שמחה בר"ה ויוה"כ (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה נחלקו רבותינו הגאונים והראשונים אם מותר להתענות בראש השנה כמבואר ברא"ש (ר"ה פ"ד סימן י"ד) ובמרדכי (שם סימן תש"ח) ובכל בו (סימן ס"ה) ועוד ראשונים, ושלש מחלוקות בדבר:

א. י"א דמותר ואף מצוה להתענות בר"ה, דהימים ימי תשובה וכפרה. כ"כ בכל בו שם.

ב. י"א דאסור להתענות בר"ה, וכמ"ש הרא"ש בשם רב האי גאון, הרי"ץ גיאות, ומר שר שלום גאון, וכך הביא מהראבי"ה. וכך הביאו הרא"ש והמרדכי בשם רב נחשון גאון.

ג. ובשם רב נטורנאי גאון הביא הרא"ש לחלק בין שני ימי ר"ה. ביום הראשון אסור להתענות משום דהוי מה"ת אבל ביום השני מותר להתענות.

והרא"ש תמה על דבריו מהפסוק בספר נחמיה (ח' י') "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו'".

אמנם הנציב בהעמק דבר (ויקרא כ"ג כ"ד) כתב חידוש גדול בדרכו המיוחדת, דרק ביום הראשון דר"ה אמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו', דיום א' דר"ה כל ענינו מלכות שמים וביום זה ממליכים את הקב"ה בעולמו, ומשו"כ נצטווינו לנהוג שמחה ביום זה "כי קדוש היום לאדוננו", וכן אמרו "חדות ה' היא מעוזכם". דיום זה יום שמחתו ומלכותו של הקב"ה, ומשו"כ אוכלים ושותים ושמחים. אבל יום ב' דר"ה ענינו דין ומשפט ובו אין לנהוג שמחה יתירא, עי"ש.

ולדרכו יש ליישב את שיטת רב נטרונאי גאון.

והנה משלשה טעמים אסרו הגאונים להתענות בראש השנה:

א. כיון דהוי בכלל מקראי קודש.

ב. כיון דאיקרי חג וכדכתיב "בכסה ליום חגנו" והרי נצטווינו "ושמחת בחגך".

ג. משום דברי הנביא "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכו'".

כל זה מבואר בדברי הראשונים שם.

ב

והנה בשו"ע סי' תקצ"ז סעיף א' איתא "אוכלין ושותין ושמחים ואין מתענין בר"ה", אך הרמ"א בסעיף ג' שם הביא די"א דמצוה להתענות בר"ה. הרי ששתי השיטות שבראשונים הם דברי המחבר והרמ"א. ומלשון המחבר משמע דס"ל דיש מצות שמחה בראש השנה ולא רק שאין להתענות בו דכתב אוכלין ושותין ושמחים בר"ה. ולכאורה יש לתמוה לפי"ז על מש"כ המג"א שם בריש הסימן בשם המגיד מישרים (בסוף פרשת נצבים) דיש להמנע מאכילת בשר ושתיית יין בר"ה, ותימה הלא כיון דיש בו מצות שמחה כמו בשלש רגלים איך יבטל עיקר מצות השמחה והלא אין שמחה אלא בבשר ויין כמבואר בפסחים ק"ט ע"א וברמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הלכה י"ח. ובשלמא מה שהביא שם דמהרש"ל לא היה אוכל בר"ה דגים החביבים עליו כדי למעט תאוותו מובן כיון דאין מצוה דוקא באכילת דגים אבל איך ימנע מאכילת בשר ויין שהם עיקר מצות השמחה ביו"ט וכל הסיבה דאסור להתענות משום דיש בר"ה מצות שמחה.

