שלש סעודות בשבת (תש"פ)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום ליקוק היום לא תמצאהו בשדה" (שמות ט"ז כ"ה).

"תנו  רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש. רבי חידקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום...' רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא" (שבת קי"ז ע"ב).

א

שלש סעודות מה"ת או מדרבנן

הנה  מפשטות הסוגיא נראה דשלש סעודות בשבת מה"ת הם שהרי דרשו מקרא מלא דכתיב ג' פעמים היום כנגד ג' סעודות. ואכן כך כתב הלבוש בסימן רצ"א סעיף א' "ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, והיא מן התורה ג"כ, שכן דרשו מדכתיב תלתא זימני היום וכו'"

אך  דעת רוב הפוסקים דמצות שלשסעודות מדרבנן ואסמכוהו אקרא וכ"כ במשנ"ב (שם סק"א). אך מ"מ מצוה גדולה היא וכמבואר בטור ובשו"ע (רצ"א ס"א) "יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית".

והנה  במק"א דנתי במה שנחלקוהראשונים באסמכתא אם הוי ככל דרבנן או שמא חמורה טפי מדברי סופרים ובאמת כל אסמכתא מבטאת את רצון הקב"ה בתורתו (עיין מנחת אשר מועדים ח"א סימן ז אות ז), אך נראה לכאורה דמצוה זו לכו"ע חמורה מכל דרבנן שהרי לכאורה משמע מדברי חז"ל שכך אמר משה רבינו לישראל.

והנה כתב בערוך השלחן (רצ"א ס"א)"ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואמרו חז"ל (קי"ח ע"ב) דכל המקיים סעודה ג' נצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג וא"ר יוסי יהא חלקי עם מקיימי ג' סעודות בשבת והלבוש כתב שהם מן התורה כדכתיב תלתא היום ע"ש. ואם אפשר שאינן ממש מן התורה מ"מ ודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני והם מרמזים נגד ג' אבות נגד תורה נביאים וכתובים ובשעה שניתן להם המן ניתן להם על ג' סעודות כדאיתא במכילתא שהביא כאן הטור ודברים גדולים ונוראים תלוים בג' סעודות אלו ומבוארים בזוהר בכמה מקומות".

ודבריו חידוש, ומהיכי תיתי לומר דהוי תקנת משה רבינו, ולא מצינו כן בשום מקום, ולפי פשטות הדברים הוי ככל מצוה דרבנן דאסמכוה אקרא, ואין כל משמעות במה שפסוק זה נאמר ע"י משה רבינו.

וגם לא הבנתי כוונתו במה שכתב דהוי תקנת משה רבינו שכך קיבל מסיני, וכי כוונתו לומר דהוי הלכה למשה מסיני, אתמהה.

ב

זמן אכילת סעודות שבת

הנה  יש לעיין בסעודה הראשונה משלשהסעודות אם צריך לאוכלה דוקא בליל שבת או שמא אין זה אינו אלא מנהג העולם.

ולהדיא  כתבו התוס' בפסחים (ק"א ע"אד"ה ובקידושא) דיכול לאכול שלש סעודות ביום ואין צריך לאכול דוקא בלילה, וכ"ה ברמ"א (סימן רצ"א ס"א). ולכאורה דבריהם מתיישבים לשיטת הבה"ג דאין זמנים חלוקים לשלש הסעודות בשבת, דלא תיקנו אלא שלש סעודות אבל אין קפידא בזמן אכילתן, אך לדעת התוס' (שבת קי"ח ע"א ד"ה במנחה) דנקטו כשיטת הרא"ש (שו"ת כלל כ"ב ס"ד) דזמן סעודה שלישית דוקא לאחר זמן מנחה צ"ע, למה קבעו זמן לסעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה ולא קבעו זמן לסעודה הראשונה, ולכאורה סתרו התוס' את שיטתם בהלכה זו.

ועוד  יש לעיין לגבי הסעודה השניה אםיש קפידא שתהיה דוקא שחרית דהיינו לפני חצות או שמא יכול לאכול סעודה זו גם אחר חצות היום.

ולכאורה  יש להוכיח שאין בזה קפידא,שהרי כתבו הטור והשו"ע (בסימן רפ"ח) דאין להתענות בשבת עד אחר חצות משום דאסור להתענות בשבת, הרי לן דאין בזה איסור אלא מצד האיסור לענות נפש בשבת, ואם טעם טעימה כלשהי לא עבר באיסור. הרי דמצד מצות שלש סעודות בשבת אין בזה קפידא, אף שהטור (בסימן רצ"א) הרי פסק כשיטת אביו הרא"ש דסעודה שלישית חייב לאכול אחר חצות ואם אכל לפני חצות לא קיים מצות סעודה שלישית, וכ"ה בשו"ע שם, ולכאורה הדברים תימה, למה לא מצינו בזה קפידא אלא בסעודה שלישית.

