שמחת חתן וכלה (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"א).

 

א

בגודל מצוה זו

"מצוה גדולה לשמח חתן וכלה" (טור אבן העזר סימן ס"ה).

"מצוה לשמח חתן וכלה" (שו"ע שם).

ויש לעיין למה שינה מרן הבית יוסף מלשון הטור שכתב מצוה גדולה, והב"י בשולחנו הערוך כתב דמצוה היא, וכבר עמד בזה השדי חמד (מערכת חתן וכלה סימן י"ב).

והנה הב"ח כתב לבאר את דברי הטור והוכיח דאכן מצוה גדולה היא, דהלא תלמוד תורה כנגד כולם ואעפ"כ אמרו מבטלין ת"ת בשביל הכנסת כלה וע"כ דמצוה גדולה הוא.

אך באמת יש לתמוה בדבריו, דאף שאכן תלמוד תורה כנגד כולם, אך מבטלין תורה בשביל כל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים כמבואר במו"ק (ט' ע"ב), ואף בשביל מצוה דרבנן מבטלין ת"ת כמבואר במגילה (ג' ע"א) דמבטלין תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה.

וכיון שהכנסת כלה אין לה שיעור (כמבואר לקמן אות ד') הו"ל כמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, וא"כ אין כל ראיה מדמבטלין תורה דאכן גדולה מצוה זו משאר מצוות התורה.

ואף שהפליגו חז"ל בחשיבותה של מצוה זו עד שאמרו (ברכות ו' ע"ב) דהמשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, מ"מ מצד גדרי ההלכה אין מצוה זו חמורה משאר המצוות שיש בהן גמילות חסדים, ואפשר דמשו"כ השמיט השו"ע את מש"כ הטור דהוי מצוה גדולה.

ועדיין צ"ע.

ב

בגדר המצוה ומקורה

הנה יש לעיין במצוה לשמח חתן וכלה מה מקורה ומה ענינה. ועוד יש לעיין בזה האם המצווה חלה גם על החתן והכלה ומצוה עליהם לשמוח כמו שמצינו ביו"ט שבו מצווה האדם להיות שמח וטוב לב כמבואר ברמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו ה"א) כך גם החתן והכלה מצווים להיות שמחים וטובי לב, או שמא אין המצוה אלא על זולתם לשמחם.

ומדברי הרמב"ם משמע דהוי משום גמילות חסדים ומצוה מדברי סופרים היא, וכשאר המצוות דגמילות חסדים שיש להם בית אב בתורת משה "ואהבת לרעך כמוך".

אך הרא"ש בכתובות (פ"א ס"ה) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג דביום החתונה הוי השמחה מצוה דאורייתא דהלא כתיב (שיר השירים ג' י"א) "ביום חתונתו וביום שמחת לבו".

ואף דפסוק זה אינו אלא מן הכתובים ולא מתורת משה למדנו, נראה כונתו דאין זה אלא גילוי מילתא דיום החתונה יום שמחה הוא וממילא מצווים חתן וכלה להיות שמחים ביום נשגב זה.

ונפ"מ בין שני הטעמים, דאם משום מצות השמחה ביום ראשון, מצוה זו מוטלת על החתן והכלה, וממילא כל המשמח חתן וכלה מסייע להם לקיים מצותם ומצוה בידו. אך בשאר הימים לא מצינו שמצוה עליהם להיות שמחים אלא שמצוה לשמחם מצד גמילות חסדים.

אמנם זו פשיטא לן דלולי שהיה עליהם לשמוח, גם על זולתם לא היתה כלל מצוה לשמחם ואין בזה מצוה מצד גמילות חסדים כלל, דמה בין חתן וכלה לשאר כל אדם שיש מצוה לשמחם. אך מ"מ אין הכרח דהמצוה לשמחם יסודו במצוה שמוטל עליהם להיות בשמחה, ואפשר דאף שאין בזה קיום מצוה כלל, כיון דמצד טבעו של עולם ודרכן של בני האדם חתן וכלה דרכם להיות שמחים, בכלל גמילות חסדים לשמחם, וכשם שיש מצוה בניחום אבלים אף שלא מצינו מצוה על האבלים להתנחם, ויש מצוה לבקר את החולים על מנת לחזק את רוחם ולעודדם אף שאין מצוה מסויימת על החולים להתחזק ברוחו.

