיהני גם על מה שראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן כ"ח שהביא תשובת הגרא"ז מלצר שנדפסה במאסף מסוים שבו דן להתיר לרופא ליקח שכר שבת לפי"ד הגר"ח הנ"ל, ולענ"ד הדברים נאמרו לפלפול אך אינם אפילו צירוף להלכה, אך לא ראיתי את דברי הגרא"ז מלצר במלואם ומסתמא גם הוא לא הסתמך על דברי הגר"ח להלכה.

והנה בכתובות ס"ד ע"א מבואר דהמורד באשתו מוסיפין לה על כתובתה בכל יום פלגא דזוזי מלבד בשבת משום דמתחזי כשכר שבת, ולכאורה יש להוכיח מכאן דאיסור ממש אין בזה, משום שאין כאן שכר עבודה, ואין בזה אלא מיחזי כשכר שבת, אך באמת נראה דהטעם דאין כאן אלא מיחזי כשכר שבת אינו אלא משום דאין כאן שכר כלל אלא קנס שהשיתו עליו ובקנס ודאי אין איסור שכר שבת דלא אסרו אלא קבלת השכר, אבל אין לחלק בין שכר עבודה לשכירות כלים, וכל זה ברור.

והנה לכאו' יש לתמוה על כל הלכה זו דהוי כעין גזירה לגזירה לגזירה דכל איסור שכר שבת הוי גזירה משום מקח וממכר ומקח וממכר גופא אינו אסור אלא שמא יכתוב כמבואר שוב גזרו בקנס משום דמחזי שכר שבת, ולולי הבנת הראשונים היה נראה, דשכר שבת הוי מקח וממכר ממש, ומש"כ רש"י גזירה משום מו"מ כאותו למה שחששו שם למחזי כשכר שבת ומה שחששו למיחזי כשכר שבת אין זה גזירה אלא תקנה, שלא יוספיו בכתובתה כנגד יום השבת, ודו"ק בזה. (אמנם במגן אברהם סי' שו' סק"ג מבואר דבכל קנס אסור, הרי דהוי כעין גזירה כללית, ועין בבית יוסף סימן תקפח שכתב דכל איסור זה בשכר שבת אינו אלא חומרא ולא איסור גמור, וצ"ע בכ"ז).

ב

הפחתת חוב

והנה המגן אברהם בסי' ש"ו סק"ז הוכיח מסוגיא זו דמסכת כתובות דאין איסור כשמפחיתים מחוב אלא בתשלום שכר, שהרי בגמ' שם אמרו דכשהאשה מורדת מפחיתים מכתובתה אפילו כנגד השבת אבל אם הבעל מורד אין מוסיפין לכתובתה בשבת, דכשמוסיפין לכתובתה מיחזי כשכר שבת אבל כשמפחיתין מכתובתה לא מיחזי כשכר שבת, הרי לן דבהפחתה מחוב ליכא שכר שבת.

ובתהלה לדוד שם סק"ז כתב לפי דבריו דיש עצה לקבל תמורה לעבודה בשבת בדרך היתר, דהעובד או המשכיר כליו יקבל הלואה מן המעבידו לפני השבת ותמורת עבודתו המותרת יקזזו לו מחובו, דבכה"ג  אין איסור שכר שבת (ואף אם זה הערמה הלא באיסור דרבנן נוהגין היתר בהערמה ובשכר שבת לכו"ע אין כאן אלא איסור דרבנן).

אך בהגהות הגרעק"א שם כתב דאין לחלק כלל בין קבלת תשלום לקיזוז חוב ובכל ענין אסור, ורק בתשלום שהוא בדרך קנס חילקו בין תשלום להפחתת חוב וזה גם כונת המג"א, וכך מבואר גם בשלחן ערוך הרב שם בסעיף י' עיין בדבריו ולפי"ז אין בכלל היתר כנ"ל.

