שליחותייהו קעבדינן ועשיית דין בזמן הזה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א' ט"ז)

 

הנה מבואר בב"ק פ"ד ע"ב דמה דדנין דיני ממונות בזה"ז ואף בהודאות והלואות הוי משום "דעבדינן שליחותייהו", וצ"ב בגדר זה דבודאי אין כונתם לדין שליחות שמצינו בגדרי קנין וחלות או במצוה ועבירה במקום דמהני בהו שליחות דמה שייך שליחות בדין, ועוד דהרי בטל השליחות כשמת המשלח כידוע, ואין צריך להאריך בזה.

ובפשטות נקטינן דזה הוי תקנת חכמים לתיקון העולם לדון דיני ממונות בזה"ז דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה והפקר בי"ד הי' הפקר, אך הנתיבות בסי' א' ס"ק א' הוכיח דשליחותייהו עבדינן הוא דין דאורייתא ממה דמקבלין גרים בזה"ז אף דצריך ג' משום דמשפט כתיב בי' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב וא"כ צריך נמי סמוכין ככל דין מה"ת ובודאי לא ניתן להיאמר דכל גירות בזמן הזה הוי מדרבנן בלבד דאיך מותר בבת ישראל וכי מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע, ועוד דכי אין קידושיו קידושין אלא מדרבנן ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר נחשוש לקידושין שניים, אתמהה, וע"כ דהוי גירות מה"ת משום דעבדינן שליחותייהו, אך הנתיבות לא ביאר טעם הדבר.

ובאמת כבר עמדו הראשונים על דבר זה איך מהני גירות בזה"ז כיון דבעי מומחין עיין בתוס' קידושין ס"ב ע"ב וביבמות שם ברמב"ן ובריטב"א דנקטו בפשיטות דשליחותייהו עבדינן הוי רק מדרבנן ומשום הפקר בי"ד ולא מהני בגירות ותירצו דילפינן מלדורותיכם דלא צריך מומחין אך הרמב"ן שם כתב דאפשר דמה"ת דנין הדיוטות בשליחות מומחין עי"ש בסו"ד וזה כדברי הנתיבות, וצ"ב בזה ביסוד הדברים.

וראיתי בספר חשן אהרן להגר"א וואלקין בסי' א' שהאריך לבאר דמהני קבלת בעלי הדין אף לענין דיני קנסות וכל דבר דמה"ת בעי סמוכין כמו דמהני קיבלו עלייהו אף בפסולין לדיני ממונות ולפי"ז חידש דכל רב שנתקבל בקהילתו לדון ולהורות דהוי כקיבלו עלייהו ובזה הוי כסמוך לדון בכל דבר ואף בדיני קנסות ע"ש שהאריך. ולכאורה לפי דבריו אשכחנא פתרי לד"ז דבזה"ז דאין סמיכה הוי כאילו קיבלו עלייהו אף שאינם סמוכין ומהני לכל דבר כאילו הוי סמוכין, וזה כונת הגמ' דשליחותייהו עבדינן ואנו עומדין במקומן כאילו אנו סמוכין.

אך באמת מלבד מה שיש לדחות דבזה"ז מהני דיני ממונות אף בלא הסכמת בעלי הדין כלל והתם בודאי א"א לבוא מצד קבלתם הכללית כיון שכעת הם מתנגדים ואעפ"כ דנין אותם בכפיה, יש לדון עוד טובא דבפשטות נראה דלא מהני כלל קיבלו עלייהו אלא בדיני ממונות ומטעם מחילה וקנין אבל בגירות וכדומה שאינם תלויים כלל ברצון האדם והסכמתו מה מהני מה שקיבל עליו פסול ומה לן ולקבלתו של זה, וא"כ לענין גירות מסתמא לא מהני קבלתו, וכבר דן בזה בשער משפט סימן א' סק"א אם מהני קבלת הדיוטות לדיני קנסות ונשאר בצ"ע (ובבית יהודה כתב דמהני עי"ש), אך עיין ביבמות ק"ב ע"א ברא"ש שתי' קושית התוס' למה צריך קרא בחליצה דצריך בי"ד של ישראל כיון דהוי כדין (ותי' התוס' דצריך קרא לחליצת גרים עי"ש) והרא"ש תירץ בשקיבלו עליו ובדיני ממונות מהני קבלתו להכשיר גרים וקמ"ל דבחליצה לא מהני קבלה, וכ"כ התוס' בנדה, ובאמת צ"ב בדבריו דמה הו"א דמהני קבלת הבע"ד בחליצה דלא שייך בי' מחילה והסכמה כמו בממון, וראיתי בקובץ הערות שם שעמד ע"ז וכתב דצ"ל דלהרא"ש אין קבלה מטעם מחילה אלא דע"י קבלה הוי ככשר לדין, אך הדברים צ"ב, ואפשר דכוונת הרא"ש אינו דהו"א להכשיר כשקיבל עליו גר לצורך החליצה בלבד דבכה"ג לא מהני קבלה להכשירו כנ"ל אלא דבאופן שקיבל עליו גר זה שידונו דיני ממונות הו"א דכיון דקיבל עליו והוא דן אותו שוב הוי כדיין כשר אף לענין החליצה כיון שלגבי הבע"ד הוי ככשר כיון שלענין ממון הוא יכול לדונו.