וכך גם בשמחת חתן וכלה כיון שראוי להם לשמוח, כך נאה וכך יאה, מצוה לשמחם.

אמנם אף לשיטת הרמב"ם ודאי שיש מצוה על החתן והכלה להיות שמחים, אך מצוה מדרבנן היא, וכך כתב הרמב"ם (הלכות אישות פ"י הי"ב):

"וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון".

ותרי הלכתא למדנו מדבריו: א. מצות שמחת חתן וכלה מדרבנן היא. ב. עיקר המצוה על החתן שישמח עם הכלה ולא כשמחת יו"ט שכל אחד מצווה בה בפני עצמו להיות שמח וטוב לב. ודו"ק בדקות הדברים.

ג

באיסור להנות מסעודת חתן בלי לשמחו

"כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות" (ברכות ו' ע"ב).

בשם הגר"א וסרמן הובא בכמה ספרים לחקור באיסור שעל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו שיש לפרשו בשני דרכים:

א. הלכה זו יסודה מעין דיני חושן משפט דכל הנהנה מסעודת חתן מצווה לתת תמורה להנאתו, ותשלום ההנאה במה שישמח את החתן. והנהנה ואינו משמח הרי הוא כאילו גזל את החתן הנאתו.

ב. הנהנה נעשה כאילו מחותן הוא וממילא עליו לשמח את החתן.

ונפ"מ באדם חשוב שעצם השתתפותו יש בה כדי לשמח את החתן. דאם עליו לשמח בתשלום להנאתו די בכך שהוא מהנה את החתן בעצם השתתפותו, אך אם כמחותן הוא עליו לנהוג כמחותן ולשמח כדרך המשמחים.

ולענ"ד שתי הדרכים אינם אלא דברי פלפול ופשטות הלכה זו מושתתת על המצוה הכללית לשמח חתן וכלה משום גמילות חסדים (כנ"ל באות א'). וקבעו חכמים ברוחב דעתם דמצוה זו מוטלת ביותר על הנהנה מסעודת חתן, דהנהנה מסעודת חתן שכל עיקרה ומצותה אינו אלא משום שמחת חתן וכלה ונמנע מלשמחו אין הדעת סובלתו, דהלא כל עיקר סעודה זו מיועדת לשמח את החתן והכלה וכיצד זה יהנה אדם ויקפח ממון החתן ולא יקיים את המוטל עליו לשמחו.

ונראה פשוט דאין גדר מסויים כיצד עליו לשמח את החתן והכלה ובמה, וכל אחד לפי דרכו, אדם חשוב בעצם השתתפותו (כמבואר בעזר מקודש ריש סימן ס"ה) המנגן במנגינותיו, הבדחן בבדחנותו, הרקדן בריקודיו, כל אחד הגורם שמחה לחתן וכלה יצא בכך ידי חובתו.

ד

על מי מצוה זו מוטלת

"תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין" (כתובות י"ז ע"א).

ובשיט"מ שם כתב בשם ליקוטי הגאונים דלא אמרו "כל צרכו" אלא לגבי לויית המת אבל הכנסת כלה אין לה שיעור. ובשם תלמידי רבינו יונה כתב "ולענין הוצאת כלה נראה דכיון שהוא מפני כבוד החיים לחבבה על בעלה די לה כשמוליכין אותה לפי כבודה ויש אומרים דלגבי כלה אין לה שיעור ולעולם מבטלין כי ברוב עם הדרת החתן והכלה ומוסיף יותר בשמחה ובחבוב".

הרי לן דעת כמה ראשונים דהכל מצווין להשתתף בהכנסת כלה אף אם יש לה כל צרכה. ובסוגיית הגמ' משמע דהוי חיוב ממש. וכך משמע מפשטות דברי השו"ע והרמ"א באהע"ז (סימן ס"ה ס"א) שלא חילקו בהכנסת כלה בין יש לה כל צרכה לאין לה.

אמנם הדרישה שם כתב דיש מי שאומר דלשמח חתן וכלה מצוה היא אבל לא חובה, ולפיכך אמרו עליו על ר' יהודה בר עילאי שהיה משמחם בבדי הדס, הרי שפטורים מעיקר הדין. אך אף הפרישה נטה לומר שזה חיוב ולרבותא אמרו על ר' יהודה שאף שהיתה תורתו אומנתו לא ביטל מצוה זו.