ולכאורה צריך לומר דס"ל למג"א כטעם הראשון שכתב המרדכי דמה שאין מתענין בר"ה אינו משום מצות שמחה אלא משום דכתיב ביה מקרא קודש, אבל באמת אין מצות שמחה אלא בשלש רגלים בלבד, ומשום מקרא קודש אין מצוה דוקא בבשר ויין אלא איסור תענית בלבד דצריך לקדשו באכילה ושתיה. ולפי"ז נראה דלשיטת השו"ע דגם מצות שמחה יש בו באמת אין להמנע מבשר ויין. אמנם אם כנים דברינו לכאורה הו"ל למג"א להעיר שדבריו אינם נכונים לפי דברי השו"ע ולא לסתום דבריו. ועוד דלפי"ז סותר הבית יוסף דברי עצמו דבשלחנו הערוך נקט דיש מצות שמחה בר"ה ובמגיד מישרים נקט דאין מצות שמחה.

אמנם באמת נראה דאין הכרח מלשון המחבר דס"ל דיש מצות שמחת יו"ט בראש השנה ואפשר דמצות שמחה לשיטתו ליכא אלא בשלש רגלים ואין מתענין בר"ה משום דמקרא קודש כתיב בו ומש"כ "ושמחים" בר"ה אין זה מדין שמחה דיום טוב אלא משום דכתיב "אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכו' חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' י') וכמו שכתב שם הטור, עיין בדבריו.

ושוב בא לידי ספר מגיד מישרים וראיתי שכתב שם דאף דכתיב אכלו משמנים ושתו ממתקים היינו לכלל כולו אבל יחידים בעלי נפש יש להם להמנע מבשר ויין ועוד דאפשר דמשמנים אינו בשר אלא חלב וחמאה ושמן עי"ש. הרי מבואר בדבריו דלא נתקשה אלא מדברי הנביא ולא ממצות שמחת החג, ובאמת אילו היה מצות שמחה בר"ה לא היה די בתירוציו דבודאי מצות התורה לכולם נאמרו לאזרח ולגר ולצדיק יסוד עולם עד חוטב עציך ושואב מימיך ואין שמחה אלא בבשר ויין ולא בחלב וחמאה, ומבואר בדבריו דבאמת אין בר"ה מצות שמחה אלא דשמחין בו משום דברי הנביא "חדות ה' היא מעוזכם" כנ"ל.

ושו"ר בשדה חמד אסיפת דינים מערכת ראש השנה סימן ב' אות ג' שהאריך בשאלה זו אם יש מצות שמחה בר"ה והביא מכמה אחרונים שתמהו על המגן אברהם כנ"ל איך ימנע מבשר ויין ויבטל מצות שמחה ולא ראו את דברי המגיד מישרים המבאר דבריו, עי"ש.

אמנם נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דיש מצות שמחה ממש אף בראש השנה דהנה בפ"ו מהל' יו"ט הי"ז כתב "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

ולכאורה צ"ע מה כונתו במש"כ עם שאר ימים טובים דאם כונתו רק לשלש רגלים הלא לא חיסר אלא חג השבועות בלבד ולמה לא כתב ובחג העצרת ותחת זאת האריך בלשונו וכתב עם שאר ימים טובים. ועוד דכתב "שאר ימים טובים" בלשון רבים וליכא אלא שבועות, וע"כ נראה כונתו גם לראש השנה, דיש מצוות שמחה אף בר"ה דאיקרי חג כנ"ל.

והנראה עיקר בזה, דאף אם אכן נאמר דר"ה איקרי חג ואף בר"ה יש מצות שמחת יו"ט, מ"מ אפשר דמותר להתענות בו. דכבר ביארתי במק"א דעיקר מצות שמחת יו"ט אינו אלא "שיהיה האדם שמח וטוב לב הוא ובני ביתו" וכמ"ש הרמב"ם שם (פ"ו הי"ז מהל' יו"ט).

אלא שפירשו חז"ל דמצוה על האדם לבטא את שמחת החג כל אחד במה שמשמחו, אנשים בבשר ויין, נשים בבגדי צבעוניים ותינוקות בקליות ואגוזים. אך אין ענינים אלה עצם המצוה ועיקרה אלא ביטויי השמחה. ומשו"כ נראה דבר"ה יוצא יד"ח בעצם שמחת הלב, דכיון דהיום יום כפרה ותשובה הוא, והתענית יפה לכפרה ותשובה, קבעו חכמים בעומק דעת קדשם דמותר להתענות בו.