והנה  כתב בערוך השלחן (סימן רפ"ח סעיףא–ב) דכשם שסעודה שלישית צריכה להיות דוקא לאחר חצות היום, כך סעודה שניה צריכה להיות דוקא לפני חצות, ותמה שלא מצא כן בדברי הפוסקים, אך כתב דכך פשוט בעיניו וכך נהג להקפיד. ובאמת כבר קדמו הב"ח בסימן של"ד ודקדק כך מדברי רש"י (שבת קי"ז ע"ב) לגבי סוגיא דדליקה שנפלה בבית, אך באמת אין כל הכרח לזה בדברי רש"י, עי"ש.

אך  כבר ביארתי לעיל דמדברי הטורוהשו"ע בסימן רפ"ח מבואר שלא כדבריהם, ובאמת צריך ביאור והסבר, למה לא תיקנו זמן מסויים ומוגדר לא בסעודה ראשונה ולא בסעודה שניה אלא בסעודה שלישית בלבד.

ונראה  בזה עפ"י המבואר במסכת סוכה(כ"ז ע"א) דבימיהם נהגו לסעוד שתי סעודות בכל יום, סעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה. ונראה לפי"ז דעיקר התקנה דשלש סעודות היתה להוסיף סעודה נוספת לכבוד שבת, וכיון שמאז ומקדם נהגו לעשות סעודה אחת בלילה וסעודה בבוקר דלא מסתבר שהתענו מעלות השחר עד לאחר חצות, ועוד דחז"ל הלא הפליגו בשבח פת שחרית, ופשוט שנהגו לאכול סעודה בשחרית, תיקנו חז"ל להוסיף סעודה נוספת מחצות ואילך. ומשו"כ לא מצינו קפידא בשתי הסעודות הראשונות, דעיקר התקנה לא היתה אלא להוסיף סעודה לכבוד שבת. ובסעודה זו קבעו זמן מן המנחה ולמעלה, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא.

אמנם  בדברי הרמב"ם מבואר דבאמת  ישזמן לכל שלש הסעודות, דהלא כך כתב שם (פ"ל ה"ט מהלכות שבת) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". הרי לן דמעיקר חיוב שלש סעודות גם זמנן, וזה עיקר חיובן, אחת ערבית אחת שחרית והשלישית במנחה. ופלא שערוך השלחן לא שם אל לבו דבדברי הרמב"ם מפורש כדבריו.

ג

זמן הסעודה השלישית

הנה  נחלקו הפוסקים בזמן הראוי לאכולאת הסעודה השלישית, ולכאורה יש ארבע מחלוקות בדבר:

א.  רבותינו הראשונים במס' שבת שםהביאו את שיטת בעל הלכות גדולות דאין מצוה בזמנים מסויימים וחלוקים ואין המצוה אלא בשלש סעודות בלבד. ומה שאמרו שם (קי"ז ע"ב) נפלה דליקה בלילי שבת מצילין שלש סעודות, בשחרית מצילין שתי סעודות, במנחה מצילין סעודה אחת. וכן מה שאמרו שם (קי"ח ע"א) קערות שאכל מהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית לאכול מהן צהריים וכו', אין זה אלא משום שכך מנהג העולם, אבל לדינא אף אם מפסיק באמצע בסעודתו ומברך בהמ"ז ואח"כ חוזר לגמור סעודתו קיים מצות ג"ס. כ"כ בשמו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן, עי"ש.

ב.  בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ב ס"ד) אף שהסכים לשיטת הבה"ג דיכול להפסיק באמצע הסעודה ולברך ושוב להמשיך וקיים בזה מצות שלש סעודות ואין בזה חשש ברכה שא"צ, וכתב שכך נהגו רבותיו וכך נוהג הוא אחריהם, מאידך כתב דאין יוצא ידי חובת סעודה שלישית אלא מן המנחה ולמעלה. והוכיח משתי הסוגיות הנ"ל דאינו יוצא יד"ח אלא מזמן המנחה ולמעלה. וכ"ה שיטת הרמב"ם (בפ"ל מהלכות שבת ה"ט) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". הרי דס"ל דמעיקר דין שלש סעודות שיאכל אחת ערבית, אחת שחרית ואחת בזמן מנחה.

הרי לן שלש מחלוקת בדבר. לדעת הבה"ג אין כלל זמן מחוייב בסעודות שבת, ואף סעודה שלישית יכול לאכול לפני חצות.

