שמיעת קול שופר במכשיר שמיעה (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

יציאת יד"ח המצות במכשיר שמיעה ורם קול

 

כבוד הרה"ג.....

הנה נשאלתי פעמים רבות לגבי אלה שיש להם מכשיר שמיעה ובלעדיו הם מתקשים מאוד לשמוע, מה יעשו לגבי תקיעת שופר, האם עדיף להסיר את מכשיר השמיעה אף שלא ישמע קול חזק וברור אלא מעין קול הברה בעלמא או שמא עדיף לשמוע קול ברור וצלול ע"י מכשיר השמיעה. ובכלל יש לעיין אם מותר להשתמש במכשיר זה בשבת וביו"ט או שמא דינם כדין רם-קול שנאסר ע"י כל גדולי ישראל זה כמה דורות.

 

ראשית דבר יש לציין שמבחינה טכנית אין בין מכשיר שמיעה לרם קול ולא כלום ובשניהם אין האדם שומע את קול חבירו ממש, אלא גלי הקול גורמים תנודות בקרום דק (ממברנה) שבתוך המכשיר, וע"י כך הופכים את גלי הקול לאותות חשמליים היוצרים קול דומה לקול המקורי, וא"כ כל דברי הפוסקים שנאמרו לגבי השאלה אם יוצאים יד"ח מגילה וקריה"ת ברם קול תקפים גם לגבי מכשירי שמיעה.

והנה לגבי יציאת ידי חובת המצוות בשמיעה מרם קול נחלקו פוסקי הדורות האחרונים, הגאון ר' צבי פסח פראנק נקט שיוצאים יד"ח, עיין בתשובתו שבמנחת יצחק ח"ב סימן קי"ג וכ"כ בשו"ת יביע אומר ח"ז סימן י"ח. אך באמת מבואר בדבריהם שלא הבינו את מהות מכשירים אלה ואופן פעולתם, שהרי כתב שם הגרצ"פ דרק בשופר אמרו (ר"ה ט"ז) דאם שמע קול הברה לא יצא אבל במגילה וקריה"ת לא איכפת לן שיש גם קול הברה כיון ששומע גם קול הקורא, ומתוך כך כתב דיוצא בקריה"ת ומגילה גם ברמקול כיון ששומע גם הקול המקורי אף שיש גם קול הברה, הרי שהבין דהרמקול מגביר את קול האדם, ולא ידע שזה קול חדש לחלוטין, וביבי"ע שם כתב לדמות ני"ד למה שכתב בהלכות קטנות דמי שאינו שומע אלא ע"י חצוצרה שתוקעים באזנו יצא, הרי לן בעליל שפסקם מבוסס על הבנה מוטעית כאילו ברם קול שומעים את קול האדם המקורי בתוספת הברה, אך באמת פשוט שאין כאן קול אדם כלל. (וגם עיקר הנחת הגרצ"פ דרק בשופר יש פסול בקול הברה ולא במגילה, לא מובן דמה בין זה לזה והלא כשם שבשופר צריך קול שופר כך במגילה צריך לשמוע קול קורא בר חיובא).

וכבר כתב הגרש"ז במנח"ש ח"א סימן ט' דאין אדם יוצא יד"ח ברם קול כיון שאין כאן קול אנוש אלא קול חשמלי עי"ש.

אמנם בהגה"ה שם הביא שלאחר שיצאו דבריו לאור לראשונה שמע ממרן החזו"א שאין זה פשוט כלל דאפשר דכיון שהקול נוצר ע"י קולו הטבעי ונשמע בשעת דיבורו הו"ל כקולו ממש עי"ש, וגם באגרות משה ח"ג סימן נ"ה על אף שנודע לו שקול הנשמע ברם קול הוא קול מלאכותי נטה לומר דיוצאים בו יד"ח מגילה כיון שהקול דומה לקולו הנשמע והוא נשמע מיד עי"ש.

אמנם ודאי שמסתבר טפי כמסקנת המנח"ש דאין יוצא יד"ח בקול שאינו אלא העתק מלאכותי ולא קול שופר ולא קול אדם כמבואר. וכבר ביארתי שלגבי שאלה זו אין נפ"מ בין רם קול למכשיר שמיעה.

והנה מלבד מכשיר השמיעה הסטדנדרטי יש מתקן נוסף לשיפור השמיעה, והוא השתל הכוכליארי .החידוש בשיטה זו, שהוא עוקף לחלוטין את השבלול, שהוא מרכז האוזן התיכונה, וסיבים דקים מוליכי אותות חשמליים מתחברים באופן ישיר לעצב השמיעה, ובאופן זה יש להביא מזור וישועה גם לחלק מן החרשים הגמורים, ולא רק לכבדי השמיעה.

וראיתי מי שכתב דבמכשיר זה יוצאים יד"ח לכולי עלמא, ולדעתי טעות בידו דגם מכשיר זה מבוסס על מקלט זעיר שהופך את הקול האנושי לקול מלאכותי, אלא שתחת אשר ישמע האדם בכלי השמיעה הטבעיים עוקפים את כלי השמיעה ומעבירים את הקול המלאכותי לעצב השמיעה באופן ישיר, הרי שהנפ"מ בין שתל ובין מכשיר שמיעה רגיל אינו אלא באופן השמיעה, אבל אין ביניהם הבדל בענין הקול הנשמע.

 

ב

השימוש במכשיר שמיעה בשבת ויו"ט

 

ובמה ששאל במי שהוא כבד שמיעה עד למאוד וללא מכשיר שמיעה כמעט כחרש גמור הוא, האם מותר לו להשתמש במכשיר שמיעה בשבת, ואם נאסור עליו, תושבת ממנו לחלוטין כל עונג ושמחה דכאילו נאסר בעולם סגור ומסוגר ואף קול דממה דקה לא ישמע.

הנה כבר התירו פרושים את הדבר, ואף שלכאורה דין מכשיר שמיעה כדין רמקול ואין ביניהם אלא שזה גדול וזה קטן, זה גלוי וזה נסתר, אך מבחינת מהות הכלי ואופן השימוש בו דומים הן ושניהם מתרגמים והופכים את גלי הקול לגלים אלקטרו מגנטיים כדי לייצר קול חדש הדומה לקול המקורי, וא"כ מסברא היה פשוט לומר דדין אחד להם, מ"מ חזינן דכל גדולי הדור שאסרו בתכלית את השימוש ברמקול התירו את השימוש במכשיר שמיעה, עיין מנחת יצחק ח"א סימן ל"ז, ח"ב י"ז – י"ח וסימן קי"ב וקי"ג, אגרות משה ח"ג סימן נ"ה (שם אסר בתכלית את השימוש ברמקול) וח"ד סימן פ"ד – פ"ה, (שם התיר את השימוש במכשיר שמיעה) ויביע אומר או"ח ח"א סימן י"ט. אמנם בדברי רוב הגאונים הנ"ל לא נתבררו הדברים כל צורכם. במנחת יצחק ח"ב כתב בבירור לאסור את השימוש ברם קול, אך לא כתב טעם מספיק לדרכו להתיר את מכשיר השמיעה, הגרשז"א מאידך כתב באופן נחרץ להתיר את מכשיר השמיעה, אך לא נתברר לדרכו מה איסור יש ברם קול, ובשו"ת יביע אומר כתב באריכות לאסור את השימוש ברם קול משום ניצוצות אש שיוצאים כל שעת הדיבור, ורק לקראת סוף התשובה כתב שהגרש"ז אוירבך הסביר לו שאין שום ניצוצות אש יוצאים ע"י הדיבור ברם קול, וכתב דלפי"ז אין איסור במכשיר שמיעה, אך לא ביאר לדרכו מה איסור יש ברמקול.

והיחיד שכתב בזה דברי טעם לחלק בין זה לזה הוא הגרמ"פ באגרות משה, ונדון בדבריו.

האגרות משה שם ביאר דיש ד' טעמים לאסור את השימוש ברם קול, א' עפ"י המבואר בשבת י"ח דאין ליתן חטין בריחיים של מים בער"ש כדי שיטחנו בשבת, אמנם נחלקו שם רבה ורב יוסף בביאור איסור רחיים, לרבה הטעם הוא משום דאוושי מילתא ולרב יוסף משום שביתת כלים, ובשו"ע סימן רנ"ב סעיף ה' נחלקו המחבר והרמ"א אם יש איסור ברחיים והרמ"א כתב להקל בזה משום דאין חשש שיחשבו שטוחן בשבת דהכל יודעים שבודאי הכניס את החטה מלפני שבת, ובד"ז כתב הרמ"א "מותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגער מערב שבת ואע"פ שישמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעים שדרכן להעמידן מאתמול". ומכיון שהדרך לסדר רמקול סמוך לזמן ההשתמשות בו יש איסור בכך שמשמיע קול ואוושא מילתא. טעם שני כתב האג"מ "דהדבור עושה שמכלה יותר עלעקטרע (חשמל) שאפשר שיש בזה ענין מלאכה, שלא נתברר ענין חשמל מה טיבו בבירור".

והנה הגאון נגע כאן בהתבוננות יסודית, דאף שכל גדולי הדורות במשך יותר ממאה שנים אסרו את השימוש בחשמל בשבת באופן מוחלט, והרבה טעמים וסברות נאמרו בזה, עדיין לא נתברר היטב שורש האיסור, ובכל אחד מן הטעמים שנאמרו לאיסורא יש שפקפקו ופלפלו, ורגיל אני לומר "כאילו בת קול יצאה מן השמים" שהשימוש בחשמל בשבת יש בו איסור גמור אף אם לא נדע בבירור מה גדרו וענינו (ולקמן אבאר את הנלענ"ד הקט בגדר האיסור), ובכן כתב האג"מ דאפשר דגם בתוספת כח יש ענין מלאכה כיון שלא נתברר ענין החשמל מה טיבו.

ועוד בה שלישיה כתב דכיון שהקול הנשמע איננו קול האדם אלא קול אחר המשוכפל ע"י הטכנולוגיה אפשר שיש בזה ענין מלאכה אף מדאורייתא, ודרך זה דומה לטעם השני, דאף הוא מושתת על הספק היסודי איך להתייחס לחידושים טכנולוגיים בעין בוחנת של ההלכה. (ועיין לקמן מה שאבאר בזה).

והטעם הרביעי כתב הגאון שיש לחשוש שמא יתקן כלי שיר כיון שמצוי הדבר שיש לתקן ולכוון את מערכת ההגברה, וכשם שגזרו חכמים על השמעת קול שמא יתקן כלי שיר כך גם בני"ד.

ובדבריו בח"ד כתב להקל במכשיר שמיעה לפי כל ארבעת הטעמים הנ"ל, דכיון דרק בעל המכשיר שומע לא אוושא מילתא, וגם אין רגילים לתקנו ולכוונו סמוך להשתמשות ולכן הוי כשעון שמותר אף אם משמעת קול, וכמו"כ אין לגזור בו שמא יתקן כלי שיר כיון שאי"צ תיקון וכוונון בכל שעה, עי"ש.

ובנוגע לחשש מלאכה, כתב הגאון דכיון דאין בזה אלא חששא בעלמא בדבר שהוא צורך גדול ולא אוושא מילתא יש להקל, (ואפשר דהוי כחולה שאב"ס שהקילו בו בכמה שבותים ואכמ"ל).

ועדיין הדברים דחוקים.

 

ג

 

והנראה בזה עיקר לענ"ד לפי מה שביארתי במק"א דהשימוש בחשמל בשבת וסגירת מעגל חשמלי איסורו משום מכה בפטיש דכל מלאכה חשובה שיש בו תיקון ומחשבת בכלל מכה בפטיש הוא, וזאת לפי הירושלמי בשבת (מ"ד ע"א) דר' יוחנן ור"ל למדו ג' שנים ומחצה עניני מלאכות שבת "מאן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש"

ומדברי הירושלמי למדנו דכל מעשה שיש בו תיקון חשוב ומלאכת מחשבת ואינו נכלל באחד מל"ט מלאכות הוי בכלל מכה בפטיש, וכך נראה לכאורה מלשון הרמב"ם לגבי מפיס מורסא, דבפרק י' משבת הלכה י"ז כתב "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא", הרי דכל מלאכת הרופאים בכלל מכה בפטיש ולא רק משום שעושה פתח, וכבר העיר בזה באבן האזל עי"ש.ולפי"ד נראה דכל סגירת מעגל חשמלי יש בו מלאכת מכה בפטיש דאין לך תיקון גדול ומלאכה חשובה יותר מסגירת מעגל חשמלי, דהחשמל מניע את גלגלי התעשיה ובלעדיה נהיה יושבי חושך וצלמות ללא מאור וחום, ומשו"כ יש מכה בפטיש בכל הפעלה של כלי חשמלי.

ואף שהבנה זו מחודשת מאוד ומכל דברי הראשונים והפוסקים משמע דאין מלאכת מכה בפטיש אלא בגמר כלי וכך משמע מפשטות דברי הגמ' בכ"מ, מ"מ מדברי הירושלמי הנ"ל למדנו הגדרה חדשה במלאכה זו. ומכיון שלא באתי לחדש הלכה מחודשת או להקל, אלא לבאר דרך חדשה במה שכל גדולי הדורות הניחו לדבר פשוט דמלאכה גמורה יש בסגירת מעגל חשמלי, הרשות נתונה.

וכיון דאתינא להכי נראה לדון דכאשר אין כאן כונה יש מקום לדון לקולא, דהנה המג"א בסימן שי"ח ס"ק ל"ו הביא את מש"כ המגיד משנה דבמכה בפטיש אין איסור בפסיק רישא, ולעולם דשא"מ מותר בה אף אם הוי פסי"ר, וכתב כן לגבי צירוף כלי עי"ש. אמנם רוב האחרונים שם המחצית השקל, הלבושי שרד ועוד אחרונים, כתבו כנגד דברי המג"א דעד כאן לא כתב כן המ"מ אלא לגבי הנוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, דאם אינו מתכוין לחצוץ שיניו אין כאן כלי אלא קיסם בעלמא ואם אין כאן כלי ממילא אין גם גמר כלי משא"כ לענין צירוף כלי דמסתבר דהוי ככל מלאכה לגבי דין דהוי פסי"ר וז"ב.

אך מ"מ בדברי המג"א מבואר דבמכב"פ לא אסרינן פסי"ר ואינו אסור אלא כשהוא מתכוין כמבואר. ולפי"ז נראה לכאורה דגם ההבדל בין רם-קול הניכר לעין כל ודבר המתכוין הוא, למכשיר שמיעה שבה אין המדבר מתכוין לדבר לתוך המכשיר והוי דשא"מ שאין בו איסור במלאכה זו.

והנה הרבה יש להאריך בזה בכל פרט ופרט אלא שלא נתפניתי כעת לאריכות ובעזהי"ת עוד חזון למועד.