ועוד ביארתי במק"א דכשם שאין חובה גמורה להלביש לנשים בגדי צבעוניים ולספות לקטנים קליות ואגוזים ולא התכוונו חז"ל אלא לפרש עניני השמחה המצויים כך גם לגבי בשר ויין לאנשים, ואם אין אדם שמח בבשר ויין פטור מהם ביו"ט.

ולפי"ז נקל להבין דבר"ה מותר לו להתענות אף שמצווה הוא להיות שמח וטוב לב.

ודו"ק בעומק ופשטות הדברים.

והנה שני גדולי עולם חכמי גליציה הגר"ש קלוגר והגרי"ש נטנזאהן הקשו על מי שהתיר להתענות בר"ה ממשנה מפורשת בחולין (פ"ג ע"א) "בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן... וערב ראש השנה". הרי שדרכם להרבות בסעודה בר"ה כמצות התורה.

כך הקשה בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר (סימן תקצ"ז) וכך תמהו הגרמ"ז איטינגא והגרי"ש נטנזאהן בספר מפרשי הים שעל ספר ים התלמוד במכתב להגאון החת"ס שנדפס בסוף הספר.

ובעלי מפרשי הים כתבו שראיה זו היא ראיה ניצחת שאין עליה תשובה וכך הביאו שדודם הגדול בעל ישועת יעקב הסכים עמהם "שזהו ראיה נצחת עליו אין להשיב".

ותמה אני עליהם, וכי משנה מפורשת נעלמה מעיני הגאונים והראשונים שכולם פלפלו בשאלה זו והביאו ראיות לכאן ולכאן ונתעלמה מהם משנה מפורשת, הלא לבם של ראשונים כפתחו של אולם היה, אתמהה.

ואי בדידי תלי' אין כאן ראיה כלל, דבאמת פשוט הדבר וכו"ע מודי דר"ה יו"ט הוא ויש מצוה מסויימת לשמוח בו, והלא כך צוה הנביא מפורשות "אכלו משמנים ושתו וממתקום... חדות ה' היא מעוזכם". וכך נהגו המוני עם ישראל בכל עידן ועידן.

אלא שיש מן הראשונים שסברו דמותר אף להתענות ואף מצוה יש בדבר, אבל לא נהגו כן אלא יחידי סגולה עובדי ה' הדבקים בו ושבים אליו בכל לב.

וא"כ אין כל סתירה בין המבואר במשנה שאכן מרבים בסעודה בר"ה ובין דברי הראשונים שמותר להתענות בו, ואף אין דברי המשנה סותרים את השיטה שמצוה להתענות בר"ה, דפשוט הדבר שלא עלה על הדעת שכולם מצווים להתענות בר"ה, אלא דמי שמתענה מתוך תשובה והכנעה וכונתו לשם שמים מצוה קעביד.

דו"ק בכ"ז כי פשוט הוא.

ג

ויש לעיין אף ביום הכיפורים אם יש בו מצות שמחה ואף דעינוי כתיב בה וחייב כרת על אכילה ושתיה בו ולא שייך בו שמחה בבשר ויין מ"מ אפשר דיש בו מצות שמחה בלב. דהרי כתב הרמב"ם בהל' יו"ט שם דמלבד החיוב במעשים של שמחה כגון בשר ויין ובגדי צבעונים וקליות לתינוקות יש גם מצוה להיות שמח וטוב לב, ואפשר דגם ביוה"כ יש מצוה מסויימת להיות שמח בבחינת "וגילו ברעדה".

וקצת משמע כן מלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' חנוכה הלכה ו' "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרים בהן את ההלל. ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן. שמונת ימי החג. ושמונת ימי חנוכה. וראשון של פסח ויום עצרת. אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה. ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל". הרי דאין ימים אלו ימים של שמחה יתירה אבל מצות שמחה יש בהם אלא שאין אומרים את ההלל אלא מתוך שמחה יתירה.