לדעת התוס' והרא"ש סעודה שלישית צריך לאכול מן המנחה ולמעלה. ולדעת הרמב"ם תיקנו חז"ל לאכול סעודה אחת בערבית, אחת בשחרית ואחת במנחה.

ועוד  נחלקו הראשונים אם מתפלל מנחה לפני ס"ג או לאחריה ונבאר.

ג.  כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל  ה"י)"כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".

ויש  לעיין בשיטתו האם זה דין בסעודהשלישית דזה זמנה לאחר תפלת המנחה, או שמא אין זה אלא משום שאסור לאכול סמוך לתפלת המנחה. וכך משמע מדברי הטור שם דכיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאכול עד שיתפלל.

ד.  כתב הטור שם בשם ר"ת שהנהיג  שלאלאכול בשבת בין מנחה לערבית משום שאמרו חז"ל במדרש "כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים". ולשיטתו צריך לאכול ס"ג דוקא לפני תפלת מנחה, עי"ש. ושיטה זו הובאה בתוס' בפסחים (ק"ה ע"א ד"ה והנ"מ) "שר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב", עי"ש.

ובשו"ע  (סימן רצ"א ס"ב) פסק המחבר"זמנה משיגיע זמן מנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית". הרי שפסק כשיטת הרא"ש, אך לא התייחס כלל למה שנחלקו הרמב"ם ור"ת אם מתפלל ואח"כ סועד או סועד ואח"כ מתפלל.

והרמ"א  הביא שם את שתי הדעותוכתב שנוהגין כשיטת הרמב"ם שזמנה בין תפלת מנחה למעריב, עי"ש.

והנה  בהביאו את שיטת הרמב"ם כתבהרמ"א "וי"א דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה". ומבואר דס"ל דאין זה אלא לכתחלה, ועוד משמע מלשונו דאין זה דין בעצם סעודה שלישית, אלא מדיני התפלה, וזה שכתב דיותר טוב להתפלל תחלה. וכ"כ במשנ"ב (שם סק"י) "דאסור לאכול עד שיתפלל, והדעה הראשונה ס"ל דסעודה קטנה שרי כמ"ש בסימן רל"ב. וכ"כ בס"ק י"א, דאף שנוהגין להתפלל לפני הסעודה אם קשה לו יכול לאכול לפני מנחה אף לכתחלה אם זה קודם זמן מנחה קטנה. ובשעה"צ סק"ה ביאר דכיון דקיי"ל בסימן רל"ב דסעודה קטנה מותר אפילו סמוך לזמן מנחה קטנה לית לן בה, עי"ש.

והנראה  לכאורה בדעת הרמב"ם  דבאמתאין זה מעיקר הדין שהרי לא כתב הרמב"ם אלא דכך נהגו צדיקים ראשונים, הרי דאין זה אלא מנהג צדיקים. וראוי לנהוג כמנהגם.

ונראה  דעיקר מנהגם משום שנהגולקבוע בית מדרש לאחר סעודת שחרית וכולם באו לקרוא ולשמוע דברי תורה עד סמוך למנחה קטנה וכיון שכן התפללו מנחה ואכלו עד מוצאי שבת. כך נראה ברור מתוך דברי הרמב"ם.

ובאמת  פשוט דאין בזה אלא שתי דעותבלבד, שנחלקו אם צריך לאכול סעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה או שאין כלל זמן קבוע לסעודה. והרמב"ם ור"ת שנחלקו אם מתפלל תחלה או לא, לא השתיתו דבריהם בזה על דין שלש סעודות כלל, אלא מטעמים אחרים שנו מה ששנו.

שיטת  הרמב"ם פשוטה דכיון שנהגולקבוע בית מדרש מיד לאחר סעודת שחרית והלכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות לקרוא ולשמוע עד זמן מנחה קטנה ממילא צריך להתפלל לפני הסעודה דאסור ליכנס לסעודה סמוך למנחה קטנה.

וגם  שיטת ר"ת לא קשורה כלל לעיקרדין ס"ג אלא שחשש למה שאמרו במדרש שאסור לשתות מים בשבת בין השמשות ומשו"כ יש להקדים סעודה שלישית לפני תפילת המנחה.