והנה כתב הרמ"א שם " ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה".

ובחלקת מחוקק (סק"ב) כתב דאין חיוב אלא במי שרואה כלה נכנסת לחופה אבל כל שאינו נוכח שם אף שהוא יודע שיש חתונה אין עליו חיוב להשתתף בהכנסת כלה. אך הבית שמואל (ס"ק ג') דחה דבריו וכתב דכל היודע משמחת חתן וכלה חייב לבא ולהשתתף, שאינו חייב לבטל אא"כ רואה הוא כלה הנכנסת לחופה, ובאגרות משה (או"ח ח"ב סימן צ"ה) כתב דאף החלק"מ לא כתב לפטור אלא מי שעוסק בתורה. אבל כל שאינו באמצע תלמודו ואין בכך ביטול תורה מודה הוא שחייב ללכת לשמח חתן וכלה, אף שאינו שם, עי"ש. וידוע שבדרך כלל הלכה כבית שמואל באבן העזר.

ה

ופעמים רבות נשאלתי שאלה גדולה זו, אנה אנו באים במצוות לויית המת והכנסת כלה, והלא בעיירות הגדולות יש בכל יום ויום כמה לויות וחלקם של תלמידי חכמים דתני ומתני ואמרו חכמים שאין שיעור בכבודם, ובכל לילה ולילה כמה חתונות שלדעת כמה ראשונים אין להם שיעור, וכי חייב אדם להשתתף בכולם. וראיתי בספרים רבים שנסתבכו בשאלה זו.

ולענ"ד פשוט הדבר דאין האדם חייב להקדיש את כל ימיו ללוית המת וכל לילותיו להכנסת כלה. ולא כימי קדם ימינו. זאת לפנים בישראל ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו בכפרים ובעיירות ללא אמצעי תחבורה ותקשורת שעל ידם השמועות והאנשים עוברים בזמן מועט מקצה הארץ עד קצהו. ומתוקף המציאות היה מוטל על יושבי העיירות והשכונות לתת כבוד לשכיניהם ויושבי שכונותיהם בימי צער כבימי שמחה, ומשו"כ היתה עליהם חובה להשתתף בלויות המת והכנסת כלה מזמן לזמן.

לא כן בזמנינו שכל אחד שומע ויודע על לויות רבות וחתונות רבות בכל יום ובכל לילה ואנשים באים ממרחקים להשתתף באלה וגם באלה, שוב אין כל חובה להשתתף אלא א"כ יודע שאין להם כל צרכן.

כך נראה פשוט לענ"ד.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן ר"ג וח"ח סימן רפ"ג) דן בתקנה שתיקן מרן הגרא"מ שך זצ"ל בשעתו דרק החברים הקרובים של החתן ישתתפו בחתונה ולא כל בני גילו מתלמידי הישיבה כדי למעט בביטול תורה.

ובתשובתו כתב דאף שמדברי הראשונים והפוסקים משמע שבהכנסת כלה הכל חייבין ואין למצוה זו שיעור, מ"מ באבות דר"נ מפורש דאם יש לה כל צרכה שוב אין חיוב לשמחה וכך נקטינן להלכה.

ולדידי בעניי נראה דאין לדחות דברי הראשונים והפוסקים מפני מדרשי אגדה שבחז"ל, אך לגופן של דברים נראה כנ"ל דהכל לפי הענין ולפי המנהג ובמדה ובמשורה, ובזמנינו מצוי שגם החתן והכלה והמחותנים אין להם כל ענין בריבוי החוגגים שיש בהם גם הוצאה יתירה.

ומ"מ נראה פשוט דלא אמרו בזה חיוב גמור אלא בזמניהם שלא היו לויות וחתונות אלא מזמן לזמן ולא בזמנינו שבכל יום ולילה השמחה והעצב משמשים בערבוביא כמבואר.

 

 

ב

בנוסח הרי את מקודשת לי בטבעת זו

הנה מנהג החתנים בבית ישראל בקדשם את נשותיהם לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זוּ כדת משה וישראל".