אך באמת אפשר דמשום ר"ה נקט לשון זה אבל ביוה"כ אין מצות שמחה כלל וכמ"ש בספר יראים סימן רכ"ז "ויוה"כ אע"פ שהוא בכלל המועדים אינו בכלל שמחה דהא כתיב ביה ועניתם את נפשותיכם". וע"ע במסכת סופרים פרק י"ט ה"ו "ביום הכיפורים אין מזכירין בו יום טוב שאין יום טוב ביום צום", ומשמע דביוה"כ אין מצות שמחה ולא איקרי יום טוב ושאני מראש השנה דאינו יום צום ואיקרי חג, ודו"ק בכ"ז.

ובגוף הסברא הנ"ל דאין מתענין בר"ה משום דהוי מקרא קודש ביארו האחרונים למה אסור להתענות מה"ת בשבת אף דמצוות עונג שבת אינו אלא מדברי קבלה. וכבר הוכיח הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תרי"ד דאסור מה"ת להתענות בשבת ממה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות ה"ו דהנשבע שלא לאכול בשבת הוי שבועת שוא דאין השבועה חלה לבטל את המצוה הרי דמצוה לאכול בשבת, אך הרשב"א לא כתב בזה טעם ומקור. ובשו"ע הרב בסימן רמ"ב בקונטרס אחרון סק"א כתב בזה ב' טעמים. א: משום דכתיב "אכלוהו היום כי שבת היום לה'" (שמות ט"ז כ"ה). (וכ"כ גם הפרי מגדים סימן רפ"ח סק"ז). ב: דשבת הוי בכלל מקראי קודש, והנה הסברא הראשונה שייכת רק בשבת. אך סברתו השניה דאסור להתענות בשבת משום דבכלל מקראי קודש הוא שייכת גם בראש השנה כנ"ל. והנחת היסוד דמשום מקראי קודש מצוה לאכול כבר כתבו רש"י (ויקרא כ"ג ל"ה) והרמב"ן (שם כ"ג ב') וספורנו (שם כ"ג כ"ז).

והנה בר"ה ל"ב ע"ב איתא "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה". והנה אין אומרים שירה והלל אלא בשעת שמחה ולכאורה יש ראיה משאלת המלאכים דגם בר"ה ויוה"כ הוי ימי שמחה דאל"ה למה יאמרו שירה, אך נראה לשיטת הראשונים דאין מצות שמחה נוהגת בר"ה, דזה באמת מה שהשיב הקב"ה דבזמן שספרי חיים ומתים פתוחים אין זה זמן שמחה, ולמ"ד דיש מצות שמחה בר"ה כונת התשובה היא דאף דבאמת מן הראוי היה לומר שירה מ"מ אי אפשר לומר שירה מאימת יום הדין.

אך כבר דייקנו לעיל מלשון הרמב"ם בהלכה זו דבאמת יש מצות שמחה בר"ה ויוה"כ, אך מ"מ אין בהם שמחה יתירה, ודו"ק בכ"ז.

 

ב

שכח יעלה ויבא בבהמ"ז בראש השנה

הנה לכאורה דין ראש השנה כדין כל שאר ימי החג דמבואר בשו"ע (או"ח קפ"ח ס"ו) דאם כבר התחיל ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש, ואם עדיין לא התחיל מברך "אשר נתן שבתות למנוחה" וביו"ט מברך "אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו'".

וכך כתב בכנסת הגדולה שם והביאה בבאה"ט סק"ג שדין ר"ה כדין שבת ויו"ט. אך במגן אברהם (סק"ז) כתב דשאני ר"ה, דכיון די"א שמותר להתענות בו, אם התחיל הטוב והמטיב, אינו חוזר דבדיעבד חוששין לשיטה שמותר להתענות בר"ה ואין ברהמ"ז חובה בו. ועוד זאת חידש המג"א דבר"ה אף אם לא התחיל הטוב והמטיב מ"מ אינו חותם בו "בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון" כמו שאינו חותם בראש חודש כיון דמותר להתענות בו.

והאליה רבה חולק על שני החידושים שחידש המג"א והסיק כשיטת הכנה"ג שדין ר"ה כדין שבת ויו"ט כיון שנפסקה הלכה דאין להתענות בר"ה.