ד

נשים בסעודה שלישית

הנה  איתא בשלחן ערוך (רצ"א ס"ו) "נשיםחייבות בסעודה שלישית" ומקור הלכה זו הביאו הראשונים בשם ר"ת וכ"ה בספר הישר (סימן ע'), ובמרדכי במס' שבת (סימן שצ"ז) דאף דהוי מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהן, מ"מ כיון דאף הן היו באותו הנס נשים חייבות עי"ש. וחידוש יש בדבריו דג' סעודות הוי זכר לנס המן דרק במצוה שהוא זכר לנס מצינו סברת אף הן היו באותו הנס, וע"כ דמצוות אלו הם זכר לנס, וזה חידוש.

אך  הרשב"א והר"ן בשבת (קי"ז) כתב דאין צורךבטעם זה, דכיון דדרשו חז"ל "כל שישנו בשמור ישנו בזכור", כל מצוות השבת בכלל, אף לחם משנה ושלש סעודות עי"ש.

ולכאורה  היה נראה, דטעמו של ר"ת לאנאמר אלא בהנחה דג"ס מדרבנן דכבר כתבו התוס' בפסחים (ק"ח ע"ב) דסברא זו דאף הן היו באותו הנס לא נאמרה אלא במצוה דרבנן (וע"ע בתוס' מגילה ד' ע"א), ומאידך נראה לכאורה דטעם הרשב"א והר"ן אין לו מקום אלא אם ג"ס הוי מה"ת דמהי"ת לכלול מצוות דרבנן בכלל מה שדרשו כל שישנו בשמור ישנו בזכור דבמקורו לא נאמר אלא לחייב נשים בקידוש היום דהוי מצוה מה"ת, ולפי"ז נראה לכאורה דהרשב"א לשיטתו דס"ל דעונג שבת הוי מה"ת, ודו"ק בזה.

והנה  שני טעמים אלה נאמרו בראשוניםגם לחייב נשים בלחם משנה, הרשב"א והר"ן כתבו משום דאתקש זכור לשמור, והאבודרהם כתב משום דאף הן היו באותו הנס ודין אחד ללח"מ ולשלש סעודות וז"פ.

וחידוש  עצום כתב בזה הגרש"ק בשו"תהאלף לך שלמה (או"ח סימן קי"ד ובהג"ה שם) ליישב מה שנהגו בזמנם דנשים לא הקפידו בלח"מ, וכתב לפקפק בכל אחד מסברות אלה שכתבו הראשונים לחייב נשים בלח"מ ובג"ס והוסיף דכיון דמר אמר חדא ומר אמר חדא, הרי יכול אדם לומר קים לי בסברא זו כמר ובסברא זו כמר, ע"כ לא נזהרו הנשים בזה.

ולכאורה  הדברים תימה, דהלא כלהראשונים כולם חייבו את הנשים בלח"מ ובג"ס וכך הוא בשלחן ערוך, ומה לן מאיזה טעם אמרו, מי יהין לחלוק על הראשונים והשו"ע כשלא מצינו חולק עליהם מרבותינו הקדמונים, ונראה ברור דהגרש"ק לא כתב דבריו אלא כמליצת יושר על מנהג הנשים בזמנו, וצע"ג.

ה

אם מותר להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה

והנה  יש לעיין אם מותר להתחיל סעודהשלישית לאחר השקיעה. וברבים מחצרות החסידים נהגו להקל בזה קצת, ויש לבאר הלכתא דא. ומתוך עיון בפוסקים נראה דשלש מחלוקות בדבר, ונבאר.

הנה  כתב בשלחן ערוך (רצ"ט ס"א)"אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים חוץ ממים משתחשך עד שיבדיל". ובמג"א (ס"ק א') כתב דה"ה בספק חשיכה, ומבואר מדבריו דאף אם יצטרך לבטל סעודה שלישית אסור.

אך  המשנה ברורה שם (ס"ק א') כתבדאם לא אכל סעודה שלישית ודאי יש להקל שיטול ידיו ויאכל אף לאחר השקיעה. ובשעה"צ (ס"ק ד') כתב דהעולם נהגו להקל בזה.

אמנם  בשלחן ערוך הרב שם (סעיף ב')כתב "ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות בין לאכול בין לשתות ואין איסור אלא בודאי לילה שאז הוא זמן הראוי להבדלה וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות שמתחילין בביה"ש ואין למחות בידם כיון שיש להם על מה שיסמכו אבל העיקר כסברא הראשונה. ולדברי הכל כשמגיע ודאי לילה צריך אפילו להפסיק אם היה קבוע לשתיה בלבד מבעוד יום ואפילו מאכילה אם שכח והתחיל בודאי לילה צריך להפסיק מיד שנזכר ואם נזכר לאחר שבירך המוציא קודם שטעם פרוסת המוציא יטעמנה מיד ואחר כך יבדיל שאם יבדיל מתחלה תהא ברכת המוציא לבטלה שאחר כך יצטרך לחזור ולברך המוציא כיון שהפסיק כל כך בין ברכה לטעימה".