ומסתבר כדברי שוע"ה והרעק"א, ובפרט להבנת הגר"ח שם דאיסור שכר שבת איננו בקבלת השכר בלבד אלא אף  בעצם השכירות דאסור לו לעבוד בשבת תמורת שכר או להשכיר ביתו וכליו תמורת שכר שבת, ולפי"ז מסתבר דאין נפ"מ באיזה דרך יבא על שכרו אם בתשלום או בהפחתת חוב ורק בקנס דכל איסורו משום דמיחזי כשכר שבת חילקו בין זה לזה.

 ושני דרכים אלו כבר נשנו במחלוקת גם בין הישועות יעקב שהקדים את התהלה לדוד בחידושו והאור שמח בפכ"ד משבת הלכה ח' שדחה דבריו כהבנת רעק"א הנ"ל עי"ש.

ושו"ר בריטב"א (כתובות שם) שכתב להדיא כהבנת הגרעק"א דרק בקנס אין קפידא בהפחתה עי"ש.

ג

שכר שבת בגוי

והנה יש לעיין באיסור זה על מי הוא רובץ, על המשלם שכר שבת או על המקבלו, ואין להוכיח מלשון הגמ' בב"מ שם "אין נותנים לו שכר שבת" דשם מדובר בדיני שומרין ולא בהלכות שבת, ומשו"כ אמרו דכיון דאין נותנים לו שכר שבת אין אחריות שבת עליו, אבל אפשר דעיקר איסור שכר שבת על המקבל הוא.

ונחלקו בשאלה זו שנים מגדולי האחרונים, המנורה הטהורה בסי' ש"ו נקט דהאיסור על הנותן, והתהלה לדוד שם בסי' שו סק"ג וכן בסי' רמ"ג סק"א נקט דהאיסור על המקבל, ונפ"מ אם מותר לתת לנכרי שכר שבת או לקבל הימנו דאם האיסור על המקבל אין איסור לשלם לנכרי ואם האיסור על הנותן אין איסור לקבל שכר מנכרי, וז"פ. (ועיין בזה בשמירת שבת כהלכתה פרק כ"ח הערה נ"ז). והמשנ"ב שם ס"ק כ"א נקט בפשיטות דהאיסור על המקבל שכר שבת וכתב דהנותן עובר על לפני עור בלבד עי"ש.

ד

שכר שבת במצוה

כתב השו"ע סי' ש"ו סעיף ד' "אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר שכר שבת בדבר מצוה" ושני דעות אלה מקורן במרדכי כתובות סי' קפ"ט עי"ש.

והנה כלל ידוע בדרכו של הבית יוסף דכאשר כותב הוא שיטה ראשונה בסתם ושיטה נוספת בי"א עיקר דעתו כשיטה ראשונה, ולפי"ז נראה לכאורה דבהלכה זו עיקר ההלכה דשכר שבת אסור אפילו בשכר שנותן על עשיית מצוה וכ"כ הפרי חדש בסי' תקפ"ה, התוספת שבת סי' ש"ו סעיף י"ב וברכי יוסף סימן תקפ"ה, אך כבר הקשו האחרונים דהשו"ע סתר דברי עצמו דבסי' תקפ"ה סעיף ה' כתב דחזנים המקבלים שכר על תפלתם בחג אינם רואים סימן ברכה מתשלום זה, ומשמע דאין בזה איסור אלא שאינו רואה סימן ברכה, כמ"ש במג"א שם בס"ק ב' "אינו רואה סימן ברכה, אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה היא". ושאלה זו כבר העלה הבית יוסף שם על דברי הגמ' בפסחים נ' ע"ב דתורגמן המקבל שכר שבת אינו רואה סימן ברכה, ומשמע דאין בזה איסור, וכתב הבית יוסף "ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הל"ל אין בהן סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוות כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוות הוא שרי ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל" הרי לן דעת הבית יוסף דאין זה איסור גמור אלא חומרא בעלמא במקום דאפשר, אבל במעשה מצוה אין בזה איסור כלל.

אמנם הט"ז שם סק"ז כתב דאין לדייק ממה שאמרו אינו רואה סימן ברכה דאין בזה איסור, דהלא במגילה כ"ז אמרו דהמוכר ס"ת אינו רואה סימן ברכה והבית יוסף ביו"ד סימן ר"ע כתב דאסור למכור ס"ת הרי דיש גם איסור במה שאמרו אינו רואה סימן ברכה. אך באמת תמה הט"ז שם (סי' ר"ע) בסק"ב על דברי הבית יוסף מגמ' מפורשת בפסחים דף נ' ע"ב דכשאמרו אינו רואה סימן ברכה דייקו דשמותי לא משמתינן ליה דאיסורא ליכא, וכתב דרק במוכר ס"ת דברישא אמרו "אין מוכרין ס"ת" ושוב אמרו דאפילו אם אין לו מה לאכול אינו רואה סימן ברכה אמרינן מדרישא איסור הוא ה"ה בסיפא משא"כ בהא דפסחים, וא"כ לק"מ מה שהקשה הוא עצמו על הבית יוסף לגבי שכר שבת, דסתם לשון אינו רואה סימן ברכה אכן משמעו דאין בזה איסור, ודו"ק בזה.

והט"ז שם כתב לחלק בין מצוה דשבת ויו"ט גופא כמו חזן לתפלת החג ובעל תוקע וכדו' שבהם אין איסור שכר שבת למצוה בעלמא שאינה קשורה לעיצומו של יום כמו שומר בהמה לפרה אדומה וזרעים לקרבן עומר וכדו' עי"ש. ואי בדידי תלי', היה נראה לומר דאין איסור שכר שבת אלא כשהשכר הוא על היום, כמו שומר שמקבל תשלום על יום עבודה, אבל המקבל שכר על מעשה מסוים כעין קבלנות כבעל תוקע וחזן ותורגמן וכדו' אף שבמקרה עבודה זו נעשית בשבת אין זה שכר שבת, אך מכיון שכל הראשונים והאחרונים עסקו בקושי' זו ולא כתבו סברא פשוטה זו, מדשתקו רבנן ש"מ לא ניחא להו, ובטלה דעתינו לדעתם הגדולה, וכנראה שמסתבר לאסור בכל ענין גזירה אטו מקח וממכר. (ושו"ר בשו"ת מהרש"ג ח"א סי' ס"ה שכתב כדברינו אך משנה לא זזה ממקומה).

ולמעשה מבואר בדברי האחרונים שנהגו להקל בדבר מצוה כמבואר בשלחן ערוך הרב ש"ו סעיף י"א, במשנ"ב שם ס"ק כ"ד ובחיי אדם סימן ס' סעיף ח', וכך מבואר בנובי"ת או"ח סי' כ"ו שכתב ליישב מנהג בעלי מקואות לגבות תשלום מנשים הטובלות בשבת, משום דהוי מצוה עי"ש.

ולכאורה יש ראיה מפורשת דמותר לקחת שכר שבת על עסק המצוות, דהלא בבראשית רבה פרשה צ"ח י"א איתא "ר' יהודה בר נחמן ורבי לוי הוי נסבין מן תרתין סלעין בכל שבת למומתא צבורא דר' יוחנן וכו'", וכן הוא בירושלמי סוכה כ"ג ע"א (פ"ה ה"א), ופירוש הדברים שהיו נוהגין לדרוש לפני ציבור המתאספים עד שהיה נכנס ר' יוחנן לדרוש, והיו מקבלין שכר ע"ז שני סלעים עי"ש, הרי להדיא דמותר ליטול שכר על עסק המצוות. ולדעת האוסרים צריך לדחוק דהיה דרך מתנה ולא דרך פסיקה והתחייבות, וכבר כתב הפמ"ג במשבצות סי' ש"ו סק"ד דדרך מתנה מותר עי"ש. (וכבר קדמו בספר האגודה שכתב לבאר על מה סמכו החזנים ליטול שכר תפילה בשבת ויו"ט, משום שלפעמים עוברים הם לפני התיבה גם ללא תשלום, ונראה ביאור כונתו דכיון שלפעמים עוברים לפני התיבה ללא תשלום שכר ע"כ דהוי כמתנה ולא כתשלום שכר עי"ש וזה מקור דבמתנה אין דין שכר שבת).

ועיין בביאור הלכה בסי' רמ"ד סעיף ו' דגם בהפסד גדול יש להקל באיסור שכר שבת עי"ש.

והנה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' ח"א סי' כ"ד דן בשוחטים ביום טוב שני של גליות שחל בע"ש והיה צריך לשחוט בער"ש האם מותר לשלם לשוחטים לפני החג וכתב  להקל כשיטה הנ"ל דבמצוה אין איסור שכר שבת, וכתב עוד סברא מחודשת דכיון שהתורה התירה מלאכה לצורך אוכ"נ כיון שהותרה הותרה גם איסור שכר שבת, וסברא זו מתמיה כ"כ עד שגם הדמיון שהביא לה אינו מישבה על הלב, ונראה שהקיל בשעה"ד בהסתמך על כך שמדובר במצוה כנ"ל.

ה

שכר שבת לצדקה

בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קצ"ד דן לגבי רופא המבקר חולים בשבת אם מותר לו לקבל שכר וכתב "שיתנהו לצדקה כיון שהוא שכר שבת" ולכאורה יש בזה חידוש עצום דמותר לקחת שכר שבת ע"מ לחלק לצדקה, וקשה דמה בכך שהוא מחלק לצדקה דהרי מ"מ מקבל הוא שכר, ובאמת נראה לענ"ד דאיסור שכר שבת אינו על קבלת השכר בלבד אלא על עשיית הריוח, דאסור לו לאדם לעבוד או להשכיר כליו תמורת שכר בשבת, ואף אם יחלק השכר ולא יטול לעצמו כלום מ"מ השוכר התחייב לשלם לו ונמצא שהוא הרויח בשבת וזה עצם האיסור.

ונראה ברור דאף החת"ס לא התיר בשופי לקבל שכר שבת ולחלקו לצדקה, אלא דמאחר ואין בידו לחייב את הרופא לבקר חולים בחנם, משום שאין ידינו תקיפה להעמיד את הדת על תילה, ועוד דיש איסור לא תחנם לשרת את הנכרים חנם אין כסף, ובהכרח יקבל רופא זה תשלום, ראוי שיתן לצדקה, עיין היטב בדבריו שם.

ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' נ"ט דן לגבי ריבית בנקאית המשתלמת על בסיס יומי דלכאורה הוי שכר שבת וכבר כתבו המג"א והמשנ"ב בסי' ש"ו ס"ק כ"א דאסור לקבל ריבית על יום השבת והמלוה לנכרי בריבית צריך להתנות עמו שהריבית תשתלם על בסיס שבועי או חדשי, אלא שהאגר"מ כתב להקל משום ש"היום" שלהם אינו תלוי בצאת הכוכבים אלא מחצות לחצות (ובמנחת יצחק חלק סי' נ"ט כתב אף הוא סברא זו, אלא שכתב שהריבית משתלמת ע"י הבנקים מזמן סגירת הסניף מיום ליום), אך בשני ימים של ר"ה נמצא שנוטל שכר יו"ט, וכתב להקל אם יתן שכר זה לצדקה באופן שלא יהיה לו שום טובת הנאה, דהיינו שלא ידע המקבל מי הוא שנתן לו צדקה זו עי"ש.

ונראה דגם האג"מ לא היה מתיר לעשות עבודה בשבת או להשכיר כליו לשבת ע"מ ליתן את הכסף לצדקה, אלא דכיון שאין שאלה זו מתעוררת אלא בימים ספורים בשנה הוי כשעת הדחק גדול, ומשו"כ הקיל ע"י נתינת השכר לצדקה וכמבואר.

ו

שכר שבת בהבלעה

הנה מבואר בגמ' שם דאם היה הפועל שכיר שבת שכיר חודש וכו' נותן לו שכר שבת, וכ"ה בשו"ע שם (ש"ו סעיף ד') דאין איסור שכר שבת בהבלעה.

ולכאורה מסתבר דאין בזה היתר אלא כאשר השכר של שבת מועט הוא לגבי השכר המותר שהוא שכר חול, וכעיקר דברי הגמ' דאם היה שכיר שבת דהיינו שבעה ימים מותר, וכך משמע מהא דשבת דף י"ט דלא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת ולשיטת התוס' והרא"ש טעם האיסור משום שכר שבת ולא התירו אלא בד' ובה' אבל בערב שבת אסור אף אם הכלי שכור ביד הנכרי מלפני כניסת השבת. (והרי זה כשבע הפרות הדקות שבלעו את הפרות בריאות הבשר).

אך באמת כבר נחלקו אביי ורבא בבכורות ל"א ע"ב במעשר בהמה ובכור שנשחטו על מום ואסורים במכירה אם מותר להבליע הבשר בעור ובקרניים דלאביי אסור משום דניכר הדבר שאין העור והקרניים שווה כל כך ואינו דומה לדמי אתרוג שבשביעית מבליע בלולב (סוכה לט.) דדמי אתרוג מועטין ואין ההבלעה ניכרת. ורבא מתיר אף במע"ב ובכור, והלכתא כרבא בכל מקום, וא"כ ה"ה בני"ד.

 אך אפשר דבני"ד אף לאביי מותר, דשאני הבלעת שכר שבת ביסוד גדרו מהבלעה דמע"ב, ודמי שביעית, דבהני צריך לשלם את כל התשלום עבור העור והקרניים (במע"ב) והלולב (בשביעית) והאתרוג והבשר מתנה. אבל בשכר שבת אין האיסור אלא לקבל שכר שבת לבדו אבל ביחד עם ימי חול מותר וכ"כ להדיא רש"י בב"מ שם והר"ן בנדרים ל"ז ע"ב, וא"כ מסתבר דשכר שבת מותר להבליע אף רוב במועט כיון דמ"מ אין זה שכר שבת בלבד, ודו"ק.

אך האחרונים הקילו בזה בהבלעת רוב במיעוט, ועוד הפליגו להקל ולהבליע שכר שבת בהוצאות עקיפות, דהנה בנודע ביהודה תניינא או"ח סי' כ"ו דן בבעלי מקואות הגובים תשלום מנשים הטובלות בליל שבת וכתב להקל משני טעמים, א' יש לסמוך על דעת המקיל בדבר מצוה כנ"ל, ב' "שהרי שכר העצים בודאי מותר, דאטו מי שלוקח דבר מחבירו בשבת לא יפרע לו בחול, וא"כ רשאי הוא ליטול שכרו בהבלעה עם שכר העצים".

ולענ"ד יש בדבריו חידוש דעצם ההבלעה בהוצאות עקיפות חידוש יש בו, דהאשה הבאה לטבול במקוה אינה משלמת דמי העצים אלא דמי הטבילה, ואין דמי העצים אלא השקעה של בעל המקוה, ואטו נאמר דהמשכיר בהמה לחבירו יוכל להבליע דמי השכירות בהוצאות פיטום הבהמה, ואומן יוכל להבליע שכרו בהוצאות לימוד אומנתו, והלא פשוט דאין הדבר תלוי אלא בכונת המשלם את שכר השבת ואין הוא מתכוין לשלם הוצאות מוקדמות אלא הוא משלם תמורת השירות שהוא מקבל וכן הדבר לגבי דמי הסקת המקוה.

והנה בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' קכ"ה כתב דהבא להתארח בשבת מותר לו לשלם לבעל האורוה "שטאלל געלד" דהיינו דמי איכסון הסוסים בשבת, כיון שהבהמות מלכלכות ובעל האורוה ישא בהוצאות הנקיון יכול הוא להבליע שכרו בדמי הנקיון עי"ש.

וגם בדבריו יש להעיר כנ"ל, דאין האורח משלם אלא תמורת השירות שהוא מקבל ואין הוא משלם דמי הנקיון, אך הגרש"ק כתב דבעל האורווה יתנה עם האורח שהוא משלם דמי הנקיון, ונראה דהתנאה זו מהני אף אם הערמה הוא דהערמה מותרת בדרבנן כנ"ל, אבל ללא התניה מפורשת לכאורה לא מסתבר להקל בזה.

ועוד כתב שם הגרש"ק דאורחים הבאים להתארח בשבת יכולים לשלם תמורת החדרים שבהם הם מתארחים כיון שהם מגיעים לפני שבת ונשארים קצת במוצאי שבת, ואפשר להבליע דמי השבת בשכר החול, וכעי"ז נהגו להקל לחזנים המתפללים בימים נוראים להבליע שכרם בשכר המשולם להם על תפלתם ביום הראשון דסליחות בדרך הבלעה.

אך יש שכתבו דמותר להם להבליע שכר תפלתם לפני התיבה בשכר המגיע להם עבור ההכנות שהם עושים בביתם בימים שלפני החג, כ"כ בערוך השולחן בסי' שו סעי' יב, וכך גם בבעל תוקע המתכונן לפני החג, ויש להעיר על קולא זו כעין מה שהערנו על דברי הנוב"י כנ"ל, ולענ"ד יש להקל בזה רק אם כך התנו ביניהם במפורש כנ"ל.

ז

שאלות מעשיות בשכר שבת

הנה שאלות רבות מתעוררות למעשה בהלכות אלה, ונפרט את הלכותיהם לפי כל המבואר לעיל.

יהודים שיש להם שותפות בבתי מלון הפועלים בהיתר בשבת (ואכ"מ לבאר סוגיא גדולה זו), ויש אורחים נכרים המתארחים מליל שבת עד למחרת בצהרי היום, ולכאורה התשלום הנגבה מהם שכר שבת הוא.

ונראה להקל דבזמנינו המתארח במלון מקבל לא רק זכות לשהות בחדר אלא ארוחות, שתיה, מי רחצה, סבון וכו' וכל אלה עדיפי מדמי עצים דהנוב"י ודמי נקיון דהגרש"ק, דאלה הנותנים לו לשימושו והם כלולים בתשלום והוי הבלעה ממש, וכ"כ הגרש"ק שם באלף לך שלמה עי"ש.

ונראה עוד לפי מה שנתחבטתי בגדר הבלעה, דמחד מבואר בסימן ש"ו שם דאם השכר מבוסס על בסיס יומי וביד בעה"ב לחזור בו בכל יום ואינו משלם אלא לפי מספר הימים הוי שכר שבת אף שבפועל יקבל הוא את כל שכרו ביחד בסוף החודש, אך צ"ע מהא דסימן רמ"ה סעיף א' ברמ"א בישראל וגוי שיש להם תנור או מרחץ ביחד והגוי עובד בו אדעתא דנפשיה ולא מיחזי כשליח הישראל אין בזה איסור "ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים", ולכאורה תימה איזה הבלעה יש כאן והלא המשלם דמי אפיה בתנור ודמי רחיצה במרחץ משלם שכרו מיד, ודוחק עצום לומר שלא יגבו שכר המשתמשים במרחץ ובתנור אלא בהבלעת שימושם בימות החול, אלא נראה פשוט דהכונה דישראל יטול דמיו מן השותף הגוי בהבלעת שאר הימים, וקשה לכאורה דהלא קופה זו קופה משותפת הוא ומה שייך ליטול בהבלעה והלא כשהלקוחות משלמים נכנס הכסף לקופה שיש לישראל חלק בו.

וכבר נתקשה בזה בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' צ"ו וכתב דכיון דאין הישראל רשאי להפעיל תנורו ומרחצו בשבת הוי כחצר דלא קיימא לאגרא, ואין השותף חייב לשלם לו עי"ש.

ולא הבנתי דא"כ למ"ל הבלעה הלא אין כאן שכר שבת אלא מתנה בעלמא (וכבר כתב הפמ"ג במש"ז ש"ו סק"ד דבמתנה אין איסור שכר שבת), וגם עצם הסברא דאין כאן שכירות דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא סברא רחוקה היא.

ונראה לכאורה דכל שהכסף נכנס לקופה משותפת ולא לרשות פרטית של האדם הו"ל כאילו לא בא לרשותו וכשהוא שוב נוטל חלקו מקופה משותפת זו נחשב כאילו רק אז נוטל שכרו ואם הוא מבליע שכר השבת עם שאר הימים יש כאן הבלעה.

ולכאורה נראה לפי"ז דגם הכסף שנכנס לקופת בית המלון שאינו חשבונו הפרטי של היהודי השותף הו"ל כאילו לא בא עדיין לרשותו ורק כשיטול חלקו המסוים והפרטי בא על שכרו ואז כבר הוי בהבלעה.

ב. המשקיע בקרן נאמנות בחו"ל ועסקאות מתבצעות בימים טובים, (בשבת קודש הבורסה האמריקאית לא פעילה), האם רווחים אלה שכר שבת הם.

נראה להקל דאין כאן שכר אלא דמי מכר דהלא הכסף ניתן תמורת המניות שנמכרו, ומה בין המוכר אוכל ומשקה ועצים שכתב הנוב"י בפשיטות דאין זה שכר שבת להמוכר מניות דשוה כסף הם.

ג. רבית בנקאית על פקדונות על ימי שבת ויו"ט לכאורה אסור לקבלו, דכבר כתבו המג"א בסי' ש"ו והמשנ"ב שם ס"ק י"ט דגם בריבית יש איסור שכר שבת עי"ש.

אך כבר כתבו האגרות משה או"ח ח"ד סי' נ"ט, והמנחת יצחק ח"ט סי' נ"ט דכיון דיום המסחר הבנקאי שונה מין היום ההלכתי, דאין היום שלהם מצאה"כ עד צאה"כ ואין יומם הולך אחר הלילה לעולם יש הבלעה בריבית בשבת קדש, אלא דבשני ימים של ר"ה יש לכאורה שכר שבת כיון דקדושה אחת הן (ולא כשני ימים טובים של גליות דהוי שתי קדושות ודין ספק עליהם עי"ש).

וכתב האג"מ דיתן ריבית יום זה לצדקה ודנתי בדבריו לעיל אות ה' עי"ש.

ובאמת מסופקני אם ריבית בנקאית יש בו דין שכר שבת כיון שאין הבנק יכול להפסיק הלואה זו בכל יום שירצה, וכבר כתב המשנ"ב בס"ק י"ט דאף אם השכר קצוב לפי מנין הימים אם אין המעביד יכול להפסיק את עבודת הפועל באמצע החודש לא הוי שכיר יום, ואף כשבידו לעשות כן הביא בס"ק כ' את דעת השבות יעקב דכיון דמסתמא לא יעשה כן לא הוי כשכיר יום, וה"ה בני"ד דלעולם הבנק לא יפסיק התחייבותו לשלם ריבית והרבית משתלמת בפועל רק כשהמפקיד ימשוך את כספו, ולענ"ד מסתבר דבכה"ג הוי הבלעה, ועדיין צ"ע.

ונראה עוד דבהלואה עפ"י היתר עיסקה אין איסור שכר שבת כיון דהתשלום אינו מוגדר כריבית אלא כדמי התפשרות בשביל פטור משבועה, וכבר הביאו כן בשם הגרשז"א זצ"ל.

ד. הנוהג בארץ ישראל בימים קשים אלה של התגברות הטרור והסכנה, שמציבים שומרים חמושים במקומות ציבור, האם מותר לשומר לקבל שכר שבת כאשר אינו שומר אלא בשבת בלבד, ונשאלתי ע"י אברך שתורתו אומנתו ובשעת סעודות שבת בישיבה שומר הוא מבחוץ האם מותר לו לקבל שכר.

ולכאורה אין לך מצוה גדולה משמירת הגוף והנפש והצלת הרבים ואם הקילו בעסק המצוה וכך המנהג כמבואר לעיל, ה"ה בזה, ונסתפקתי עוד אם אפשר להבליע שכר שמירתו במילגת הלימודים שלו, האם יש בזה דין הבלעה, ולכאורה זה לא יהני דאינו דומה שכר שמירתו למילגת הלמודים והצמדה מלאכותית לא יועיל לעשות דין הבלעה.

ואם אפשרי הדבר ראוי שישמור פעם גם בימות החול ויקבל שכרו בהבלעה, כמבואר.