ובשעה"צ שם (ס"ק ט"ו) כתב לחלק בין שני פסקי ההלכה שבמג"א, דאף אם נקבל דבריו במה שחידש דאינו חוזר כיון דיש מ"ד דמותר להתענות, מסתבר שחותם כמו בשבת ויו"ט, דמה שאינו חותם בר"ח אינו משום דאי בעי לא אכיל, אלא משום שר"ח אינו יו"ט, וא"כ מסתבר דלענין זה ודאי יש לדמות ר"ה לשבת ויו"ט ולא לר"ח דפשוט דהוי יו"ט לאיסור מלאכה ולכל דבר, עי"ש.

ובאמת נראה מתוך דקדוק לשונו של המשנ"ב (ס"ק י"ט) דאכן דעתו נוטה כאליה רבה נגד שיטת המג"א בנוגע לחתימת הברכה, אך לענין השאלה אם צריך לחזור או לא לא הכריע, עי"ש היטב.

ובשו"ע הרב (שם סעיף י') פסק כמג"א שאינו חוזר, ובסעיף י"א פסק כותיה דאינו חוזר, אך בפסקי הסידור פסק דאינו חוזר אך כן חותם, עי"ש.

וראיתי בתהלה לדוד (קפ"ח סק"ה) שכתב לחלק בזה בין יום ללילה, דכיון שכתבו הפוסקים דבלילה לכו"ע אסור להתענות, ואף מי שהתיר להתענות בר"ה אין זה אלא ביום ולא בלילה, כ"כ באליהו רבה תקצ"ז סק"א וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ו'), נמצא דבלילה הלכה כא"ר, וביום אפשר דהלכה כמג"א, וכך כתב בפסקי הסידור לגרש"ז.

אך באמת לא הבנתי מה בין יום ללילה, ומהי"ת לומר דבלילה לכו"ע אסור להתענות. ואין זה ענין למש"כ המג"א בסק"ג, דהמג"א מיירי בתענית חלום, וטעמו דאין תענית חלום אלא ביום, אך שאר האחרונים לא דיברו על תענית חלום.

ונראה לכאורה דיש בזה שתי דרכים:

א. כיון שעיקר הדין והמשפט ביום ואין דנים בלילה וכל התענית אינה אלא לכפרת עון, אין להתענות בלילה.

ב. כיון שקידוש בלילה חיוב גמור הוא וי"א דהוי מה"ת, אין להתענות בלילה ולבטל מצות הקידוש.

ונפ"מ בין שני הטעמים, דלדרך הראשונה צריך לאכול פת בלילה משום שמחת יו"ט וממילא ברהמ"ז חובה היא וחוזר אם לא הזכיר קדושת היום, אבל לדרך שניה אי"צ לאכול דוקא פת, ואף במזונות הוי קידוש במקום סעודה, ולגבי שכח יעלה ויבא דין לילה כדין יום, ודו"ק.

והנה נראה לכאורה דהמג"א לשיטתו בעיקר דבריו. דכיון דס"ל בסימן תקצ"ז דאינו מצווה לאכול בשר ויין בר"ה, ע"כ דאין בו מצות שמחת יו"ט אלא שמצוה לאכול ולשמוח בו משום דהוי מקרא קודש או משום הכתוב בספר נחמיה, כמבואר לעיל. משו"כ ס"ל דאם שכח אינו חוזר ואין חותמין בו. אבל אם דין ר"ה כדין יו"ט ממש, ודאי מסתבר דגם לגבי הלכה זו דין ר"ה כדין כל שאר ימים טובים. ודו"ק בכ"ז. ואף דבמק"א (לעיל אות א') כתבתי דאפשר דאף לשיטת המג"א אפשר דיש מצות שמחת יו"ט בר"ה מ"מ אין בו חיוב גמור כבשאר ימים טובים.

והנה בשמירת שבת כהלכתה (פרק נ"ז הערה כ"ג) הביא בשם הגרשז"א הערה נפלאה, ולפיו אם שכח יעלה ויבא בברכהמ"ז בליל ר"ה מטעם אחר אינו חוזר.