ולפי"ז אפשר דה"ה לענין גירות כיון דכל מה שצריך ג' בגירות הוא משום דמשפט כתיב בי' אפשר דצריך בי"ד הכשר לשפוט ומכיון דבי"ד של הדיוטות בזה"ז כשר לשפוט משום דעבדינן שליחותייהו שוב כשר אף לגירות אף מה"ת כיון דבמציאות הרי יש להם כח וסמכות לשפוט וגירות משפט כתיב ביה, כעין מה שביארנו בשי' הרא"ש דכיון דכשר לדונו שוב הו"א דכשר אף לחליצה. ואף להראשונים שלא תירצו כדברי הרא"ש ביבמות שם אלא כתי' התוס' היינו משום דס"ל דבקיבל עליו פסול אין זה כלל בגדר דין אלא מועיל מטעם מחילה וכמו שהסתפק רעק"א בשו"ת בסי' קע"ט אם בקיבל עליו פסול לעדות שייך דין הזמה או שמא אין עליו שם עד כלל, אבל בני"ד דכשר לדון ודינו דין אף אם הוי מדרבנן מ"מ אפשר דמהני לענין גירות מה"ת דכל מה שצריך ג' בגירות הוא רק משום דמשפט כתיב ביה.

אך באמת מסתבר טפי דמה דילפינן ממשפט דגירות צריך ג' אינו "סיבה" דצריך שבי"ד דגירות יהיו יכולים לדון ולשפוט אלא הוי סימן דרק מי שכשר לשפוט ולדון כשר לחליצה וסיבה אחת לשתיהן מגזה"כ וא"כ אף אם תיקנו דהדיוטות כשרים לדון עדיין אין זה גורם הכשר לגירות מה"ת ודו"ק בזה. ועיין בשו"ת רעק"א שם שחקר בעד פסול שקיבלו עליהם בעלי הדין אם שייך בו דין הזמה וכדומה כנ"ל ושורש הספק הוי אם ע"י קבלה מקבל הוא שם עד וכפוף לדיני עדות (מלבד הפסול שנתכשר ע"י הקבלה) או הוי מטעם מחילה והסכמה בלבד ולא מדין עדות ודון מינה לעניננו.

ובגוף דברי הרמב"ן שכתב דאפשר דמהני אף מה"ת בשליחות בי"ד סמוך כדברי הנתיבות, נראה לפי"ד הר"ן בחידושיו בריש סנהדרין שביאר באורך את סוגית הגמ' בגיטין פ"ח ע"ב דאביי אשכחיה לר' יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי והקשה לו דלפניהם ולא לפני הדיוטות תנן ואמר רב יוסף דאנן שליחותייהו עבדינן וביאר הר"ן דאביי הקשה דאף אם חכמים יכולין לתקן דהדיוט כשר לדין והפקר בי"ד הפקר וכן בגיטין וקידושין דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעי' לקידושין מ"מ איך יכולים להתיר איסור התורה לדון לפני הדיוטות כמו לפני עכו"ם דזה איסור תורה בקו"ע, ותירץ לו רב יוסף דכיון דאין האיסור אלא משום כבודו של בי"ד יכולין למחול והם מחלו על כבודם ואנן עבדינן שליחותייהו, וחידש לנו הר"ן בזה דהאיסור לדון לפני הדיוטות הוא משום כבוד הב"ד והם יכולין למחול על כבודן ולהתיר את האיסור וזה כונת ר' יוסף שליחותייהו עבדינן, ועי"ש ברש"י "הם נתנו לנו רשות" וכ"כ בגיטין פ"ח ע"ב ומשמע גם מדבריו דאי"צ בזה תקנה והוראה אלא נתינת רשות גרידא, וע"ש בסו"ד הר"ן שכתב דדרך זה הוא של הרמב"ן ונמסר ע"י תלמידיו, ואפשר דלפי"ז מסופק הרמב"ן אם רק "האיסור" לדון בפני הדיוטות הוא משום כבוד הבי"ד וניתן למחילה על ידם או שמא כל מה שאין דין הדיוטות דין ואין להם סמכות לדון ולכפות הוא ג"כ משום כבוד בי"ד הסמוך בלבד וניתן ג"כ למחילה על ידם ואם הם מוחלים על כבודן ונותנים רשות הוי דין הדיוטות ג"כ דין מה"ת.

ובקרית ספר סוף פ"ה מהלכות סנהדרין גם כתב דדנין דיני ממונות בזה"ז מה"ת אך מטעם אחר "דבזמן שאין סמוכין כולם שוין והכל הולך אחר החכמה" וד"ז צריך ביאור דכיון דאלהים משמע סמוכין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' סנהדרין ה"ד "אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך בארץ ישראל" איך יוכשר הדיוט כשאין מומחה מה"ת, ועיין בשיט"מ בב"ק שם בשם המאירי שכתב בשם מקצת מגדולי הדורות ג"כ כדברי הקרית ספר "שכל שהצריכו מומחין לגזילות והודאות לא נאמר אלא בזמן שיש בעלים (נראה דצ"ל בעולם) מומחין אבל כל זמן שאין שם מומחין דנים בהם בבאים בשליחותן שאל"כ העולם חרב" עי"ש אך אפשר דכונתו דמדרבנן דנין בשליחותן (אין להוכיח כן ממש"כ דאל"כ העולם חרב דזה רק הוכחה והדגשה דבודאי א"א שמה"ת יהיה העולם הפקר בלי דין ודיין אך בדברי הקרי"ס מבואר דמהני מה"ת בזמן שאין בי"ד סמוך, וצריך לומר בדבריו ד"אלהים" אין משמעו דוקא סמוכין אלא משמעותו הבי"ד המצויינים והחשובים שבדור ונמסר הדבר לחכמים להגדיר ולקבוע דינים וכעי"ז כתב הר"ן בנדרים ע"ח ע"ב לגבי התרת נדרים דצריך בי"ד חשוב שבדורו עי"ש, והרי זה כעין שכתבו הראשונים הר"ן והרא"ש בפ' לולב הגזול בגדר "הדר" בד' מינים והר"ן ביומא דף ע"ג בענין עינוי דיוה"כ והכ"מ בריש פ"ב מהלכות חמץ ומצה לענין ביטול חמץ דאף דהוי דינים דאורייתא נמסרו לחכמים לקבוע גדריהם ודיניהם, והם קבעו דכ"ז דיש סמוכין אין דין הדיוטות כלום דרק הסמוכים הם בכלל אלהים אבל כשאין סמוכין הוי כולם שוין והכל הולך אחר החכמה דכל בי"ד הבקי בדינים הוי ג"כ בכלל "אלהים", ודו"ק בזה.