הרי  שפשט המנהג להקל בזה אףלכתחילה ואין למחות בהם, אך מ"מ לדעתו אין להתחיל ביה"ש, ואם התחיל לאחר צאה"כ צריך אף להפסיק.

ויש  מתירין יותר, כמו שכתבבאשל אברהם שם "כתבתי במקום אחר שכדי שלא לבטל סעודה שלישית בשבת קודש נוהגים להקל להתחיל בבין השמשות וכו'".

הרי  לן שלש דעות, לדעת השוע"ה איןמקום להקל אף בדיעבד, לדעת המשנ"ב בדיעבד יש להקל, לדעת האשל אברהם מותר אף לכתחלה.

ועיין  בשמירת שבת כהלכתה (פרק נ"ו הערה י"ח) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאסור ליטול ידיים לסעודה שלישית משום דהוי חצי שעה לפני זמן חיוב הבדלה, ואף דלענין תפילת ערבית מהני מה שיש לו זמן קבוע שבו הוא מתפלל וכן מה שמעמיד לעצמו מי שיזכירנו, לענין הבדלה לא מהני. ובספר שלחן שלמה (סימן רצ"ט) הובא שכך כתב הגרש"ז לשואל שאם אכל מזונות לאחר חצות היום לא יקל להתחיל סעודה שלישית בין השמשות, עי"ש.

ולכאורה  נראה טפי דכיון דלעולםמבדיל לאחר תפלת ערבית, וכיון דלא חיישינן שיבטל תפלת ערבית אין גם חשש שיבטל מצות הבדלה כיון שלעולם מבדיל לאחר מעריב. ועוד דכל עוד לא התפלל ערבית הו"ל כאילו עדיין לא הגיע זמן הבדלה על הכוס, כך נראה למעשה.

ו

במאחר לאכול סעודה שלישית האם ספק עשה דוחה ספק לא תעשה

והנה  מלבד מה שדעת המשנ"ב דישלהקל בזה כדי שלא יבטל מצות סעודה שלישית, עוד כתב בזה סברא מחודשת שם בשעה"צ (ס"ק ד'), דיבוא ספק עשה דרבנן ויבטל ספק איסור דרבנן, וכונתו לספק מצות סעודה שלישית דאם יום הוא מצוה יש עליו ואם לילה הוא כבר עבר זמנו ובטל מצותו, ואם יום הוא אכתי לא אתי זמן תפלת ערבית ורק אם לילה הוא אסור לאכול כיון שכבר מחוייב הוא להתפלל ולהבדיל.

ולכאורה  יש לעיין בזה דהלא כיוןדמצות סעודה שלישית מדרבנן, כמבואר לעיל (אות א') והרי ספק דרבנן לקולא, ולכאורה פטור הוא מסעודה שלישית בבין השמשות, וכיון שפטור הוא איך ידחה אף ספק איסור.

והרי  כתב המשנ"ב בסימן תרנ"ב ס"ק ב'דאם לא נטל לולב עד בין השמשות פטור הוא ממצות לולב דספק דרבנן לקולא.

אמנם  במק"א דנתי בכל עיקר דין עשהדוחה ל"ת אם החיוב דוחה את הל"ת, או המצוה דוחה את הל"ת, אף שאין בו חיוב כלל. והרי בפירוש הראב"ד בריש תורת כהנים חידש דאף אשה מותרת ללבוש כלאיים בציצית אף שפטורה ממצות ציצית, כיון דעכ"פ יש לה מצוה. ויש לומר כן גם בספק מצוה דרבנן, דאף דספק דרבנן לקולא ואין בו חיוב, מ"מ יש כאן ספק מצוה ובדין הוא שידחה ספק איסור דרבנן.

ויש  להעיר עוד מדברי המשנ"ב (סימןרע"א ס"ק ל"ט) בשם הפרי מגדים דמי שלא קידש בשבת עד בין השמשות דאפוקי יומא, אם כבר התפלל ויצא ידי חובתו מן התורה בקידוש שבתפלה, יקדש על הכוס בין השמשות בלי שם ומלכות, אבל אם לא התפלל יקדש בברכה וישתה מן הכוס ויאכל כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ובשעה"צ ס"ק מ"ז הקשה דהלא אסור לטעום בין השמשות לפני שיבדיל וכתב דע"כ מיירי כשנזכר באמצע סעודה שלישית. ושוב כתב דאפשר שקידוש שעיקרו מה"ת דוחה איסור טעימה דרבנן.