דהנה ידוע מה שכתב בחיי אדם הל' תפלה (כלל כ"ד ס"י) בשם הגאון ר' אבלי פסוולר דמי שלא אמר המלך הקדוש בליל ר"ה אינו חוזר כיון שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שאמרו לגבי מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בליל ר"ח. והמשנ"ב בשעה"צ (סימן תקפ"ב ס"ק ד') דחה דבריו דהתינח במי שלא אמר יעלה ויבא הלא התפלל תפילה הראויה שהיא תפילת חול, אבל מי שהתפלל תפילת ר"ה ולא אמר המלך הקדוש יוצא קרח מכאן ומכאן.

וכתב דאפשר דכונת הגאונים דאם אמר הא-ל הקדוש ונזכר לאחר כד"כ עליו להתפלל תפילת חול, אך באמת תימה לומר שיתפלל לכתחילה תפילת חול, ומשמע מדבריו שאכן דחה את דברי הח"א מן ההלכה.

אך לגבי ברכהמ"ז שפיר קאמר הג"ר אבלי דאף אם דילג על יעלה ויבא מ"מ ברך ברכהמ"ז כדין.

ובדרך זו חידש דאכן בליל ר"ה אינו חוזר לברך אף אם נפסוק ככנה"ג והאליה רבה דביום אכן חוזר.

אך לענ"ד דברי הח"א והג"ר אבלי תמוהים מצד אחר, דאי משום קושית המשנ"ב באמת היה נראה דצדק הגאון הנ"ל, דאף אם מתפלל הוא את תפילת החג, מ"מ אין הכרח דחוזר משום שלא אמר המלך הקדוש, דכיוצא בזה מצינו בהרבה פרטים בהלכות תפילה, דיש מטבע שאינו מעכב בדיעבד כמו המלך המשפט בעשי"ת והקרבנות בתפילת המוסף ועוד כהנה וכהנה, ואם יש סברא לומר דאין המלך הקדוש מעכב משום דאין מקדשין את החודש בלילה, אין כל גריעותא במה שהתפלל תפילת יום הזכרון.

אלא שמטעם אחר תמה אני מה ענין המלך הקדוש למה דאין מקדשין את החדש בלילה ומה ענין מלכות שמים לקידוש החודש.

והלא ע"כ לא אמרו סברא זו אלא ביעלה ויבא שכל כולו הזכרת מעין המאורע, ואינו אלא מזכיר שהיום ראש חודש ומבקש שהקב"ה יחדש עלינו את החודש לטובה ולברכה.

אבל במה שאמר בר"ה המלך הקדוש אין זה אלא משום שהיום יום מלכות הוא שבו מלך מלכי המלכים יושב ודן את כל באי עולם ומה בין יום ולילה, וכי לילה לאו ר"ה הוא, וכי אין מלכות שמים בלילה אלא ביום, ומה זה ענין לקידוש החודש.

הלא ידעתי שעפר אני תחת רגלי גדולי עולם, אך תורה היא וללמוד אני צריך (ברכות ס"ב ע"א ובזוה"ק ויקרא כ"ח ע"א "הלכה היא וללמוד אני צריך"). ומשו"כ נראה דאין הלכה כדברי גאון זה וחוזר בשכח המלך הקדוש בלילה כביום, ומובן לפי"ז דגם בברכהמ"ז אין לחלק מעטם זה בין יום ללילה. (וכבר הארכתי בזה במק"א ואכמ"ל).

ודו"ק בכל זה.


לשמוע אל הרינה ואל התפילה

הן טעמים רבים נאמרו בביאור מנהגנו להתחיל באמירת הסליחות במוצאי שבת קודש בין אם ימי הסליחות מעטים או רבים. וטעם מחודש כתב בזה בלקט יושר (עמוד 114):

"לכך טוב להתחיל מיד ביום א' כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת ואמרינן בגמרא (שבת ל' ב') שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצוה, לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה".

ודבריו חידוש לכאורה, דהלא בעומק תודעתנו נחרתו הסליחות בצפורן שמיר של אימת יום הדין, ביראה ופחד אומרים אנו סליחות אלה. והנה חידש הלקט יושר שצריך לומר את הסליחות בשמחה ומשו"כ מתחילים אנו במוצאי שבת כיון שעדיין שמחת השבת אופפת אותנו.