אך מלשון הרמב"ם לא משמע כן דכתב כנ"ל דאין קרוי מומחין אלא בי"ד הנסמך ודוחק לומר דכונתו דכ"ז שיש סמיכה אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום, וצ"ל בדרך שכתבתי לעיל על יסוד דברי הר"ן דמה שאין דיני הדיוטות דין הוא משום כבוד בי"ד וס"ל להקרית ספר דזה שייך רק כ"ז שיש סמיכה אבל כשאין סמוכין שוב אין זה פגיעה בכבוד הסמוכין כאשר דנין שאינן סמוכין כנ"ל.

ובספר רביד הזהב על התורה כתב דילפינן ממה דכתיב בפרשת שופטים "ובאת אל הכהנים ואל הלויים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם" דשייך דין זה גם בימים ההם אף שאין סמיכה כמו שכתבו הראשונים לגבי גירות דכתיב בי' לדורותיכם כנ"ל, אך מדברי הראשונים הנ"ל משמע דבדיני ממונות ל"צ כלל לגזה"כ אלא בגירות בלבד, ועיי"ש שדחה גם את הפירוש דכל גדר סמיכה הוי נתינת רשות כמבואר בסנהדרין י"ג ע"ב שקורין לו רבי ונותנים לו רשות לדין קנסות וא"כ במה שנתנו רשות לדון בזה גופא הוי כעין גדר סמיכה ודחה דאין סמיכה אלא כשהסומך מכיר את הנסמך ועי"ש מה שפלפל בזה ועוד יש להוסיף דמלבד דלשון חז"ל ברור דאין זה גדר סמיכה אלא דלא צריך סמיכה כיון דעבדינן שליחותייהו נראה עוד דא"א לומר כן דמבואר בסנהדרין י"ד ע"א דלא מהני כלל סמיכה כשהנסמך בחו"ל אף אם הסומך הוא בארץ ישראל וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מסנהדרין ה"ו, ומדברי רש"י שם לכאורה משמע דלא מהני כלל כשהנסמך הוא שלא בפני הסומך אך יש לפלפל בדבריו אך עכ"פ בודאי לא מהני כשהנסמך הוא בחו"ל, ודו"ק בזה כי קצרתי.

והנראה עיקר בזה דכך הבינו חז"ל ברוח קדשם ובעומק בינתם דא"א לעולם להתקיים כשלית דין ולית  דיין וע"כ צ"ל דכשבטלה הסמיכה עושין דין אף בבי"ד שאינו סמוך ואין הסמיכה מעכבת אלא  כשאפשר ויש סמיכה בעולם, ודבר זה נמסר לחכמים כהרבה גופי תורה ועיקריה, והדברים ברורים  ופשוטים.

ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א' ט"ז)

 

הנה מבואר בב"ק פ"ד ע"ב דמה דדנין דיני ממונות בזה"ז ואף בהודאות והלואות הוי משום "דעבדינן שליחותייהו", וצ"ב בגדר זה דבודאי אין כונתם לדין שליחות שמצינו בגדרי קנין וחלות או במצוה ועבירה במקום דמהני בהו שליחות דמה שייך שליחות בדין, ועוד דהרי בטל השליחות כשמת המשלח כידוע, ואין צריך להאריך בזה.

ובפשטות נקטינן דזה הוי תקנת חכמים לתיקון העולם לדון דיני ממונות בזה"ז דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה והפקר בי"ד הי' הפקר, אך הנתיבות בסי' א' ס"ק א' הוכיח דשליחותייהו עבדינן הוא דין דאורייתא ממה דמקבלין גרים בזה"ז אף דצריך ג' משום דמשפט כתיב בי' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב וא"כ צריך נמי סמוכין ככל דין מה"ת ובודאי לא ניתן להיאמר דכל גירות בזמן הזה הוי מדרבנן בלבד דאיך מותר בבת ישראל וכי מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע, ועוד דכי אין קידושיו קידושין אלא מדרבנן ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר נחשוש לקידושין שניים, אתמהה, וע"כ דהוי גירות מה"ת משום דעבדינן שליחותייהו, אך הנתיבות לא ביאר טעם הדבר.

ובאמת כבר עמדו הראשונים על דבר זה איך מהני גירות בזה"ז כיון דבעי מומחין עיין בתוס' קידושין ס"ב ע"ב וביבמות שם ברמב"ן ובריטב"א דנקטו בפשיטות דשליחותייהו עבדינן הוי רק מדרבנן ומשום הפקר בי"ד ולא מהני בגירות ותירצו דילפינן מלדורותיכם דלא צריך מומחין אך הרמב"ן שם כתב דאפשר דמה"ת דנין הדיוטות בשליחות מומחין עי"ש בסו"ד וזה כדברי הנתיבות, וצ"ב בזה ביסוד הדברים.

וראיתי בספר חשן אהרן להגר"א וואלקין בסי' א' שהאריך לבאר דמהני קבלת בעלי הדין אף לענין דיני קנסות וכל דבר דמה"ת בעי סמוכין כמו דמהני קיבלו עלייהו אף בפסולין לדיני ממונות ולפי"ז חידש דכל רב שנתקבל בקהילתו לדון ולהורות דהוי כקיבלו עלייהו ובזה הוי כסמוך לדון בכל דבר ואף בדיני קנסות ע"ש שהאריך. ולכאורה לפי דבריו אשכחנא פתרי לד"ז דבזה"ז דאין סמיכה הוי כאילו קיבלו עלייהו אף שאינם סמוכין ומהני לכל דבר כאילו הוי סמוכין, וזה כונת הגמ' דשליחותייהו עבדינן ואנו עומדין במקומן כאילו אנו סמוכין.

אך באמת מלבד מה שיש לדחות דבזה"ז מהני דיני ממונות אף בלא הסכמת בעלי הדין כלל והתם בודאי א"א לבוא מצד קבלתם הכללית כיון שכעת הם מתנגדים ואעפ"כ דנין אותם בכפיה, יש לדון עוד טובא דבפשטות נראה דלא מהני כלל קיבלו עלייהו אלא בדיני ממונות ומטעם מחילה וקנין אבל בגירות וכדומה שאינם תלויים כלל ברצון האדם והסכמתו מה מהני מה שקיבל עליו פסול ומה לן ולקבלתו של זה, וא"כ לענין גירות מסתמא לא מהני קבלתו, וכבר דן בזה בשער משפט סימן א' סק"א אם מהני קבלת הדיוטות לדיני קנסות ונשאר בצ"ע (ובבית יהודה כתב דמהני עי"ש), אך עיין ביבמות ק"ב ע"א ברא"ש שתי' קושית התוס' למה צריך קרא בחליצה דצריך בי"ד של ישראל כיון דהוי כדין (ותי' התוס' דצריך קרא לחליצת גרים עי"ש) והרא"ש תירץ בשקיבלו עליו ובדיני ממונות מהני קבלתו להכשיר גרים וקמ"ל דבחליצה לא מהני קבלה, וכ"כ התוס' בנדה, ובאמת צ"ב בדבריו דמה הו"א דמהני קבלת הבע"ד בחליצה דלא שייך בי' מחילה והסכמה כמו בממון, וראיתי בקובץ הערות שם שעמד ע"ז וכתב דצ"ל דלהרא"ש אין קבלה מטעם מחילה אלא דע"י קבלה הוי ככשר לדין, אך הדברים צ"ב, ואפשר דכוונת הרא"ש אינו דהו"א להכשיר כשקיבל עליו גר לצורך החליצה בלבד דבכה"ג לא מהני קבלה להכשירו כנ"ל אלא דבאופן שקיבל עליו גר זה שידונו דיני ממונות הו"א דכיון דקיבל עליו והוא דן אותו שוב הוי כדיין כשר אף לענין החליצה כיון שלגבי הבע"ד הוי ככשר כיון שלענין ממון הוא יכול לדונו.

ולפי"ז אפשר דה"ה לענין גירות כיון דכל מה שצריך ג' בגירות הוא משום דמשפט כתיב בי' אפשר דצריך בי"ד הכשר לשפוט ומכיון דבי"ד של הדיוטות בזה"ז כשר לשפוט משום דעבדינן שליחותייהו שוב כשר אף לגירות אף מה"ת כיון דבמציאות הרי יש להם כח וסמכות לשפוט וגירות משפט כתיב ביה, כעין מה שביארנו בשי' הרא"ש דכיון דכשר לדונו שוב הו"א דכשר אף לחליצה. ואף להראשונים שלא תירצו כדברי הרא"ש ביבמות שם אלא כתי' התוס' היינו משום דס"ל דבקיבל עליו פסול אין זה כלל בגדר דין אלא מועיל מטעם מחילה וכמו שהסתפק רעק"א בשו"ת בסי' קע"ט אם בקיבל עליו פסול לעדות שייך דין הזמה או שמא אין עליו שם עד כלל, אבל בני"ד דכשר לדון ודינו דין אף אם הוי מדרבנן מ"מ אפשר דמהני לענין גירות מה"ת דכל מה שצריך ג' בגירות הוא רק משום דמשפט כתיב ביה.

אך באמת מסתבר טפי דמה דילפינן ממשפט דגירות צריך ג' אינו "סיבה" דצריך שבי"ד דגירות יהיו יכולים לדון ולשפוט אלא הוי סימן דרק מי שכשר לשפוט ולדון כשר לחליצה וסיבה אחת לשתיהן מגזה"כ וא"כ אף אם תיקנו דהדיוטות כשרים לדון עדיין אין זה גורם הכשר לגירות מה"ת ודו"ק בזה. ועיין בשו"ת רעק"א שם שחקר בעד פסול שקיבלו עליהם בעלי הדין אם שייך בו דין הזמה וכדומה כנ"ל ושורש הספק הוי אם ע"י קבלה מקבל הוא שם עד וכפוף לדיני עדות (מלבד הפסול שנתכשר ע"י הקבלה) או הוי מטעם מחילה והסכמה בלבד ולא מדין עדות ודון מינה לעניננו.

ובגוף דברי הרמב"ן שכתב דאפשר דמהני אף מה"ת בשליחות בי"ד סמוך כדברי הנתיבות, נראה לפי"ד הר"ן בחידושיו בריש סנהדרין שביאר באורך את סוגית הגמ' בגיטין פ"ח ע"ב דאביי אשכחיה לר' יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי והקשה לו דלפניהם ולא לפני הדיוטות תנן ואמר רב יוסף דאנן שליחותייהו עבדינן וביאר הר"ן דאביי הקשה דאף אם חכמים יכולין לתקן דהדיוט כשר לדין והפקר בי"ד הפקר וכן בגיטין וקידושין דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעי' לקידושין מ"מ איך יכולים להתיר איסור התורה לדון לפני הדיוטות כמו לפני עכו"ם דזה איסור תורה בקו"ע, ותירץ לו רב יוסף דכיון דאין האיסור אלא משום כבודו של בי"ד יכולין למחול והם מחלו על כבודם ואנן עבדינן שליחותייהו, וחידש לנו הר"ן בזה דהאיסור לדון לפני הדיוטות הוא משום כבוד הב"ד והם יכולין למחול על כבודן ולהתיר את האיסור וזה כונת ר' יוסף שליחותייהו עבדינן, ועי"ש ברש"י "הם נתנו לנו רשות" וכ"כ בגיטין פ"ח ע"ב ומשמע גם מדבריו דאי"צ בזה תקנה והוראה אלא נתינת רשות גרידא, וע"ש בסו"ד הר"ן שכתב דדרך זה הוא של הרמב"ן ונמסר ע"י תלמידיו, ואפשר דלפי"ז מסופק הרמב"ן אם רק "האיסור" לדון בפני הדיוטות הוא משום כבוד הבי"ד וניתן למחילה על ידם או שמא כל מה שאין דין הדיוטות דין ואין להם סמכות לדון ולכפות הוא ג"כ משום כבוד בי"ד הסמוך בלבד וניתן ג"כ למחילה על ידם ואם הם מוחלים על כבודן ונותנים רשות הוי דין הדיוטות ג"כ דין מה"ת.

ובקרית ספר סוף פ"ה מהלכות סנהדרין גם כתב דדנין דיני ממונות בזה"ז מה"ת אך מטעם אחר "דבזמן שאין סמוכין כולם שוין והכל הולך אחר החכמה" וד"ז צריך ביאור דכיון דאלהים משמע סמוכין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' סנהדרין ה"ד "אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך בארץ ישראל" איך יוכשר הדיוט כשאין מומחה מה"ת, ועיין בשיט"מ בב"ק שם בשם המאירי שכתב בשם מקצת מגדולי הדורות ג"כ כדברי הקרית ספר "שכל שהצריכו מומחין לגזילות והודאות לא נאמר אלא בזמן שיש בעלים (נראה דצ"ל בעולם) מומחין אבל כל זמן שאין שם מומחין דנים בהם בבאים בשליחותן שאל"כ העולם חרב" עי"ש אך אפשר דכונתו דמדרבנן דנין בשליחותן (אין להוכיח כן ממש"כ דאל"כ העולם חרב דזה רק הוכחה והדגשה דבודאי א"א שמה"ת יהיה העולם הפקר בלי דין ודיין אך בדברי הקרי"ס מבואר דמהני מה"ת בזמן שאין בי"ד סמוך, וצריך לומר בדבריו ד"אלהים" אין משמעו דוקא סמוכין אלא משמעותו הבי"ד המצויינים והחשובים שבדור ונמסר הדבר לחכמים להגדיר ולקבוע דינים וכעי"ז כתב הר"ן בנדרים ע"ח ע"ב לגבי התרת נדרים דצריך בי"ד חשוב שבדורו עי"ש, והרי זה כעין שכתבו הראשונים הר"ן והרא"ש בפ' לולב הגזול בגדר "הדר" בד' מינים והר"ן ביומא דף ע"ג בענין עינוי דיוה"כ והכ"מ בריש פ"ב מהלכות חמץ ומצה לענין ביטול חמץ דאף דהוי דינים דאורייתא נמסרו לחכמים לקבוע גדריהם ודיניהם, והם קבעו דכ"ז דיש סמוכין אין דין הדיוטות כלום דרק הסמוכים הם בכלל אלהים אבל כשאין סמוכין הוי כולם שוין והכל הולך אחר החכמה דכל בי"ד הבקי בדינים הוי ג"כ בכלל "אלהים", ודו"ק בזה.

אך מלשון הרמב"ם לא משמע כן דכתב כנ"ל דאין קרוי מומחין אלא בי"ד הנסמך ודוחק לומר דכונתו דכ"ז שיש סמיכה אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום, וצ"ל בדרך שכתבתי לעיל על יסוד דברי הר"ן דמה שאין דיני הדיוטות דין הוא משום כבוד בי"ד וס"ל להקרית ספר דזה שייך רק כ"ז שיש סמיכה אבל כשאין סמוכין שוב אין זה פגיעה בכבוד הסמוכין כאשר דנין שאינן סמוכין כנ"ל.

ובספר רביד הזהב על התורה כתב דילפינן ממה דכתיב בפרשת שופטים "ובאת אל הכהנים ואל הלויים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם" דשייך דין זה גם בימים ההם אף שאין סמיכה כמו שכתבו הראשונים לגבי גירות דכתיב בי' לדורותיכם כנ"ל, אך מדברי הראשונים הנ"ל משמע דבדיני ממונות ל"צ כלל לגזה"כ אלא בגירות בלבד, ועיי"ש שדחה גם את הפירוש דכל גדר סמיכה הוי נתינת רשות כמבואר בסנהדרין י"ג ע"ב שקורין לו רבי ונותנים לו רשות לדין קנסות וא"כ במה שנתנו רשות לדון בזה גופא הוי כעין גדר סמיכה ודחה דאין סמיכה אלא כשהסומך מכיר את הנסמך ועי"ש מה שפלפל בזה ועוד יש להוסיף דמלבד דלשון חז"ל ברור דאין זה גדר סמיכה אלא דלא צריך סמיכה כיון דעבדינן שליחותייהו נראה עוד דא"א לומר כן דמבואר בסנהדרין י"ד ע"א דלא מהני כלל סמיכה כשהנסמך בחו"ל אף אם הסומך הוא בארץ ישראל וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מסנהדרין ה"ו, ומדברי רש"י שם לכאורה משמע דלא מהני כלל כשהנסמך הוא שלא בפני הסומך אך יש לפלפל בדבריו אך עכ"פ בודאי לא מהני כשהנסמך הוא בחו"ל, ודו"ק בזה כי קצרתי.

והנראה עיקר בזה דכך הבינו חז"ל ברוח קדשם ובעומק בינתם דא"א לעולם להתקיים כשלית דין ולית  דיין וע"כ צ"ל דכשבטלה הסמיכה עושין דין אף בבי"ד שאינו סמוך ואין הסמיכה מעכבת אלא  כשאפשר ויש סמיכה בעולם, ודבר זה נמסר לחכמים כהרבה גופי תורה ועיקריה, והדברים ברורים  ופשוטים.

ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א' ט"ז)

 

הנה מבואר בב"ק פ"ד ע"ב דמה דדנין דיני ממונות בזה"ז ואף בהודאות והלואות הוי משום "דעבדינן שליחותייהו", וצ"ב בגדר זה דבודאי אין כונתם לדין שליחות שמצינו בגדרי קנין וחלות או במצוה ועבירה במקום דמהני בהו שליחות דמה שייך שליחות בדין, ועוד דהרי בטל השליחות כשמת המשלח כידוע, ואין צריך להאריך בזה.

ובפשטות נקטינן דזה הוי תקנת חכמים לתיקון העולם לדון דיני ממונות בזה"ז דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה והפקר בי"ד הי' הפקר, אך הנתיבות בסי' א' ס"ק א' הוכיח דשליחותייהו עבדינן הוא דין דאורייתא ממה דמקבלין גרים בזה"ז אף דצריך ג' משום דמשפט כתיב בי' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב וא"כ צריך נמי סמוכין ככל דין מה"ת ובודאי לא ניתן להיאמר דכל גירות בזמן הזה הוי מדרבנן בלבד דאיך מותר בבת ישראל וכי מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע, ועוד דכי אין קידושיו קידושין אלא מדרבנן ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר נחשוש לקידושין שניים, אתמהה, וע"כ דהוי גירות מה"ת משום דעבדינן שליחותייהו, אך הנתיבות לא ביאר טעם הדבר.

ובאמת כבר עמדו הראשונים על דבר זה איך מהני גירות בזה"ז כיון דבעי מומחין עיין בתוס' קידושין ס"ב ע"ב וביבמות שם ברמב"ן ובריטב"א דנקטו בפשיטות דשליחותייהו עבדינן הוי רק מדרבנן ומשום הפקר בי"ד ולא מהני בגירות ותירצו דילפינן מלדורותיכם דלא צריך מומחין אך הרמב"ן שם כתב דאפשר דמה"ת דנין הדיוטות בשליחות מומחין עי"ש בסו"ד וזה כדברי הנתיבות, וצ"ב בזה ביסוד הדברים.

וראיתי בספר חשן אהרן להגר"א וואלקין בסי' א' שהאריך לבאר דמהני קבלת בעלי הדין אף לענין דיני קנסות וכל דבר דמה"ת בעי סמוכין כמו דמהני קיבלו עלייהו אף בפסולין לדיני ממונות ולפי"ז חידש דכל רב שנתקבל בקהילתו לדון ולהורות דהוי כקיבלו עלייהו ובזה הוי כסמוך לדון בכל דבר ואף בדיני קנסות ע"ש שהאריך. ולכאורה לפי דבריו אשכחנא פתרי לד"ז דבזה"ז דאין סמיכה הוי כאילו קיבלו עלייהו אף שאינם סמוכין ומהני לכל דבר כאילו הוי סמוכין, וזה כונת הגמ' דשליחותייהו עבדינן ואנו עומדין במקומן כאילו אנו סמוכין.

אך באמת מלבד מה שיש לדחות דבזה"ז מהני דיני ממונות אף בלא הסכמת בעלי הדין כלל והתם בודאי א"א לבוא מצד קבלתם הכללית כיון שכעת הם מתנגדים ואעפ"כ דנין אותם בכפיה, יש לדון עוד טובא דבפשטות נראה דלא מהני כלל קיבלו עלייהו אלא בדיני ממונות ומטעם מחילה וקנין אבל בגירות וכדומה שאינם תלויים כלל ברצון האדם והסכמתו מה מהני מה שקיבל עליו פסול ומה לן ולקבלתו של זה, וא"כ לענין גירות מסתמא לא מהני קבלתו, וכבר דן בזה בשער משפט סימן א' סק"א אם מהני קבלת הדיוטות לדיני קנסות ונשאר בצ"ע (ובבית יהודה כתב דמהני עי"ש), אך עיין ביבמות ק"ב ע"א ברא"ש שתי' קושית התוס' למה צריך קרא בחליצה דצריך בי"ד של ישראל כיון דהוי כדין (ותי' התוס' דצריך קרא לחליצת גרים עי"ש) והרא"ש תירץ בשקיבלו עליו ובדיני ממונות מהני קבלתו להכשיר גרים וקמ"ל דבחליצה לא מהני קבלה, וכ"כ התוס' בנדה, ובאמת צ"ב בדבריו דמה הו"א דמהני קבלת הבע"ד בחליצה דלא שייך בי' מחילה והסכמה כמו בממון, וראיתי בקובץ הערות שם שעמד ע"ז וכתב דצ"ל דלהרא"ש אין קבלה מטעם מחילה אלא דע"י קבלה הוי ככשר לדין, אך הדברים צ"ב, ואפשר דכוונת הרא"ש אינו דהו"א להכשיר כשקיבל עליו גר לצורך החליצה בלבד דבכה"ג לא מהני קבלה להכשירו כנ"ל אלא דבאופן שקיבל עליו גר זה שידונו דיני ממונות הו"א דכיון דקיבל עליו והוא דן אותו שוב הוי כדיין כשר אף לענין החליצה כיון שלגבי הבע"ד הוי ככשר כיון שלענין ממון הוא יכול לדונו.

ולפי"ז אפשר דה"ה לענין גירות כיון דכל מה שצריך ג' בגירות הוא משום דמשפט כתיב בי' אפשר דצריך בי"ד הכשר לשפוט ומכיון דבי"ד של הדיוטות בזה"ז כשר לשפוט משום דעבדינן שליחותייהו שוב כשר אף לגירות אף מה"ת כיון דבמציאות הרי יש להם כח וסמכות לשפוט וגירות משפט כתיב ביה, כעין מה שביארנו בשי' הרא"ש דכיון דכשר לדונו שוב הו"א דכשר אף לחליצה. ואף להראשונים שלא תירצו כדברי הרא"ש ביבמות שם אלא כתי' התוס' היינו משום דס"ל דבקיבל עליו פסול אין זה כלל בגדר דין אלא מועיל מטעם מחילה וכמו שהסתפק רעק"א בשו"ת בסי' קע"ט אם בקיבל עליו פסול לעדות שייך דין הזמה או שמא אין עליו שם עד כלל, אבל בני"ד דכשר לדון ודינו דין אף אם הוי מדרבנן מ"מ אפשר דמהני לענין גירות מה"ת דכל מה שצריך ג' בגירות הוא רק משום דמשפט כתיב ביה.

אך באמת מסתבר טפי דמה דילפינן ממשפט דגירות צריך ג' אינו "סיבה" דצריך שבי"ד דגירות יהיו יכולים לדון ולשפוט אלא הוי סימן דרק מי שכשר לשפוט ולדון כשר לחליצה וסיבה אחת לשתיהן מגזה"כ וא"כ אף אם תיקנו דהדיוטות כשרים לדון עדיין אין זה גורם הכשר לגירות מה"ת ודו"ק בזה. ועיין בשו"ת רעק"א שם שחקר בעד פסול שקיבלו עליהם בעלי הדין אם שייך בו דין הזמה וכדומה כנ"ל ושורש הספק הוי אם ע"י קבלה מקבל הוא שם עד וכפוף לדיני עדות (מלבד הפסול שנתכשר ע"י הקבלה) או הוי מטעם מחילה והסכמה בלבד ולא מדין עדות ודון מינה לעניננו.

ובגוף דברי הרמב"ן שכתב דאפשר דמהני אף מה"ת בשליחות בי"ד סמוך כדברי הנתיבות, נראה לפי"ד הר"ן בחידושיו בריש סנהדרין שביאר באורך את סוגית הגמ' בגיטין פ"ח ע"ב דאביי אשכחיה לר' יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי והקשה לו דלפניהם ולא לפני הדיוטות תנן ואמר רב יוסף דאנן שליחותייהו עבדינן וביאר הר"ן דאביי הקשה דאף אם חכמים יכולין לתקן דהדיוט כשר לדין והפקר בי"ד הפקר וכן בגיטין וקידושין דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעי' לקידושין מ"מ איך יכולים להתיר איסור התורה לדון לפני הדיוטות כמו לפני עכו"ם דזה איסור תורה בקו"ע, ותירץ לו רב יוסף דכיון דאין האיסור אלא משום כבודו של בי"ד יכולין למחול והם מחלו על כבודם ואנן עבדינן שליחותייהו, וחידש לנו הר"ן בזה דהאיסור לדון לפני הדיוטות הוא משום כבוד הב"ד והם יכולין למחול על כבודן ולהתיר את האיסור וזה כונת ר' יוסף שליחותייהו עבדינן, ועי"ש ברש"י "הם נתנו לנו רשות" וכ"כ בגיטין פ"ח ע"ב ומשמע גם מדבריו דאי"צ בזה תקנה והוראה אלא נתינת רשות גרידא, וע"ש בסו"ד הר"ן שכתב דדרך זה הוא של הרמב"ן ונמסר ע"י תלמידיו, ואפשר דלפי"ז מסופק הרמב"ן אם רק "האיסור" לדון בפני הדיוטות הוא משום כבוד הבי"ד וניתן למחילה על ידם או שמא כל מה שאין דין הדיוטות דין ואין להם סמכות לדון ולכפות הוא ג"כ משום כבוד בי"ד הסמוך בלבד וניתן ג"כ למחילה על ידם ואם הם מוחלים על כבודן ונותנים רשות הוי דין הדיוטות ג"כ דין מה"ת.

ובקרית ספר סוף פ"ה מהלכות סנהדרין גם כתב דדנין דיני ממונות בזה"ז מה"ת אך מטעם אחר "דבזמן שאין סמוכין כולם שוין והכל הולך אחר החכמה" וד"ז צריך ביאור דכיון דאלהים משמע סמוכין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' סנהדרין ה"ד "אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך בארץ ישראל" איך יוכשר הדיוט כשאין מומחה מה"ת, ועיין בשיט"מ בב"ק שם בשם המאירי שכתב בשם מקצת מגדולי הדורות ג"כ כדברי הקרית ספר "שכל שהצריכו מומחין לגזילות והודאות לא נאמר אלא בזמן שיש בעלים (נראה דצ"ל בעולם) מומחין אבל כל זמן שאין שם מומחין דנים בהם בבאים בשליחותן שאל"כ העולם חרב" עי"ש אך אפשר דכונתו דמדרבנן דנין בשליחותן (אין להוכיח כן ממש"כ דאל"כ העולם חרב דזה רק הוכחה והדגשה דבודאי א"א שמה"ת יהיה העולם הפקר בלי דין ודיין אך בדברי הקרי"ס מבואר דמהני מה"ת בזמן שאין בי"ד סמוך, וצריך לומר בדבריו ד"אלהים" אין משמעו דוקא סמוכין אלא משמעותו הבי"ד המצויינים והחשובים שבדור ונמסר הדבר לחכמים להגדיר ולקבוע דינים וכעי"ז כתב הר"ן בנדרים ע"ח ע"ב לגבי התרת נדרים דצריך בי"ד חשוב שבדורו עי"ש, והרי זה כעין שכתבו הראשונים הר"ן והרא"ש בפ' לולב הגזול בגדר "הדר" בד' מינים והר"ן ביומא דף ע"ג בענין עינוי דיוה"כ והכ"מ בריש פ"ב מהלכות חמץ ומצה לענין ביטול חמץ דאף דהוי דינים דאורייתא נמסרו לחכמים לקבוע גדריהם ודיניהם, והם קבעו דכ"ז דיש סמוכין אין דין הדיוטות כלום דרק הסמוכים הם בכלל אלהים אבל כשאין סמוכין הוי כולם שוין והכל הולך אחר החכמה דכל בי"ד הבקי בדינים הוי ג"כ בכלל "אלהים", ודו"ק בזה.

אך מלשון הרמב"ם לא משמע כן דכתב כנ"ל דאין קרוי מומחין אלא בי"ד הנסמך ודוחק לומר דכונתו דכ"ז שיש סמיכה אין קרוי אלהים אלא בי"ד הנסמך דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום, וצ"ל בדרך שכתבתי לעיל על יסוד דברי הר"ן דמה שאין דיני הדיוטות דין הוא משום כבוד בי"ד וס"ל להקרית ספר דזה שייך רק כ"ז שיש סמיכה אבל כשאין סמוכין שוב אין זה פגיעה בכבוד הסמוכין כאשר דנין שאינן סמוכין כנ"ל.

ובספר רביד הזהב על התורה כתב דילפינן ממה דכתיב בפרשת שופטים "ובאת אל הכהנים ואל הלויים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם" דשייך דין זה גם בימים ההם אף שאין סמיכה כמו שכתבו הראשונים לגבי גירות דכתיב בי' לדורותיכם כנ"ל, אך מדברי הראשונים הנ"ל משמע דבדיני ממונות ל"צ כלל לגזה"כ אלא בגירות בלבד, ועיי"ש שדחה גם את הפירוש דכל גדר סמיכה הוי נתינת רשות כמבואר בסנהדרין י"ג ע"ב שקורין לו רבי ונותנים לו רשות לדין קנסות וא"כ במה שנתנו רשות לדון בזה גופא הוי כעין גדר סמיכה ודחה דאין סמיכה אלא כשהסומך מכיר את הנסמך ועי"ש מה שפלפל בזה ועוד יש להוסיף דמלבד דלשון חז"ל ברור דאין זה גדר סמיכה אלא דלא צריך סמיכה כיון דעבדינן שליחותייהו נראה עוד דא"א לומר כן דמבואר בסנהדרין י"ד ע"א דלא מהני כלל סמיכה כשהנסמך בחו"ל אף אם הסומך הוא בארץ ישראל וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מסנהדרין ה"ו, ומדברי רש"י שם לכאורה משמע דלא מהני כלל כשהנסמך הוא שלא בפני הסומך אך יש לפלפל בדבריו אך עכ"פ בודאי לא מהני כשהנסמך הוא בחו"ל, ודו"ק בזה כי קצרתי.

והנראה עיקר בזה דכך הבינו חז"ל ברוח קדשם ובעומק בינתם דא"א לעולם להתקיים כשלית דין ולית  דיין וע"כ צ"ל דכשבטלה הסמיכה עושין דין אף בבי"ד שאינו סמוך ואין הסמיכה מעכבת אלא  כשאפשר ויש סמיכה בעולם, ודבר זה נמסר לחכמים כהרבה גופי תורה ועיקריה, והדברים ברורים  ופשוטים.