ומשמע  מדבריו דרק משום דקידושעיקרו מן התורה חמור טפי, ולא בדרבנן בעלמא. אמנם אפשר שלא כתב כן אלא לרוחא דמילתא.

הנה  הרבה יש להאריך בזה בעומקהסוגיות בגדרי עשה דוחה לא תעשה ולא נתפניתי אלא למה שנוגע בסוגיא דשלש סעודות, ועוד חזון למועד.

אך  בעיקר יש להעיר בדברי המשנ"בדבאמת בני"ד אין העשה לעולם פוגע בל"ת דאם יום הוא מצוה יש ולא איסור, ואם לילה הוא איסור יש ולא מצוה, וצ"ע אם בכה"ג י"ל עשה דוחה ל"ת בין בדאורייתא ובין בדרבנן, וצ"ע.

ז

מי שאיחר ליטול ידיו לסעודה שלישית הלכה למעשה

במה  ששאל במה שאירע לו מחמת אונסשאיחר ליטול ידיו לסעודה שלישית עד שעבר כחצי שעה לאחר השקיעה, ומכיון שלא ידע כיצד לנהוג נמנע מלאכול סעודה שלישית ונהג בדרך של שב ואל תעשה עדיף, ושואל אם נהג כדין, וכיצד ינהג אם כך יקרה לו בעתיד.

הנה  המשנ"ב החמיר מאוד שלא להתפללמנחה לאחר שקיעת החמה עיין בדבריו (סימן רל"ג ס"ק י"ד) ונקט עיקר כשיטת הגר"א, ומשו"כ כתב דעדיף להתפלל ביחידות לפני השקיעה מאשר להתפלל בציבור לאחר השקיעה.

ומ"מ כתב שם דבדיעבד יכול להתפללעד כרבע שעה לפני צאת הכוכבים, וכונתו לצאה"כ דר"ת, הרי דכדי לא לבטל מצוה ס"ל דיכול לסמוך לקולא עד ביה"ש דר"ת.

וכך גם לגבי מי שאיחר לאכול ס"ג בשבתכתב (סימן רצ"ט סק"א) דיכול לאכול עד כחצי שעה לפני צאת הכוכבים, ולכאורה סתר דבריו בזה, דמה בין תפילת מנחה דיכול להתפלל עד רבע שעה לפני צאה"כ לסעודה שלישית דיש לו להקל רק עד כחצי שעה לפני צאה"כ.

אך באמת נראה פשוט דאין כאן סתירהכלל, ועיקר דעתו דאף דלכתחילה יש להחמיר דלאחר שקיעת החמה יש כבר דין לילה מ"מ לגבי ביטול מצוה בדיעבד סמכינן אדעת ר"ת דעד ג' רבעי מיל לפני צאת הכוכבים עדיין יום הוא, ומש"כ (בסימן רצ"ט) דיכול לאכול ס"ג עד כחצי שעה לפני צאה"כ לאו דוקא היא והעיקר כמ"ש בסי' רל"ג דהיינו כרבע שעה לפני צאה"כ. וגם זה אינו בדוקא דג' רבעי מיל הוי כשלשה עשר וחצי דקות, אלא שכתב רבע שעה זמן מסויים ומוגדר, ובדרך זו כתב (בסי' רצ"ט) חצי שעה.

ולכאורה  נראה דבדיעבד יש לסמוך עדביה"ש דר"ת, אך מן הראוי להשתדל עד למאוד ככל יכלתו להמנע מכך אלא לקיים כל מצות היום לפני השקיעה, וגם אם נאנס לאחר יש להשתדל להקדים ככל האפשר כמ"ש המשנ"ב (שם בסימן רל"ג) ולא אמרינן בזה "כיון דאיפליג איפליג".

אך באמת תמוה מאז בעיני אם אלה שמקיליםבמוצ"ש כשיטת הגאונים אם יכולים להקל בסעודה שלישית כולי האי ולסמוך על שיטת ר"ת, והרי זה תרתי דסתרי, והמשנ"ב איירי לפי פשטות השו"ע (סימן רס"א סעיף ב') דנקטינן כשיטת ר"ת אף דמחמרינן אף לשיטת הגאונים. אך לאלה שנוקטים עיקר כשיטת הגאונים אין להקל כלל בסעודה שלישית לפי שיטת ר"ת. ומשו"כ יש להשתדל עד למאוד ליטול ידים לסעודה שלישית לפני שקיעת החמה.