אך באמת נאים הדברים ומתיישבים על הלב, דכבר כתב רבינו יונה החסיד בפירושו למסכת ברכות (כ"א ע"א מדפי הרי"ף) "וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקב"ה איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלה בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו' ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה ר"ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואע"פ ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו'".

הרי דאין כל סתירה בין יראה לשמחה אלא משלימים הן זו את זו וכגודל היראה גודל השמחה, והוא שאמר הכתוב (תהלים ב' י"א) "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".

וזה שמצינו בדברי הנביא (נחמיה ח' י') "לכו אכלו משמנים שתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, אל תעצבו, חדות ה' היא מעוזכם". על אף שיום זה יום הדין הוא חדות ה' היא מעוזכם, והשמחה מלווה את היראה.

וכבר נתבאר במק"א (עיין מנח"א שיחות על המועדים מאמר "מלכויות וזכרונות" עמוד נ"ב) דזה ענין התקיעה והתרועה. התקיעה מבטאת שמחה, וכדמצינו בחצוצרות "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם" (במדבר י' י'), בעוד התרועה היא קול של דאגה, פחד ושברון לב, וכדכתיב "והיה כי תבא מלחמה על ארצכם והרעותם" (שם י' ט'), עי"ש.

והוא שאומרים אנו בסליחות דיום ראשון "במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה... לשמוע אל הרינה ואל התפלה". רינה לשון שיר של שמחה היא וכמבואר בזכריה (פרק ב' י"ד) "רני ושמחי בת ציון". הרינה והתפילה, השמחה והחרדה כרוכות ירדו מן השמים בימי הדין והרחמים.

 

אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם

"אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר" (ר"ה ט"ז ע"א, ל"ד ע"ב).

רגילים אנו לחשוב דשני ענינים יש כאן, מלכויות לחוד, וזכרונות לחוד, כנגד שני פנים שיש ליום נשגב זה ראש השנה. אך ממה שאמרו חז"ל דברכות אלה מעכבות זא"ז (שם ל"ד ע"ב) משמע דהא בהא תליא ומלכיות וזכרונות שני צדדים הם של מטבע אחת. וכבר אמרנו בזה דרכים שונות.

ונראה בזה עוד עפ"י מה שנתבאר במק"א (עיין שיחות מנחת אשר מאמר "ותרועת מלך בו") דתכלית הבריאה מלכות שמים היא ועולם העשיה בספירת מלכות נברא דלא ברא הקב"ה את העולם הזה אלא למלוך עליו דאין מלך בלא עם, ואין מלכותו של הקב"ה בשלימות תפארתה אלא ע"י עבדיו בני ישראל הממליכים אותו ומפארים שמו הגדול.

וביארנו בכך מה שה שמצינו (ברכות ז' ע"א, עבו"ז ד' ע"ב) שבלעם ברוח נבואתו רצה לקלל את ישראל ע"י שיכוון לאותו רגע שהקב"ה כועס בכל יום. והקשו התוס' (שם), וכי מה אפשר לומר ברגע כמימרא, ותירצו שבלעם היה אומר תיבה אחת, כלם. ובעבו"ז הוסיפו התוס' לבאר שהקב"ה לקח אותיות כלם והפכם למלך, והוא שכתוב ותרועת מלך בו, עי"ש.

ומעודי תמהתי, וכי הקב"ה צריך להפוך אותיות הקללה כדי להתעלם מקללת בלעם, וכי יש ממש בקללה נגד רצון ה', והלא אין קללה זו אף לא כעפרא דארעא וכחרס הנשבר, ברצות ה' בברכת ישראל. ובודאי שיש בזה רמז בפנימיות הענין מלבד היפוכי האותיות מכלם למלך.

ונראה בזה, דהן ידוע מה שכתבו רבותינו גדולי הדורות, המקובלים והפילוסופים גם יחד, שהקב"ה ברא עולמו כדי לתת ביטוי למלכות שמים, דהלא אין מלך בלא עם (רבינו בחיי בראשית ל"ח ל', במדבר כ"ב ב' ובכד הקמח ערך ראש השנה עמוד פ"ב ע"ב) ואין מלך בלי צבא (רבינו בחיי בראשית כ"ב י"ג ועיין עוד בפרקי דרבי אליעזר פרק י').

ובדרך זו ביארו המקובלים מה שידוע שהקב"ה ברא עולמו בעשר ספירות, ועשר הספירות מחולקות לארבעת העולמות בענין הזה. כתר חכמה ובינה באצילות, חסד גבורה ותפארת לבריאה, נצח הוד ויסוד ליצירה וספירת המלכות בעולם העשיה. כי עולם העשיה שבו אנו חיים ופועלים ספירת המלכות היא שבו נגלית מלכות שמים ע"י עבדי ה' נאמניו משרתיו מקיימי מצוותיו הכופים את יצרם לעשות רצונו בלבב שלם.

וזו תכלית הבריאה כי חפץ הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא בחקותי אות ג'), ותכלית זו נגלית ע"י בני ישראל עבדי ה' וצבאו.

ובזה יתבארו עומק דברי התוס' דכאשר בלעם הרשע מקלל כלם, עונה הקב"ה לעומתו, שוטה שבעולם, הלא אם אכלה את בני ישראל בטלה מלכות שמים וכל הבריאה תחזור לתהו ובהו, דהלא עולם העשיה ספירת מלכות הוא והקב"ה חפץ במלכות שמים, והוא שכתוב "ותרועת מלך בו", ופרש"י (שם) ותרועת מלך בו לשון חיבה ורעות..." וכן תרגם אונקלוס "ושכינת מלכתון ביניהון". הקב"ה בחר בישראל ורוצה בהם באהבה להיות שכינתו שורה עליהם ומלכות שמים על כתפיהם. ולפיכך אי אפשר לכלותן כלל. וזה עומק הרמז שאותיות כלם אותיות מלך המה, ומשום מלכות שמים אי אפשר לכלותם.

וראה זה פלא, בתהלים קמ"ה בפרק תהלה לדוד שאין כמותו לחיבה ופרק זה נאמר על ידי כל ישראל שלש פעמים בכל יום ופסוקים מסודרים על סדר הא-ב, מצינו שלושה פסוקים שכל ענינם כבוד מלכות שמים בהתגלותו. "כבוד מלכותך יאמרו, וגבורתך ידברו. להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". ושלשה פסוקים אלה אותיות כלם הם, ורמז יש בזה דכנגד קללת כלם עומד כבוד מלכותו ית"ש.

ופרק זה שבתהלים פסוקיו נכתבו לפי סדר א' – ב', וכבר ביארתי במק"א דכל פרק שפסוקיו לפי סדר א' – ב' קשור לבריאת העולם שנברא בכ"ב אותיות שבתורה, וכך גם פרשה זו.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם.

וזה ענין אמירת המלכיות בראש השנה וכמו שכתב רבינו בחיי בכד הקמח (ערך ראש השנה עמוד פ"ב ע"ב) "ועוד במצוה זו (תקיעת שופר) רמז למלכותו יתברך שביום הזה ברא העולם והיה מלך כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם".

ונראה לפי זה דכאשר אמר הקב"ה לישראל "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" לא לשם כבוד מלכותו בלבד אמר כן, אלא לטובתם והצלתם של ישראל, דכאשר אומרים אנו לפניו מלכיות ואנו ממליכים את הקב"ה עלינו יש בזה כדי לבטל עצת אויבינו ולסתום פי משטיננו ומקטרגנו המבקשים את כליון ישראל, והמלכות צווחת ואומרת, הלא בני המה עבדיי הממליכים את הקב"ה בעולמו ואין מלכות שמים בלתם וזולתם.

וזו כונת אמירת המלכיות, אמרו לפני מלכויות כדי שמתליכוני עליכם, ושוב אמרו לפני זכרונות כדי שתעלה זכרונכם לפני לטובה דגם ע"י מלכויות עולה זכרוננו לטובה לפני הקב"ה.