ולכאורה טעות היא וראוי לומר בטבעת זוֹ (בחולם) דאין משמעות אחת לזוּ וזוֹ. ובעוד זוֹ פירושו זה, בכל מקום בתנ"ך שכתוב זוּ פירושו אשר.

א. "נחית בחסדך עם זוּ גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך" (שמות ט"ו י"ג).

וכתב בחזקוני "עם זו כל מקום שנאמר בו זו הרי הוא במקום אשר, וכן זו חטאנו, ופי' עם אשר גאלת".

ב. "תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זוּ קנית" (שם ט"ו).

ובחזקוני שם כתב "זו במקום אשר".

ג. "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים הלוא ה' זוּ חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (ישעיהו מ"ב כ"ד).

וברש"י שם "זו חטאנו לו - זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו".

וברד"ק שם "זו חטאנו - זו אשר חטאנו לו, ויש מפרשים זו במקום אשר וכן ברשת זו טמנו".

ובמצודות דוד שם "זו חטאנו לו - רצה לומר זו היא הסיבה אשר חטאנו לו וגמול הוא משלם".

ד. "עם זוּ יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מ"ג כ"א).

ומאידך מצינו שזוֹ פירושו כמו זה.

ה. "ישובו לא על היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם זוֹ לעגם בארץ מצרים" (הושע ז' ט"ז).

וברד"ק שם "זו - בחול"ם וכן ועדתי זו אלמדם, והוא כמו זאת".

ו. "טבעו גוים בשחת עשו ברשת זוּ טמנו נלכדה רגלם" (תהלים ט' ט"ז).

אמנם שוב כתב הרד"ק "זו כמו אשר, וכן זו חטאנו לו (ישעיה מ"ב כ"ד). ויש לפרשו כמשמעו, כמו זה".

ז. "תוציאני מרשת זוּ טמנו לי כי אתה מעוזי" (תהלים ל"א ה').

וברד"ק שם "ופירוש מרשת זו, כמשמעו, כי היתה רשתם ידועה לכל. ויש מפרשים זו כמו אשר".

הרי לן דלאו כלל גמור הוא ולפעמים גם זוּ (בשווא) מתפרש כמו זה.

סוף דבר לכאורה נכון טפי לומר בטבעת זוֹ, אף שבודאי אין בזה כל עיכובא מחדא ותרי טעמי:

א. כיון שכונתו ברורה ובשפת בני האדם מפרשים שהוא מקדשה בטבעת שהיא נותן באצבעה אין כל קפידא בכללי הדקדוק.

ב. הרי חזינן דלפעמים גם זוּ מתפרש כמו זה.

אך מ"מ הדרך הראויה והנכונה לומר זוֹ.

לדבר הזה העירני בתי היקרה והמשכלת תחי'.


עניני נישואין

 

א

איך בונים בית מקדש מעט

כל בית בישראל יכול להיות וצריך להיות בית מקדש מעט, מקום להשראת השכינה. וכדברי הגמ' בסוטה י"ז איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם, ובברכות דף ה' אמרו המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, הרי שיש מקדושת ירושלים והמקדש בכל בית יהודי.

אמנם צריך התבוננות מה הן הדרכים להשרות שכינת ה' ית"ש בבית עץ ואבן. ונראה דיש ב' דרכים שעל ידם יכול האדם להבטיח השראת השכינה בביתו, א' ע"י תלמוד תורה וכמו שאמרו באבות ג' ע"ב ובברכות ו' ע"א "מנין שאפילו אחד עוסק בתורה שכינה שרויה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". ב' ע"י ענוה ושפלות דכתיב (ישעיהו ס"ו ע"ב) "איזו בית אשר תבנו לי ואיה מקום מנוחתי וכו' אל זה אביט אל עני ונכה רוח", הרי שענוה ושפלות סגולה להשראת השכינה.

ומשום שתי סגולות אלה תורה וענוה נמשלו ישראל לגפן שהרי אמרו חז"ל (חולין צ"ב ע"א) "אומה זו לגפן נמשלה וכו' אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים", ובמדרש רבה בחוקותי ל"ו אמרו "מה גפן בתחילה נרמסת תחת הרגלים ואח"כ עולה על שלחן מלכים כך ישראל" וכו'.

ומשום כך מברכים על זווג הגון של בת ת"ח לת"ח "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" (פסחים מ"ט ע"א).

ב

חתן ימעט מתלמוד תורה

מעשה בחתן שבא לפני מו"ר כ"ק מרן מצאנז זצ"ל להתברך מפיו. שח לו האדמו"ר, הלא כתבו הפוסקים שחתן צריך למעט בלימודו בשבעת ימי המשתה (עיין שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס' ושו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סי' ע"ג אמנם בשו"ת רעק"א קמא סי' ל' יש תשובה עמוקה ומשמע מדבריו שכתבו תוך ימי המשתה שלו עי"ש) אך לא נתפרש כמה ימעט ומה שיעור המיעוט, אלא יש ללמוד שיעור זה מהלכה אחרת בשולחן ערוך, בסי' קנ"א סעיף ב' כתוב שיש למעט במשא ומתן בשבוע שחל בו תשעה באב, צא לשוק או לבורסת היהלומים וראה כמה ממעטים במסחר בשבוע זה וממנו תלמד כמה למעט מת"ת בשבעת ימי המשתה!

ג

איש ואשה שזכו

אמרו חז"ל (סוטה י"ז) "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן".

ולכאורה תמוה מה ראו חז"ל לומר דברים חריפים כל כך, אש אוכלתן?

ונראה דצריך להבין במה שאמרו זכו שכינה ביניהם, מה ענין זכיה זו וכיצד נשיגה, ולכאורה נראה דעל ידי תלמוד תורה ועמלה זוכין בזכיה זו וכמו שאמרו (ברכות ו' ע"א, אבות ג' ב') אפילו אחד שעוסק בתורה השכינה שרויה עמו, ולפי זה ניחא, דלא זכו פירושו שאין קול התורה נשמע בתוך ביתם, והרי כבר אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב ע"א) "כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילות סופו נשרף באש", ועל זה אמרו לא זכו אש אוכלתן.

 

ד

חן שעל פני חתן

במוסף של יוה"כ כאשר מתארים את הדרו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש אומרים "כחסד הנתון על פני חתן מראה כהן" (ועיין תוס' גיטין ז' דחתן דומה לכהן גדול שהוא ראש לבני ישראל).

הרי שחן וחסד שורים על פני חתן. מהי סגולת החן ואיך משיגים אותה. בדברי חז"ל ובמקראי הקודש מצינו שלש סגולות לחן: א' תלמוד תורה וכמו שאמר ר' יהושע בן לוי (בכתובות ע"ז ע"ב) תורה מה כתיב בה "אילת אהבים ויעלת חן" הרי שהתורה מביאה חן על האדם. ב' ענוה היא סגולה לחן דכתיב "לענוים יתן חן" (משלי ג' ל"ד), ג' יראת שמים דאיתא במס' סוכה מ"ט ע"ב "כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים שנאמר וחסד ה' על יראיו", הרי לן שלש סגולות למדת החן.

וכמה נפלא הדבר שדוקא שלשת הסגולות האלה הן גם הסיבות להשראת השכינה: א' תורה שהרי אמרו (ברכות ו' ע"א, אבות ג' ב') אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה שרויה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ב' ענוה ויראת שמים דכתיב (ישעיהו ס"ו ע"ב) "איזו בית אשר תבנו לי ואיה מקום מנוחתי וכו' אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" הרי שגם ענוה ויראה הן סגולות להשראת השכינה. כי חן אמיתי אינו אלא הנובע מתורה, ענוה ויראת שמים.

 

ה

שהזיווג יעלה יפה

במה שנהגו לברך שהזיווג יעלה יפה, אפשר לפרש על פי המסופר במדרש ב"ר ס"ח וכן הוא בויק"ר ח' על ההיא מטרוניתא ששאלה את ר' יוסי בן חלפתא מה עושה הקב"ה מאז ששת ימי בראשית וא"ל יושב ומזווג זיווגים ואמרה לו אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי כמה שפחות יש לי וזיווגה אותן בלילה אחד, ומסופר שם "למחר אתון דין מוחא פציעא דין עינו שמוטה דין רגליא תבירא" וכו' ואמרה המטרוניתא "לית אלוה כאלוהכון" וא"ר ברכיה שר' יוסי בן חלפתא אמר לה הקב"ה עושה סולמות "מוריד לזה ומעלה לזה" ועי"ש בפי' מתנות כהונה דגם זה קאי אזיווג, דהקב"ה מוריד את זה ומעלה את זה כדי להתאימן.

ומשום כך מברכים שהזיווג יעלה יפה ששני הצדדים יעלו מעלה מעלה ולא יצטרכו שהקב"ה יוריד את זה ויעלה את זה.

ובדרך רמז, "יפה" בגימ' צ"ה ומצוה צ"ה במניין המצוות בספר החינוך היא מצות בנין בית הבחירה. ומקוים אנו שבית חדש זה אמנם יהיה בית מקדש מעט מקום להשראת השכינה.

ו

התמדת התורה של חתן

בברכות ט"ז ע"א מסופר על חתונתו של ר' אלעזר "רב אמי ורב אסי הוי קטרן ליה גננא לר' אלעזר אמר להו אדהכי והכי איזיל ואשמע מילתא בבי מדרשא ואיתי ואימא לכו" וכו'.

הרי לן סמל ודוגמא לדביקות בתורה של חתן ביום חופתו, אדהכי והכי בין קבלת הפנים לחופה רץ לבית המדרש לשמוע שיעור בהלכה.

ובקהלת רבה פרשה א' פסוק ט"ו "מעוות לא יוכל לתקון" וכו' אמרו חז"ל "משאדם מחסר עצמו מדברי תורה אינו יכול להמנות כי הא דר' יהודה ור' אלעזר הוי תניין כחדא ונסוב ליה ר' יהודה אינתתיה וקדמיא ר' אלעזר שבעת ימים דמשתיתא, ועבר כמה שנים דימטי ביה ולא מטא ביה, הוי וחסרון לא יוכל להמנות", ואפשר דכאשר ראה ר' אלעזר את צער חבירו ר' יהודה שטרח כמה שנים למלאות חסרון שבעת ימי המשתה מת"ת, נתן אל לבו ביתר שאת וביתר עוז לא להרפות מן התורה בשבעת ימי המשתה שלו ולא להיות בכלל "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".

ז

כן תעשה לדורות

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (שמות כ"ה ט') ופרש"י לדורות, שכלי המקדש לדורות צריכים להיות בתבנית כלי המשכן, והרמב"ן תמה על דבריו ממזבח הנחושת שעשה שלמה עשרים על עשרים.

ותירצו האחרונים המזרחי והמהר"ל  דמדות המקדש וכליו לדורות אין צריך שיהיו מדותיהם במשכן אבל על תבניתם נצטוו כן תעשו לדורות דהיינו היחס שבין מדות הרוחב והאורך והגובה צריך שיהיה כיחס שהיה במשכן.

וכיוצא בדבר בבית מקדש מעט של בית יהודי, מותר לשאוף שיהיה גדול מבתי אבותינו, מן הסתם יהיה קטן יותר מבתי אבותינו, אבל התבנית, הצלם, דמות הבית ורוחו צריך להיות כבתי האבות, כן תעשה לדורותיכם.

ח

זיווג על הבאר

אמרו חז"ל שלשה נזדווגו להן זיווגיהן מן הבאר יצחק יעקב ומשה (שמו"ר א' ל"ז).

ונראה ביאור הענין, דתורה נמשלה לבאר כמו שאמרו בברכות נ"ו הרואה באר בחלום מצא תורה וכך כתב באריכות באוה"ח בפרשת בארה של מרים. ולמה נמשלה תורה לבאר, נראה דהנה יש שלשה סוגי מקואות מים: בור, באר ומעין. בור כולו בידי אדם, הוא חופר את הבור והוא נותן בו מימיו, מעין כולו בידי שמים וללא מגע יד אדם, באר הוא ענין ממוצע: האדם הוא שחופר את הבאר אבל הוא צריך למצוא מקור מים חיים שנברא בששת ימי בראשית, וכך גם בתלמוד תורה שנמשלה לבאר, האדם הוא שחופר את הבאר ועמל בתורה ואז מתקיים בו יגעת ומצאת ולאוקמי גירסא סיעתא דשמיא (מגילה ו' ע"ב). וזיווג המושתת על אדני התורה הוא זיווג מן הבאר.