ח

מה צריך לאכול בסעודה שלישית

הן  ידוע שנחלקו הראשונים בסעודהשלישית אם צריך דוקא פת או שיוצא יד"ח אף אם לא אכל פת. וארבעה מחלוקות בדבר. י"א שצריך דוקא פת. וי"א שיוצא יד"ח אף במיני מזונות. וי"א שדי לו בבשר ודגים וכדומה מינים שמלפתים בהם את הפת. וי"א שאף בפירות יוצא ידי חובתו.

וכל  ארבעת השיטות הובאו בשו"ע סימןרצ"א סעיף ה', ובסו"ד כתב המחבר "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".

ובשו"ע הרב  שם סעיף ז' כתב "ואין לסמוךכלל על כל זה (שמקילים שלא בפת) אלא א"כ אפשר כלל בענין אחר כגון שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת בלא שיצער את עצמו".

ודבריו  צ"ע שהרי אם יש צער בדברפטור הוא לגמרי מסעודה שלישית כמבואר שם בסעיף א' בשו"ע "ואם א"א לו כלל שיאכל אינו חייב לצער את עצמו". ועי"ש במשנ"ב סק"ג "דהסעודה לעונג ניתנה ולא לצער". ובאמת פשוט דלא רק בסעודה שלישית פטור הוא אם מצטער אלא בכל שלשת הסעודות, שהרי מטעם זה מותר להתענות תענית חלום בשבת וכן בכל גוני שמצטער באכילתו כמבואר בסימן רפ"ח, ומה חידוש יש דהמצטער באכילת פת פטור מלאכול פת בס"ג.

ונראה  יותר דאף אם אין בזה צער מוחשיאלא כל שהוא שבע ביותר ואינו חפץ באכילת הפת יכול לצאת יד"ח בשאר מינים.

והנה  חידוש מצינו בדברי הראשונים דאףבשאר סעודות שבת לא בהכרח צריך לאכול פת, עיין רשב"א (שבת קי"ז ע"ב) די"א דיוצאין במיני תרגימא בכל סעודות שבת, ובמאירי (ברכות מ"ט ע"ב) הביא י"א דיוצא בשבעת המינים בכל סעודות שבת. ועיין עוד בשבלי הלקט שבת סימן צ"ג שגם הוא הביא שתי דעות אלה, י"א דיוצא בכל מיני תרגימא וי"א דצריך דוקא שבעת המינים.

ועוד  כתב שם בשבה"ל שרבינו יעקבממרויש שאל בשאלת חלום אם טוב המנהג לחלק את סעודת השחרית כדי לצאת יד"ח ס"ג, והשיבו לו מתורת משה רבינו למדנו דילפינן ג"ס מג' פעמים דכתיב בקרא היום ומה הימים חלוקים זמ"ז אף ג' סעודות חלוקות זמ"ז אחת בלילה אחת בשחרית ואחת מנחה, עי"ש.

והנה  פשוט דצריך פת דוקא בשארסעודות שבת ועד כאן לא נחלקו אלא לגבי סעודה שלישית אם פת הבא בכיסנין אין אדם יוצא יד"ח אא"כ אכל כשיעור קביעות סעודה ומברך המוציא ובהמ"ז, וכך מבואר בשו"ע הרב (סימן קפ"ח ס"י). אמנם בהג"ה שם מאח הגרש"ז הרב מהרי"ל כתב דבסוף ימיו חזר בו ופסק דיוצא יד"ח אף בפת הבא בכיסנין בשיעור כזית כיון שמברך מעין שלשומזכיר קדושת השבת.

ולכאורה תמוה דמה ענין למה שמזכיריןקדושת השבת והלא לא נחלקו אלא אם צריך דין סעודה ואין סעודה אלא בפת ודעת השו"ע ורוב הפוסקים דכיון שצריך לאכול שלש סעודות בשבת דין אחד לכולם ובכולם צריך סעודות בפת, ואם בהזכרת קדושת השבת הדבר תלוי, באכילת פירות משבעת המינים ושתיית כוס סגי אתמהה.

ועוד דהרי י"א שיוצא יד"ח בבשר ודגים ופירות אף שאינם משבעת המינים, ובברכת בורא נפשות אין מזכירין קדושץ היום, וע"כ דלאו הא בהא תליא, וצ"ע.

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך

"זה הדבר אשר צוה יקוק לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימדו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו" (שמות ט"ז ט"ז – י"ח).

הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, וכבר כתב רבינו בחיי בפירושו עה"ת (שמות ט"ז ט"ז)

"וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות".[1]

 אך ברור דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

וכך מפורש בשו"ע או"ח (סימן א' ס"ה) דראוי לומר פרשת המן בכל יום, אך כבר כתב שם הט"ז (ס"ק ד') וכ"ה במשנ"ב (סקי"ג) דאין הענין בעצם האמירה אלא בכונת הלב והתבוננות באמונה ובהשגחה, עי"ש.

וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו.

חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שרגיל היה לפרנסם ולכלכלם שיחוס על נפש רעבה ויתן מלחמו לדל. הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש. לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו. לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

וראה זה פלא בדברי רבינו הגר"א, דהנה בנדה (ע' ע"ב):

"שאלו אנשי אלכסנדריא של מצרים את רבי יהושע בן חנניה מה יעשה אדם ויתעשר... אמר ר"י ב"ח ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה ויבקש ממי שהעושר שלו".

ובהגהות הגר"א שם מחק מש"כ "ירבה בסחורה". וכוונתו ברורה דאין ענין כלל להרבות בסחורה, כי ריבוי ההשתדלות אין בה סימן ברכה. ואף שודאי צריך האדם להשתדל בדרך הטבע ואין סומכין על הנס, מ"מ אין תועלת בריבוי ההשתדלות, ומשו"כ אי"צ להרבות בסחורה אלא לישא וליתן באמונה.

וכך אכן משמע מדברי המאירי שם דלא גרס "ירבה בסחורה", וז"ל:

"לעולם ישתדל אדם להשלים עצמו בתורה ובחכמה ואף על פי שכתוב יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה וכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה יבקש רחמים על עצמו שיזכה ללמוד ואף הוא ישתדל בכך וכיצד הוא עושה ירבה בישיבה וימעט בסחורה ואם לבו נוטה לעושר אף על פי שההצלחה מתת אלהים היא וכדכתוב לי הכסף ולי הזהב וצריך שיבקש רחמים על עצמו לזכות בכך מ"מ יהא אף הוא משתדל בכך ומהו עיקר ההשתדלות בזה שיהא נושא ונותן באמונה ולא סוף דבר לישראל אלא לכל אדם סתם אמרו ישא ויתן באמונה וכמו שאמרו במסכת יום טוב ט"ו ב' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר".

ומפורש בדבריו דלא גרס "ירבה בסחורה".

וכך בכל ענין וענין ולא רק בפרנסת האדם, עיקר ההצלחה בתפילה ובבטחון תלוי אלא שעל האדם גם להשתדל השתדלות טבעית למלאות צרכיו בעולם הזה.

הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הרה"ק רבי זושא זצ"ל עה"פ "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' - כ"א) דכל עוד לא ישאלו כלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל בשנה השביעית" ובכך ינעלו שערי שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וצויתי את ברכתי"... הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו כעין פירוש נפלא זה בדברי אחד הראשונים, בספורנו שם וז"ל:

"ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו... וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי... ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות".

ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף (פרשת שמיני) הביא בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הביטחון.

ודברי התולדות משלימים זה את זה ובספרו תולדות יעקב יוסף (בפרשת מקץ) הביא בשם מרנא הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו.

ועיין בכתר שם טוב מהבעש"ט:

"מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

מדת הבטחון היא הסגולה הגדולה לפרנסה, והלא כתיב "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

ואפשר שכוונתו בכתונת פסים למש"כ הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

אמנם אין דברי הרמב"ם מכוונים דוקא למדת הבטחון אלא לשלימות העבודה והדביקות הכללית, וצ"ע.

אך באמת יש לדברים בית אב בדברי חז"ל  (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ה'): "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת, איני יודע של מה היא אם של כסף היתה או של ברזל או של עופרת או של נחשת או של בדיל ת"ל צנצנת לא אמרתי אלא דבר שהוא מציץ מחברו אי אתה מוצא אלא כלי חרס: ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרותיכם רבי יהושע אומר לאבות רבי אלעזר המודעי אומר לדורות רבי אליעזר אומר לימות ירמיה הנביא שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקין בתורה אמרו לו במה נתפרנס באותה שעה הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם הדור אתם ראו דבר ה' וגו' (ירמיה ב' ל"א) אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו אף אתם אם תעסקו בתורה הקדוש ברוך הוא יפרנסכם מזה"


[1]           במשנה ברורה (סימן א' סקי"ג) כתב מקור להבטחה זו שכל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו מהירושלמי. וכבר כתב כן הפרישה סימן א' ס"ק י"ד. ומקור הדברים מספר תשב"ץ קטן סימן רנ"ו .

אמנם בערוך השולחן אורח חיים (סימן א' סעיף כ"ד) כתב: "ואני לא מצאתי זה בירושלמי".

אולם ברבינו בחיי בפירושו עה"ת (שמות ט"ז ט"ז) כתב: "וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות".