שלא ברכו בתורה תחלה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" (ל"ב ג').

"אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה" (נדרים פ"א).

 הנה צריך ביאור בלשון חז"ל "שלא ברכו בתורה תחלה, והלא לא ברכו כלל ולמה הדגישו מה שלא ברכו בתורה תחלה.

 ונראה בזה לפי מה שהעירו הראשונים בפשר ההבדל שבין ברכת המזון וברכת התורה, הלא רק שתי ברכות אלה מה"ת הן, ומה נשתנו זו מזו דברכת המזון מברכין לאחר המזון וברכת התורה זמנה לפני התלמוד, וכתב בזה בספר החינוך מצוה ת"ל "מן הדומה שהטעם לפי שהוא ב"ה לא ישאל מן החומר לעבדו ולהודות בטובו רק אחרי שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא יכיר בטובה רק אחר ההרגש, אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל והשכל יודע ומכיר, וקודם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחייבנו הא-ל להודות לפניו לפני קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי".

 אין זה אלא לשבחה של תורה, ולשבח הנפש השכלי שנצטוינו לברך ברכת התורה לפני התלמוד, משום שהנפש המשכלת השואפת לחמדת הלבבות ונועם הנשמות תרונן ותשבח לנותן התורה עוד קודם שילמד, משא"כ בנפש הבהמי רדופת התענוגות לא תכיר בטובה כ"א לאחר שמילא כריסו.

 ומסופר על הגה"ק רבינו יהונתן אייבשיץ בעל התומים שאחד מחשובי הקהל שישב סמוך לו בתפלתו שם אל לבו שהגרי"א אינו מברך בבוקר ברכת "שלא עשני גוי" ולאחר שכך נתאמת אצלו יום יום, שיתף בצערו את חשובי הקהילה, וכאשר שאלו בחרדה גדולה את פי הרב על פשר מנהגו, הסביר להם שאין הוא מסוגל לעצור בנפשו מלברך ברכה זו עד שיגיע לבית הכנסת אלא מיד בקומו משנתו ובנטלו ידיו, מתפרצת ברכה זו מלבו הגדול. וכך צריכה להיות הרגשת לבנו בברכת התורה, איך נוכל להמתין מלברך עד גמר התלמוד, הלא עוד טרם פתח הלומד את הגמרא עולה הלב על גדותיו בהודיה לנותן התורה "שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

 וזה שאמרו שלא ברכו בתורה תחלה, אפשר שבאמת ברכו ברכת התורה אך לא ברכו בה תחלה, אלא לאחר התלמוד וכדרך שמברכים על המזון, ולא הבחינו בין חיי עולם לחיי שעה והנפש השכלית ונשמת אלקים שקעו לתהום הנפש הבהמי עד שאבדה הארץ וגלו ישראל מעל אדמתם.

*           *           *

 והנה מצינו בספר דגל מחנה אפרים (פרשת בשלח) שהביא בשם מורו וזקינו הבעש"ט שלא ברכו ברכת "והערב נא" וכתב שהוא דבר פלא.

 ואכן דבר פלא הוא לכאורה, דהלא ברכת אשר בחר בנו "מעולה שבברכות" היא כמבואר בברכות (י"א ע"ב), וברכת אשר קדשנו ברכת המצוה היא, אך ברכת והערב נא אינה אלא ברכה הסמוכה לחברתה ואינה ברכה גמורה, וקשה להבין איפוא למה אבדה הארץ דוקא בביטולה של ברכה זו.

 והנראה בביאור הדברים בהקדם התבוננות במה שתמהו גדולי הדורות בעצם דברי חז"ל בנדרים שם. הלא ביומא (ט' ע"ב) אמרו דבית ראשון חרב בעון ג' עבירות חמורות שבתורה, שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה, ומה זה שאמרו שסיבת החורבן היתה על שלא ברכו בתורה תחלה. ועוד נתקשו במאמרם, וכי משום ביטול מצות עשה חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם, ומה גם שיש אומרים שאין ברכת התורה אלא מצוה דרבנן ולא מצוה דאורייתא ותגדל התימה דמשום ביטול מצוה דרבנן חרב הבית. ועוד בה שלישיה, איך יתכן שחכמים ונביאים ומלאכי השרת (לפי גירסת הב"ח שם) לא ידעו על פשע העם וחטאתו.

 אלא נראה בזה דודאי ידעו הם והכירו שבני ישראל נכשלו בג' עבירות חמורות שבתורה ובגללם חרב הבית, אלא שנשאלה השאלה, מה הביא לירידה נוראה כ"כ במעלת ישראל ודבקותה בתורה ובמצוה עד שמכרם בית ישראל יצאו שופכי דמים מגלי עריות ועובדי עבודה זרה, איך עלתה כזאת בימינו. וכיון ששאלה זו לא נגעה לסיבה הישירה של החורבן והגלות, אלא לסיבת הסיבה ולסיבה הראשונה לא ידעו חכמים לפרשה.

 עד שפירשה הקב"ה בעצמו, על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה. לא בקשו ולא ייחלו לאהבת התורה לא ערב להם צוף דבשה של נועם התורה ולא התענגו בעינוגי שעשועיה, ומשו"כ לא זכו שבניהם ידבקו בתורה ובמצוותיה.

 שהרי שמחת התורה צריך שתאיר פניו של אדם, ראה נא מה שאמרו (מנחות י"ח ע"א) "צהבו פניו של יוסף הבבלי (מחמת שמחה רש"י)... זלגו עיניו של ר' אלעזר בן שמוע דמעות אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". וגם בשמחת המצוה מצינו שהיא צריכה להקרין מפניו של אדם ולהאיר את כל סביבותיו, ראה מה שאמרו בברכות (ט' ע"ב) "אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" שמחת המצוה היא שקובעת מהותו של אדם אדם גדול הוא... ושמח במצוות" וכאשר סמך גאולה לתפלה קרן אור פניו וחיוך לא מש מעל פניו כל היום.

 כי רק בנים אשר יגדלו בבית שיש בו שמחת התורה ותענוגה, ילכו אף הם בעקבות אבותם, רק כאשר אבי המשפחה דבק בתורה ובאהבתה ישגה תמיד יזכה שגם צאצאיו יימשכו אחריה בעבותות אהבה בראותם שהתורה מביאה חיים ושמחה על לומדיה.

 וזה נראה ביאור מה שאמרו בפסחים (ס"ח ע"ב) "הכל מודים בעצרת דבעינן בה נמי לכם", ולכאורה יפלא דהלא איפכא מסתברא, ואם בפסח שהוא זכר ליציאת מצרים ובסוכות שהוא זכר לענני הכבוד נקט ר' אליעזר דמותר לנהוג כולו לה' ק"ו לעצרת שהוא זכר למתן תורה שראוי שיהיה כולו לה'.

 אלא שכבר כתב רש"י בביאור הדבר "להראות שנוח ומקובל עליו יום שניתנה תורה בסיני", ביום נשגב זה בו מראים אנו, לנו ולבנינו אחרינו שלא רק עולם הבא שלנו הוא, אלא גם עולם הזה לעמלי תורה ניתנה, ואין שמחה כשמחת התורה, והוא שאמרו חז"ל (אבות פ"ו) "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

 והוא שאנו מבקשים "והערב נא" ה"א את דברי תורתך בפינו... ונהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי צאצאינו וכו'", כי רק אם נרגיש אנו במתיקות התורה נזכה שגם צאצאינו אחרינו ילכו בדרך זו.

 וזה שפירש הבעש"ט שלא ברכו בתורה תחלה, שלא אמרו ברכת והערב נא ה"א את דברי תורתך בפינו.